קרית יואל, ניו יארק יצ"ו
אכילת עצמות וגידין בקרבן פסח
בפרשת בא (שמות יח, ב) ואכלו את הבשר בלילה הזה. הביא רש"י דברי המכילתא, וז"ל המדרש ואכלו את הבשר. בשר ולא גידים ולא עצמות ולא קרנים ולא טלפים. רבותינו ז"ל דרשו ממילת 'הבשר' שמצות אכילת בשר הפסח הוא דוקא על הבשר ולא על הגידים והעצמות, הקרנים והטלפים. בפשטות מיירי המכילתא בדברים שאינם ראוין לאכילה (עי' בפרי' הרא"ם על רש"י שפי' דמיירי בגידי צוואר הקשין שאינם ראוין לאכילה, דאי בגידין הרכין הרי אמרו חז"ל בפ' כיצד צולין שאדם יוצא בהן יד"ח). ולכאורה קשה, שהרי האוכל דברים שאינם ראוין לאכילה מיקרי שלא כדרך אכילתן, והרי קיי"ל (ביומא ובשבועות ועוד) דבאכל אוכלים שאינם ראוין לאכילה לא מיקרי אכילה. וא"כ למה צריך 'הבשר' למעטינהו, הרי מקרא מלא דבר הכתוב 'ואכלו' את הבשר.[1]ואולי היה אפשר להביא מכאן ראיה לפשוט את ספקו של המשנה למלך (בהל' יסוה"ת) שנסתפק אי גם במצות עשה אמרינן דבאכל שלא כדרך אכילה לא מיקרי אכילה ואינו יוצא יד"ח. ואם נאמר שזה דוקא באיסור לא תעשה, אתי שפיר דרשת המכילתא שצריך קרא למעט את הגידים והעצמות מאכילת קרבן פסח, אע"פ שאינם ראוין לאכילה, דבלא"ה לא היו נתמעטין מ'ואכלו', דבמצות עשה אף שלא כדרך אכילה מהני.
ויש לומר עוד, לפי שיטתו המפורסמת של השאגת אריה (תשובה צ"ו), הובא במנחת חינוך (מצוה קל"ד), דס"ל דהמצוה באכילת קרבן פסח לא סגי באכילת כזית כמו כל אכילה שבתורה, אלא שכאן המצוה הוא לאכול את כל בשר הקרבן, וז"ל שם: דמצות עשה דואכלו על כל הפסח קאי ולא על כזית ממנו דהוא שיעור אכילה עיי"ש המשך דבריו. וידועה גם שיטת האחרונים (הבית הלוי ועוד) במצוות אכילת קדשים, שהמצוה הוא שכל הבשר יתאכל ע"י הכהנים או הבעלים, ואין המצוה על הקרקפתא דגברי שיוצא בכזית אלא כל עוד שהקרבן אינו נאכל לא נתקיימה המצוה. ובזה ביארו את המשנה במנחות (צ"ט ע"ב) חל להיות בערב שבת שעיר של יום הכפורים נאכל לערב והבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה. דלכאורה מאי מהני שאוכלים את הבשר כשהוא חי, הא הוי שלא כדרך אכילתן. אולם כיון שהמצוה היא רק שהבשר יהי' נאכל, ומצד דבר הנאכל ליכא חסרון של שלא כדר"א, וממילא מתקיימת המצוה אף בבשר חי.
ולפי"ז נמצא דגם במצות אכילת קרבן פסח יש לומר דליכא חסרון של שלא כדרך אכילתן, שהרי המצוה היא שיתאכל הקרבן וכמ"ש השאג"א. ולכן הוצרכה המכילתא למעט דליכא מצוה באכילת הגידים והעצמות, הטלפים והקרנים, משום שנתמעטו מתיבת 'הבשר', דמצד מצוות אכילה לא היו נתמעטין, אף דאכילתן היא שלא כדרך אכילתן. ואולי מזה גופא שהצריך הכתוב למעטן הוא מקור וראיה לשיטתו של השאג"א במצות אכילת קרבן פסח, ולא כהחולקים עליו (עי' במנחת חינוך שם מצוה קל"ד) דס"ל שהמצוה היא רק בכזית.
ויש לציין, שממש כלשון המכילתא יש בספרא/תורת כהנים בפרשת שמיני בפרשת מאכלות אסורות, עה"כ (ויקרא יא, ח) מבשרם לא תאכלו, מבשרם - על בשרם באזהרה ולא על עצמות וגידין וקרנים וטלפים. ושם בוודאי קשה למה איצטריך קרא למעוטי, הלא הוו שלא כדר"א (ועי' במשנת רבי אהרן או"ח סי' י"ז שמאריך בזה לגבי הדיון על ג'לטין הנעשה מעצמות נו"ט). אולם שם אפשר לדחוקי שהמיעוט הוא כגון שבישל את העצמות והקרנים במים בנותן טעם, ורוצה לאכול את המרק. על זה צריך קרא למיעוטי שאין עליהן איסור בכלל, ואף אם יהיו מתאכלים באופן שראוי לאכילה - מותר. אבל במצוות אכילת קרבן פסח שאינו נאכל אלא צלי, ואף הבשר אם נתבשל במים, מי שאכל את המרק לא יצא יד"ח, אי אפשר לפרש כן את דברי חז"ל במכילתא.
♦
ולאחר זמן שכתבתי כל הנ"ל, בעת למדי מס' חולין ריש פרק העור והרוטב (דף קי"ז ע"ב) בה המשנה מבארת את דין טומאת אוכלין, ומונה המשנה כמה דברים שאינם מטמאים טומאת אוכלין כשלעצמן אבל מצטרפין עם האוכלין לכשיעור כביצה לטומאת אוכלין. יש דברים שמצטרפים מדין 'שומר' לאוכלין, שנלמד מקרא שמצטרפין לכביצה לטומאת אוכלין. ויש מהם שנמנו במשנה שהם דברים שאינם ראוין לאכילה בעצמותן, אבל בצירוף עם אוכל, נאכלין, ולכן מצטרפין לטומאת אוכלין. ובתוך הדברים נמנו במשנה גם גידין ועצמות, קרנים וטלפים.
והנה רש"י על המשנה אינו מפרש באיזה גידין מדובר, ולמה אכן הם מצטרפין עם האוכלים לכשיעור טומאת אוכלין, אבל במפרשי המשנה (עי' בתפאר"י וכן משמע מהתוס' דף קי"ז ע"ב ד"ה והאלל) איתא דמיירי בגידין שאינן נאכלין לעצמן אבל בצירוף עם הבשר מתאכלי. ועל עצמות פירש"י (שם ד"ה והעצמות) דמיירי בעצם שיש בו מח ומצטרף מדין שומר, שהעצם שומר את המוח בתוכו. ומשמע מדבריו שלא רצה לפרש שיש עצמות דמתאכלי בהדי בשר, כמו האלל או גידין, עיי"ש.
אבל הרמב"ם בספר היד אינו מפרש את המשנה כפירש"י, שכתב בהל' טומאת אוכלין פ"ג ה"ג וכן בפ"ד ה"ד "וכן העצמות המחוברין בבשר". וכתב מרן בכסף משנה שם, וז"ל: ומשמע לרבינו דעצמות דקתני היינו במחוברים בבשר שהם ראוים לאכול קצת ודלא כפירש"י ע"כ. ולפי פי' הרמב"ם לא איצטריך לדחוקי ולפרש שהמשנה מיירי רק מעצמות שיש בהן מח, דמפשטות לשון המשנה משמע דמיירי בכל העצמות. וכן מפרש הרמב"ם גם הקרנים והטלפים, שהם מדין צירוף שמתאכלי עם הבשר, ולא מדין שומר כמו שפירש"י.
ונראה שמדברי המכילתא הנ"ל בקרבן פסח יש ראיה חותכת לפירוש הרמב"ם, דלפיכך איצטריך למיעוטי את העצמות מקרבן פסח, דכיון שנאכל עם הבשר יש קצת הו"א שמצטרפין לכזית, ודו"ק. וכן פי' הרמב"ם על המשנה זבחים פ"ג מ"ד השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור וכו' מן העצמות ומן הגידים מן הטלפים ומן הקרנים וכו' אינם פיגול, ופי' הרמב"ם שם "לפי שאלה הדברים אע"פ שנאכלין אין חוששין להן". וכן פי' התפאר"י שם דמיירי בעצמות הרכים שראויות לאכילה. ואזיל הרמב"ם בזה לשיטתו בהל' טומאת אוכלין שביחד עם הבשר נחשבות העצמות ראויות לאכילה.
ובאמת יש להביא ראי' לשיטת רש"י בפירושו על העצמות, מדברי הגמרא להלן במס' חולין דף ק"כ ע"א שם הביא הגמרא מחלוקת ר"י ור"ל אם השער נחשב כשומר להבשר להצטרף עמו לשיעור טומאת אוכלין. והכי איתא שם אמר ריש לקיש לא שנו אלא עצם דהוי שומר אבל נימא לא הויא שומר ור' יוחנן אמר אפילו נימא נמי הויא שומר. ופירש"י בד"ה אמתניתין, דקאי על דברי המשנה שהעצמות מצטרפין להבשר, ועל זה קאמר ר"ל דדוקא עצם מיקרי שומר ולא נימא. ולפי זה נראה בעליל מדברי הגמרא בפירוש המשנה שהעצמות מצטרפות מדין שומר, כפירש"י, ולא משום שמתאכלין עם הבשר, כפי' הרמב"ם.
ואולי יש לומר שהרמב"ם גירסא אחרת הייתה לו בהגמרא, עפ"י דברי התוס' (בדף קי"ט ע"ב בד"ה איכא דמתני) שביותר היה לו לר"ל לומר לא שנו אלא 'העור' (עי' בפי' המהר"ם לובלין שגרס כן בהתוס') דהוי שומר ולא נימא. שהרי טעמו של ריש לקיש דשער לא מיקרי שומר הוא משום שהוא שומר ע"ג שומר, דהיינו העור, ולמה תלה את דבריו ביחס להעצם, עיי"ש בתוספות מה שתירצו. אבל שמא הרמב"ם אכן גרס בגמרא לא שנו אלא העור שהוא מצטרף מדין שומר, אבל העצמות צירופן אינו מדין שומר, ולא מיירי רק בעצמות שיש בהן מח אלא מצטרפות מפני שמתאכלות עם הבשר, וכנ"ל.
♦ ♦ ♦