בית מדרש פחד יצחק, ירושלים
ארבעה מראות נגעים ומראה פתוך
א.המשנה פרק א' בנגעים מונה- מראות נגעים שנים שהן ארבעה, בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל, שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה. ואם בא הנגע במראות אלו טמא, אך נגע דהוי מקרום ביצה טהור. אך בגמ' שבועות איתא שר' עקיבא חולק על סדר זה של המשנה, ולא מבואר שם מה דעתו שלו, ונחלקו הראשונים בסדר המראות לדעתו. לשיטת רש"י, שתי התולדות שמנו חכמים, סיד ההיכל וקרום ביצה, הן תולדות של השאת, ולבהרת אין תולדות כלל, ונפק"מ שתולדה מצטרפת לאביה בלבד. ולדעת הרמב"ן, מודה ר' עקיבא שסדר הלבנוניות הוא כסדר המשנה, אלא שכל הנגעים מאותו גוון לובן, אך לדעת רבנן שני האבות נבדלים, מלבד מאשר בעזות הלבן גם בגוון הלובן. והראב"ד פי' בהשגתו לרמב"ם פי' אחר, ובהמשך יתבאר.
ובפרשת תזריע 'אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת, והובא אל אהרון הכהן או אל אחד מבניו הכהנים'. ודרשו חז"ל שבהרת ושאת אלו שמות נגעים וספחת היא תולדה להם ואף היא טמאה כמותם, כך שיש ארבעה מראות - הבהרת והשאת ושתי תולדותיהן. וכן דרשו את הפס' ואם בהרת לבנה היא בעור הבשר וגו', שבא ללמד שבהרת לבנה מכל המראות שקראה הכתוב בהרת לבנה, ולפיכך מראה הבהרת כשלג, שכן ריבה הכתוב צרעת מרים והשווה לשלג- והנה מרים מצורעת כשלג, ואילו השאת כהה מבהרת, שכן שמה מעיד שאינה בהירה עד כדי כך שהיא נראית גבוהה מהבהרת, כשם שמראה הצל נראה גבוה מהחמה הבהירה. ונתנו תולדה לבהרת מראה כעין סיד ההיכל, שכן הוא הלבן שבתולדות, וקרום ביצה הוא ספחת השאת ותולדתה. כך שסדר המראות הוא - שלג ולאחריו צמר לבן בן יומו ולאחריו כסיד ההיכל ולאחריו כקרום ביצה. ויש עוד פירושים שם, ועיי"ש.
ונפק"מ לידע מהי תולדתו של כל אב, כיוון שתולדה מצטרפת דווקא עם אביה ולא עם האב השני. אמנם, שני האבות מצטרפים מריבוי מיוחד, שנאמר והיה בעור בשרו לנגע צרעת וגו' מלמד שנגעים המנויים מצטרפים לנגע אחד, עיי"ש.
וברמב"ם פ"א מנגעים- וארבע מראות יש בצרעת עור הבשר ואלו הן, לובן עז ביותר שאין למעלה ממנו שהוא נראה בעור הבשר כשלג הוא הנקרא בהרת, ולובן שהוא דיהה מזה מעט שהוא נראה כצמר לבן של כבש בן יומו הוא הנקרא שאת, ולובן שהוא דיהה מן השאת מעט שהוא נראה כסיד ההיכל הוא תולדת הבהרת והוא הנקרא ספחת, ולובן שהוא דיהה מסיד ההיכל מעט והרי הוא כקרום ביצה הוא תולדת השאת וגם זה נקרא ספחת.
והראב"ד שם משיג - א"א שנה משנתו כר"ע דאמר ארבע מראות הללו זו למעלה מזו דאי לרבנן סיד ההיכל וצמר לבן כי הדדי נינהו אלא שזה נוטה ללובן השלג והצמר נוטה ללובן אחר והכי אי' בשבועות עכ"ל. וכן כתב כבר בשאילתות דרב אחאי גאון פר' מצורע, וז"ל ולא מטמא בהרת לבנה ותולדתה אלא דמתחזיא דעמקא בבשרא דכתיב ומראה עמוק מן העור ותניא כמראה חמה עמוקה מן הצל, ושאת ותולדתה לא מטמא אלא דמתחזיא גבוה מן כוליה בשרא דתניא שאת אין שאת אלא גבוה וכן הוא אומר על כל הגבעות הנשאות וכו'. ומפורש שחילק בין גוון הבהרת לגוון השאת, שזו נראית גבוהה וזו עמוקה, ולא עוד אלא שסימן הטומאה של בהרת שהיא עמוקה ואילו של שאת שהיא גבוהה מעור הבשר, וכן כתב גם בעה"מ בשבועות.
אמנם לדעת הרמב"ם אין נפק"מ בסדר המניין מי האב ומי התולדה ובסדר לבנוניותם, שכתב שם ארבע מראות אלו כולן מצטרפין זה עם זה בין להקל בין להחמיר וכו', א"כ למה מנו אותן חכמים ואמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה כדי להבין במראות, שכל כהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן כשמלמדין אותו לא יראה הנגע עד שיבין ויכיר זו היא בהרת וזו היא ספחתה וזו היא השאת וזו היא ספחתה. ולכאורה אין כל כך נפקא מינה אם פסק כר' עקיבא או כרבנן, ויל"ע.(ועיין בקרית ספר שהגביל את חידושו של הרמב"ם רק למקום שמצטרפים כל ארבעת המראות יחד, ולא בשני מראות כאחד, וזה דחוק, עיי"ש ובמשנת יעבץ).
דבריו אלו של הרמב"ם מתורתו של ר' עקיבא בגמ' שבועות הן, שכך אמר לבנו ר' יהושע כמענה לשאלתו למה מנו חז"ל שתים שהן ארבע מראות ולא כללו לכל המראות כאחד ואמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא. וקצת משמע מזה כדברי הראב"ד שפסק הרמב"ם הלכה כר' עקיבא, ויל"ע.
אך קשה לדעת הרמב"ם שאין נפק"מ כלל בסדר המראות, מפני מה הצריכו חז"ל את הכהן להיות בקי בהן ובשמותיהן, ואילו לדעת שאר הראשונים שהתולדה מצטרפת לאביה בלבד, ניחא. ועוד, שכתב הרמב"ם שהמראה כסיד ההיכל הוא ספחת הבהרת וכו', ומאי נפק"מ בזה. והא ניחא אם היה מונה לארבעה מראות, אך מפני מה יש צורך לדעת כיצד למדו חז"ל את ארבעת המראות.
ולדעת רב אחאי גאון והראב"ד צריך להבין מה ראו חכמים לחלק בין סיד ההיכל וצמר לבן, למרות שלבנוניות שניהם זהה ולא השתנו זה מזה אלא בגוון הלבן, כאשר בתורה לא הוזכרו גוונים מלבד לובן הבהרת, וכאשר הוא דהוי מעט קרוי שאת.
ונראה ללמוד ממה שנתנה התורה כאחד מסימני הטומאה שתראה הבהרת עמוקה מהעור, ובפס' וראה הכהן והנה מראה שפל מן העור ושערה הפך לבן וטמאו הכהן נגע צרעת היא וגו', ופרש"י שצבע הבהרת ושאר נגעים שהוא לבן נראה כעמוק לעומת העור שסביבה, ועל כן סימן לעזות הלובן שנראה הנגע עמוק מעור הבשר. וכן נראה שפי' הרמב"ם, ומדויק ממה שהדגיש בתיאור מראה הבהרת וז"ל שהוא נראה בעור הבשר כשלג, ומדקדוק לשונו נראה שמראה הנגע אינו אובייקטיבי ביחס לעצמו, אלא שלכהן הרואה את הנגע נראה הנגע כשלג על העור. ובאמת אין הכרח שאם תקצץ הבהרת ותונח על יד שלג - היא תשווה לשלג. וע"כ אין כללים ברורים מהו הלובן של נגע טמא, אלא נתנו חז"ל דמיון ביחס למראה של אותו נגע שיראה כעין לובן אחר. וכנראה שיש כמה דרגות לובן שייראו כשלג, וכן משפיעה ראיית הכהן המסויים שבא לראות את הנגע.
וכן מבואר במה שכתב הרמב"ם שם - כל מראה צרעת עור הבשר אינה קרויה נגע ולא מטמאה עד שיהיה מראה הנגע עמוק מעור הבשר, לא עמוק במשישתו אלא במראית עין כחמה עמוקה מן הצל, אבל אם היה מראה הלובן או הפתוך בשוה עם שאר העור או גבוה מן העור אינו נגע אלא כמו צמח מן הצמחים העולים בגוף. והשיגו שם הראב"ד - א"א לא נאמר זה אלא בבהרת אבל בשאת מראהו גבוה מן העור שאין שאת אלא גבוהה.
ומפורש שבזה חלקו הרמב"ם והראב"ד, האם נבחן הנגע ביחס לעור הבשר שסביבו, ובזה יטמא, ואילו אם הנגע בשווה עם העור יטהר לדעת הרמב"ם, ולדעת הראב"ד זו בבהרת ולא בשאת, וממילא אין זה סימן טומאה וטהרה כלל, שאם היא גבוהה זו השאת ואילו עמוקה זו בהרת.
ולכאו' מקור פירושם של רש"י והרמב"ם הוא בתורת כהנים, שם דקדקו הלכה שמכיוון שמראה הבהרת מושפע מהניגודיות בינה לבין העור שסביבה, ובכל צבע עור נראה לובן הבהרת שונה, ובלשונם בגרמני כהה ובכושי עזה, צריך לשער את הבהרת בעור ממוצע כשל אשכרוע (מין עץ), ויש שם עצות כיצד לשער במי שאין עורו ממוצע. ואף מהלכה זו מבואר שהנגע נראה בהשוואה לעור שסביבו ולא כמשהו בפני עצמו, שלא יקח הכהן מטלית שבה חור כשיעור הנגע ויראה את הנגע לבדו. ובהכרח שההלכה של ראיית הנגע ניתנה לראותו ביחס לעור שסביבו.
ומכאן שארבעה מראות אלו לא חלוקים רק מחמת צבעם אלא גם במראה שבו הם נראים לעיני הכהן, ולכן אין מראות ביניהם, שכל מראה שקרוב לאלו המראות כבר יזוהה אצל הכהן כאחד ממראות אלו. ובזה תתורץ קושיית התוס' כאן, שדנו מה דינם של מראות לובן שבין כל מראה ומראה, עיי"ש.
אך הרמב"ן בפי' התורה כתב על הפס' ומראה הנגע עמוק מעור בשרו, וז"ל כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל, לשון רש"י. ומפני זה כשהגיע הרב אצל הכתוב השני שאמר ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מראה מן העור, כתב הרב לא ידעתי פירושו, פי' הוקשה אצלו כיון שהיא בהרת לבנה א"א לו שלא יהיה מראה עמוק כמראה חמה מן הצל וכו'. ומפרש שם לדעתו של רש"י, עיי"ש. וממשיך- עם כל זה מה שאמר הרב כל מראה לבן עמוק הוא, אינו נכון בעיני. שהרי אמרו אין שאת אלא לשון גבוהה, והשאת לבנה היא כדכתיב שאת לבנה, ואמרו שאת כצמר לבן וכו', והנה היא לבנה הרבה וראוי שתהיה עמוקה, ולמה יקראוה גבוהה והכתוב גם כן לא אמר במראה השאת עמוק מן העור וכו'. אבל כך נראה לי הענין הזה, שיש לובן נותן זוהר ולטישות בעיניים כמראה החמה, והעין אינו מקבל גוון הלובן ההוא, ולכן יראה אצלו כעומק כמראה החמה שהיא עמוקה מן הצל בעבור שהעין מקבל גוון השחרות ונקבע בו, וגוון הלובן מפזר כח הראות ויתרחק לו, ולכן יראה כעמוק. והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג, הראות נחלש ממנו כאשר יחלש במקום החמה, ובלבד שלא יהיה בו שער שחור, כי אז יתפוס כח הראות בשחרות, וממנו יתפשט בכל מראה הנגע ולא יברח ממנו. והשאת היא לבנה אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפשט ויתקרב אליו, ויראה כקרובה אצלו ומוגבהת, כענין הראות בכוכבים שהן נראים כמו גבוהים ברקיע וכו'.
ומתפרש מדבריהם שחלקו בשאלה האם נראה הנגע כעמוק מן העור שסביבו, כדעת רש"י, או כעמוק ביחס לעצמו, כפי' הרמב"ן. והשאת אכן גבוהה מהעור, ולא התפרש בכתוב שסימנה עומק או שפלות. ולדעת רש"י מראה הלבן של כל הנגעים דומה, שאינו נבחן ביחס לזהרוריות של הנגע, אלא בשאלה האם הנגע נראה כעמוק מן העור שסביבו. אך לדעת הרמב"ן, וכן היא דעת רב אחאי גאון והראב"ד, יש משמעות לגוון ולזהרורית של הנגע, וממילא פי' שהשאת גבוהה מעור הבשר משום שאינה זוהרת, ואילו הבהרת זוהרת כמראה החמה ונראית כעמוקה בעצמה.
ונראה לפרש שהרמב"ם אכן פסק כרבנן דר"ע, כהלכה הידועה שאין הלכה כמותו במקום הרבים. והוא חולק על הראב"ד במה שפי' דלרבנן שונה הגוון בין סיד ההיכל לצמר לבן, כיוון שלחילוק מעין זה אין שום משמעות לדעתו וכדעת רש"י, שביחס לעור הנגע תמיד נראה לבן ועמוק, ומאי נפק"מ בזהרורית הנגע, ובהכרח שכו"ע מודו שארבעת המראות חלוקים בלובנם ולא במראיתם. והוא מפרש למחלוקת ר"ע ורבנן בדומה לשיטת רש"י, דלר"ע שתי התולדות סיד ההיכל וקרום ביצה הן תולדה משאת. וסברתו היא, לכאורה, שלא יכולה להיות תולדה לאב שענינו לובן עז שאין לבן ממנו, שכל שפחות ממנו בלובנו ממילא כבר לא דומה לו בכלל, אך בשאת ריבתה התורה נגע שאינו לבן לגמרי, ולה שתי תולדות שאף הן לבנות ויש למעלה מהן. ואילו רבנן נתנו תולדה לבהרת עזה, שאין זו תולדה כשאר מקומות בתורה, אלא קראה הפס' ספחת וכעין מראה שמתלווה לבהרת (אמנם יטמא גם בפנ"ע, מ"מ הוא טפל לבהרת ומטמא תחת שמה). ולאחר שאמרה התורה שמצטרפת הבהרת עם השאת, בוודאי תולדותיהן כיוצ"ב, שמטמאת הספחת ממש כשם האב וכלולה בו לכל הדינים. וזה הטעם למה שפסק הרמב"ם שהמראות כולם מצטרפים.
וביותר ביאור, שבוודאי בא הנגע בכמה גוונים כאחד, שברמב"ן עה"ת פי' שנגע הצרעת שטימאה התורה הינו התחלה של מחלה ידועה אצלם מדבקת, והרחיקה התורה את הנגוע כבר בשלב שהעור מתחיל ללקות ולהלבין. וע"כ ניתן סימן טהרה אם יכהה הנגע או עמד בעינו שהוא הולך ומבריא, אך אם ילבין יותר יטמא. ונראה שהנגע, ככל דבר חי, משתנה ואינו אחיד בגודלו ובצבעו, וע"כ באה הבהרת וסביבה ספחת והשאת וסביבו ספחת שהוא כעין סביבות הנגע שעוד לא הולבנו כמותו. ולימדה התורה לשני אבות שהנגע בא בהם ודרכו להיעצר בלובן זה, וריבתה להם שתי ספחות, אחת לכל אחד. ובדר"כ תבוא הספחת הלבנה לבהרת, שהנגע חמור יותר, ואילו הספחת הבהירה תצטרף לשאת, ואף אם תבוא הספחת לבדה כבר מבשרת היא את הטומאה והנגע וטמאה. ובשמה ספחת נקבע שדינה כדין עיקר הנגע, והיא מטמאה, ממש כעין מבשר המבשר על בא הנגע עצמו, וכעין דברי הרמב"ן.
אך השאילתות והראב"ד פי' כדעת הרמב"ן שם שהבהרת מעצמה נראית כעמוקה, ושלא כדברי רש"י שהיא נראית עמוקה ביחס לעור. וממילא לדעתו יש משמעות לגון הלבן של הנגע, שיש לבן עמוק ויש לבן גבוה, ופי' שהשאת שונה מהבהרת במראה ונראית כגבוהה. ומזה בא הראב"ד למה שפי' את מחלוקת ר"ע ורבנן, דלרבנן דרגת הלובן של סיד ההיכל שווה לצמר לבן ולא השתנו אלא בגוון הלבן, ולר"ע דרגת צמר לבן גבוהה מסיד ההיכל. ואף הנגעים לא מצטרפים, שמראה כל אחד מהם שונה. ואין לנו אלא מה שגזרה תורה, שהבהרת והשאת מצטרפות אך תולדותיהן לאו כיוצא בהן ואינן מצטרפות עם האב השני. ובדעת רב אחאי התבאר שגובה השאת הוא סימן הטומאה שלה, ובבהרת שתהיה עמוקה מהעור, וסברא שלא יצטרפו לשיעור אחד, וגזירת הכתוב היא שהשאת והבהרת עצמן מצטרפות, אך התולדות חולקות שם לעצמן, ולאו דווקא שמטמאות משום אב ממש.
ומ"מ פסק כר"ע שכהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה נגעים. ונראה שחידושו של ר"ע בהלכה זו שהמראות מתחלקים לארבע נגעים שונים זה מזה, למרות שנגע לבן טמא כל עוד הוא לבן יותר מקרום ביצה. וטעם ההלכה הוא כמו שהתבאר שנגע הופך לטמא כאשר הוא נראה לעיני הכהן במראה ממראות הטומאה, וכאשר נראה בעיניו של הכהן כעין השלג נטמא וכן כאשר נראה כסיד ההיכל וכו'. ומכיוון שבאופן טבעי מראות לובן אלו מתחלקות בעיניו של אדם שבקי ומכיר את צבעי הלבן, נחשבים המראות כנפרדים לארבע. ונפק"מ כעין שפי' ערוך השולחן העתיד סי' פ' סעיף י"ב ממשנה נגעים פ"ז בבהרת שהיתה בנכרי ונתגייר או בקמט ונגלה והשתנתה למראה אחר ושוב דנים בה כבתחילה. ולכאורה דווקא אם התבהר מכלל שלג לכלל צמר לבן, אך אם נראה עדיין כשלג אך קצת כהה יותר, אין לזה שום חשיבות, שניתנה הלכה זו לעיניו הטבעיות של הכהן וקיבלו חז"ל שהמראות מחלקים לד' ותו לא. וחידש ר"ע שכאשר אינו מכיר את סוגי המראות, כגון שלא ראה מעולם שלג, לא נראה לעיניו הטבעיות המראה הטמא אלא לובן בעלמא. ואינו יכול לטמאו, שהטומאה ניתנה למראה עיני הכהן ולא למראה דעתו, שיודע שכל שלבן מקרום ביצה טמא, כשם שסביבות הנגע משפיעות על טהרתו וטומאתו. וכן משמע מלשון הפס' נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. וראה הכהן והנה שאת לבנה בעור והיא הפכה שער לבן וגו'. ומדקדק הפס' וראה הכהן והנה שאת שתראה לעיניו כשאת, ולא כלובן בעלמא, ויל"ע. וכן פסק הרמב"ם.
♦
ב.
במשנה ריש נגעים הפתוך שבשלג כיין המזוג בשלג, הפתוך שבסיד כדם המזוג בחלב דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר אדמדם שבזה ושבזה כיין המזוג במים, אלא של שלג עזה ושל סיד דהה ממנה. ונגע פתוך פירושו שמעורב בו אדום ולבן. ובגמ' שבועות אמר ר' חנינא משל דרבי עקיבא למה הדבר דומה לארבעה כוסות של חלב אחד נפלו לתוכו שתי טיפין של דם ואחד נפלו לתוכו ארבע טיפין של דם ואחד נפלו לתוכו שמונה טיפין של דם ואחד נפלו לתוכו שתים עשרה טיפין של דם ואמרי לה שש עשרה, שכולן מראות לובן אלא שזה למעלה מזה וזה למעלה זה.
ואמת שרב הסתום על המבואר, והאריכו מאוד המפרשים לפרש במה נחלקו ר"ע ור"י, ומה שחילקו בין יין בשלג ובין שאר דימויים כדם בחלב ויין במים. ועוד, שר"ע דימה ליין המזוג במים ורב חנינא דימה בשמו לדם בחלב, וכבר דנו בזה רש"י והרמב"ן. ומשמע שיש משמעות לבחירה בדימויים ספציפיים אלו, שר' ישמעאל חילק בין בהרת לסיד ההיכל שזו דומה ליין מזוג בשלג וזה לדם בחלב. וכן מה בא להוסיף רב חנינא במה שמנה ארבע כוסות של חלב וטיפי דם. ועוד, מה דין מראה כוס חלב ובו יותר מכך וכך טיפין או פחות.
והנה הרמב"ם פ"א מטומאת צרעת כתב - היה במראה הלובן מארבע מראות אלו מקצת אדמומית מעורבת בו גם זה נגע צרעת הוא שנאמר או בהרת לבנה אדמדמת, והוא הדין לשאת ולספחת של שאת ולספחת הבהרת, והמראה הזה שהוא מעורב מלבנונית ומעט אודם הוא הנקרא פתוך. וכיצד מראה הפתוך בארבע מראות אלו, כאילו הן ארבע כוסות מלאות חלב ונתערב בכוס הראשונה שני טיפי דם ובשנייה ארבע טיפין ובשלישית שמונה טיפין וברביעית שש עשרה טיפין. הפתוך שבבהרת הוא המראה הרביעי והפתוך שבשאת כמראה כוס שלישית והפתוך שבספחת הבהרת כמראה הכוס השנייה והפתוך שבספחת השאת כמראה הכוס הראשונה.
והשיגו הראב"ד - א"א נראה לי שזה שבוש כי הוא בהפך שהבהרת לבנונית שלו יתירה והאדמומית מעוטה והשאת הלובן שלו מעוטה והאודם שלו יתירה וכן כולן כל שהלובן מתמעט האודם מתרבה.
ופסקו שניהם כר' עקיבא וכפי' רב חנינא שלובן הפתוך אחיד ודומה כעין דם בחלב, ושלא כר' ישמעאל שלכל נגע פתוך יש מראה אחר. ומ"מ קשה, שהראב"ד פסק כרבנן שמראה השאת שונה ממראה בהרת וזו גבוהה וזו עמוקה, ושמא לובן הפתוך שונה, ויל"ע.
ונראה להקדים שיש שתי אפשרויות להבין את מה קראה לו התורה בהרת לבנה אדמדמת, ובלשון חז"ל פתוך. או שמדובר בבהרת ורודה על הרצף שבין לבן לאדום, ואפשר להבין שהבהרת לבנה ובתוכה כעין נקודות או שערות אדומות, כך שהיא מורכבת מלבן ואדום. ובפרש"י עה"ת פי' או בהרת לבנה אדמדמת - שאין הנגע לבן חלק, אלא פתוך ומעורב בשתי מראות לובן ואודם. משמע שהצבעים ניכרים לעצמם, אלא שמורכבת הבהרת גם מאדום ואינה חלקה בלובנה. וכן משמע מרש"י בגמ' שבועות פתוך - מעורב, הוא נגע לבן אדמדם הכתוב בתורה וכו', והכי קאמר אדמדם שבראשון ושני סימן פתיכת אודם שבהם ניכרת במקום אחר כגון טיפת דם בחלב ומראהו לא אדום ולא לבן אלא כיין המזוג וסביבותיו לבן. ומדבריו נראה שהנגע לבן ובתוכו אדום, כעין יין מזוג.
ומדבריו של רש"י ניכר שהוא בא לתרץ מפני מה שינה רב חנינא מציורו של ר' עקיבא, שר' עקיבא דימה ליין מזוג ואילו רב חנינא לדם בחלב. ופרש"י שגוון האדמומית שבתוך הנגע דומה ליין המזוג, אך הדרך שבה אותו היין מעורב בנגע וכמות האדמומית שבתוך הלבן היא כעין טיפות דם שנטפו לתוך כוס חלב, שאינן מתערבות בתוך החלב אלא נמשכות כעין שערות דקות בתוך הלבן, ובלשונו של רש"י כיין המזוג וסביבותיו לבן.
ונראה שהרמב"ם פי' אף הוא שנגע פתוך אינו מעורב עד שיתבטלו הצבעים אחד אל השני אלא שנראים כערבוביא של אדום ולבן, ומתעתועי הראיה שכאשר צבע אדום חזק יתערבב בתוך גוון לבן יראה הלבן כאילו הוא ורוד, למרות שלאמיתו של דבר הלבן נשאר בלובנו, וכן הוא גם במראה לבן שבתוכו יהיו נקודות שחורות. וטשטוש הלבן והאדום תלוי בבהירות הלבן, שככל שיהיה הלבן בהיר יותר, כך ימשיך להיראות כלבן ולא להתבטל לאדום. ולכן פי' הרמב"ם שככל שהנגע לבן יותר, כך כדי להיקרות פתוך הוא צריך ליותר טיפי דם, שבפחות מזה ניכר הלבן לעצמו והטיפות לעצמן, ואין זה בכלל פתוך אלא נגע רגיל. וביותר מזה יבוא שלב שלא יראה לבן בכלל אלא אדום, ויטהר. וכ"ז לפי המתבאר למעלה שהנגע נטמא לפי מראה עיני הכהן ולא לפי מראהו האובייקטיבי.
וזה הטעם גם למה שטיהרה התורה נגע שבו שיער שחור, שכאשר יש בנגע שער שחור הנגע יראה אפור ולא לבן, וזה תלוי אמנם בכמות השערות השחורות. וחלק זה זכיתי לכוון בדומה למה שפי' הרמב"ן עה"ת בדעת רש"י, שפי' שכל מראה לבן נראה כעמוק מהרקע הכהה שסביבו, כיצד תיתכן בהרת לבנה שאיננה עמוקה מעור הבשר והיא טהורה, ופי' שכאשר יש שיער שחור בנגע הנגע לא נראה כעמוק מהעור שסביבו, עיי"ש.
אך הרמב"ן פי' על הגמ' שבועות שנגע פתוך מעורב בלבן ואדום לגמרי ורוד וכנראה כן פי' הראב"ד. וכשיטתם שצריך לראות את הנגע בראיה אובייקטיבית, ומה לי שמעורבים בו שורייקי וכדו'. ובוודאי אין להשוות לובן שאר נגעים ללובן הפתוך, ואף שפסק כרבנן בד' מראות, בפתוך פסק כר' עקיבא. ומ"מ ככל שצבעו לבן יותר, הוא חמור יותר וקרוב יותר למיתה (וכעין שאמר מרע"ה על מרים בהיותה מצורעת כשלג - אל נא יהי כמת אשר בצאתו מבטן אמו ויאכל חצי בשרו) ונקרא פתוך בהרת וכן הלאה.
♦ ♦ ♦