הרב בן ציון סופר

הבנה מחודשת בשיטת השו"ע בגדר בין השמשות

א.
מחלוקת ר"ת והגאונים
נהרות של דיו נשפכו על סוגיא זו של הגדרת זמני סופו של יום – שקיעה, בין השמשות וצאת הכוכבים.[1] הדיון בזמננו הוא בעיקר סביב מחלוקתם של ר"ת והגאונים, ותורף הענין נעוץ בסתירה שבין שתי סוגיות – שבת לד ע"ב ופסחים צד ע"א.
הגמ' בשבת מביאה מחלוקת תנאים בהגדרת בין השמשות, וביניהם דעת רבי יהודה, שנחלקו רבה ורב יוסף בפירושה. לדעת רבה סובר ר"י שזמן ביה"ש הוא מהשקיעה עד ש"הכסיף העליון והשוה לתחתון" (כל הרקיע החשיך), אז מתחיל הלילה. ולדעת רב יוסף סובר ר"י, שביה"ש לא מתחיל בשקיעה אלא מעט אחר כך, כאשר "הכסיף התחתון". הגמ' מוסיפה, שלשיטת רבה זמן ביה"ש הוא כשיעור הילוך שלשת רבעי מיל, ולשיטת רב יוסף זמנו הוא מהלך שני שליש מיל. כלומר שלשיטת רבה זמן ביה"ש ארוך יותר ב- 1/12 מיל (דקה וחצי, לדעה ששיעור הילוך מיל הוא 18 דקות).
לעומת זאת, בגמ' בפסחים מובאת ברייתא בשם רבי יהודה: "רבי יהודה אומר: עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. תדע, כמה מהלך אדם בינוני ביום - עשר פרסאות, ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין, נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום".
נמצא שלר"י זמן ביה"ש הוא שיעור הילוך ארבעה מילים, ולא שלשה רבעים או שני שלישים!
כך הקשה ר"ת בספר הישר (חלק החידושים, סי' רכא)[2]. והובאו דבריו בתוס' (בשבת ובפסחים, וכן במנחות כ ע"ב), ובעוד ראשונים רבים.
מכח קושיא זו חידש ר"ת שיש שני שלבים בשקיעת החמה. תחילת השקיעה היא כאשר החמה נכנסת בעובי הרקיע ונעלמת מעיננו, ואז עדיין לא מתחיל הלילה. לאחר שיעור זמן של הילוך שלשה ורבע מילין קורה השלב השני שהוא סוף השקיעה, והוא כאשר החמה יוצאת מעובי הרקיע בצדו השני (ושלב זה איננו יכולים לראות בעיננו). אז מתחיל בין השמשות, הנמשך כדי הילוך שלשת רבעי מיל, ובסופו מתחיל הלילה. נמצא שהגמ' בשבת מדברת על זמן ביה"ש בלבד, ו"משתשקע החמה" שנאמר שם היינו מסוף שקיעתה (בניגוד ל"משקיעת החמה" שבפסחים). והגמ' בפסחים מדברת על כל משך הזמן בין תחילת השקיעה לצאת הכוכבים, שהוא כדי הילוך ד' מילין.
לעומת זאת, שיטת הגאונים היא כדברי הגמ' בשבת כפשוטם, שהחל משקיעת החמה באופק מתחיל ביה"ש (ולרב יוסף מעט אח"כ, ומ"מ הלכה כרבה), ולאחר שיעור הילוך שלשת מילין מתחיל הלילה. ולא ביארו הגאונים כיצד תתבאר הגמ' בפסחים לשיטתם (בתוך הדברים דלהלן יתבאר ענין זה).[3]
בדברים להלן ברצוננו לעמוד על מספר נקודות שאולי בכל זאת יש בהן מן החידוש בסוגיא נכבדת זו.
♦
ב.
הקשיים בשיטת ר"ת
לכאורה, שיטת ר"ת קשה מאד מכמה פנים, חלקם מפורסמים וידועים מכבר:
א. דוחק גדול לפרש שביאור הלשון "משתשקע החמה" הוא כשלשה ורבע מילין אחר שנעלמת באופק. ודאי שפשט הביטוי הוא רגע שקיעת השמש הנראית לעיניים.
ב. גם פשט הביטוי "בין השמשות" הוא לכאורה – הזמן שבין שקיעת השמש ובין שקיעת אורה. אך לדברי ר"ת לא מובן בין אילו שני שמשות נמצא הזמן המדובר הנתון בספק[4].
ג. לפי שיטת ר"ת יוצא שאין משמעות הלכתית להעלמות השמש באופק הנראית לעיניים, ודוקא ל"סוף שקיעה", כלומר יציאת השמש מעובי הרקיע, שאיננה נראית לעינינו, יש משמעות הלכתית. ותמוה שהתורה תייחס חשיבות דוקא לשלב שאין לו ביטוי במציאות הנראית, וללא שעון קשה לשערו באופן מדויק (והרי יש לו נפק"מ חמורות לענין מילה בשבת ודיני טהרה וכדו'), ולא תתייחס לשלב הגלוי לעין כל, כדרכה בכל מקום להגדיר את מצוותיה באמצעים ברורים ונגישים (ע' למשל תשובת הגאונים בענין שיעורי המידות בכזית וכביצה וכדו').[5].
ד. הלא דברי רבי יהודה המובאים בגמ' בפסחים לא נאמרו לענין הלכתי, אלא כדי להוכיח כמה הוא עוביו של רקיע. והרי גם ר"ת עצמו מפרש ש"משקיעת החמה" שאמר ר"י – אין הכוונה לשקיעה ההלכתית אלא לשלב מוקדם יותר, שממנו ועד צאה"כ יש מהלך ארבעה מילין. קשה מאד לשנות את ההבנה בפשט הסוגיא בשבת, העוסקת בשאלה ההלכתית עצמה, מכח סוגיא אגדתית בפסחים שניתן ליישבה בדרכים אחרות.[6]
ה. בסוגיא בשבת מבואר שלאחר השקיעה יש שלב שבו "פני מזרח מאדימין" (ללישנא אחת בגמ' הכוונה לצד מערב של הרקיע, וללישנא שניה צד מזרח). והרי אם השקיעה המדוברת היא שלשה ורבע מילין (לדעה המקצרת ביותר כ-45 דקות) אחר השקיעה הנראית לעין, הרי בשלב זה כבר אין שום אדמומית בשום מקום ברקיע! אכן במקום מושבו של ר"ת כנראה שלא היתה סתירה מהמציאות לדבריו, אך דברי הגמ' נאמרו בא"י ובבבל, שבהם המציאות היא כנ"ל, וא"כ לכאורה א"א לפרש כדבריו בגמ'.
ו. לדברי ר"ת, "משתשקע החמה" בכל הש"ס היינו סוף השקיעה [וכך הוכיח מנר חנוכה (שבת כא ע"ב), ומבשר קדשים הנפסל (זבחים נו ע"ב)[7]], ואילו "משקיעת החמה" היינו תחילת השקיעה. והנה, מצינו מקומות רבים בש"ס שנאמר בהם "שקיעת החמה", ובהכרח מתבארים על סוף השקיעה לשיטת ר"ת (למשל: ברכות נג ע"א, עירובין צז ע"א, ר"ה ל ע"א, ועוד). א"כ נצטרך לחלק עוד בין "משקיעת החמה", ובין "שקיעת החמה", או לומר שאכן לשון "שקיעת" יכול להתפרש גם על תחילת שקיעה וגם על סופה, ולשון "שתשקע" מתפרש רק על סופה (וכ"כ בתוס' מנחות כ ע"ב ד"ה נפסל). וכל זה דוחק.
ז. לולי הסוגיא בפסחים, מסתבר שגם ר"ת היה מפרש את הסוגיא בשבת כהבנה הפשוטה, ולא היה מחדש ש"משתשקע החמה" היינו סוף השקיעה. א"כ, תמוה מאד שתסמוך הגמ' בשבת על הסוגיא בפסחים, שם הובאה דעת ר"י בדרך אגב, שמתוך סתירת הסוגיות נשנה את כל ההבנה בסוגיא בשבת. מדוע לא פירשה את הדברים במקומם? מדוע לא ביארה לנו את הביטוי "משתשקע החמה" לאשורו?
סוף דבר, נראה ששיטת ר"ת מביאה אותנו לכמה וכמה דחוקים, הן בלשון, הן בסברא והן במציאות. צירוף כל הדחקים יחד יוצר קושי גדול עד מאד בשיטת ר"ת.
נראה כי אין מנוס אלא לומר שר"ת בא ליישב את המציאות שראה במקומו – בה אור השמש ממשיך להאיר זמן רב אחר שקיעת החמה באופק – בניגוד לפשט הגמ' בשבת. מכורח המציאות שהכיר, נאלץ ר"ת לבאר כפי שביאר, והסתייע לכך מהסוגיא בפסחים. ומ"מ, אנו שעינינו הרואות את המציאות בא"י וגלילותיה כדברי הגמ' בשבת, יכולים לשוב ולבאר את הסוגיות כפשטן, מבלי להידחק כלל[8].
ג.
הקשיים בשיטת השו"ע בסוגיא
אך עדיין צריכים אנו למודעי, שלכאורה כבר הורה זקן, הלא הוא מרן השו"ע, כר"ת. שכך פסק מרן (או"ח רסא, ב): "י"א שצריך להוסיף מחול על הקודש; וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות; והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע, רצה לעשותו כולו תוספת, עושה. רצה לעשות ממנו מקצת, עושה; ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש. ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רביעי מיל שהם מהלך אלף ות"ק אמות קודם הלילה".
מבואר שלדעת השו"ע מהשקיעה הנראית עד כדי הילוך שלשה מילין ורבע, עדיין יום גמור הוא. וכשיטת ר"ת. והלא מרן חי בא"י, וראה שהמציאות היא שהרקיע כבר מחשיך הרבה לפני שיעור שלשה מילין ורבע, ובודאי שכבר אין פני מזרח מאדימים לאחר מכן. א"כ מדוע פסק כר"ת ונכנס בזה לכל הדחקים הנ"ל?
וביותר קשה, מדברי השו"ע בסעיף הבא (שם, ג): "מי שאינו בקי בשיעור זה, ידליק בעוד שהשמש בראש האילנות". והוא ע"פ דברי הגמ' בשבת בסוף הסוגיא (לה ע"ב): "אמר ליה רבא לשמעיה: אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדשימשא אריש דיקלי - אתלו שרגא". ולכאורה, אם נכונים דברי ר"ת, שסוף היום הוא רק שיעור שלשה ורבע מילין אחר השקיעה הנראית, מדוע צריך לקבל שבת כבר כאשר השמש בראשי האילנות, הלא יש עוד שעה או יותר עד השקיעה האמיתית! ואם רצה רבא לתת סימן מובהק כדי שלא ימשכו ויבואו לחלל שבת – היה לו לומר שידליקו ברגע שקיעת החמה באופק, שאין לך סימן מובהק מזה, ויש עוד זמן רב עד תחילת ביה"ש!
ובאמת קושיא זו על ר"ת עצמו היא. אלא שניתן לומר שר"ת ידחוק לפרש "אדשימשא אריש דיקלי" – כאשר אור השמש מאיר על ראשי האילנות, היינו שיש אדמימות ברקיע בגובה האילנות לאחר שקיעת השמש באופק. אך השו"ע כתב "בעוד שהשמש בראש האילנות", ובודאי כוונתו כפשט הלשון, שהשמש עצמה עוד לא שקעה באופק, שאם לא כן היה עליו לבאר שדבריו לא כפשוטם. א"כ שוב יש לתמוה על דברי מרן כנ"ל – מדוע צריך להרחיק עד כדי כך את הדלקת הנרות מהשקיעה האמיתית[9]?
עוד הקשו האחרונים, שהרי לגבי מוצ"ש לא הזכיר מרן כלל את שיטת ר"ת, אלא כך כתב (רצג, ב): "צריך ליזהר מלעשות מלאכה עד שיראו כוכבים קטנים, ולא יהיו מפוזרים אלא רצופים, ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו".
ומדוע לא כתב שצריך להמתין כדי שיעור ד' מילין משקיעת השמש באופק? והלא דין הוא – אם לענין ערב שבת הקל כשיטת ר"ת, לענין מוצ"ש לא יחמיר כמותו? ומכח קושיא זו באר הבה"ל בסי' רצג שם ע"פ המנחת כהן שגם ר"ת מודה שכאשר רואים שלשה כוכבים קטנים לילה הוא, כמבואר בגמ' בשבת, ולכן כך פסק השו"ע. אך א"כ שוב יקשה, מדוע לא כתב זאת השו"ע בסי' רסא, להשמיענו שכאשר יצאו ג' כוכבים ודאי לילה הוא ואינו בין השמשות, ומיד נאסר לעשות מלאכות המותרות בבין השמשות, אף אם טרם עבר שיעור מהלך ד' מילין.
גם על פסק השו"ע בסעיף זה עצמו (רסא, ב) קשה. הרי בב"י הביא, שהרי"ף, הרא"ש והרמב"ם פסקו כדעת רבה בסוגיא בשבת, ושלפ"ז שיעור ביה"ש שלושת רבעי מיל. אח"כ הביא את שיטת ר"ת, שחידש לחלק בין תחילת שקיעה לסופה. ובהמשך הביא שהרא"ש במסכת תענית הביא את דברי ר"ת להלכה (כדי לבאר מדוע סתם קבלת תענית היא עד צאה"כ), ומכאן הוכיח שהסכים הרא"ש לר"ת, ולכן תמה הב"י על הטור שלא הביא את דברי ר"ת. ומ"מ משמע שדעת הרי"ף והרמב"ם, שלא הזכירו חילוק זה, היא שלא לחלק כר"ת, אלא שהיום נגמר בשקיעה הנראית[10]. וא"כ היה לו לפסוק כמותם נגד הרא"ש, ומדוע פסק בסתמא כר"ת?
ד.
ביאור דברי מרן בשיטת ר"ת
לולי דמיסתפינא אמינא, שאת דברי השו"ע בשיטת ר"ת יש להבין באופן אחר מהמקובל. ונקדים את מהלך דבריו בב"י כדי להבין את הרקע לפסקו בשו"ע.
בב"י הביא מרן את פסק הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, ולאחר מכן את שיטת ר"ת, ואת הרא"ש שהביא את דבריו, כנ"ל. לאחר מכן הביא מרן שפסקו הרי"ף והרא"ש כפשט הגמ' ביומא (פא ע"ב) שיש להוסיף מחול על הקודש. והביא את דברי הר"ן והמ"מ בשם הרמב"ן, שתוספת זו צריכה להיות משקיעת השמש באופק ועד ביה"ש. ודברים אלו כמובן לשיטת ר"ת הם. ולאחר מכן הביא שהרמב"ם לא פסק דין זה שיש להוסיף מן החול על הקודש (כי סבר כדעה בגמ' שרק תוספת יוה"כ נלמדה מהפסוקים). וכתב שמהשמטת הטור את דין תוספת שבת נראה שגם הוא סובר כרמב"ם בזה, ותמה מדוע לא הביא דעת אביו הרא"ש והרי"ף, שפסקו את דין תוספת שבת.
והנה, בשו"ע פתח את דבריו בסעיף זה כך: "יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש. וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות...". וכתב דין תוספת שבת בלשון "יש אומרים", כיון שהרמב"ם לא סובר כן (וכנראה גם הטור). אך לכאורה קשה, שהרי דרך מרן לפסוק כרוב עמודי ההוראה, וא"כ היה לו לפסוק דין זה בסתמא, שהרי הרי"ף והרא"ש סוברים כן, ולהוסיף שיש אומרים שאין צריך להוסיף (או שהרמב"ם לא כתב דין זה, וכיו"ב).
נראה לבאר, שדברי מרן נכתבו בחכמה יתירה ובדקדוק רב. הרי שתי מחלוקות נכנסו כאן תחת קורת גג אחת: א. המחלוקת על גדר ביה"ש, שבה הרי"ף והרמב"ם סוברים כגאונים, והרא"ש כר"ת. ב. המחלוקת על תוספת שבת, שבה הרי"ף והרא"ש סוברים שיש דין תוספת שבת, והרמב"ם חולק. היוצא מזה, שלכל אחד מג' עמודי ההוראה יש דעה אחרת בזמן קבלת שבת: לדעת הרי"ף יש להכניס את השבת לפני השקיעה הנראית מדין תוספת שבת, לדעת הרמב"ם בשקיעה הנראית, שאז מתחיל ביה"ש (ואין דין תוספת שבת), ולדעת הרא"ש ג"כ בשקיעה הנראית, אך מדין תוספת שבת.
א"כ, מה שפוסק כאן מרן שיש להוסיף מחול על הקודש מהשקיעה הנראית והלאה, נכון הוא למעשה רק לשיטת הרא"ש. שהרי לשיטת הרמב"ם יש להכניס שבת בזמן זה מן הדין (ולא שייך לומר "והזמן הזה... רצה לעשותו כולו תוספת, עושה. רצה לעשות ממנו מקצת, עושה"). ואילו לשיטת הרי"ף צריך לקבל שבת עוד לפני השקיעה הנראית. לכן, מובן שכתב השו"ע פסק זה בשם "יש אומרים", כיון שזו אכן דעת יחיד של הרא"ש.
נמצא, שהשו"ע בסעיף זה אינו בא לפסוק הלכה למעשה כשיטת ר"ת, אלא הוא בסה"כ מביא את דעת הרא"ש הסובר כמותה. ההלכה למעשה תהיה שצריך להכניס את השבת בשקיעה הנראית, מכיון שאז נכנסת השבת לדעת רוב עמודי ההוראה.
אך מדוע לא פסק מרן בפירוש כשיטת הגאונים?
נראה שמרן אכן סתם כשיטתם, בסעיף הקודם לסעיפנו (שם, א): "ספק חשיכה, והוא בין השמשות (והיינו כדי שיעור הלוך ג' רביעי מיל אחר שקיעת החמה) (טור בסימן רצ"ג וכדלקמן ס"ס ב') (ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק ל') אין מעשרים את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות ואין מערבין עירובי תחומין (וע"ל סי' תט"ו ס"ב), אבל מעשרין את הדמאי וטומנין את החמין ומערבין עירובי חצירות".
ופשט דברי מרן, שסתם וכתב שהחל מבין השמשות אסור לעשות מלאכה, שכוונתו מתחילת השקיעה, כגאונים. וכדי שלא נטעה בזה הוסיף ופירש הרמ"א: "והיינו כדי שיעור הלוך ג' רביעי מיל אחר שקיעת החמה", כלומר – אחר שקיעתה באופק, כפשט הפשוט.
ולא אכחד, שהמשנ"ב (סק"ב) לא כתב כן, אלא פירש שכוונת הרמ"א לסוף השקיעה ולא לתחילתה. אך לענ"ד קשה לומר כן, שאם כן היה לו לרמ"א לכתוב "אחר שתשקע החמה", שהרי "שקיעת החמה" היא תחילת שקיעה ולא סופה. לכאורה מסתבר יותר שכוונת הרמ"א לתחילת השקיעה, ובא לפרש כך בדברי השו"ע, שלא תטעה לומר שדעתו כר"ת.
וכן מפסק השו"ע בסעיף הבא (ג), מוכח שהוא פוסק שלא כר"ת, וכמו שכבר הבאנו לעיל: "מי שאינו בקי בשיעור זה, ידליק בעוד שהשמש בראש האילנות". ומכך שלא כתב שידליק בשקיעה הנראית עצמה, נראה ברור שהוא סובר כגאונים שכניסת שבת היא בשקיעה זו, כסתימת הרמב"ם והרי"ף (וכן סתימת הרא"ש בסוגיא זו, אף שבמס' תענית כתב כר"ת), וכפשט הסוגיא בשבת. לכן צריך להקדים ולהדליק לפני השקיעה באופק, כדי שלא יבוא לידי ספק חילול שבת.
נמצא לפ"ז, שיש בדברי השו"ע בסי' זה "סתם ויש". בסעיפים א' ו-ג' פסק השו"ע בסתמא כרי"ף והרמב"ם הסוברים כשיטת הגאונים, ובסעיף ב' הביא את שיטת הרא"ש בשם "יש אומרים". וכידוע בכללי השו"ע, "סתם ויש הלכה כסתם", וא"כ דעת השו"ע לפסוק כגאונים[11].
ובזה יתבאר לנו גם מדוע לא החמיר השו"ע במוצ"ש כר"ת, שלא לעשות מלאכות לכה"פ עד תחילת ביה"ש דר"ת, שהוא כשיעור שניים וחצי מילין אחר צאה"כ של הגאונים, והוא ספק דאורייתא. דעת השו"ע כגאונים, ואינו חושש לר"ת לא לקולא ולא לחומרא, אלא שהביא את דעתו לענין כניסת שבת בדין תוספת שבת בשם "יש אומרים", ותו לא.
ויסוד הענין כך הוא לפענ"ד: "שיטת הגאונים" לא היתה מוכרת בשם זה בתקופת השו"ע (ורק מהר"ם אלשקר בתשובתו [סי' צו] הוכיח שכך דעת הגאונים מתוך תשובותיהם[12]). אך שיטה זו היא השיטה הפשוטה, כפשט הסוגיא במסכת שבת, ובלי אוקימתות ודחקים. כל מי שלא הזכיר או הסכים עם שיטת ר"ת – סבר בעצם כשיטת הגאונים. א"כ, השו"ע סתם בכל מקום כשיטה הפשוטה ולא הזכיר את השיטה המחודשת של ר"ת. רק בהל' קבלת שבת הזכיר מרן שיטה זו בשם "יש אומרים", אך אין דעתו כמותה להלכה.
♦
ה.
ביאור פסקי השו"ע בהלכות שונות
לפי דברינו, גם מה שהזכיר השו"ע את שקיעת החמה בהל' תפילין (ל, ד), בהל' נשיאת כפיים (קכט, א), בהל' תפילת מנחה (רלג, א), בהל' פסח (תצג, ד), בהל' יו"כ (תרכג, ב), ובהל' שכירות פועלים (חו"מ שלט, ו) – כוונתו בכל אלו לשקיעה הנראית, הנקראת שקיעה בפי כולם, ולא לסוף השקיעה, שאיננה נראית כלל (שלא כדברי המשנ"ב בחלק ממקורות אלו).
אמנם, לכאורה קשה על דברינו, שבהל' תענית (תקסב, א) סתם השו"ע כר"ת: "כל תענית שלא שקעה עליו חמה, דהיינו שלא השלימו עד צאת הכוכבים, אינו תענית".
אך נראה לענ"ד שאפשר ליישב בנקל קושיא זו. הנה בגמ' בתענית מובא בשם רב חסדא "כל תענית שלא שקעה עליו חמה – לא שמיה תענית". והביא הב"י בשם הרא"ש שהכוונה לצאה"כ, והוא ע"פ שיטת ר"ת. והביא שכ"כ עוד ראשונים, וכ"פ הטור. הרמב"ם לא הביא את מימרת רב חסדא כלל (ורק כתב שצריך להתענות ולהשלים), ואילו הרי"ף ציטט את דברי רב חסדא כלשונם ולא פירש. יתכן שמטעם זה פסק השו"ע כשיטת הרא"ש, כיון שגם את הרי"ף והרמב"ם ניתן לפרש כדבריו. ואכן, מכך שלא אמר רב חסדא "כל שאינו יושב בתענית עד שקיעת החמה", אלא "כל תענית שלא שקעה עליו חמה", משמע שבאמת יש לשבת בתענית עד לאחר השקיעה, כולל ביה"ש, והוא אשר כתב מרן "שלא השלימו עד צאת הכוכבים". וכך גם מסתבר, שהרי העניין הוא השלמת התענית, וכדי שתהיה השלמה ודאית יש להתענות עד צאה"כ (ועיין תוס' ע"ז לד ע"א ד"ה מתענין).
♦
ו.
ביאור פסק מרן בהל' חנוכה
ועדיין קשה על דברינו ממה שפסק מרן בהל' חנוכה (תרעב, א): "אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים". ומדבריו בב"י נראה בבירור שכאן פסק ע"פ שיטת ר"ת. מרן מצטט שם את לשון הרמב"ם שכתב שצריך להדליק "עם שקיעתה" של השמש. והוסיף שהטור בכוונה כתב שמצותה "מסוף שקיעת החמה", כי בתחילת השקיעה עדיין היום גדול, כדברי התוס' בשבת בשיטת ר"ת. א"כ, כאשר כתב מרן בשו"ע כלשון הרמב"ם, והוסיף את המילה "עם סוף שקיעתה", ברור שכוונתו לסוף השקיעה לפי הגדרת ר"ת. מעתה יקשה לכאורה לדברינו – מדוע פסק כאן כר"ת?
ובאמת בלאו הכי תמוה, מדוע פוסק השו"ע כדעת הטור נגד הרמב"ם? ועוד, שהרי הטור עצמו בהל' שבת לא הביא כלל את שיטת ר"ת, ומדוע כאן פסק על פיו שיש להדליק בסוף שקיעת החמה?
וראיתי בהערות איש מצליח על המשנ"ב שם, שבארו בדעת מרן שאכן פסק לגמרי כדעת הרמב"ם, אלא שפרש בדעתו במה שכתב "עם שקיעתה", שהכוונה לסוף השקיעה.
והנה אם ננקוט כהבנה הפשוטה בשיטת הרמב"ם, ששיטתו בהגדרת השקיעה וביה"ש היא כגאונים, א"כ קשה מאד לפרש בדעתו שבאומרו "עם שקיעתה" כוונתו לסוף השקיעה, כלומר שיעור שלשה מילין ורבע אחר השקיעה.
לכאורה על כרחנו לומר, שסוף שקיעה שכתב כאן מרן היינו סוף השקיעה הנראית לעין, שהיא דקות ספורות אחר שמתחיל גלגל החמה לשקוע באופק. ואין זה "סוף שקיעה" לפי הגדרת ר"ת. ואכן לא מצאנו בשום מקום בשו"ע שדיבר על "סוף שקיעה" דר"ת. א"כ לא רחוק הוא לומר שכוונתו באומרו שלא להדליק "קודם שתשקע החמה" אלא "עם סוף שקיעתה", היינו שיש להמתין כמה דקות עד שתסיים לשקוע החמה באופק. וטעמו מסברא, שלפני סוף השקיעה עדיין כל הרקיע מואר, ואור הנרות אינו ניכר.
אך לפי זה נצטרך להידחק, שאע"פ שפירש את דברי הטור שכתב "מסוף שקיעת החמה", ע"פ שיטת ר"ת, מ"מ כאשר כתב הוא עצמו בשו"ע "סוף שקיעתה", כוונתו לזמן מוקדם יותר – סיום שקיעת כל גלגל השמש באופק.
אמנם יתכן לומר שגם את דברי הטור לא בא הב"י לפרש כר"ת, וכמו שהקשנו לעיל, שהטור עצמו לא הזכיר כלל את שיטת ר"ת בהל' שבת. אלא כוונת הב"י לבאר מדוע חידש הטור שצריך להדליק רק מסוף השקיעה (והיינו סוף השקיעה הנראית וכנ"ל). וביאר סברתו, שבתחילת השקיעה עדיין היום גדול, כלומר שיש הרבה אור בחוץ, והנר אינו ניכר. וסייע לכך הב"י מדברי התוס' בשבת, שכתבו כסברא זו בנוגע לשיטת ר"ת. אך אין כוונתו לפרש שהטור עצמו סבור כשיטת ר"ת. ועדיין צ"ע בזה[13].
סוף דבר, נראה שיש מקום רב להבין בשיטת השו"ע שסובר להלכה כדעת הגאונים ולא כשיטת ר"ת, כסתימתם של הרי"ף והרמב"ם, וכפשט הסוגיא בשבת.
♦
ז.
ביאור נוסף בדעת השו"ע
אחר זמן עלה במחשבה כיוון נוסף לבאר את דעת מרן, והוא ע"פ מה שכבר רצו לבאר כמה מחברי זמננו בדעת ר"ת עצמו, שאיננו חולק על הגאונים אלא מסכים עמם (ע' למשל במאמרו של הרב אדר בגליון כ"ד, שהביא כן בשם הרב יצחק ברדא וסייע לזה מראשונים רבים). אלא שבלשונו של ר"ת עצמו ישנם קשיים משמעותיים בהסבר זה, ובודאי ישנם ראשונים שלא הבינו את דבריו כך, אך מ"מ נראה כי בדעת השו"ע הדברים כמעט מוכרחים, וכפי שיתבאר.
הנה זו לשון מרן בב"י (יו"ד סי' קצו) על דברי הטור שם בשם הרא"ש שאשה הרוצה להטהר תפסוק בטהרה בין השמשות: "ובין השמשות דקא אמרן משמע ודאי דלאו דוקא, דהא בין השמשות ספק מן היום ספק מן הלילה הוא, ואם לא בדקה קודם לכן אין ראוי שתעלה לה... ומ"מ דבר פשוט הוא דקודם זמן בין השמשות טובא הוא, ואף קודם בין השמשות דרבינו תם דההוא לא הוי אלא קודם הלילה וזמן מנחה קטנה ב' שעות וחצי קודם הלילה, הילכך בין השמשות דקאמר הרא"ש היינו בין השמשות דרבינו תם, שעדיין הוא יום גמור. וא"נ סמוך לבין השמשות האחרון, דאע"ג דמן המנחה ולמעלה סגי, מ"מ לכתחלה רצה להורות שתבדוק היותר סמוך ללילה שאפשר כדי לצאת מידי ספק".
מפורש בדברי הב"י שהבין ש'בין השמשות דרבינו תם' הוא לפני 'בין השמשות האחרון', היינו ביה"ש הרגיל שבין שקיעת החמה באופק לצאת הכוכבים. על כרחנו שהבין השו"ע בדעת ר"ת ש'שקיעה ראשונה' או 'תחילת שקיעה' זהו שלב מקדים לשקיעת החמה באופק, שהיא 'השקיעה השניה' או 'סוף שקיעה'.[14]
כך יש להבין גם בדברי הב"י באו"ח סי' רסא. אמנם לשונו של השו"ע שם צריכה ביאור: "י"א שצריך להוסיף מחול על הקודש; וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות".
בפשטות מוכח מלשונו ש'תחילת שקיעה' זוהי השקיעה באופק, שבה 'אין השמש נראית על הארץ'. אך באמת ניתן לבאר שההגדרה 'השמש נראית על הארץ' אין כוונתה שגלגל השמש עודנו נראה לעין כל, אלא שהשמש ממוקמת עדיין בגובה מסוים בשמים המוגדר 'על הארץ'. שלב זה קורה בכדי מהלך שלוש ורבע מיל לפני שקיעת החמה באופק, שהיא 'סוף השקיעה' שבה מתחיל בין השמשות.
כלומר, החל מירידת השמש מרום הרקיע כלפי מטה[15], ניתן לומר שהיא מתחילה לשקוע, אך סיום השקיעה הוא כאשר היא נעלמת מעבר לאופק, ומשך הזמן שבין ההתחלה לסוף הוא כדי הילוך שלשה ורבע מילין, שלאחריהם מתחיל בין השמשות עד צאת הכוכבים.
כך נראה שהבין השו"ע בדעת ר"ת, במקורות שהביא לדבריו בב"י (התוס' בשבת לד ע"א ד"ה תרי, הר"ן שם טו ע"א מדפי הרי"ף ד"ה אמר רבה, והמגיד משנה בפ"ה מהל' שבת ה"ד). למשל, את מה שהביא שם בשם הר"ן 'מתחילת שקיעת החמה שהתחילה ליכנס ברקיע', הבין הב"י שאין הכוונה לשקיעת החמה באופק אלא התחלת ירידתה מרום הרקיע שהיא התחלת כניסתה לכיוון החלון שבאופק הרקיע.
וככל הנראה, לב"י היה ברור שאי אפשר לפרש את דברי ר"ת כפי ההבנה המקובלת בדבריו, הן מכח הקושיות הרבות על הבנה זו שהובאו לעיל (אות ב'), והן מפני שהבנה זו אכן לא התאימה למציאות שראה השו"ע בעיניו בא"י. לכן פשוט היה בעיניו שכוונת ר"ת היתה כנ"ל, שהשקיעה הראשונה הינה בעוד היום גדול, ובזאת יסורו כל הקושיות דלעיל (שם), כפי שיבואר למעיין (אך יתכן שאילו ראה דברי ר"ת במקורם בספר הישר, או בדברי ראשונים אחרים שהביאו את שיטתו, לא היה מבין כפי שהבין. ואכמ"ל).
ובזאת תיושבנה גם כל הקושיות שהקשנו לעיל בדעת מרן: א. מובן מה שפסק באו"ח סי' רסא שמי שאינו בקי בשיעור השקיעה ידליק כשהחמה בראשי האילנות. אכן זהו הזמן הסמוך לשקיעת החמה באופק שהיא התחלת בין השמשות. ב. מיושב מה שפסק באו"ח סי' רצג שזמן צאת שבת משיצאו ג' כוכבים. ג. כמו כן מובן מדוע פסק כרא"ש ולא כרי"ף ורמב"ם. לפי הנ"ל הב"י הבין שאין כל מחלוקת בין השיטות, ולא הביא את שיטת ר"ת אלא כדי ליישב סתירת הסוגיות ולהבהיר את המושגים, שהשקיעה ההלכתית היא בהגיע השמש לקו האופק ממש ולא קודם לכן. ד. גם מה שפסק באו"ח סי' תרעב שזמן הדלקת נר חנוכה הוא עם סוף השקיעה, מיושב לפי הנ"ל. כוונתו לשקיעת גלגל השמש באופק, בניגוד ל'תחילת שקיעה' שהוא התחלת ירידת השמש מרום השמים כלפי האופק.
♦
ח.
ביאור מחודש בסתירת הסוגיות
לסיום, נראה שיש מקום לבאר בדרך מחודשת את סתירת הסוגיות ביחס למחלוקת הגאונים ור"ת, כך ש"אלו ואלו דברי א-להים חיים הן".
כבר הובא לעיל שאכן במציאות שתי השיטות נכונות – במדינות אירופה וכיו"ב אכן יש זמן רב בין שקיעת החמה באופק עד צאת שלשה כוכבים, ואילו באיזור א"י זמן מועט ביניהם.
מעתה יתכן לומר, שבכוונה תחילה אמר רבי יהודה שני שיעורים שונים בין שקיעת החמה לצאה"כ. במסכת שבת אמר שהשיעור הוא שלשת רבעי מיל, ובמסכת פסחים נקט שיעור של ארבעה מילין. ר"י רצה להראות ששיעור זה משתנה ממקום למקום, ולכן אמר פעם כך ופעם כך.
הגאונים, שישבו בבבל וגלילותיה, נקטו את השיעור המועט, המתאים למקום מושבם, ואילו ר"ת, שישב בצרפת, נקט את השיעור המרובה, שהתאים למציאות במקומו[16].
לפ"ז, אכן להלכה יהיה עלינו לנקוט בכל מקום לפי המציאות הנוהגת בו.
♦
ט.
גירסא מופלאת בסוגיא בפסחים
אחר כותבי כל זאת, חשבתי שמן הראוי לבדוק את הגירסאות בכתבי היד של התלמוד בסוגיות שבת ופסחים, שסתירתן היא הבסיס לשיטת ר"ת. נדהמתי לגלות שבאחד מכתבי היד הקדומים שיש בידינו – כת"י וטיקן 109[17] – הגירסא בגמ' בפסחים (צד ע"א) היא כך: "... אמר רבי יוחנן: כמה מהלך אדם בינוני ביום - עשר פרסאות. מעלות השחר ועד הנץ החמה חמשה מילין, נמצא עוביו של רקיע אחד מששה ביום. מיתיבי, רבי יהודה אומר: עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. תדע, כמה מהלך אדם בינוני ביום - עשר פרסאות, ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין, נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום…"[18].
כלומר – המשפט "משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין" (ובדברי רבי יוחנן "חמשת מילין") אינו קיים כלל לפי גירסא זו!
הוי אומר – לפי כת"י זה, אין כל מקור לכך שיש שיעור הילוך ארבע מילין בין השקיעה לצאה"כ, וממילא אין כל סתירה מכאן לגמ' בשבת, ואין כל יסוד לשיטת ר"ת!
אמנם, בשאר כתבי היד המופיעים באתר הנ"ל הגירסא היא כלפנינו, להוציא כת"י אחד נוסף – כת"י אוקספורד – שבו הגירסא היא "מעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין, נמצא משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ארבעת מילין, נמצא עוביו של רקיע...". כלומר – העובדה שאומר ר"י שיש שיעור הילוך ד' מילין בין השקיעה לצאה"כ, היא מסקנא כתוצאה מכך ששיעור דומה יש בין עלוה"ש לזריחה. גם לפי גירסא זו ניתן בנקל ליישב את סתירת הסוגיות. דברי הגמ' בפסחים אינם הלכתיים. הגמ' רק מסיקה, שאם זמן הילוך החמה בבוקר בעובי הרקיע הוא שיעור ד' מילין, מן הסתם כך הוא גם בערב, אך אין לכך משמעות הלכתית, והמושגים 'שקיעת החמה' ו'צאת הכוכבים' בגמ' בפסחים הינם מושאלים.
לפי גירסא זו של כת"י אוקספורד, יתכן לשער שאכן הגירסא המקורית היתה כגירסת כת"י וטיקן הנ"ל, ללא המשפט ה"בעייתי" (והוכחת הגמ' לגבי עוביו של רקיע היא רק משיעור הזמן שבין עלוה"ש לזריחה). מאוחר יותר נוסף המשפט הזה בתוספת המילה 'נמצא', כמסקנה מתוך המשפט הקודם. לאחר מכן שוב הושמטה המילה 'נמצא', וכך נוצרה הגירסא שלפנינו, שמכוחה הקשה ר"ת סתירה.
אך כמובן שלפי זה תצא לנו מסקנא מרחיקת לכת, שכל שיטת ר"ת וסיעתו יסודה בגירסא משובשת. ודאי שאין לנו רשות להניח כך אלא א"כ יוכח שגירסת כתב היד המוזכר לעיל היא הנכונה. ומ"מ מצאנו סעד חשוב לשיטת הגאונים, נוסף על האמור לעיל בגוף המאמר. וה' יעזרנו לכוון האמת.
♦ ♦ ♦