ריסוק פירות שביעית עד שאין צורתן ניכרת
מכתב הרב עמנואל מולקנדוב
בגליון אלול תשפ"ב כתב הרב יוסף עובדיה לתמוה על האור לציון שבהלכות ברכות פסק שפירות שהתרסקו עד שאין צורתן ניכרת ברכתם שהכל - דלאו במילתייהו קיימי, ולפ"ז לגבי שביעית לכאורה אין להתיר לרסקם. אולם בהלכות שביעית פסק שמותר לרסק פירות אפילו שאין צורתן ניכרת. והקשה, דאם הוא סובר שמעיקר הדין לאו במלתייהו קיימי וברכתם שהכל והוא מיקל לרסק אותם ה"ז רשע, ואם הוא סובר שמעיקר הדין במלתייהו קיימי ומותר לרסקם והוא מחמיר לברך עליהם שהכל, ה"ז ככסיל בחשך הולך דהוי תרתי דסתרי עי"ש.אולם נראה שדברי האור לציון נכונים, שהרי כתב שם מילתא בטעמא, שמעיקר הדין קי"ל כדעת השו"ע ובמילתייהו קיימי, ומותר לרסקם בשביעית, אלא שלגבי ברכות קי"ל סב"ל אפילו כנגד מרן השו"ע. וכיון שכן, אין הוא יכול לברך את ברכת הפרי הראויה והוא חייב לברך שהכל, וכיון ש'ההלכה' מחייבת אותו לברך שהכל אין זה 'רשע' ולא 'כסיל', דאין הוא מיקל או מחמיר בברכה 'ברצונו' אלא לפי מה שחייבתו ההלכה. וגם אין לומר שמשום שהוא מברך שהכל לא ירסק, דהא סב"ל לא אומר לאדם לא לאכול אלא לאכול בלי ברכה. וכמו אדם שמסופק אם בירך, שהדין הוא שאוכל ללא ברכה ולא אומרים לו לא לאכול [לפי דעת רוב הפוסקים] וה"ה כאן - עיקר ההלכה זה שמותר לרסק כדעת השו"ע, אלא שלא יכול לברך אלא שהכל. ואין בזה שום איסור, לא של כסיל ולא של רשע.
ולחדד הדברים אוסיף שהמעיין בספרי תורת הקדמונים ח"א סוף סי' י' בענין תרי חומרי או קולי דסתרי אהדדי, יראה שנחלקו הרמב"ן והר"ן עם תוס' והרא"ש ורוב הראשונים מתי יש בעיה של תרי חומרי או קולי דסתרי אהדדי. לדעת הרמב"ן והר"ן אף במחלוקת שקולה שאין בה הכרעה, ויש בה ספיקא דאוריתא לחומרא – אמרינן שיעשה כצד אחד, בין לקולא ובין לחומרא. אולם לדעת התוס' וסיעתם בכה"ג צריך להחמיר כב' הדעות, ואין בזה משום הכסיל בחושך הולך. ורק כשעיקר ההלכה היא כצד אחד, והדעה השניה היא רק חומרא בעלמא, בזה אמרינן שאם הוא מחמיר חומרא הסותרת את הצד השני הוי כסיל עי"ש. והרב שמואל יפה אשכנזי [בעל הפירוש יפה תאר על המדרשים, בן דורו של הב"י] בתשובתו על מועד שנת השמיטה שנדפסה בקובץ מוריה תש"מ עמ' כ"ה והלאה האריך להוכיח ממקומות רבים בתלמוד ובפוסקים כדעת התוס' וסיעתם עיש"ב. וכך נקטו הפוסקים האחרונים באו"ח סי' תצ"ג עי"ש.
ולפ"ז כיון שלגבי ריסוק פירות יש כללים סותרים זה את זה, שמצד אחד קי"ל כמרן השו"ע ובפרט בשביעית דרבנן, ומצד שני קי"ל סב"ל אפילו כנגד מרן – אין בזה ענין של כסיל או רשע, לפי דעת התוס' ורוב הראשונים ורוב האחרונים שנקטו כך וכנ"ל.
ובפרט לפי מה שהארכתי בספרי תורת הקדמונים ח"א סי' ל"ח שדעת רוב הראשונים בסוגיא דטרימא היא כדעת רש"י וסיעתו, ולא כמו שחשבו האחרונים שדעת רש"י היא המיעוט, עיש"ב, שלפ"ז ודאי שא"א לפסוק לברך את ברכת הפרי אלא שהכל. ומאידך לגבי שביעית אפשר להקל, כיון שאין זה רוב מוחלט, משום שיש כמה ראשונים שיש להסתפק בדבריהם שאולי כן סבירא להו דבמילתיה קאי, ואז הוי מחלוקת שקולה וספיקא דרבנן לקולא, ובפרט שכך דעת השו"ע. וגם בזה המחמיר לנקוט כדעת רוב הראשונים לגמרי, דהיינו לברך שהכל ולא לרסק בשביעית תע"ב. אולם מעיקר הדין שרי לרסק בשביעית, כדין ספיקא דרבנן לקולא, ומברכים שהכל מדין סב"ל.
ואף אם אפשר לדון ולשמוע כיוונים אחרים בזה – מ"מ 'השגה' ו'הערה' על דברי האור לציון אין כאן, אלא לכל היותר אפשר לשמוע ב' צדדים בזה. אולם ודאי שאין 'קושיא' על דבריו מהדין של ב' חומרי או קולי, משום שהחילוק בין המקרים הוא ברור וכפי שכתבתי.
♦
תשובת הרב יוסף עובדיה [ותגובות הרב מולקנדוב בהערות]
מה שהזכיר הרב עמנואל את תשובת הרב שמואל יפה אשכנזי, שהאריך להוכיח מכמה מקומות בתלמוד ובפוסקים כדעת התוס', כבר הערתי שאין מקשים על ראשונים מן התלמוד, דמה נדע ולא ידעו הם, כל רז לא אניס להו, ואין לנו אלא רק לנסות ליישב את שיטתם[2], ונכתוב כאן קצת מן הישובים.מה שהקשה בתשובה הנ"ל מתקנת ר' אבהו לחשוש לכל סוגי התרועה. י"ל דתקנה שאני, שהרי תקנה היא חידוש דין נגד כללי הפסיקה. וכשהיה צורך גדול לתקן תקנות, עשו זאת חז"ל אע"פ שאינו תואם לכללי הפסיקה[3]. וטעמו של רבי אבהו הוא כדי להשוות המנהגות ולהחזיר כל המקומות למנהג אחד שלא תהא מחלוקת ביניהם, אבל ללא תקנתו של ר' אבהו, אסור היה לעשות כן. ולפי זה, אדרבה מכאן ראיה שאין להחמיר אפילו בספק שקול, שאם תאמר שמן הדין צריך להחמיר, למה צריך תקנה[4].
ומה שהביא בתשובה הנ"ל ראיה מכמה ראשונים בענין 'אומר אמרו לסופר' שפסלו בתרויהו. מ"מ הרי"ף והרמב"ם והשו"ע (סימן קל סעיף יח)[5], הכשירו בחתם עד וסופר, ומכאן הבאנו ראיה שדעתם דלא כהתוספות. ולפי מה התברר אצלי, אע"ג שהרבה אחרונים נמשכו אחרי המג"א, מ"מ רוב הראשונים לא הסכימו לדעת בעלי התוספות[6]. וכן נראית דעת רש"י בכתובות (נז.) שכתב דלא אמרינן אלו ואלו דברי א"ח, היכא דנחלקו מה אמר הרב[7], ומטעם זה היה רבי עקיבא רשאי להחמיר באתרוג, שהרי הסתפק בדעת בית הלל.
ומה שכתב שלדעתו דעת רוב הראשונים בסוגיא דטרימא היא כדעת רש"י וסיעתו, א"כ יש כאן דעת נוטה (אע"ג שכתב שיש להסתפק בדעת כמה מן הראשונים), ואסור לו לרסק פירות שביעית אף לדעת התוספות, שאף באיסורי דרבנן אין לעשות חומרי דתרי היכא דסתרי אהדדי כדמוכח מכמה מקומות.
ומה שכתב שהשגה על דברי האור לציון אין כאן, זה אינו. שהרי ודאי אין הרב אול"צ חולק על מה שכתב החיד"א שהעושה כדעת מרן השו"ע אין מזניחין אותו, והטעם הוא שמרן השו"ע הוא אילן גדול שאפשר לסמוך עליו, ומ"מ לענין ברכות אנו מחמירין. ומוכח מזה שאין זו אלא חומרא[8]. שאם תאמר ש"ההלכה מחייבת" אותו לברך שהכל, למה אין מזניחין אותו. ומ"מ דעת נוטה ודאי שיש כאן, כמו שכתב הרמ"א "אם בירך בפה"ע יצא, כי כן נראה עיקר", ולכן אף לדעת בעלי התוספות, אין לעשות תרתי דסתרי, וכל מה שהחמירו בזה הוא רק בחו"ל שאין שם פירות שביעית.
התורה נתנה למשה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא וההכרעה תלויה בחכמי הדור ואפילו אם לא יכוונו יפה אל האמת, וכל שלא הכריעו בדבר אלו ואלו דברי א"ח (רבינו יחיאל). והטעם שאין עושים כחומרי דבי תרי דסתרי אהדדי, הוא שלא ירבו המחלוקות ותעשה תורתנו כשתי תורות חו"ש. וכתב בספר מסילת ישרים (פרק כ) על מעשה דר' טרפון "וסוף סוף נגמר שהלכה כבית הלל לעולם, הנה קיומה של תורה שגמר דין זה ישאר בכל תוקף לעד ולעולמי עולמים ולא יחלש בשום פנים שלא תעשה תורה חס ושלום כשני תורות, ועל כן לדעת המשנה הזאת יותר חסידות הוא להחזיק כבית הלל אפילו לקולא מלהחמיר כבית שמאי".
אלא מאי אית לך למימר, דבדורות אלו אין לנו כח להכריע במחלוקות. אין זו טענה, שהרי זה רצון התורה שתהיה הכרעה, ולפחות היכא שהדעות סותרות זו את זו, כדי שלא תעשה תורה חו"ש כשני תורות, וזה יותר חסידות.
♦
תשובת הרב יוסף עובדיה [ותגובות הרב מולקנדוב בהערות]
מה שכתב "שהרי השו"ע פסק להדיא לא כדעת הרי"ף והרמב"ם, אלא כדעת סה"ת".וז"ל השו"ע "יש ליזהר שלא לחתום הסופר לעד, מפני שיש פוסלין". מבואר שאין בזה אלא זהירות לכתחלה אבל בדיעבד או שעת הדחק כשר, וכן דקדק הגאון בעל שדי חמד בסי' כ"ו ראות א'. והרי רבינו שמואל יפה ז"ל בתשובתו הנ"ל, ביאר שחומרי דמר וחומרי דמר היינו לפסול בשניהם[9], ומרן השו"ע אינו פוסל, רק סובר שלכתחילה לא כדאי להכנס למחלוקת זו, ולא מקרי חומרי דמר ודמר אלא כשפוסל בשניהם.
וכן ראוי להיזהר מי שהוא ירא שמים בכל מקום דסתרי אהדדי שלא להיכנס למחלוקת, אלא ימצא דרך עוקפת, אבל אין זו הלכה מחייבת, אלא למי שרוצה להיות ירא שמים. כמו שפסק השו"ע לגבי פת סופגנין "וירא שמים יצא ידי שניהם, ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחלה". ואין בזה חומרי דמר ודמר, שאם הייתה ההלכה להחמיר כשניהם, היה צריך לברך בהמ"ז על אכילת פת סופגנין. ולענין ריסוק פירות הכי נמי מי שרוצה להיות ירא שמים, ימצא דרך עוקפת, שלא ירסק פירות שביעית אף שדרכם בכך, וגם לא יאכל פירות מרוסקים אלא אחר שיברך על דבר אחר שהכל, וגם יקח פרי ויברך עליו ברכתו. וכמו שכתב בשו"ע "ירא שמים לא ישתה אלא בתוך הסעודה, או יאכל פרי מז' מינים וגם ישתה מים, כדי שיצטרך לברך ברכה אחת מעין שלש ובורא נפשות". ומ"מ אין זה חיוב, ורשאי כל אחד לבחור לו או כשיטת התה"ד או כשיטת השו"ע, וינהג כשיטה זו בין לחומרא ובין לקולא כדי שלא יהיה רשע ולא כסיל.
[וכל שעושה מעשה או שנמנע מלעשותו, ובין אם יעשהו או לא יעשהו מותר לשתי הדעות, נחשב דרך עוקפת. שלענין פת סופגנין, הרי מותר לאוכלה לכל הדעות בין בסעודה ובין לאחריה. אבל אם נזהר במוצ"ש שלא לעשות מלאכה עד זמן ר"ת, אין זה דרך עוקפת, שהרי אי אפשר לומר בזה שבין אם יעשה מלאכה ובין אם לא יעשה מלאכה ניצל מן המחלוקת].
וגם לגבי סב"ל אין לעשות חומרי דבי תרי דסתרי אהדדי, שהרי פסק בשו"ע "לחמניות וכו' ואם קבע סעודתו עליהם, מברך המוציא וברכת המזון, ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה לפניהם", וכתב המג"א "וא"כ כל מיני פת הנזכרים בס"ז טעונים ברכה תוך הסעודה כשאוכלין לקינוח וכ"כ תר"י". ובבית יוסף כתב בשם השיבולי הלקט "על כובא דארעא ולחמניות ופת הבאה בכסנין וכו' הביאו לו אלו לקינוח סעודה מברך עליהם בורא מיני מזונות", ולא העיר על זה הב"י כלום, מבואר שמסכים לזה הב"י ואין חילוק בין לחמניות לבין פת הבאה בכסנין, וכדברי המג"א[10]. וביאר מרן החיד"א בשו"ת טוב עין (סי' יח אות נב) שדבר שהוא מחלוקת אם הוא כסנין, דכיון דתדיר חשיב להו כסנין ואוכלם ומברך עליהם בורא מיני מזונות כבר החשיבם כסנין, ואיך עתה ליחוש למ"ד שהוא פת ולא יברך ואין לילך לקולא דהוו תרתי דסתרן עכ"ד.
ולפי זה מוכח שלדעת מרן השו"ע אף בספק שקול לא עבדינן כחומרי דבי תרי דסתרי אהדדי, דלא כהתוספות, ואפילו בברכות. ומה שפסקו האחרונים שלא לברך על פת כסנין בסוף הסעודה משום דס"ל כדעת התוספות שבספק שקול יש להחמיר כשני הצדדים. וסיים הרב חיד"א "שמעתי מפום רבנן דכן נהגו גדולי הדור שלפני דורנו שלא לאכלם בתוך הסעודה וכן נהגנו", וזו דרך עוקפת למי שהוא ירא שמים, כמו שביארתי קודם[11].
ונבאר מה שלא הבין הרב עמנואל כוונתי לענין אלו ואלו דברי א"ח:
הרי אמרו חז"ל על מחלוקת ב"ש וב"ה אלו ואלו דברי א"ח, ומטעם זה אמרו חז"ל שרשאי כל אחד לבחור לעשות כצד זה או כצד זה אפילו להקל בדאורייתא אע"ג שהוא ספק כמאן הלכתא. שכל עוד לא נפסקה הלכה כאחד מהם, שניהם "אמת", שהתורה נתנה מ"ט פנים. וכל זה דוקא כשיש מחלוקת איך ההלכה, אבל אם המחלוקת היא מה אמר הרב, בזה לא אומרים אלו ואלו דא"ח, שהרי אחד מהם משקר, כמו שביארו רש"י והריטב"א בכתובות. ולכן בזה צריך להחמיר כשניהם, שאי אפשר לומר בזה אלו ואלו דא"ח. וכך ביאר המאירי, דסלקא דעתין היה שרבי עקיבא חשש גם לדעת ב"ש וגם לדעת ב"ה, ותירצה הגמרא, שרבי עקיבא הסתפק מה אמרו ב"ה, שבזה לא שייך לומר אלו ואלו דא"ח שהרי אחד מהצדדים הוא שקר, וחייב להחמיר כשניהם. ופירוש זה כפתור ופרח, וממילא אי אפשר לומר שישוב הסוגיות לשיטה זו הוא דוחק.
ואע"ג שיש לכל אחד נטית הלב לפרש את הסוגיות אחרת, מ"מ אין לנו לצרף את דעתנו כדי להכריע במחלוקת הראשונים ממה שנראה לנו מפשט הסוגיות (אלא רק למי שמחשיב את עצמו כאחד מהראשונים, או מגדולי האחרונים, לך תאמר למאירי או לרמב"ן, פרושכם דחוק. ועוד, שראשונים אלו ראו את דברי התוספות, ואעפ"כ חלקו עליהם, והתוספות לא ראו דברי הראשונים החולקים).
ולענין אם פירות מרוסקים חשיבי במלתייהו קיימי, המחלוקת היא בסברא ושייך בזה לומר אלו ואלו דא"ח, כל עוד לא הוכרעה הלכה בזה, ולא שייך לומר בזה מה שכתב הרב עמנואל שאנו לא יודעים מי הוא הדברי א"ח.
וז"ל הרא"ש בפסקיו לשבת (פ"ב סימן כג): "וכתב ה"ר יונה ז"ל דזו אינה ראיה דהא דקי"ל הלכה כרבה היינו היכא דפליגי בסברות דנפשייהו משום דאמרי' בהוריות דרב יוסף סיני ורבה עוקר הרים, אבל הכא מפי השמועה הם חלוקים ותרווייהו אמרו מפי רב יהודה, אלא עבדינן לחומרא, לענין שבת עבדינן כרבה דמשתשקע החמה לא מדליקינן שרגא, וענין יחיד שקבל עליו תענית דבין השמשות שלו מותר ולא הוי בין השמשות עד הכסיף התחתון כרב יוסף", עכ"ל הרא"ש. ולפי מה שבארנו מתורץ מה שהקשה קרבן נתנאל על רבינו יונה עיי"ש.
ומה שכתב שבסב"ל 'חובה גמורה' להורות נגד מרן, איני יודע מנין לו שזו חובה גמורה. ואני לא מצאתי מי שיחלוק על מרן החיד"א במה שכתב שמי שרוצה לנהוג כדעת השו"ע אין מוחין בידו[12], ובודאי שטעות היא לחשוב שזו חובה גמורה. ועל מה שאומרים סב"ל נגד מרן אנו בושים, אלא שאתם מגלגלין עלינו שחובה גמורה היא? אלא ודאי שאין זו אלא הנהגה של מורי ההוראה, שלכתחילה להורות שלא לברך. וז"ל קונטרס הליכות עולם (שיעורי רבי ב"צ אבא שאול עמ' טז) "אחד מכללי הפסיקה בגמ' הוא דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ולכן לא חייב לחזור מטעם ספק וכו' לכן בכל מחלוקת האחרונים ודאי ראוי שלא יחזור, אבל כיון שמרן דעתו לחזור כל מי שעושה כמו מרן אין מוחין בידו".
♦ ♦ ♦