כולל ישיבת שעלבים
עקירת עצי מאכל בשעת מלחמה
במהלך מלחמת 'חרבות ברזל' – פועלים כוחות רבים של צה"ל ברצועת עזה. במהלך הלחימה, התבצעו פעולות 'חישוף' רבות, ובכללן עקירת עצי מאכל כדי לחשוף תשתיות טרור של אויבנו. האם פעולה זו מותרת מבחינה הלכתית, או שמא לא. על מנת לדון בשאלה זו, נעמוד על גדרי איסור כריתת עצי מאכל בשעת מלחמה.♦
א.
פסוקי התורה והמלחמה במואב
כשמעיינים בפסוקי התורה העוסקים באיסור כריתת עצי מאכל, לכאורה נראה שעיקרו של האיסור נאמר במצבי מלחמה (דברים כ, יט-כ): "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור: רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדתה".
מלשון הפסוקים נראה שהתורה אסרה לכרות עצי מאכל, גם לצורך מלחמתי מובהק כבניית המצור. לעומת זאת, עקירת עצי סרק מפורשת בפסוקים להיתר. אמנם, כפי שיתבאר לקמן, אין הדברים פשוטים. נקדים עוד, שמצאנו בנביא מקרה שבו נהגו לכאורה הפוך מציווי התורה. בספר מלכים (ב, ג, יט) מובא ציוויו של אלישע כיצד יש לנהוג במלחמתו של יהושפט במואב: "והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו וכל החלקה הטובה תכאבו באבנים". לקמן יתבאר כיצד הסבירו המפרשים פסוק זה.
נוסיף ונשאל, שאם כפשטות הדברים, שאין לעקור עצים לצורך מלחמתי – הדבר צריך תלמוד. שהרי מלחמה היא בוודאות מצב שבו יש חשש של פיקוח נפש – ומפניו נדחית התורה כולה, ובמה שונה איסור זה של כריתת עצים, שלכאורה אינו נדחה מפני זה?
♦
ב.
שיטות רש"י, רמב"ן ורשב"ם
המילים בפסוק: "כי האדם עץ השדה לבוא מפניו במצור" מובנות בפשטות כנתינת טעם והסבר לאיסור הכריתה. כך הסביר רש"י (ע"פ הפסיקתא שם): "כי האדם עץ השדה - הרי כי משמש בלשון דלמא. שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר למה תשחיתנו". רוצה לומר – עץ השדה אינו אדם, ואינו 'אשם', ומשכך אין ראוי להכניסו גם הוא בקשרי המלחמה ובמצור, ולכן אין להשחית עץ בעל תועלת, כעץ הנותן פירות.[2] לפי פירוש זה, נמצאנו למדים שלכאורה אין היתר כלל לכרות עצי מאכל במהלך המלחמה בעיר.
אולם חז"ל ביארו את הפסוק השני, שדווקא ממנו עולה לכאורה שאין היתר לכרות אלא עצי סרק, באופן שממנו נלמד שיש אפשרות לעקור עצי מאכל לצורך המלחמה: "תניא נמי הכי: רק עץ אשר תדע - זה אילן מאכל, כי לא עץ מאכל הוא - זה אילן סרק; וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר, מה ת"ל כי לא עץ מאכל? להקדים סרק למאכל".
בפסוק נאמר: "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא – אותו תשחית". רש"י ביאר את דרשת חז"ל זו: בפסוק לכאורה קיימות מספר מילים מיותרות, די היה אם התורה הייתה כותבת: "רק אשר לא הוא מאכל". מכיוון שהתורה הוסיפה מילים, יש לדרוש את הפסוק כך: "רק עץ אשר תדע – זהו אילן מאכל", "כי לא עץ מאכל – זהו אילן סרק".[3] נמצא, שמותר לעקור גם עצי מאכל – לצורך המצור. אלא שמבארים חז"ל, שיש להקדים את השימוש באילן שאינו של מאכל. לפי"ז יש לעיין – במה עוסק הפסוק הראשון, שאוסר עקירת עצי מאכל בזמן המצור? כתב בעל התורת חיים (ב"ק שם) שפסוק זה עוסק בקציצת אילן שלא לצורך – בדרך השחתה, אבל לצורכי המצור – הדבר מותר.[4]
למעשה, הדברים מפורשים בפירוש הרמב"ן על התורה (שם):
אבל על דעת רבותינו (ב"ק צא, ב) מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור, ולא אמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וגו' - אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל.
אם כן, פירוש הפרשה לדעתם, שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור, כמנהג המחנות. והטעם, כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה, כענין שנאמר (מ"ב ג יט) וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו, ואתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם. כי האדם עץ השדה הוא, ממנו תאכל ותחיה, ובו תבוא העיר מפניך במצור, לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר, וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן.
וטעם אותו תשחית וכרת - כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה, כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש, כגון שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו, או נחבאים שם ביער להלחם בכם, או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף.
כלומר – הפסוק הראשון עוסק בעקירה לשם השחתה "כמנהג המחנות", שהיא אסורה, על אף שעושים זאת מתוך מחשבה שאולי זה יעזור לכבוש את העיר. דבר זה אינו ראוי ואסור[5] "כי תבטחו בשם שיתן אותה בידם", והעצים הללו מיועדים לספק לכם מזון לאחר כיבוש העיר.[6] הפסוק השני עוסק בהשחתה לצורך בניית המצור, שהיא מותרת, אך יש להקדים עקירת עצי סרק, כדברי הגמרא בב"ק. הרמב"ן ממשיך ומדגיש שפעמים שההשחתה היא צורך הכיבוש, כגון שבני העיר ממלקטים עצים לצורך חיותם (הסקה וכדו'), או שמשתמשים בהם כמחסה לצורך הלחימה – מסתבר, שבמקרה כזה אין צורך להקדים את עצי הסרק, מפני שהשימוש הישיר של האויבים הוא בעצי המאכל.[7]
♦
ג.
פירוש הרשב"ם
רשב"ם, לעומת זאת, מסביר את הפסוק הראשון בצורה כזו, שכבר בו טמון היתר לעקור גם עצי מאכל:
כי תצור אל עיר ימים רבים - ותצטרך לחתוך אילנות לבנות כרים דיק וסוללות. כי ממנו תאכל - שהרי צריכים לך למאכל לאחר שתתפוש העיר ותהיה שלך. ואותו לא תכרת - אותו עץ מאכל שאינו חוזק ומבצר לאנשי העיר כגון הרחוקים, אותם לא תכרת.
כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור - כל כי שאחרי לא מתפרש אלא. אותו לא תכרת אלא עץ השדה לבא האדם מפניך במצור, אותו תכרות, הם הקרובים לעיר שנסתרים בהם אנשי העיר הבורחים מפניך ובאים בתוך העיר כדכת' ותבא העיר במצור. כי האדם [עץ השדה] אלא האדם עץ השדה, אלא עץ השדה האדם לבא מפניך במצור שגורם את האדם לבא מפניך במצור.
העולה מדבריו, בעוד שרש"י פירש את המילה "כי האדם עץ השדה" כהסבר וטעם לדין – מכיוון שהאדם עץ השדה. רשב"ם הסביר זאת באופן אחר – "אלא" במובן של "רק". לומר, עץ כזה שגורם לאנשי העיר האויבים להסתתר ביניהם – אותו ניתן לכרות.[8] שיטתו של רשב"ם הובאה גם בדברי הסמ"ג (לאוין קכט), ושם הוסיף וביאר, שאין הכוונה שהם רק מסתתרים בין העצים, אלא הם משתמשים בהם כמחסה שמאפשר להם לפגוע בחיילים: "אותו [ה]עץ מאכל שהאדם יכול לבא שם בין האילנות מפניך במצור ולירות בחיצים מבין האילנות אותו עץ אתה מותר לכרות".
יש להדגיש, שמפירושו של רשב"ם משמע, שרק באופן הזה הותר לעקור עץ מאכל, אולם כדי לבנות ממנו את המצור, וכלשונו: "כרים דייק וסוללות" – הדבר אסור, ואת זה גופא הפסוק אוסר. ההיתר לבנות מצור הוא רק מאילנות סרק – כמו שכתוב בפסוק השני. רשב"ם, כדרכו, לא מציין לדרשת חז"ל הנ"ל שהיתר עקירת עצי מאכל לצורך המצור רמוז בפסוק השני.
♦
ד.
שיטת הרמב"ם
הגמרא (ב"ק צו ע"א) מבארת שאיסור עקירת עצים אינו רק בזמן מלחמה – אלא בכלל (ומשם נלמד לכלל הדברים, שיש בהם משום בל תשחית), אולם במצבים מסוימים, בהם התועלת שתהיה מעקירת העץ גדולה יותר מאשר אם ישאירו אותו – מותר לעוקרו: "אמר רבינא: ואם היה מעולה בדמים – מותר". וביאר רש"י, שבעל העץ ירוויח יותר אם יעקרהו וישתמש בו לבניין, שדמיו יקרים יותר מאשר ישתמשו בו לפירות. בהמשך מביאה הגמרא מקרים נוספים בהם הותר לעקור עץ: "שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי, אכיל, טעים בהו טעמא דחמרא. א"ל: מאי האי? א"ל: ביני גופני קיימי. אמר: מכחשי בחמרא כולי האי? למחר אייתי לי מקורייהו. רב חסדא חזא תאלי בי גופני, אמר ליה לאריסיה: עקרינהו, גופני קני דקלי, דקלי לא קני גופני".
רוצה לומר: כשהעץ מזיק לעצים אחרים, מותר לעוקרו. כך גם פוסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"ו הל' ח-ט):
אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר לא תשחית את עצה, וכל הקוצץ לוקה, ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.
כל אילן סרק מותר לקוץ אותו ואפילו אינו צריך לו, וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו, מותר לקוץ אותו, וכמה יהא הזית עושה ולא יקוצנו, רובע הקב זיתים, ודקל שהוא עושה קב תמרים לא יקוצנו.
מפשט הרמב"ם נראה שעיקר האיסור הוא ב"דרך השחתה". משמע, שאם יש לכך תועלת – הדבר מותר. מכאן בפשטות ניתן להבין שגם דעתו של הרמב"ם היא להתיר עקירת עצים כדי לבנות מצור, ושיטתו אינה חולקת על סוגיית הגמרא בבבא קמא, וכל שכן הוא ממקרה שבו היה "מעולה בדמים" שהותר. וכן כתב בפירוש תירוש ויצהר על הרמב"ם (שם), וכן נקטו אחרונים כציץ אליעזר (חכ"ב סי' מו), ושו"ת באר משה (ח"ה סי' קלג).[9]
כעי"ז ניתן ללמוד מלשונו גם בספר המצוות (לאוין נז):
והמצוה הנ"ז היא שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבבם[10] והוא אמרו יתעלה (ס"פ שופטים) לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה כגון מי שישרוף בגד לריק או ישבר כלי לריק גם כן הנה הוא עובר משום לא תשחית ולוקה...
כלומר, האיסור הוא לעקור עצים רק כדי להצר לאנשי העיר המוקפת.
♦
ה.
אמנם, מה שקשה על כך הוא, שהרמב"ם לא ציין לדין המובא בגמרא אודות הקדמת אילן סרק לאילן מאכל בשעת המצור. וא"כ, ייתכן שהרמב"ם סובר שגם עקירה לצורך זה – אסורה, וגם זו נחשבת השחתה. מדברי הכס"מ (שם הל' ח) נראה, שלרמב"ם היתה גירסה אחרת בגמרא (ועיין גם לח"מ שהדגיש זאת), שבה לא נאמר היתר זה. ובמקום זאת, הפסוק נדרש אחרת, ביחס לעץ מאכל שהזקין, וזו הלכה המובאת ברמב"ם. וז"ל הכס"מ:
ברייתא בפרק החובל רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל כגון שהזקין וכמו שיתבאר בסמוך כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק כלומר דדריש מייתורא דהוה ליה למכתב רק עץ אשר לא עץ מאכל הוא...
בסמוך הברייתא דתניא בהחובל רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל ומפרש רבינו אילן שידעת שהיה עץ מאכל מתחלה ועתה הזקין ואינו עושה אלא דבר מועט
לפי ביאור זה, יש מקום לומר – שלרמב"ם אין היתר להשחית עצים לצורך בניית המצור, וכפי שלמד רשב"ם. אכן, יש לזה רמז בדברי הסמ"ג (שם), שנראה מדבריו שרש"י ורמב"ם נחלקו בפירוש הגמרא הנ"ל בבבא קמא, כך נראה גם מדברי הגהות מיימוניות על הרמב"ם שם.[11] אולם הדברים עדיין אינם ברורים דיים.יא
בין[12]אם נניח שלרמב"ם אסור לעקור אילנות לבניית מצור ובין אם מותר, מסתבר, שבמציאות כמו שתיאר רשב"ם, כשאויבים מסתתרים בין העצים – לכו"ע מותר לעוקרם, מחמת פיקוח נפש, וכפעולות הנצרכות במלחמה להגן עלינו.[13]
♦
ו.
דרשות הספרי
בספרי (דברים, שופטים, פיסקא רג) מצאנו לשון שמתירה שימוש בעצים לצורכי מלחמה: "לבוא מפניך במצור, הא אם מעכבך לבוא מפניך במצור קצצהו". לכאורה כוונת הספרי, כפי גירסא זו, היא ללמדנו שעץ השדה חשוב, ולכן אין לעוקרו ולהביאו במצור. אולם אם הוא עצמו מעכב את בניית המצור – ניתן לקצוץ אותו. וייתכן שהכוונה היא, שאם הימצאות העצים מונעת את בניית המצור, ומפריעה לפעולות המלחמה – ניתן לעקור אותו.[14] עיקרון זה, דומה ליסוד שכתב רשב"ם – שאם בני העיר משתמשים בעצים כדי להסתתר ולהילחם, והם גורמים לאי יכולת פעולה במלחמה – ניתן לעוקרם. (אמנם, גירסת רבינו הלל בספרי היא אחרת: "והבא עליך במצור – קצצהו", ולפי"ז פירושו שדווקא אם אתה עושה מצור על עיר – אין לך היתר לקצוץ. אבל אם באים עליך במצור – מותר להשחית את עצי הפרי, כדי שהבאים עליך לא יהנו ממנו. לשיטתו, לא רמוז בפסוק זה היתר לשעת המצור שלנו).
בהמשך דברי הספרי (פיסקה רד) מובאת גם דרשת חז"ל שהובאה לעיל מדברי הגמרא בבבא קמא, שמתירה לקצוץ עצי מאכל גם לצורך בניית מצור, אולם יש להקדים את השימוש בעצי סרק. נמצא, שלשיטת הספרי ניתן לעקור עצים בשני מצבים, כנ"ל.
♦
ז.
עקירה כדי להצר לאנשי העיר
בנוגע למה שמפורש ברמב"ם שאין לעקור עצים כדי להצר לאנשי העיר, מדברי הרמב"ן משמע שחלק על כך. וז"ל, בהשגותיו לספר המצוות, שכחת העשין, מצוה ו: "... ודע כי זו המצוה בעשה ולא תעשה שלה כשנצור על עיר להלחם עליה לתפשה שנצטוינו לחמול עליה כאשר נחמול על שלנו אולי נכבוש אותה, אבל בצאתנו אל ארץ אויב נשחית ונחבל כל עץ טוב וכן בימי המצור להצר לאנשי העיר בהשחתת האילנות שלא יחיו מהם כל זה מותר. לא אסרה תורה אלא השחתה בחנם. ולשון ספרי לבוא מפניך במצור קצצהו.[15] ולשון הרב במצוה הזו (ל"ת נז) איננו מכוון".
בדברי הרמב"ן מתחדשות שתי הלכות:
א. התורה אסרה השחתת אילנות דווקא בעיר שברצוננו לתפוש ולכבוש אותה, שאז יש להתייחס אליה כאילו היא כבר שלנו, ושנוכל להמשיך ולהשתמש בעצים הללו. אולם כשמדובר על עיר שאין כוונה לשבת בה, אלא להשחית אותה לגמרי – הדבר מותר, שזה חלק מפעולות המלחמה (ועיין לקמן אות י).[16]
ב. אם בזמן המצור על העיר – נרצה לעקור את העצים כדי לצער את אנשי העיר, ועי"ז המצור יהיה מועיל יותר – הדבר מותר. ובזה הרמב"ן חולק על הרמב"ם, שהוא הבין בדבריו שאין זה מספיק צורך שלדעת הרמב"ם יהיה מותר לעשות כן.[17]
אמנם, יש מהאחרונים שפקפקו בזה שהרמב"ם סבור שאין לעקור עצים כדי לצער את אנשי העיר. בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' כא) העיר שגם הרמב"ן עצמו כתב שלשון הרמב"ם "אינו מכוון", משמע שאין זה ברור שאכן חולק על עליו, והציע: " ואולי י"ל דכונת הרמב"ם דלהכאיב להם בעלמא אסור, אבל למנוע עי"ז מהם אוכל שרי", וצ"ע.[18]
♦
ח.
ע"פ ההבנה שאכן יש מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן בעניין זה - יל"ע במה נחלקו? לעיל הובא שיש מחלוקת האם לדעת הרמב"ם ניתן לעקור עצים לצורך שימוש בהם לבניית המצור. לפי הסוברים שהרמב"ם מתיר זאת, הרי שהמחלוקת מצומצמת למקרה שבו עוקרים עצים כדי להצר לאנשי העיר. ייתכן, שלדעת הרמב"ן אין זו נחשבת השחתה משום שסו"ס יש בזה צורך, ואילו לדעת הרמב"ם כל עוד הצורך אינו מתקבל מהעץ עצמו – אלא באופן עקיף – אין זה נחשב צורך, והוי השחתה. אכן, אם נאמר שלדעת הרמב"ם השחתה לצורך בניית מצור אסורה, הרי שלא ניתן להסביר שצורך שמתקבל מהעץ עצמו – מתיר לדעת הרמב"ם, שהרי כאן אסר. ואפשר לבאר, שלדעתו הדבר אסור משום שהשימוש בעץ כשלעצמו אינו מתיר, אא"כ הרווח שמתקבל הוא מעץ עצמו. כגון שיש רווח גדול יותר אם משתמש בו לעצים. אולם אם משתמש לבניית מצור, אין זה שהעץ עצמו מייצר רווח, אלא שמתקבל רווח ממקום אחר, וצ"ע.[19]
♦
ט.
עקירת העצים במלחמת מואב
לעיל (אות א) ראינו שבמלחמת מואב הותר לעקור עצים. ע"פ האמור לעיל – נראה שיש אפשרויות רבות להסביר שאין זה נוגד את דין התורה. כגון, שהאויבים הסתתרו בין העצים, ובכה"ג ייתכן שלכו"ע מותר לעקור עצים אלו, ואין זו השחתה. אכן, מכך שהנביא ציווה על כך עוד קודם המלחמה – נראה שמדובר בכעין השחתה, וא"כ שוב חוזרת הקושיה – כיצד הדבר מותר. ואכן, הרמב"ן (דברים שם) ציין למלחמה זו כדוגמה להשחתה אסורה.
כדי ליישב זאת, רש"י (מלכים שם) והרמב"ן (דברים כג, ז) כתבו ע"פ דברי חז"ל ((במדבר רבה כא, ו)[20]: "ועוד אמר להם המואבים בידכם ונתן את מואב בידכם והכיתם כל עיר מבצר וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו אמרו לו התורה אמרה לא תשחית את עצה ואתה אומר כן אמר להם על כל האומות צוה דבר זה וזו קלה ובזויה היא שנא' (שם /מלכים ב' ג'/) ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם שאמר לא תדרוש שלומם וטובתם אלו אילנות טובות לכך נאמר צרור את המדינים".
כלומר, מדובר כאן על היתר מיוחד ביחס למלחמת מואב. כלומר – מלחמה באומה בזויה מתירה גם לעקור את העצים שלה.
כיוון נוסף מופיע בדברי הראשונים – שמדובר על הוראת שעה של נביא, שבסמכותו לעשות כן כאליהו בהר הכרמל, וכך כתב הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה (כעי"ז כתב גם הרד"ק מלכים שם בהסברו השני): "וכמו שעשה אלישע בצוותו לישראל במלחמת מואב לכרות עצי פרי, והוא אמרו וכל עץ טוב תפילו וכבר הזהיר ה' על כך באמרו לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, ולו שאלו את אלישע האם בטלה מצוה זו ומותר לנו להבא לכרות עצי פרי כשנצור על עיר, היה אומר שאסור לעשות כן, אבל נעשה זאת עכשיו".
♦
י.
הסבר נוסף עולה מדברי הרד"ק (שם) בפירושו הראשון, וזה כעין מה שהבאנו מדברי הרמב"ן בהשגותיו לסה"מ לעיל (אות ז)[21]: "כי הכתוב לא אמר לא תשחית את עצה אלא כשיצורו על עיר כמ"ש הטעם כי ממנו תאכל ואף על פי שרז"ל קבלו כי בכל מקום ובכל זמן אסור להשחית עץ מאכל פשט הכתוב הוא שלא אמר אלא בעת המצור…".
מדבריו נראה, שעקירת העצים כאן היתה שלא לצורך המלחמה, ומשום כך הוא הסביר שמדובר כאן בהוראת שעה. אפשרות נוספת היא, כפשט הכתוב שעקירת העצים אסורה דווקא בזמן מצור, כשהמטרה היא לכבוש את העיר, ולשהות בה, ואז יוכלו להנות מהעצים. נראה שכוונתו היא, שהאיסור הוא דווקא כשהמטרה היא לכבוש את העיר, אולם שכשהמטרה היא להשחית את העיר לגמרי – מותר. וכעי"ז כתב הבכור שור בפירושו לתורה, וראייתו כנ"ל: "אבל אם תלך על אומה להשחיתה, ולא לישב שם במצור, אז לאחר שתלכד העיר תוכל להשחית אפילו עץ - מאכל, אם אינה מארץ - ישראל, כדכתיב גבי מואב, שאמר להם נביא "וכל עץ טוב תפילו - וכל החלקה הטובה תכאיבו באבנים".
לעיל (אות א) הובא, שהרמב"ן סבור שבד"כ באופן זה הדבר אסור – ועל זה נאמר איסור בל תשחית, ואין לעקור את העצים, מכיוון שצריך לסמוך על הקב"ה במלחמה ולא להשתמש בדרכים מעין אלו כדי להכניע את האויבים. א"כ מאי שנא הכא, שהדבר מותר? נראה, שכאשר לא מדובר על מלחמת כיבוש, אלא מלחמת נקמה והשחתה – הרי זו מהותה של המלחמה, ולכן הדבר מותר. כעין שמצינו במלחמת עמלק שבא ציווי מפורש שלא להשאיר להם כל זכר (ולא נאמר דשם איכא איסור בל תשחית).
♦
סיכום
נמצאנו למדים שעל אף שמפשט הפסוקים נראה שאין לעקור עצי מאכל בזמן מלחמה, ואף לא להשתמש בהם לצורכי המלחמה – יש מצבים רבים שבהם הדבר מותר. נראה, שהיסוד בהלכה זו הוא מה שנלמד מפשט הפסוק שאסור "להשחית", אך כל עוד אין זו השחתה – השימוש מותר, אלא שנחלקו הפוסקים מהי הגדרת השחתה, וכפי שהובא בהרחבה לעיל. נראה ברור, שבנדו"ד כשהאויבים משתמשים בעצים כדי להסתיר את המקומות מהם הם נלחמים – לכו"ע הדבר מותר. היתר זה, הוא אף לפי שיטתו של הרמב"ם, שלדעת רבים מחמיר בסוגיאזו.
♦ ♦ ♦