ראש הכולל ורב קו ההלכה הספרדי
ביטל את התזמורת שהזמין לחתונה האם צריך לשלם פיצויים
מעשה היה בחתן שהזמין "בעל מנגן" לחתונתו, ושבועיים לפני האירוע מצא החתן בעל מנגן יותר זול ויותר מקצועי. החתן התקשר לבטל את הבעל מנגן הראשון, והנ"ל כעס מאד שכעת אין לו מקום לשמח באותו היום וכבר אינו יכול להישכר במקום אחר, אך החתן אמר לו שהוא מצטער מאד מכיון שכעת יש לו תזמורת הרבה יותר זולה והוא לא ידע מכך. על כן תבע הבעל מנגן הראשון את החתן בבית דין שישלם לו עבור הביטול (וכמבואר בחו"מ סי' של"ג סעיף ב' דכשאינו מוצא מקום להישכר חייב בעל הבית). והנה ביום החתונה ירד שלג כבד מאד ונסגרו דרכי הגישה לרכב באולם הזה במושב שהחתונה היתה אמורה להיערך בו, באופן שגם אם לא היה מבטל את הבעל מנגן בלאו הכי לא היה יכול להגיע. וכעת טוען החתן כלפיו בבית הדין, לא נגרם לך כל נזק, מאחר שבלאו הכי לא היית יכול להגיע לאירוע, וממילא איני חייב לך כלום. הדין עם מי?♦
תשובה
איתא במשנה ב"מ (עה:) השוכר את הפועלים והטעו זה את זה אין להם אלא תרעומת, והגמ' מעמידה שמדובר שהטעו הפועלים את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותם, דהיינו שחזרו בהם. ואומרת הגמ' שמה שיכול לחזור בו, היינו קודם שהגיעו הפועלים למקום, אבל הגיעו פועלים למקום אינו יכול לחזור בו. ומה שאמרה המשנה שיש להם רק תרעומת, היינו באופן שיכולים להשכיר את עצמם, אבל יש להם טורח במציאת עבודה חדשה, ולבעל הבית גם כן יש טורח במציאת פועלים חדשים, לכן יש תרעומת.
ומבואר שהסיבה שיש תרעומת היא משום הטורח שבעל הבית צריך לטרוח למצוא פועלים חדשים והפועלים צריכים לטרוח ולהישכר, וכך מבואר בטור. אמנם על פי דברי הרא"ש משמע שיש טעם נוסף לתרעומת, דהיינו דכיון דאיכא שינוי דעתא, לכן יש תרעומת[1].
ובטור לא כתב את טעם הרא"ש משום שינוי דעתא, אלא רק את הטעם דאיכא טורח. ועפי"ז לומד הש"ך שבמקום שבעל הבית חזר בו, והפועלים מוצאים בקלות למי להישכר בלא טורח, שבמקרה כזה אין דין תרעומת, והוכיח כן מהנימוקי יוסף (מז. מדפי הרי"ף) בשם הרמב"ן. ומכל מקום, חילק דכל זה דווקא אם חזר בו בעל הבית, שלפועלים אין תרעומת כי הפועלים רגילים בשכירות, ואין זה כל כך טרחא בשבילם. אבל אם חזרו הפועלים, יש תרעומת, משום שבעל הבית אינו רגיל בשכירת פועלים וזו טרחא יתירה[2]. והש"ך עצמו חולק דמדברי הראשונים משמע שאין הבדל ובין אם בעל הבית חזר בו ובין אם חזרו בהם הפועלים יש תרעומת, והטעם דאף שהם מוצאים להשתכר, מכל מקום טורח מיהא איכא ולכן יש תרעומת. אמנם אם הם מוצאים להשתכר בלא טורח כלל, מסקנת הש"ך שאין להם אפי' תרעומת.
נמצא שבנידון דידן, שביטל החתן את הבעל מנגן בזמן שכבר לא יכול להישכר, יש תרעומת, אמנם יש לדון עדיין לעניין תשלומין האם חייב החתן לשלם מה שתובע כעת הבעל מנגן.
והנה שם בגמ' מבואר במקרה שבעה"ב ביטל את הפועלים, דאם "לא הלכו", יש להם תרעומת בלבד ואינו חייב לשלם, ואם "הלכו", חייב בעה"ב לשלם. ונחלקו הפוסקים מה הכוונה "הלכו" או "לא הלכו".
דעת התוס', שהחילוק הוא האם הם יכולים להישכר לאחר שבעל הבית ביטל או לא, דאם יכולים להישכר בעה"ב פטור, ואם אין יכולים להישכר חייב. ולדעת התוס', בעל הבית חייב מצד דינא דגרמי.
דעת הרמב"ן, דאם היו מוצאים עבודה מאתמול וכעת הפסיד אותם בזה שביטל אותם ממלאכתם, חייב בעל הבית לשלם מדין "דבר האבד". והגמ' מיירי באופן שלא היו מוצאים מקום להישכר מאתמול, וממילא לא הפסיד אותם כלום במה שביטל אותם. אלא שגם במקרה כזה יש חילוק, דאם הלכו כבר למקום העבודה נחשב הדבר לתחילת מלאכה וחייב, אבל אם עוד לא הלכו, פטור בעל הבית.
שיטה שלישית בסוגיה היא שיטת הרא"ש, דאם לא הלכו והיו יכולים להישכר מאתמול, וכעת אינם מוצאים להשתכר, חייב מדינא דגרמי, ואם לא היו מוצאים להישכר מאתמול אין אפי' תרעומת, ואם כעת מוצאים להשתכר, יש להם תרעומת. ואם הלכו חייב בכל מקרה, דהוי התחלת מלאכה.
פשט מרן כדעת הרמב"ן, שכתב שאם לא הלכו והיו יכולים להשכיר עצמם חייב מצד דבר האבד והיינו כדעת הרמב"ן, והסמ"ע סק"ח נוקט בדעת מרן שחייב משום דינא דגרמי. ומכל מקום הנפק"מ בין הטעמים היא רק במקום שלא היו מוצאים להישכר מאתמול, שלדעת הרמב"ן יהיה פטור ולדעת הרא"ש חייב. אבל בנידון דידן, שהבעל מנגן הזה תפוס בכל התאריכים, ברור הדבר שאם החתן לא היה מסכם איתו מראש, היה יכול להישכר על ידי אחר. ומכיון שכעת אינו יכול להישכר הוי פסידא, או מדין דבר האבד או מדינא דגרמי, והחתן חייב.
איברא דקצוה"ח פליג על מרן השו"ע וסובר שגם בכה"ג פטור, משום דהוי מבטל כיסו של חבירו, ונוקט כמו המהר"ם שהחילוק הוא בין אם הלכו או לא הלכו בלבד. דהיינו שרק באופן שהלכו בפועל לעשות מלאכתם נחשב להפסד לפועלים וחייב לשלם להם, אבל אם לא הלכו, אף אם היו יכולים להישכר מאתמול, הוי רק מניעת רווח ופטור. ונמצא שיש צד לפטור את החתן כדעת הקצה"ח.
ועוד יש לצדד לפטור את החתן, דהא לבסוף אירע אונס שבלאו הכי לא היה יכול הבעל מנגן להגיע, ובכל אונס קיי"ל דהוי פסידא דפועלים, כמ"ש בשו"ע (שם סימן של"ד סעיף ג') דבפועל שהוא שכיר יום או קבלן אם אירע אונס הוי פסידא דפועלים[3].
ובנידון דידן נחשב הבעל מנגן לשכיר יום או קבלן, וממילא לכאורה פסידא דכל אונסא הוא על חשבון הפועל ויש לפטור את החתן.
ולכאורה יש מקום לדחות ולומר שיש הבדל בין אונס שאירע לפני שבעל הבית ביטל את השכיר, שבזה אמרינן דפסידא הויא דשכיר, לבין נידון דידן, שהאונס אירע לאחר הביטול, שבמקרה זה אי אפשר לחייב את הפועל שיהא האונס על חשבונו.
ומצינו בזה מחלוקת הפוסקים האם במקום שאירע האונס לאחר שבעל הבית ביטל את הפועל, אי הוי פסידא דפועל או דבעל הבית. הגרעק"א (בגליון השו"ע סי' של"ד) בשם תשובת הרמ"א סי' נ' לעניין רב אחד ששכרו אותו לרב, וכאשר הקריב הזמן חזרו בהן, אף שעדיין לא התחיל במלאכה אינן יכולים לחזור בהן. אבל אם היה אונס שחזרו בהן מחשש אויר נראה דיכולין לחזור, דהא אפי' הכי פסידא דמלמד, כמו שכתבו המהרי"ל (סי' מ"א) ומהר"ם פדוואה (סי' פ"ו) בתשובותיהם דהוי אונס דלא שכיח דהוי אונס דלא שכיח דהוי אונס דלא שכיח, דהוי פסידא דפועל. ובשער משפט (סי' של"ג סק"א) פליג וס"ל דהוי פסידא דבעל הבית[4]. נמצא שלדעת הרעק"א יש לפטור את החתן מלשלם כיון שאירע אונס ביום החתונה, ואונסא הוי דפועלים אף במקום שהאונס הופיע לאחר מכן.
ואף אי נימא כדעת השער משפט דבכה"ג אונסא דבעל הבית, מכל מקום בנידון דידן יש לומר דעצם ירידת השלג נחשבת למכת מדינה, ובמכת מדינה מצינו מחלוקת הפוסקים אי הוי פסידא דפועל או פסידא דבעל הבית. דבסי' של"ד (שם) כתב הרמ"א "ואם הוי מכת מדינה עי' לעיל סימן שכ"א". ובסמ"ע (סק"ב) הבין שכוונת הרמ"א לשם סעי' א', שמשמע מדבריו דבמכת מדינה הוי פסידא דבעל הבית, שכתב שם הרמ"א בסופו לגבי מושל שגזר שלא ילמדו עם הנערים, שפסק שם הרמ"א בשם המהר"ם דהוי פסידא דבעל הבית. דהיינו שיש פעמים שבמכת מדינה יד פועל על העליונה, ואף שכל אונס הוי פסידא דפועלים, אבל במכת מדינה הפועלים אינם מפסידים. והסברא בזה היא משום שבכל אונס בעל הבית אומר לפועל "מזלך גרם". אבל כאשר היתה מכת מדינה אינו יכול לומר להם כן, דהא חזינן שלא רק הפועל קיבל את הנזק אלא כל העולם, ולכן במקרה שהיתה מכת מדינה, פעמים דהוי פסידא דבעל הבית.
והסמ"ע (שם סק"ו) חולק על הרמ"א בהבנת דברי המהר"ם, וטעמו שלא ייתכן לומר שתהיה פסידא דבעל הבית, דהא בכל דין מכת מדינה שבסימן שכ"ב מצינו שאם אדם שכר שדה מחבירו ונשתדפה במכת מדינה, מנכה לו מהשכירות, והרי בעל הבית במקרה זה הוא בדמיון הפועל, משום שהוא מקבל את הכסף, ואנו רואים שידו על התחתונה, וכיצד ייתכן שיהא דינו של הפועל על העליונה? ולכן חולק הסמ"ע שם ומבאר שכוונת המהר"ם הוא דאף שבכל אונס בדרך כלל הוי פסידא דפועלים, אבל בעניין של מלמד כאשר גזר המושל, מכיון ששניהם יכולים לקיים את התנאי, בין המלמד ובין אבי הילד, אלא שיש אונס חיצוני שהוא המושל, דמיא לספינה סתם ויין סתם שהדין בהם שיחלוקו. וזו כוונת המהר"ם שבמלמד הדין הוא שיחלוקו, ולא שהפסידא היא רק של בעל הבית, אלא ששונה משאר אונס שבדרך כלל הוא על חשבון הפועלים, אלא בניד"ד הדין הוא שיחלוקו.
ולכן בסימן שלנו כותב הסמ"ע דאף שהרמ"א כותב לגבי מלמד שפעמים שיד פועל על העליונה במכת מדינה, מכל מקום כוונתו לומר דעי' בסי' שכ"א ששם האריך שאין הדין כן.
והנתיבות (משה"א סק"א) כתב לבאר שמה שהרמ"א כתב עי' סי' שכ"א אין כוונתו לפסוק את דין המלמד, ובוודאי בדין זה אינו פוסק כהמהר"ם, דהא בסוף סעיף א' כותב הרמ"א שאם היה דבר בעיר וכולם ברחו הוי פסידא דמלמד, ואי במכת מדינה הוי פסידא דבעל הבית, מדוע המלמד מפסיד כאשר יש דבר בעיר? אלא ע"כ שאינו פוסק כהמהר"ם, אלא כוונת הרמ"א רק לפסוק כשיטת המרדכי בשם המהר"ם בדין אחר, שנחלקו שם המהר"ם פדאווה והמהר"ם אם יש מכת מדינה מכאן ולהבא או רק מכאן ולמפרע. כגון שהמלמד תבע את אבי הילד באמצע השנה שישלם לו על כל השנה, שהדין הוא שמקבל את מה שמגיע לו עד עכשיו, אבל האם יקבל גם את מה שמגיע לו עד סוף השנה, או שאין דין מכת מדינה מכאן ולהבא. דלהמהר"ם פדאווה אין דין מכת מדינה מכאן ולהבא, ולהמהר"ם יש דין זה, ולהמהר"ם צריך לשלם לו את כל הסכום עד סוף זמן הסיכום ביניהם. וזה מה שהרמ"א מרמז כאן שדין מכת מדינה שייך אף מכאן ולהבא. והוסיף הנתיבות דאף בסי' שכ"א אין כוונת הרמ"א לפסוק כהמהר"ם ולחייב את האב לשלם למלמד, אלא רק לבאר את עניין "מכאן ולהבא" במכת מדינה.
נמצא שבמכת מדינה הוי פלוגתא, דלדעת הרמ"א הוי פסידא דבעל הבית, ודעת הסמ"ע דיחלוקו, ודעת הנתיבות שהפועל מפסיד. ואם כן אף כאן יוכל החתן לומר דהוי מכת מדינה, וקי"ל כהנתיבות דבמכת מדינה הוי פסידא דפועל. ונמצא שאין אפשרות לחייב את החתן לשלם בעבור הביטול.
ואף מצד תרעומת נראה שבנידון דידן אין על החתן אפי' דין תרעומת, דהא בסוגיה דספינה (ב"מ עט:) שהבאנו בתחילת דברינו מקשה הגמ' מדוע יש תרעומת, דאי משכח לאגורה מדוע יהיה תרעומת? ומתרצת שיש תרעומת מצד שינוי דעתא. והקשה הש"ך מה קושיית הגמ', הלא איכא למימר שיש תרעומת מצד הטורח? וכתב "ויש ליישב בדוחק".
ובקצוה"ח (סק"א) מיישב שיש חלוקה בין פועל לבין ספינה, דהיכא שחוזר בו מחמת טענה רבה ליכא אפי' תרעומת. ולכן בפועל מיירי כשחזר בו בלא טענה, אבל בספינה שפורקה בחצי הדרך ואין לו צורך בספינה, איכא בהכי טענה רבה ואין בו אפי' תרעומת.
ונמצא דלפי מש"כ קצוה"ח הוא הדין בנידון דידן, ששכר בעל מנגן ואחר כן מצא שקרוביו או חביריו יכולים לעשות לו את העבודה בזול יותר או בחינם ויכול לחסוך כסף רב, דאיכא טענה רבה, ליכא אפי' תרעומת.
♦
ומעתה אלו פירות העולים:
א. אין החתן חייב לשלם בעבור הביטול שביטל את הבעל מנגן, מכמה סיבות:
א. אליבא דהקצה"ח שלומד בסוגיה דפועלים שרק אם הלכו בפועל למקום העבודה צריך בעל הבית לשלם להם, ומכיון שכאן ביטל אותו לפני שהגיע לאירוע, יש לפוטרו.
ב. בסופו של דבר אירע אונס שירד שלג, ויכול לומר קי"ל כדעת רעק"א שגם כאשר האונס הגיע לאחר הביטול בעל הבית נפטר בכך.
ג. מסתבר להחשיב את ירידת השלג לדין "מכת מדינה", ויכול לומר קי"ל כדעת הנתיבות המשפט שבמכת מדינה הפועל מפסיד.
ב. אם בעל הבית הזמין פועלים ואירע אונס, ההפסד על הפועלים.
ג. אם היתה מכת מדינה נחלקו הפוסקים, ולכן אי אפשר להוציא מיד המוחזק.
ד. במקרה שלנו גם תרעומת לא תהיה, מכיון שכאן החתן ביטל את הבעל מנגן משום שקרוביו וידידיו רצו לעשות לו זאת בזול יותר, נמצא שיש לו טענה רבה וממילא אין תרעומת.
♦ ♦ ♦