תגובה למאמרים בעניין כיסוי השוק באשה (בגיליון פו ופה)

נידון זה מתחלק לב' חלקים: א' האם נשים צריכות לכסות את השוק, ב' מה נקרא שוק באדם. והנה כבר התבאר במאמר הנזכר, שמהגמרא והראשונים מבואר דהשוק הוא מהארכובה ולמטה עד הקרסול, והנני מצרף כאן ראיות שהשוק צריך להיות מכוסה, בנוסף למה שהאריכו בזה בגיליון הקודם.
א. ריא"ז בברכות (ג, ג, יא) כתב שאין גילוי השוק כגילוי הפנים אלא האשה צריכה להיזהר בגילוי שוקה וכן יש לאיש להעצים עיניו שלא יראה גילוי השוק מה שאין כן בגילוי הפנים, ע"כ.
ב. במגילה יד:, גבי הא דאמרינן דאביגיל גילתה שוקה והלך דוד בלילה לאור שיצא מבשרה, הקשו תוס' כיצד אותה צדקת גילתה שוקה לפני דוד, ומחמת כן גרסו גירסא אחרת בגמרא. ומבואר דס"ל דאפילו מקצת השוק אסור לגלות, מדלא תירצו דגילתה מקצת שוקה.
ג. הב"י באו"ח (עה, א-ג ד"ה טפח) הקשה מאי קמ"ל רב חסדא דשוק באשה ערוה לקריאת שמע, הא כל מקום שדרך לכסותו הוי ערוה לק"ש. והביא מהרשב"א בשם הראב"ד דתירצו דקמ"ל דשוק חשיב מקום צנוע באשה אף לגבי בעלה ואף לגבי דאפילו טפח בו הוי ערוה ואע"ג דבאיש אינו מקום צנוע, ע"כ. ומבואר מקושיתם דס"ל דהוי מקום שדרך לכסותו, ומתירוצם מבואר דהוא נחשב מקום צנוע באשה אפילו לגבי בעלה, ומבואר דחובה לכסות את כל השוק.
ד. בב"ב נז: אמרינן שאין שותף בחצר יכול למנוע משותפו שאשתו לא תכבס בחצר כיון דהיא תצטרך לילך לנהר, ואין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה, וכתב רשב"ם בד"ה לפי שאין, שהביזיון היינו שתצטרך לעמוד יחיפה לגלות שוק כשהיא עומדת בנהר, ע"כ. ואמרינן שם בתר הכי גבי המסתכל בנשים שעומדות על הכביסה, אי דאיכא דרכא אחרינא רשע הוא, ואי ליכא דרכא אחרינא אנוס הוא, ומשני כגון דליכא דרכא אחרינא ואפילו הכי מיבעי ליה לאנוס עצמו שלא להסתכל, ע"כ. ולפי דברי רשב"ם דבר זה קאי על ההולך במקום שיש שוק של אשה מגולה. ומבואר דס"ל לרשב"ם דהאשה צריכה לכסות את השוק, והאיש צריך להעצים עיניו שלא לראות את השוק, ואם הולך במקום שיש שוק מגולה ויש לו דרך אחרת, רשע הוא.
ה. רש"י בישעיה (מז, ב) כתב דהא דכתיב גלי צמתך, היינו זרועיך ושוקיך דבר המצומת וקשור ומכוסה, ע"כ. ומבואר דשוק הוא דבר המכוסה באשה.
ו. מהא דכתיב בישעיה (מז, ב), גלי שוק עברי נהרות, משמע דבלא שעוברת בנהר הוי מכוסה.
נמצא בידינו מהגמרא והראשונים שהשוק הוא מהארכובה ולמטה עד הקרסול, והיו מכסים אותו בזמן המקרא וחז"ל והראשונים. ובזמנינו, שלא כולן מכסות, נכנסו לדון שמא דין זה תלוי במנהג, כמו שדנו בזה בגיליון הקודם. ומ"מ הדבר מוסכם ומוכרח שבזמנים הקדמונים היו כולן מכסות, אלא שנתקלקלו הדורות. ומעתה אף לו יהי שדבר זה תלי במנהג ובזמנינו אין חובה לכסות (דבר שנראה זר מסברא), מ"מ נותר לנו לתמוה ולעורר כיצד בזמנינו המדקדקים מדקדקים הרבה בחששות רחוקות של חמץ או פסולי לולב או שאר חומרות מקובלות, ודוקא בכגון דברים אלו, שהשראת השכינה במחנה תלויה בהם, והוא מנהג חז"ל והראשונים, וההיתר דחוק, לא מקובל להחמיר בו. והוי כיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ובעיקר, מפני מה מוסדות הלימוד הטובים לא משתדלים לגרום לתלמידות להחמיר בדבר זה, ואדרבה יש מקומות שאף משתדלים שלא יחמירו בזה. ולמה שלא נקום כולנו יחד כחומה ונחזיר את הדבר ליושנו, כאשר היה בזמן חז"ל והראשונים.
אהרן אופיר
מח"ס אור חדש (כת"י)
♦