ישיבה על כרית העשויה מ'בלאי בגדים'
בביהכ"נ יש לי כרית לישיבה הממולאת בתערובת סיבים המכונה 'בלאי בגדים', והיא עטופה בבד שיש בו כמה נקבים. מישהו כתב עליה 'חשש שעטנז', אך לענ"ד אין מקום לאסור לשבת עליה.♦
יסודות בהלכות שעטנז
אומרת התורה (ויקרא י"ט י"ט) "וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ", וכן (דברים כ"ב י"א) "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו".
שנינו (כלאים ט' ח') "אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג, שנאמר לא תלבש שעטנז - דבר שהוא שוע טווי ונוז", ומבארת הגמ' (נדה ס"א:) "אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא: האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימיה דעמרא ונתקיה, ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק - שפיר דמי, מ"ט - מדאורייתא שעטנז כתיב - עד שיהיה שוע טווי ונוז, ורבנן הוא דגזרו ביה, וכיון דלא ידע אינתקיה - שרי, מתקיף לה רב אשי: אימר - או שוע או טווי או נוז! והלכתא כמר זוטרא, מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא". כלומר, שלמסקנא איסור כלאים הוא דוקא כשהצמר ופשתן הם שוע טווי וגם נוז. בפירוש 'שוע' נחלקו האם הוא כשסורקים אותם יחד במסרק, מנופצים יחד, או כשטורפים אותם יחד ועושים מהם לבד שעושים ממנו כעין לבוש, והאם 'נוז' הוא כשאורגים אותם יחד, או ששוזרים שני חוטים יחד, או כשמסבכים אותם יחד.
נסכם את שיטות הראשונים המרכזיות (בסיוע הלבוש יו"ד ש' א'):
י"א דמדאפקינהו בחד לישנא ש"מ דשעטנז הוא דוקא כשכולם יחד: א. רש"י (נדה ס"א:) פירש 'שוע' - חלוקים יחד במסרק, 'טווי' - יחד, 'ונוז' - ארוג, וחכמים גזרו בארוג בלא שוע וטווי - הרי שלשיטתו נוז הוא אריגה, ולכן אסרו רק כשעירב הצמר והפשתן יחד וסרקם יחד במסרק ["שוע"], ואח"כ טוואם, ואח"כ ארגם ביחד ["נוז" = אריגה] - כלומר שגם הסירוק גם הטוויה וגם האריגה צ"ל יחד - שזו מציאות מאד נדירה!
ב. תוס' (נדה ס"א:, והרא"ש כתב שפירוש זה עיקר [ברכי יוסף]) הקשו אם כן מדוע נצרך פסוק כדי להתיר כלאים בציצית, הרי הצמר ופשתים חלוקים במסרק וטווים בנפרד, ועוד קושיות - ופירש ר"ת שנוז הוא שזירה, וגם אמרו דמדכתיב "יחדיו" צריך חיבור מכולם, אף שנסרקו לבד ונטוו לבד ונשזרו לבד - ורק לאחר מכן חוברו ע"י אריגה קשירה או תפירה - כלומר שהסירוק הטוייה והשזירה יכולים להיות בנפרד, אך לאחר מכן צריך שיתחברו, כי שעטנז הוא כשכולם יחד.
ג. אמנם, לדעת הרמב"ם (כלאים י' ב'-ד') א"צ שכולם יהיו יחד אלא די בכל חיבור של צמר ופשתן, דכתיב "יחדיו", שכתב הרמב"ם: "כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם הרי זה כלאים מן התורה" - שטרפן זה בזה [=שוע] ועשה מהם לבדים [=טווי], וארג מזה בגד [=נוז] - הרי זה כלאים, ואף אם תפר בגד צמר בחוט של פשתן, או שקשר חוטי צמר בחוטי פשתים, "אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכרכן - הרי אלו כלאים", ואפילו אם "כפל בגדי צמר ופשתן וקשרן - הרי אלו כלאים, שנאמר צמר ופשתים יחדו - מכל מקום, כיון שנתאחד נאסר", ועוד כתב שכל איסורין אלו הם מן התורה, שהרי נצרך פסוק להתיר כלאים בציצית.
הקשה הבית יוסף (יו"ד ש') שממה שהרמב"ם אסר לבדים מן התורה משמע שדי בחיבור אחד - או שוע או טווי או נוז, וממה שכתב 'טרפן וטוה אותן כאחד' - משמע שצריך שיעשה את כולם יחד. ועוד הקשה - הרי הגמ' פסקה כמר זוטרא המתיר כשלא ידע האם חוט הפשתן נותק מהבגד כי בעינן כולם יחד - וביאר הב"י שאפשר שלכן הגיהו בדבריו לגבי לבדים 'אין זה כלאים'. ולסיכום ביאר "מה שאמרו עד שיהא שוע טווי ונוז כך פירושו - עד שיהא שוע, או עד שיהא טווי ונוז", והמשיך "דלא אמרינן או שוע או טווי או נוז מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא - לא למעוטי שוע אמרו אלא על טווי וארוג", וכ"פ בשו"ע (יו"ד ש' א') כדעת הרמב"ם "כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם אסור משום כלאים".
ונמצא שלשיטת הרמב"ם:
א. החיוב הוא או על חיבור של צמר ופשתים "שוע" בלבד [כגון שעשה מהם לבדים, אף שאינם טויים או ארוגים], או על חיבור של צמר ופשתים טויים וארוגים ["נוז"] יחד [כגון שהם טרופים יחד ולא שועים, וטוואם יחד, וארג מטווי זה בגד] - וכן קי"ל כפירוש זה.
ב. וכן חייב כשבגד צמר ופשתן תפורים זה עם זה אפילו ע"י חוטי משי או קנבוס, או כשתפר בגד צמר בחוט פשתן או להיפך, וכן כשקשר חוטי צמר בחוטי פשתן או גדלן יחד - וזה נלמד מדהכתוב הוצרך להתיר כלאים בציצית, שאינם אלא חוטים הקשורים בבגד.
ביאור מעניין לשיטת הרמב"ם מצאנו בט"ז (יו"ד ש' א', עפ"י פיה"מ לרמב"ם) שכתב שנראה דדברי הרמב"ם הם נכונים בפירוש מרווח ולא כהני מילי דחיקי, והם ע"פ דבריו בפירוש המשנה... וכל שאינן נחברים כך הוא כלאים מד"ס - כן אמרו מקצת גאונים, וזה אצלי מאמר בלתי אמיתי - אלא שכל אחד מהם הוא כלאים של תורה, ומה שנזכר בגמרא דנדה אינו לשון התלמוד אבל הוא לשון איזה מפרש עכ"ל, הרי שתופס הרמב"ם כרב אשי דאו שוע כו' קאמר, ומה שנאמר בגמרא והלכתא כמר זוטרא - אינו מלשון התלמוד... וכל זה הוא ברור לפי ע"ד כביעתא בכותחא דהרמב"ם אוסר בכל אחד מהני תלת בפני עצמו, כן נלע"ד לדעת הרמב"ם, אבל פוסקים אחרים, דהיינו הראב"ד והטור ס"ל כמר זוטרא - דעד שיהיו כולהו בעינן.
כתב הרשב"א (א' ש"ס) שהמנהג לתפור עורות התפורים בפשתן - בבגד צמר, "דהני כלאים דרבנן הן - דסתם החוטין אינן שזורין, וכן הבגדים אינן שזורין, ואינן אלא מדבריהם והולכין בהן להקל, וכאותה שאמרו... מדאורייתא שוע טווי ונוז בעינן, והכא נמי אין חוששין שמא יעבור חוט התפירה באמצע חוט תפירת העורות אלא הולכין בספקו להקל", והקשה "ואם תאמר מכל מקום הרי העור מחבר את שניהם והרי זה כעור שיש בראשו האחד פשתים ובראשו השני צמר?" וביאר שזה אסור רק כשהצמר והפשתים נקשרים יחד - הרי שפסק דלא כרמב"ם [אם אכן הצמר ופשתן לא נקשרים יחד].
שנינו (כלאים ט' י') "השק והקופה מצטרפין לכלאים", וכתב הרמב"ם (כלאים י' ג') "אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכרכן הרי אלו כלאים", ומשמעות ספר המנהיג (ציצית, עמ' תרמ"ט) שאסור מן התורה "לאסור הכרים והכסתות של טליטלה ושאר ספרד שהשקין של פשתן וצמר מנופץ בתוכן והם תפורין - שהם כלאים בודאי בלי ספק", וראייתו מהספרי (דברים כ"ב י"א) "השק והקופה מצרפין את הכלאים". ואילו הרשב"א (א' ש"ס) ביאר לשיטתו "השק והקופה מצטרפין לכלאים - יש לומר דההיא בשקושר לאחר מיכן שני ראשים, כלומר הפשתים והצמר".
השו"ע (יו"ד ש' ה') הביא בתחילה את דעת הרשב"א (ורבינו ירוחם תולדות אדם י"ט ב', ותה"ד רצ"ז) "ולפי זה מותר לחבר עורות התפורות בפשתן תחת בגדי צמר ואף על פי שאפשר שיכניס חוט הקנבוס של התפירה שמחבר העור עם הבגד בתוך חוט של תפירת העור" והמשיך עם דעת הרמב"ם "ולהרמב"ם כל זה כלאים מן התורה, ואפילו נתן צמר ופשתים בשק או קופה וכרכן, הוי כלאים מדאורייתא". והרמ"א כתב "והמנהג כסברא ראשונה", כלומר כדעת הרשב"א.
להשלמת התמונה: כתבו תוס' (שבת נ"ז: ד"ה אין בה) שאין איסור כלאים בשמיכה העשויה פשתן וממולאת בגיזי צמר "אם אין בתוכן רק גיזי צמר יכול להיות דמותר אף בהעלאה - שאין חוט התפירה מחברן לבגד כלל, אלא שמחבר ומקרב שני הבגדים של פשתן שהן כסוי הקוטש משני צדדין, ומתוך כך מתהדק הצמר שבינתים, ואין זה חיבור כחיבור אריג או תפירה או קשירת חבלים", וביאר הרא"ש (כלאי בגדים י"ט) "אין התפירה מחברת יחד הצמר והבגד לפי שיכול להוציא כל הצמר והתפירה נשארת קיימת, ואף על פי שתופר המכסה כל סביבותיו ואין יכול להוציא הצמר - הוי כשק של פשתן שמלאו צמר ותפר את פיו דלא הוי כלאים". מ"מ מבואר בתוס' שדעת ר"י שאין איסור אף אם חוט התפירה עובר דרך גיזי הצמר, שאסר רק "אם יש בתוכן בלאי בגדים של צמר ושל פשתן ונתחב בהן המחט שתי תפירות - דאסורין בהעלאה אפילו חוט התפירה של קנבוס... אבל אם אין בתוכן רק גיזי צמר יכול להיות דמותר אף בהעלאה שאין חוט התפירה מחברן לבגד כלל", וכ"פ הרמ"א (יו"ד ש' ג') "ואפילו תחב התפירה בצמר עצמו - מותר, דהרי יכול ליקח הצמר משם בלא התרת התפירה". ובביצה ביארו תוס' (ט"ו. ד"ה אלא בקשין) "והני פורפוינטי"ש שקורין באשכנז דמזיל"ש שאנו לובשים דפעמים שיש בהן צמר - יש לומר הואיל ואם עושין קרע קטן מוציאין אותו דרך הקריעה, דחד מסרך סריך לחבירו - שרי". הן בשבת והן בביצה פירשו תוס' שכל זאת כשהשמיכה ממולאת רק בגיזי צמר, אבל אם היו בה חתיכות קטנות של בגד צמר שחוט התפירה תחוב בהם - ודאי אסור, וכמובן שהטעם הוא שאז אכן יש חיבור בין הצמר והפשתן, כמ"ש הרמ"א "שהרי אי אפשר ליקח משם הבגדים בלא התרת התפירה". מכאן למד בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד קס"ז) להתיר מעיקר הדין מזרנים שעשויים מפשתן, והמילוי שלהם משערות סוסים, אלא שבין המילוי לבין הבד החיצוני מניחים גיזי צמר למניעת ניקוב הבד - כי יוכל ליטול את גיזי הצמר דרך נקב בלי התרת התפירות, אך הוסיף שבביתו כדאי לדקדק בזה שמא אי אפשר ליטול את כל הצמר, אך יש להתיר בבית מלון כי אין זה כלאים דאורייתא, כמבואר בתשובת הרשב"א. ובסוף נתן עצה לצאת מכל חשש, שיפסיק בכרית שאין בה חשש בין גופו למזרן, כדי למנוע מצב שבו המזרן יעלה מעט על צדדיו.
♦
ישיבה על כלאים
כל זאת בלבישת בגד כלאים, אולם הנידון שלנו איננו לבישת הבגד אלא ישיבה עליו. שנינו (כלאים ט' ב') "הכרים [=מזרן] והכסתות [=כרית] אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בהן", ובגמ' למדנו (יומא ס"ט.) לגבי הנחת בגד כלאים תחת ראשי הכהנים "פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהן... אמר רב פפא לא תימא תחת ראשיהן אלא אימא כנגד ראשיהן... וכי תימא כלאים בלבישה והעלאה הוא דאסור, בהצעה שרי - והתניא לא יעלה עליך - אבל אתה מותר להציעו תחתיך, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תיכרך נימא אחת על בשרו? וכי תימא דמפסיק ליה מידי ביני ביני - והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי משום קהלא קדישא שבירושלים אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן - אסור לישון עליהן? אלא לאו שמע מינה כנגד ראשיהן, שמע מינה. רב אשי אמר: לעולם תחת ראשיהן, והא קא מתהני מכלאים? בגדי כהונה קשין הן, כי הא דאמר רב הונא בריה דרבי יהושע: האי נמטא גמדא דנרש - שריא".
כלומר שלדעת רב פפא מדרבנן אסור להציע כלאים תחתיו שמא תכרך נימא על בשרו, ולא מועיל אפילו הפסק, ולדעת רב אשי כשהכלאים הם קשים כבגדי כהונה מותר להניחם תחתיו. פשטות לשון הרמב"ם (בית הבחירה ח' ו') מורה שפסק כרב פפא "מקפלין אותן ומניחין אותן כנגד ראשיהן". אמנם ביאר הכסף משנה שכוונתו שכל שבגדי כהונה ניתנו ליהנות מהם הוא רק בדרך לבישה ולא בהצעה תחתיו - וממילא אין זה נוגע לאיסור שעטנז, ואכן בהלכות כלאים (י' י"ב-י"ג) חילק בין קשין לרכים "...ואין אסור אלא ללובשן בלבד או להתכסות בהן שנאמר לא תלבש שעטנז, ונאמר לא יעלה עליך - העליה שהיא דרך לבישה אסור... מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים, שנאמר לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך, ומדברי סופרים אפילו עשר מצעות זו על גבי זו והתחתון שבהן כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך נימא על בשרו. במה דברים אמורים ברכין כגון יריעות ושמלות, אבל בקשין שאינן נכרכין כגון כרים וכסתות מותר לישב ולהסב עליהן, והוא שלא יהיה בשרו נוגע בהם", וכ"פ השו"ע (יו"ד ש"א א').
אף שדעת הרמב"ם שהיתר המשנה של כרים וכסתות כשבשרו אינו נוגע בהן אמור רק כשהם קשים, וכ"כ הרשב"א (שו"ת תשס"ב) "יש לומר דאותם כרים וכסתות ששנינו במסכת כלאים - ברכים גזרו אף על פי שאין בהן כלאים דאורייתא, אבל בקשין כשלנו מותר, דלא גזרו על הקשים כלום", וכ"כ ראשונים נוספים. אמנם דעת כמה ראשונים שההיתר כשאין בשרו נוגע באותו מזרן הוא גם ברכים, כי אין דרכן בהעלאה, כמ"ש הר"ן (ביצה ז') שמלשון רש"י משמע שמה שאסרו לשבת על כלאים שמא תכרך נימא - הוא כי אז יעבור על איסור דאורייתא של לבישה, אך לדעת הר"ן הכוונה היא שכשיש בגד שדרכו בהעלאה [כלומר מלבוש] - אסרו להניחו תחתיו אפילו כשהניח עשרה מצעות להפסיק, אך בגד שאין דרכו בהעלאה [כגון מזרן] - מותר להציעו תחתיו "ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן, והיינו מפני שאין דרכן להעלותן", כפי ששנינו שאין איסור כלאים בכרים וכסתות כשאינו נוגע בהם, וכך הבין מדברי הר"ש (כלאים ט' ב') "ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן - והיינו מפני שאין דרכן להעלותן".
החשש שמא תכרך נימא על בשרו הוא כמובן משום שאז הוא בכלל איסור 'לא יעלה עליך', והגזירה בישיבה אפילו על עשר מצעות - היא מחשש שמא ישב בלי הפסק, כמ"ש הראב"ן (סי' קט"ז) "שמא תכרך נימא על בשרו - ואית ביה משום לא יעלה עליך, וגזרו אפילו בי' מצעות זו על זו וכלאים תחתיהם - משום דלא ליתי למישכב בלא מצע ותכרך", ופשטות לשון רש"י שאם אכן תכרך עליו נימא - יעבור על איסור תורה של לבישת כלאים, ואת ההיתר של קשים פירש רש"י (יומא ס"ט.) "קשים הם - ואינן מחממין, לפיכך אין בהן משום כלאים".
את המשנה "הכרים והכסתות אין בהן משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן" ביאר הירושלמי (כלאים ט' א') "בכרים וכסתות מותר - הדא דתימר בריקן, אבל במלא אסור. בנתון על גבי מסטווה [=איצטבא (פני משה)], אבל בנתון על גבי המיטה אפילו ריקן אסור" - כלומר היתר המשנה בכרים [=מזרנים] וכסתות [=כריות] הוא דוקא כשבד הכלאים איננו ממולא, וגם מונח על דבר קשה, כפי שפירש במראה הפנים "כשנתון ע"ג המיטה לעולם כרכין הן ואפילו הן ריקנים, דמחמת שמונח ע"ג המטה שהיא רכה בלבדים שיש בה אף הן נחשבו רכין, והלכך אפילו ריקנין אסור שמא תכרך נימא על בשרו", והוא כמובן החילוק ברישא בין ריקן למלא, וכ"פ השו"ע (ש"א א'). ביאר הרשב"א (א' תשס"ב) אימתי אסור לישב עליהם ברכים "שיהו שוקעין כשאדם יושב עליהם והצדדין עולים מכאן ומכאן - הוי כהעלאה".
שנינו (כלאים ט' ד') "...ומרדעת של חמור אין בהם משום כלאים". כתבו תוס' (שבת נ"ז: ד"ה אין בה) "ובדבר רך נמי היכא דלא שכיח כריכה מותר להציעו תחתיך כגון מרדעת החמור". אולם, הרא"ש (על המשנה כלאים ט' ד') פירש "קשה היא, ולא חיישינן שמא תכרך עליו נימא כמו כרים וכסתות, ונראה מדלא תנא מרדעת בהדי כרים וכסתות דאפילו בשרו נוגע במרדעת מותר לפי שהוא קשה ביותר", ונמצא שהגזירה שלא מועיל כיסוי הכלאים היא רק ברכין, כך שאלמלא הכיסוי יש לחוש שנימא תכרך על בשרו, אך כשהכלאים קשים ביותר ואין חשש כזה - אין צורך אפילו בכיסוי. ומכאן חילק בשו"ת שבט הלוי (ז' קע"ב) בין שלשה סוגי שטיחים: "א'- ישנם קשים שאין שערותיהן בולטין כלל, והיינו עפ"י רוב אלו שנעשה דרך קשרים, וגם הלא מונחים על הרצפה... יש להם תורת קשין, ב'- אלו שהם רכין ויש בהם גם קצת שערות בולטות אסורים מדרבנן שמא תכרך נימא על בשרו... ואסור לישב עליהם או להסב עליהם גם אם אין נוגעת בבשר..., ג'- אלו ששכיחים... שיש להם שערות ארוכות בולטות והם רכים באופן שכשהוא מהלך עליהם או שוכב בהם הם מחממות אותו ממש - אסורים בודאי מן התורה".
איתא בערכין (ג':) "הכל חייבין בציצית, כהנים... סד"א... והני כהנים הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו לא לחייבו, קמ"ל, נהי דאישתרי בעידן עבודה, בלא עידן עבודה לא אישתרי", והקשה בעל המאור (ביצה ז'.) "ואם איתא דבגדי כהונה קשין הם הא לא אשתרי להו כלאים?", וחילק "ונ"ל כאן באבנט כאן בשאר בגדים... והאבנטים של כהן גדול ושל כהן הדיוט היו קשין מפני שהיו חוגרין בהן מתניהן... דאשתרי כלאים לכהנים - בבגדי כהונה, בחשן ואפוד של כהן גדול שהיה בהן כלאים, והיו רכין ולא קשין לפי שהיו עשויין ללבישה".
חידש הרשב"א (א' תשס"ב) שכל הגזירה שלא מועיל כיסוי בישיבה על כלאים קשים - הוא רק בכלאים דאורייתא "אפשר שהכרים והכסתות שלהם היו דאורייתא שמא שוע טווי ונוז היו אלא שהיו קשים... אבל אמרו חכמים ז"ל אסור לעשות כן שמא תכרך נימא על בשרו... לא גזרו בהצעה אלא ברכין... וכיון שכן כרים וכסתות שלנו שהם קשים ואין בהם כלאים דאורייתא שאינן שוע טווי ונוז - לא גזרו כלל", וכן פסק הרמ"א (ש"א א') "וי"א דכל זה מיירי בכלאים דאורייתא, אבל בכלאים דרבנן והם קשים - מותר לישב עליהם בכל ענין, דהואיל וכשרכים הם אינו רק דרבנן - בקשים לא גזרו". וכ"כ כבר מהר"ח או"ז (סי' פ"ד) "דאפילו בשעטנז דאורייתא אתה מציעו תחתיך - אלא גזירה שמא תכרך נימא על בשרו, ובדרבנן שמא אין לגזור זה - דהוי גזירה לגזירה". הוסיף הרמ"א "ומ"מ לכתחילה לא יעשה של כלאים" - והוא מהכלבו (סי' צ"א) "ומכל מקום ראוי נמי לכתחלה לשמור הני כרים וכסתות דידן שלא לתופרן בכלאים - מפני שפעמים שאדם מנערן ומוציא תבנן או צמרן ומתכסה בהן".
בעקבות כך הוסיף בשו"ת שבט הלוי גם סוג רביעי של שטיחים "שטיחים שהם נעשים מעשה לבד שאינם שוע טווי ונוז, ובזה באיכא תרתי שהם דרבנן וגם קשין - מותר אפילו ללבוש, ולא גזרינן כה"ג שמא יכרוך נימא על בשרו, ומכ"ש בשטיחים... והשתא לענין לדרוס על שטיח של כלאים אם הולך בלי נעלים או גרבים אם הם קשים בודאי מותר לדינא בד"א בכלאים דרבנן - אבל בכלאים דאורייתא חיישינן שמא תכרך נימא על בשרו, ואף על גב דעוד הרגל קשה... קשה להקל בזה למעשה דמי ימדוד שהשערות הבולטות למעלה לא יעלו לפעמים למעלה מעור העקב והרגל, וכשהם קשים עכ"פ בבשרו נוגע בהם - אסור בלא"ה, מיהו כדאי שלא להחזיק זה בבית דמי מפיס לחלק בזה, ואם אי אפשר למכור אותם יש לצדד להקל באם מכסה אותם לגמרי כעין כסוי ניילון" - הרי שבכלאים דרבנן - יכול ללכת על השטיח יחף, ובכלאים דאורייתא אסר לכתחילה כשהולך יחף.
♦
בלאי בגדים
כל האמור לעיל הוא כשיש חיבור בין הצמר והפשתים, אך נידון שאלתנו הוא ב'בלאי בגדים', כלומר בגדים מסוגים שונים הטחונים לסיבים קטנים ודחוסים יחדיו ללא חיבור ממשי ביניהם, ובזה יש שלשה אופנים: א'- כשמרוסקים עם מים עד קבלת דייסה, המיובשת כעין נייר, ב'- כשטחונים כמין עפר ומהודקים יחד, ג'- כשאינם טחונים לגמרי וניכרים בהם חוטים רבים שאין ידוע מה הם. כתב בספר לבושי יוסף (ג' י') שהסוג הראשון והשני בודאי מותרים, ובסוג השלישי יש להסתפק, והחזו"א אמר שירא שמים יחמיר על עצמו ["מעשה באברך שבא לחזו"א זצוק"ל, ושאלו מה הדין בלבישת בגד המכיל בלאי בגדים, וענה לו החזו"א 'בחורי ישיבה צריכים להחמיר על עצמם בבלאי בגדים'"], אך כל זה בלבישת ה'בלאי בגדים' ואילו בהצעה תחתיו, כגון מזרונים ממולאים - המיקל לא הפסיד. בספר הלכות שעטנז (לרב יצחק כרמי) כתב שיש מכונה שמכניסים אליה את הבגדים, בתוספת סיבי פוליאסטר, ומוסיפים לתערובת שמן, והתוצר הסופי הן חוטים שזורים של תערובת בדים שונים, שיתכן שיש בהם גם צמר ופשתים, אך כתב שיש להתיר מחמת הסבירות שהצמר או הפשתים בטלים ברוב הסיבים הסינטתיים [כעין המשנה (כלאים ט' א') "צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה: אם רוב מן הגמלים - מותר, ואם רוב מן הרחלים - אסור"].
שמעתי מהרב ברוך אליצור שליט"א (בודק מוסמך של שעטנז באלעד) שהמקובל להורות בביה"ד לענייני שעטנז שאין מה להחמיר במצעים העשויים מבלאי בגדים, ואם בלאי הבגדים הם בבגד שלובשים אותו - יש שמועה ממרן הגרח"ק זצ"ל שאם בדקו בשלשה מקומות ולא מצאו פשתן - יש להתיר, ורק בעל נפש יחמיר על עצמו, ואילו לשו"ת מנחת יצחק אם לא מצאו בשלשה מקומות - אין מקום להחמיר.
♦
לסיכום:
למסקנת מר זוטרא איסור כלאים הוא דוקא כשהצמר ופשתן הם שוע טווי וגם נוז, לדעת רש"י הכוונה היא שיהיו מסורקים יחד וגם טוויים יחד וגם ארוגים יחד, ר"ת מקשה מדוע נצרך פסוק להתיר פתיל תכלת בפשתן, וביאר שכדי לאסור הסירוק הטוייה והשזירה יכולים להיות בנפרד אך לאחר מכן צריך שיתחברו, ואילו שיטת הרמב"ם שכל חיבור של צמר ופשתן אוסר מן התורה, דכתיב 'יחדיו', וביאר הב"י שכוונתו לאסור כשעשה מהם לבדים אף ללא טוויה או אריגה, או שטווה אותם יחד וארג בגד מחוט זה, וכן כשבגד צמר ופשתן תפורים זה עם זה אפילו ע"י מין אחר, או כשקשר חוטי צמר ופשתן.
הרשב"א וכמה ראשונים קיבלו את המנהג לתפור עורות התפורים בחוט פשתן בבגד צמר - דהוה כלאים דרבנן [כי החוטים והבגדים אינם שזורים] - כי הצמר ופשתן לא נקשרים יחד, דלא כרמב"ם, וכן נחלקו האם לאסור שק קשור שיש בתוכו צמר ופשתים כשאינם קשורים זה בזה. השו"ע הביא את הרשב"א ואח"כ את הרמב"ם, והרמ"א כתב שהמנהג כרשב"א.
תוס' התירו שמיכת פשתן הממולאת בגיזי צמר, שאף שתופר סביבותיה - אך יכול היה להוציא את הצמר בלי לפגוע בתפירה, ש"מ שאין הם תפורים יחד.
איסור התורה הוא רק ללבוש את הכלאים, אבל לשבת עליהם אסור מדרבנן בלבד שמא תעלה עליו נימא, ונמצא שלובש כלאים, ואסרו אף כשיש הפסק בינו לכלאים, ורב אשי חידש שכל זאת בבגד רך, אך מותר להניח תחתיו בגד כלאים קשה כשאינו נוגע בבשרו - כי אין חשש שיהנה ממנו הנאת לבישה, וכשהכלאים קשים ביותר, כגון מרדעת של חמור - מותר אף כשנוגעים בגופו. ביאר הירושלמי שכל שהתירו הוא רק כשהכלאים הקשים ללא מילוי ומונחים על דבר קשה, אך אם הם ממולאים או מונחים על דבר רך - הרי צדדיהם יעלו מצדדיו - והוה כהעלאת הבגד עליו.
כל הגזירה שלא מועיל כיסוי בישיבה על כלאים קשים - היא רק בכלאים דאורייתא, אבל לא גזרו על ישיבה על כלאים דרבנן קשים, וכתב הרמ"א שלכתחילה לא יעשה כזה מושב, כי לעתים אדם מוציא את המילוי ומתכסה בו.
בלאי בגדים הם בגדים מרוסקים ודחוסים יחד ללא חיבור ממשי, וכל שהחמיר בהם החזו"א לת"ח הוא רק בלבישתם, אך בהצעתם תחתיו - המיקל לא הפסיד.
בנדו"ד נראה שאין מקום להחמיר, שהרי הכרית עטופה בכיסוי וגם יושבים עליה עם מכנסים - כך שאין חשש שתכרך נימת שעטנז על גופו, והתחושה היא שיושבים על משהו קשה עם רכות קלושה - שאיננה יכולה לעלות על צידי רגליו. ובפרט שכלל לא ברור שיש שם פשתן, וגם אם יש - אין לו שום חיבור עם הצמר, ומה שנמצאים דחוסים יחד - הרי ניתן להוציא זה בלא זה - ולא יכול להיחשב כחיבור [וזו גם אפשרות מעשית, כי יש בבד מעט חורים].
♦ ♦ ♦