הרב ניר אביב
ר"מ בישיבת ההסדר היכל אליהו, כוכב יעקב
מראשי מערך בתי הדין לממונות 'לכתחילה'

השתתפות כספית של גרושה במזונות ילדיה

שאלה
האם יש בסיס הלכתי לחייב אם גרושה להשתתף במזונות הילדים, או שמא החובה מוטלת על האב בלבד ורק עליו לשאת בנטל המזונות עד גיל שמונה עשרה?
♦
תשובה
יסוד החיוב לזון את הילדים
החובה הבסיסית של האב לזון את ילדיו עד גיל שש, נלמדת בגמ' מסכת כתובות (סה ע"ב): "דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה: אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש".
חובת מזונות הילדים עד גיל שש המוטלת על האב, היא חובה גמורה, ואינה מדין צדקה.
ובמקום אחר (שם מט ע"ב) אומרת הגמ' שמגיל שש עד גיל שלוש עשרה, שבו הבנים נעשים גדולים, מצוה על האב לזון את בניו מדין צדקה, וזו הייתה אחת מן התקנות שתקנו באושא: "אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא: באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים. איבעיא להו: הלכתא כוותיה, או אין הלכתא כוותיה? תא שמע: כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה, אמר להו: יארוד ילדה ואבני מתא שדיא! כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא: עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה! ועורבא בעי בניה? והכתיב: לבני עורב אשר יקראו! לא קשיא: הא בחיורי, הא באוכמי. כי הוה אתי לקמיה דרבא, אמר ליה: ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה? ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד - כפינן ליה על כרחיה, כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי, ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה".
הדין הובא להלכה בשולחן ערוך (אבן העזר עא, א): "חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם; ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה, גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה, מכריזין עליו בצבור ואומרים: פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו; ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו".
נשאלת השאלה, אם החיוב הוא מתורת צדקה, מדוע האב חייב לזון את ילדיו רק עד שיגדלו? הרי מדין צדקה הוא חייב אף לאחר שיגדלו, כמו שהוא חייב מדין צדקה לתת לשאר הקרובים שלו (בין גדולים בין קטנים)!
הבית שמואל (עא ס"ק ג) אומר שזו שאלת הדרישה, שתירץ שחייב לזון אותם עד שיגדלו, כי מסתמא עד אז אין בידם לפרנס את עצמם, אבל אחר שיגדלו אפשר שיפרנסו את עצמם ממעשה ידיהם. והוסיף שמדברי רבינו ירוחם משמע שאחר שיגדלו, חייב לזון אותם בתורת צדקה כשאר קרוביו, אבל עד שיגדלו יש להם יתרון יותר משאר קרוביו. על תירוץ זה מקשה ההפלאה (קונטרס אחרון עא,א), כיצד ניתן לומר שבנו הגדול אינו קודם לשאר הקרובים, הרי הלכה פסוקה היא שלעולם בנו, בין קטן בין גדול, קודם לשאר קרובים, כפי שפסק השו"ע בהל' צדקה (יו"ד רנא, ד): "מחייבין האב לזון בנו עני, ואפילו הוא גדול מחייבין אותו יותר משאר עשירים שבעיר" (ומקור הדין בתשובת רשב"א ג, רצב).
ועל כן מציע ההפלאה ישוב אחר: "וצריך לומר דסבירא ליה דדוקא כשהוא נותן מדעתו הוא מצווה על קרוב קרוב קודם ואח"כ לעניי עיר, אבל כשצריך להוציא ממנו בכפיה לעניי עיר מחלקין בשוה קרובים ושאר עניי העיר. וכן כשמוציאין ממנו בכפיה בשביל קרובים מחלקין בשוה כל הקרובים ואפילו אחד קרוב יותר מחבירו. אבל בניו הקטנים מוציאין להם לבד קודם לכל הקרובים כיון דאיכא תקנת אושא".
כלומר, למרות שלא פוסקים את תקנת אושא שחייב לזון אותם עד שיגדלו, מכל מקום, לפחות נשאר להם דין קדימה בצדקה[1], ולא כאבני מילואים שכתב שנפסק שבאושא לא תקנו מעל גיל שש.
♦
האם בימינו יש לחייב גם את האם?
במהלך הדורות, חיוב המזונות של הילדים היה מוטל באופן טבעי על האב ולא על האם, שכן האב היה בדרך כלל המפרנס העיקרי, והאם, אשר כל כבודה בת מלך פנימה, היתה מופקדת על ניהול הבית וגידול הילדים. לכן, גם במקרה של גירושין, באופן טבעי חיוב המזונות של הילדים מוטל על האב, ולאחר גיל ו' שנים, כשהילדים כבר נחשבים גדולים, החיוב על האב אינו אלא מדין צדקה.
זהו נוסח תקנת הרבנות הראשית בשנת תש"ד (1944 למניינם): "כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כח בית דין של ישראל לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של שש שנים, כך יהא מעתה ואילך כוחם יפה לחייבו בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה".
בהבנת תקנת הרבנות הראשית ישנה מחלוקת:
יש שהבינו שתקנת הרבנות הראשית היא הרחבת תקנת אושא, כלומר, העלו את התקנה מגיל 13 עד גיל 15, ויוצא שהתקנה היא מדין צדקה. ויש שהבינו שזו הרחבת הדין הבסיסי שאדם חייב לפרנס את ילדיו עד גיל 6, כלומר, שהעלו את החיוב האבסולוטי מגיל 6 לגיל 15, ויוצא שזהו חיוב גמור ולא מדין צדקה.
מהי הנפקא מינא?
אם זה מדין חיוב גמור, רק הגברים חייבים לפרנס. האב חייב במזונות, לא משנה מה המצב הכלכלי שלו ולא של בניו, והאמא פטורה לגמרי. אולם, אם זה מדין צדקה, גם נשים חייבות בצדקה ולכן ניתן לחייב את האם במזונות עד גיל 15 (אלא אם כן לילד יש פרנסה ממקום אחר, כגון ירושת האב או האם, שאז אף אחד אינו מחויב לפרנסו).
בנושא חיוב האב במזונות ילדיו לאחר גיל שש, ישנה מחלוקת גדולה בין דייני ישראל בעבר וכיום, האם החיוב הוא מצד התקנה או מדין צדקה. רוב הפוסקים וביניהם הגרי"ש אלישיב, הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו, קבעו שהחיוב הוא מדין צדקה. אולם היו כאלה ובהם הגריא"ה הרצוג והגרב"צ עוזיאל, שקבעו שזו המשך התקנה.
היטיב לבטא דיון זה הגר"י רוזנטל שכתב שבסוגיא זו רבתא המבוכה בפסקי הדין, יש המחייבים את יישום התקנה מכוח הדיין, ויש המחייבים את יישומה מדין צדקה.
עמדת מועצת הרבנות הראשית היא שאין ראוי להכניס ראשנו בין ההרים הגבוהים שדנו בסוגיא העקרונית, ועל כן שאלה זו נותרה בעינה וכל דיין יכריע בעניין על פי שיקול דעתו.
בשנת תשל"ו (1976 למניינם) הגר"ש גורן ביחד עם מועצת הרבנות הראשית, הרחיבו את החיוב לפרנס עד גיל של שמונה עשרה שנה, ותיקנו: "לאור הנסיבות המוסריות החינוכיות והכלכליות בזמננו... להעלות את גיל חיוב האב למזונות ילדיו עד גיל שמונה עשרה שנה".[2]
נמצא, לפי תקנת הרבנות, ולפי החוק, שחיוב תשלום המזונות לילדים נמשך עד גיל י"ח שנים. נשאלת השאלה, האם צודק להחיל את חיוב תשלום המזונות על הילדים הגדולים מדין צדקה על האב והאם באופן שווה? כאמור, באופן טבעי, הגיוני להטיל את החיוב דווקא על האב, שהרי דרכו של האב לצאת ולהתפרנס. אולם, בדורות האחרונים, המציאות המקובלת היא שאף נשים יוצאות מביתן לעבוד ומרוויחות משכורת באופן שווה לגברים, ומתעוררת השאלה האם נכון שגם אמהות גרושות ישאו בנטל המזונות לילדיהם בהתאם ליחס ההכנסה שלהם.
הרמב"ם (הלכות אישות כא, יח) דן בעניין חיוב האב לתת מזונות לבתו מדין צדקה, ועושה הבחנה ברורה בין האב לאם: "כיצד? היה האב ראוי לצדקה, מוציאין ממנו הראוי לו בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה. ואפילו נשאת האם לאחר, בתה אצלה, ואביה זן אותה משום צדקה, עד שימות האב ותזון מנכסיו אחר מותו בתנאי כתובה והיא אצל אמה. ואם לא רצתה האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות, הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן, או משלכת אותן לקהל אם אין להן אב, והן מטפלין בהן".
מדברי הרמב"ם עולה שלאשה אין כל מחוייבות כלפי ילדיה, והמגיד משנה כותב: "זה ברור שלא מצינו חיוב לאשה בשום מקום, והאב מצווה על בניו בכמה דברים ואין האשה מצווה ומהיכן נתחייבה בהם".
כך גם כתב המהר"י וייל (דינין והלכות סי' יא): "נראה דאשה אינה חייבת לזון בניה הקטנים... אפילו אם יש להם ממון לקטן, האב חייב לזונו".
אולם נשאלת השאלה: מה הטעם לחלק בין האב והאם במזונות הילדים לאחר גיל שש, הרי האב אינו חייב לזונם לאחר גיל שש אלא מדין צדקה, והרי גם האשה חייבת במצות הצדקה? וכלפי ילדיה היא חייבת יותר משאר אנשים או קרובים, מדין "ומבשרך לא תתעלם"?
ואכן, בספר מעשה רקח (על הרמב"ם) מביא שהרמ"ך בכ"י השיג על הרמב"ם, וכתב באריכות:
ולכאורה יפה השיג, דהא בעיקר מצות הצדקה נראה שהאשה חייבת כמו האיש, דהא מצות עשה שלא הזמן גרמא היא. וגם בריש קדושין דף ח' אמרינן התקדשי לי בככר זה ותנהו לעני וכו' אינה מקודשת דאמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי מחייבת ביה את, עד כאן. ואם איתא עדיפא מינה לימא ליה את הוא דמחייבת ביה ולא אנא, וכיון דפרנסת הקרובים נפקא לן מוחי אחיך עמך ודרשינן בספרי אחיך זה אחיך מאביך שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך וכו', וכל הפוסקים הזכירו חיוב הקרובים שקודמים לכל אדם. אם כן נראה שהאשה חייבת בקרוביה ודאי, והיא קודמת להרחוקים וכל שכן לבנה או לבתה, וכל שכן כשהן קטני קטנים שאין ראויים אפילו לחזר על הפתחים. ואין להוכיח משכר ההנקה דאין לה להניקו בחנם דהתם הא איכא אב דקרוב טפי ומלבד זה הרי מצינו לרבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"ה שכתב שאם אין לאב לשלם לה שכר ההנקה היא חייבת להניקו בחנם עיין שם ובשלהי ב"ק אמרינן דגבאי צדקה לוקחים מן הנשים דבר מועט דחזקתן שאינו שלהם וזה הטעם לא שייך אלא בנשואה אבל בגרושה או אלמנה דמדידהו הוי שפיר דמי תו אמרינן התם דרבינא קבל מנשי בני מחוזא מתנה גדולה מפני שהיו עשירות משמע דגם הנשים שייכי במצוה זו ובתענית דף כ"ג איתא עובדא דאבא חלקיה דקדום ענני [מהך זוויתא דדבתיהו] ואמרו הטעם דמקרבא הנאתה לגבי עניא ואי אמרת בשלמא שהיא מצווה במצוה זאת ניחא אלא אי אמרת שאינה מצווה הו"ל להקדים ענני לדידיה שהוא מצווה ועושה ששכרו יותר ממי שאינו מצווה.
ויותר תמהתי על הרב המגיד ז"ל שכתב על דברי רבינו אלה וז"ל זה ברור שלא מצינו חיוב לאשה בשום מקום והאב מצווה על בניו בכמה דברים ואין האשה מצווה ומהיכן נתחייבה בהם עכ"ל. ואם מצינו חיוב לאב יותר מהאם אינו אלא בלימוד התורה דהאשה פטורה מדכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם וכיוצא בו, אבל לענין הצדקה ולפרנס את קרוביה ובניה היכא דליכא אב מהיכא תיפוק לן למפטרה, גם הרב דינא דחיי קיים דברי רבינו והסמ"ג שכתבו כן וכתב שאין שום חולק על זה ופשיטא שלא ראה דברי הרמ"ך האלה בכ"י.
עוד אני תמיה ממ"ש רבינו פ"ז ופ"ח דמתנות עניים כמה עשין וכמה לאוין על המעלים עיניו מן הצדקה, דאיך יתכן לומר דהאשה פטורה מכולם, ובשלמא באשה נשואה או פנויה בבית אביה אפשר לומר דאין חייבת משום דאין לה ומה שקנתה אשה קנה בעלה וכ"ש בבת לגבי אביה, אך באלמנה וגרושה אם יש לה מי פוטר אותה. גם ראיתי לרבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"ה שכתב שאם אין לאב לשלם לה שכר ההנקה היא חייבת להניקו בחנם, הגם דהרב חלקת מחוקק סי' פ"ב חולק עליו מפני שנמשך אחר דברי רבינו ועל צד הדוחק אפשר דדברי רבינו איירי באין לה לזונו ומכ"ש בכל מכל ומ"מ כעת צל"ע.
שוב עלה בדעתי לומר דאולי שאני אשה דרוצה להנשא דיותר משהאיש רוצה וכו' וגם רבינו כתב בפט"ו דין ט"ז דלא תשב אשה בלא איש וכו' ואם תפרנס הבן ימנעו האנשים להנשא עמה מכח משאת הבן וגם אם היא עשירה אין חפץ לאדם לסבול גידול בנים אחרים, וזהו דרך טבע ופשוט ואין הכי נמי דאם היא עשירה תתן לו לפי עושרה באותה העת לבד ושוב משלכת אותו לקהל. ואפשר שזה רמזו רבינו במ"ש ואם לא רצתה האם שיהיו בניה אצלה כלומר אצלה לא יהיו אלא משלכת אותם לקהל אבל אין הכי נמי שהיא חייבת ליתן להם כפי ממונה בעת ההיא ודו"ק כי נראה לענ"ד נכון מאד".
העולה מדבריו, שיש לחייב את האשה מדין צדקה לשלם מזונות ילדיה, ואפשר שאף הרמב"ם מסכים שחייבת לתת כפי עושרה.
♦
הבנת שיטת הרמב"ם
ועדיין, הקושיות על הרמב"ם הן עצומות, מדוע כתב שהאשה אינה חייבת לשלם מזונות ילדיה מדין צדקה?
ואולי אפשר להציע, שהרמב"ם הוא לשיטתו בג' מקומות, כפי שיתבאר לפנינו.
א. בהלכות נחלות (א, ח) פסק הרמב"ם שהבעל יורש את אשתו רק מדרבנן ולא מדאורייתא, והמ"מ שם מציין שהראב"ד והרשב"א חולקים וסוברים שירושת הבעל היא מן התורה.
מהי נקודת המחלוקת?
ב. בדיני עדות אומרת הגמרא (סנהדרין כח ע"ב) ש"בעל כאשתו" ו"האשה כבעלה", ודין זה ניתן לפרשו בשני אופנים: אופן ראשון, שאשתו כגופו ממש, ואופן שני, שאינם נחשבים כגוף אחד אלא אסורים כמו אח לאחיו בדרגת 'ראשון בראשון'.
הרמב"ם (עדות יג, יד. והשו"ע העתיקו להלכה בחו"מ לג,ח) פסק כאופן השני: "האיש עם אשתו ראשון בראשון, ולפיכך אינו מעיד לא לבנה, ולא לאשת בנה, ולא לבתה, ולא לבעל בתה, ולא לאביה, ולא לאמה, ולא לבעל אמה, ולא לאשת אביה".
הנפ"מ היא שמותר להעיד לבן בנה, משום שלגביו הוא נחשב לשלישי בראשון, ועיין בסמ"ע (ס"ק טו) שכתב: "בפרישה כתבתי דנראה לי דהכי קאמר, כיון שמחשבי לראשון בראשון לפיכך הוא פסול לבנה, אבל לבן בנה או בן בתה הוא כשר, משום דהווין עמו שלישי בראשון שהן כשרים לדעת הרמב"ם [בפי"ג מעדות ה"ד שהובא לעיל סעיף ב' סק"ה], מה שאין כן אם לא היו נחשבים הבעל עם אשתו לראשון בראשון אלא לגוף אחד לגמרי, אז לא היה בן בנה עמו אלא שני בראשון, כמו שהוא עם אשתו שני בראשון, והיו פסולין יחד כמו שנתבאר לפני זה בסעיף ב' וקל להבין".
ג. לדעת הרמב"ם (עדות יג, א) קרובי האם אינם פסולים לעדות מדאורייתא אלא מדרבנן, וזו לשונו: "הקרובים פסולים לעדות מן התורה שנאמר לא יומתו אבות על בנים, מפי השמועה למדו שבכלל לאו זה שלא יומתו אבות על פי בנים ולא בנים על פי אבות, והוא הדין לשאר קרובים, אין פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד, והם האב עם הבן והבן עם האב, והאחין מן האב זה עם זה ובניהן זה עם זה ואין צריך לומר הדודים עם בן אחיו, אבל שאר הקרובים מן האם או מדרך האישות כולן פסולין מדבריהם".
ומקשים כולם על הרמב"ם, מדוע כתב שקרובי האם פסולים רק מדבריהם, הרי בגמ' (סנהדרין כח.) למדין זאת מדרשה גמורה: "אשכחן קרובי האב, קרובי האם מנלן? אמר קרא: אבות אבות תרי זימני, אם אינו ענין לקרובי האב - תניהו ענין לקרובי האם?".
הרדב"ז מתרץ, שלדעת הרמב"ם דרשה זו אינה אליבא דהלכתא, אלא ההלכה נפסקה כר"ע שפסול העדות תלוי בירושה, ולכן כל הראויים לירושה פסולים מהתורה, ואינו תלוי בקירבה, ולכן קרובי האב שיורשים מן התורה פסולים לעדות מן התורה, וקרובי האם שאינם יורשים אינם פסולים מן התורה.
מכל המקורות הנ"ל מתבארת שיטת הרמב"ם, שיש חילוק גדול בין קורבה מצד הולדה לקורבה מצד אישות. מדאורייתא, הבעל ואשתו אינם נחשבים לגוף אחד, ולכן: א. מן התורה בעל אינו יורש את אשתו. ב. לענין עדות אינם נחשבים כגוף אחד אלא כקרובי משפחה כמו אח ואחות 'ראשון בראשון'. ג. קרובי האם לא נאסרו להעיד אלא מדרבנן, משום שאינם יורשים. הבנים יורשים את אביהם, ואילו האשה אינה יורשת את בעלה.
מכל זה יוצא שלדעת הרמב"ם יחס הקרבה תלוי בעניין הירושה, ונמצא שהקרבה של האב לילדיו גדולה יותר מאשר האם, מאחר והאב יורש את בניו ואילו האם אינה יורשת. כעת נחזור למה ששאלנו בפתיחה, בדיני צדקה יש קדימות מצד קורבה ולכן גם בדיני צדקה על האב מוטל חיוב גדול יותר מאשר האם לזון את ילדיהם.
לכן, ניתן לומר שדברי הרמב"ם שהאם אינה חייבת להשתתף במזונות מדין צדקה הוא כאשר האב נמצא ויכול לזונם, משום שהוא קודם לה מצד הקורבה. ובסוף דבריו כתב הרמב"ם: "או משלכת אותן לקהל אם אין להן אב, והן מטפלין בהן", ועל כרחך יש לתרץ שמדובר באופן שאין לה אפשרות לזונם מסיבה כלשהי, כגון סיבה כלכלית, או מחמת שנישאה בשנית והחיוב לזון עשוי לגרום נזק לשלום הבית שלה עם בעלה החדש, שאז היא פטורה מדין צדקה. ויוצא לדינא, שאם אביהם מת או שהוא עני, והיא פנויה ויש לה משכורת שיכולה לזונם, היא חייבת לזונם מדין צדקה.
♦
האם שיטת הרמב"ם נפסקה להלכה?
לענין קרובי האם פסק השו"ע (חו"מ לג, ב) שהם פסולים מדאורייתא ומשמע שאינו תלוי בדיני הירושה, ולא כרמב"ם. לעניין ירושת הבעל כתב השו"ע (אה"ע צ, א) "הבעל יורש את אשתו", ולא הוסיף את לשון הרמב"ם (בהל' נחלות שם) שכתב "מדברי סופרים", למרות שבכס"מ שם הכריח שכוונת הרמב"ם כאן שד"ס הוא מדרבנן ממש. ובעניין 'בעל כאשתו' שהשו"ע (חו"מ לג, ז) העתיק את לשון הרמב"ם, הוא כפי הבנתו בבית יוסף שאין כאן חידוש אלא חזרה על הפסק שכבר נאמר קודם שבעל הוא כאשתו, וכפירוש הט"ז על השו"ע, ולא כפירוש הסמ"ע שהובא לעיל.
ולסיום נאמר, שאף הדין שכתב הרמב"ם שהאם יכולה להשליך את הילדים שיזונו אותם הקהל לא הובא ולא נפסק בשולחן ערוך, שהרי זו לשון מרן בהל' כתובות (אה"ע פב, ז): "שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו... ואפילו לאחר ו'. כיצד, היה האב ראוי לצדקה, מוציאין ממנו הראוי לה בעל כרחו, וזנין אותה והיא אצל אמה; ואפילו נשאת האם לאחר, בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה, עד שימות האב ותיזון אח"כ מנכסיו בתנאי כתובתה והיא אצל אמה".
יש לשים לב שהשו"ע השמיט בכוונה את הסיומת של הרמב"ם, לפיה אם אין לילדים אב, האשה יכולה להשליך אותם לקהל. וזאת, משום שהיא מחויבת להם מדין צדקה.
ודעת הרמ"א היא כשו"ע בכל העניינים למעט קרובי האם, שהרמ"א הביא בשם וי"א את דעת הרמב"ם, אולם אינו פוסק כמותו, כי למרות שהביא את דעת הרמב"ם, כתב על דברי השו"ע "וכן ראוי להורות".
על כן, ניתן לומר שהרמב"ם שפוטר את האשה מדין צדקה לילדיה הוא לשיטתו. ומאחר שלא קיימא לן כשיטת הרמב"ם, הדרינן לדינא שהאיש והאשה שווים בחיוב צדקה כלפי ילדיהם, ולכן אם האשה גרושה ומרוויחה משכורת ויש לאל ידה להשתתף במזונות ילדיה, יש לכופה מדין צדקה, כפי שכופין את האב.
ומצאתי שכן כתב בספר בני אהובה (הלכות אישות כא, טז): "ונראה דודאי אם האשה עשירה אף לאחר כ"ד חדשים כופין את האם לזון בניה דהא כופין על הצדקה ואין לך צדקה יותר מזה. ואם כן היא שיש לה חלב בדדיה ותוכל להניק הרי היא עשירה לדבר הזה, וכופין אותה כמו שכופין על כל הצדקה".
והביא דבריו והסכים להם בשו"ת ויקרא אברהם (אה"ע סי' יז). וכן ראיתי שכתב הרה"ר לישראל הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא ('בעניין מזונות הבנים', שערי צדק ג, תשס"ג): "מה דכופין את האב באמיד לאחר שש, לכאורה מצד הסברה אין בזה חילוק בין אב לאם, שכיון שהחיוב הוא מכח צדקה הרי גם אֵם מחוייבת בצדקה, ומכח זה מסתבר לכאורה דמה דמצינו בש"ס הא דבר זה באב דווקא, הוא משום שבדרך כלל האב הוא שאמיד ויש לו נכסים ליזון מהם אבל אשה בדרך כלל לא אמידה, ואין בידה לפרנס את בנה. אבל כשגם האם אמידה החיוב של צדקה מוטל גם עליה".
♦
מסקנה
עד גיל שש האב חייב לזון את בניו מן הדין. מגיל שש חייבים ההורים לזונם מדין צדקה, ואם הם התגרשו, החיוב מדין צדקה מוטל על שניהם בשווה.
♦ ♦ ♦