אחיזת ספר התורה בזמן קריאת המגילה

הערות שוליים

1. ↑ ראה טור או"ח סימן קמ"ט ושולחן ערוך או"ח סימן כ"ה סעיף י"ג
2. ↑ המנהג הבלדי הוא לקרוא את המגילה לאחר עלינו לשבח, כפי שכתב מהרי"ץ בעץ חיים סדר הפורים דף קס"ו א: "ואחר שמשלימין התפילה קורין המגילה".
3. ↑ קהילות גור, ליובאוויטש, וכן הנהיג האדמו"ר בעל השפע חיים מצאנז זי"ע, יעוין שער הכולל לרבי אברהם דוד לאוואוט דיני וידוי ונפילת אפיים עמ' 36 אות ה, אמרי אמת ליקוטים מגילה כא ב, והליכות חיים צאנז שחרית יום הפורים ג.
4. ↑ כף החיים תרצ"ג ס"ק כ"ח, ילקוט יוסף דיני ליל פורים ויומו סעיף ט"ו. המנהג השאמי בעדת תימן הוא לומר אשרי לפני קריאת המגילה, יעוין בסידור כנסת הגדולה עמ' תר"ד.
5. ↑ הגירסה היא על פי מסכת סופרים מהדורת הייגער נ.י. תרצ"ז, אך הגירסה שלפנינו בש"ס וילנא היא "שאין לך... מפני המפטיר ועל הנביא לאחר וכו"', ונפ"מ בדעת מסכת סופרים האם הקדיש הוא על קריאת התורה של המפטיר או על הקריאה בנביאים בלבד, וכן על מקום אמירת הקדיש, ואולי גם על זמן החזרת ספר התורה להיכל. ובנוסחת הגר"א: "שאין לך קריאה שטעון קדיש קודם שיחזיר אלא שבת ויום טוב בלבד מלפני המפטיר בנביא" ויעוין בנחלת אריאל שם.
6. ↑ כדעת רב עמרם גאון בסידורו חלק ב סימן ל"ב, וכן דעת רס"ג בסידורו עמ' שס"ז, וכן כתב הרמב"ם בפרק יג הלכה ט"ו כמנהג הפשוט. ויעוין באור זרוע שבת סימן מ"ז שהביא את דברי ספר המקצועות: "שאין לומר קדיש לא בראש חודש ולא בתענית ולא בשני וחמישי ולא בחולו של מועד ולא בחנוכה ולא בפורים ולא במנחה בשבת עד שמחזיר ס"ת למקומו בשעה שבני אדם עונין יהא שמיה רבא בכונה בעמידה וכן הלכתא עכ"ל". ודבריו הם לשון מסכת סופרים.
7. ↑ ניתן להבין את דברי הרמב"ם שכוונתו היא לאחר ההפטרה, ואחר ספר תורה אין צריך קדיש כלל, כדעת רב מתתיה גאון בספר העיתים סימן ק"פ שיובאו להלן, וכן נקט באגרו"מ או"ח סימן קא ענף א. ויעוין ברי"ף יג א לענין צירוף המפטיר למנין שבעה, שרב נטרונאי משמם של רבנן סבוראי חילק אם אמרו קדיש לפני המפטיר או לא. (הלכה זו מובאת במקורות רבים מגאונים שונים בשם רבנן סבוראי, יעוין ראבי"ה למגילה עמ' 309 ובהערות אפטוביצר שם, ואוצר הגאונים למגילה כ"ג ב ושם נסמן) ובדבריהם לא פורש מתי אמרו את הקדיש, האם לאחר המפטיר או לאחר ההפטרה. אך יעוין תוס' מגילה כג א, וברא"ש שם סימן ה, ובתוספות הרא"ש מסכת מגילה דף כג א כתב: "דבימיהם היו אומרים קדיש אחר המפטיר מיד, אבל אנו שאנו אומרים קדיש קודם המפטיר, הרי זה סילוק גמור ואין מפטיר עולה מן המנין... וכן בסדר רב עמרם דבמקום שמפסיקין בקדיש אין מפטיר עולה מן המנין, ובימיהם לא היו אומרים קדיש אחר השביעי כי אם אחר השמיני, ואחרי התלמוד תיקנו לומר אחר השביעי כדפרישית שהמפטיר אינו מן המנין". ונראה מדבריו שלמנהג שלא להפסיק בקדיש לפני המפטיר, אומרים את הקדיש אחר המפטיר ואין הקדיש הפסק בין הקריאה בתורה להפטרה. וכן באבן העוזר רפ"ב הביא ראיה ממה שכתב הטור או"ח סימן רפב את דברי המרדכי בהלכות קטנות בשם מהר"ם מרוטנבורג: "שאם טעה שליח ציבור וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש, שאין צריך לקרות עוד אחר, אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הו' ויאמר אחריו קדיש, שהרי מפטיר עולה למנין ז', וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר שאין לומר קדיש פעם אחרת", הרי שהקדיש אינו הפסק בין קריאת התורה להפטרה. וכן משמע מתשובת הריב"ש סימן קי"ב שהתיר למפטיר לקרוא בנביא אם מנהגם להפסיק בקדיש, ורק לאחר אסר משום חשש נכנסים ולא משום הפסק, ובמקום שאין דרכם להפסיק הסתפק הריב"ש, והמג"א בסימן רפ"ב ס"ק ט"ו חשש לנכנסים יעוי"ש, ובאבן העוזר שם נקט שהריב"ש מקל בזה. ובדובר מישרים על הרמב"ם שם ביאר את כוונת המסכת סופרים שהקדיש הוא בין קריאת המפטיר להפטרה, וגרס "ועל המפטיר על הנביא". ומנהג תימן הקדום היה להחזיר את ספר התורה מיד לאחר קריאת המפטיר ולומר קדיש לאחר החזרת הספר, וכן הביא בעלי תמר על הירושלמי מגילה פרק ד הלכה ג, מסידור תכלאל עטרת זקנים כמנהג חבאן בחצר מות שבמזרח תימן, שהמנהג הקדום בתימן היה להפטיר בנביא רק לאחר החזרת הספר תורה למקומו ואמירת קדיש. ויעוין במאמרו של דוד ששון במאמרו "בואי תימן" (נדפס בהצופה לחכמת ישראל חלק שמיני, וציין אליו בסידור כנסת הגדולה לגאון רבי יוסף צוביירי זצ"ל בסימן ס"ח) שהביא שמונה כת"י של תכלאלים תימניים עתיקים שמנהגם כן. וכן כתוב בתכלאל הקדמונים כשמשלימין לקרוא בספר תורה מחזירין אותו למקומו ואומרין קדישואחר כך מפטירין בנביא. ורבי יהושע הנגיד (הו"ד בקובץ על יד בהוצאת מקיצי נרדמים חלק ג ירושלים ת"ש) נשאל על ידי אנשי עדן: "האם יאמר קדיש ביום שיש בו מפטיר אחרי השביעי או אחרי המפטיר, התשובה: יאמר קדיש אחרי השביעי לפני שיעלה המפטיר כמו שברר בפרק י"ב... ואולם מנהגכם בהגבהת ספר תורה (כלומר, סילוק ספר התורה מהתיבה) לא נדע כיצד הוא, משום שהמנהג אצלנו שלא יחזיר ס"ת למקומו אלא אחרי קריאת המפטיר וההפטרה, ועם חזירתו למקומו יאמר קדיש שני ואחר כך יתפללו המוסף. כן הוא תאור המעשה". ואף על פי כן לא שינו את מנהגם, הרי שמנהג תימן היה להחזיר את ספר התורה ולומר קדיש לפני ההפטרה.אמנם לדעת הר"י מיגאש בתשובתו סימן פ"ט, הקדיש מפסיק בין קריאת המפטיר בתורה לקריאתו בנביא, ושמא בכך נחלקו שני המנהגים. (ומה שכתב הר"י מיגאש שם שבשני וחמישי לא נהגו לומר קדיש כי אין בו נביא, כוונתו היא למנהג שהזכיר הרמב"ם על פי מסכת סופרים, שביום שאין בו מפטיר אין אומרים קדיש עד חזרת ספר התורה למקומו, ויעוין ברכי יוסף קמ"ג א, ומה שתמה עליו בדובר מישרים על הרמב"ם שם)ויעוין בארחות חיים ח"א הלכות יום כיפור אות מ', ובתשובת הריב"ש נ"ט ושכ"א, ובב"י סימן רפ"ב במקום הקדיש בהוצאת ב וג' ספרים, ובחידושי חת"ס רפ"ב, וברעק"א בחידושיו סימן תקנ"ט סעיף ד, ובדובר מישרים על הרמב"ם תפילה פרק י"ב הלכה כ' בארוכה, ויעוין בציץ אליעזר חי"ז סימן ע"ח, ובילקוט יוסף קריאת התורה ובית הכנסת בהערות לסימן קמ"ד ורפ"ד, ואכמ"ל.
8. ↑ ואכן רבינו מנוח העיר על דברי הרמב"ם בהלכה כ: "ואנו מנהגנו לומר קדיש קודם חזרת ספר תורה למקומה, ר"ל קודם הגלילה, מפני שיש לו לומר אשרי וסדר קדושה, ואחר חזרת ספר תורה למקומה אומר קדיש פעם אחרת". ודבריו הם כדברי רב עמרם: "שמה טעם לקדש ואחר כך לפתוח אשרי", אלא שהוא נהג להחזיר את ספר התורה לאחר קדושה דסידרא גם בשני וחמישי. ובספר העיתים סימן קפ כתב: "ואמר מר רב מתתיה, לאחר שקורין בספר תורה אומר יתגדל ויתקדש. ואנו שמענו דאיכא מאן דסבר ליה דאין חובה למימר קדיש לאחר קריאת התורה, כי לאפטורי בקדיש על כל מה שאדם קורא בזמן דהוו עשרה משום חיזוק היא, ודברי סופרים צריכין חיזוק ואין דברי תורה צריכין חיזוק, ומכל מקום נהגו ישראל לאפטורי בקדיש בין לדברי תורה בין לדברי סופרים". ואילו בספר הרוקח הלכות קדיש קדושה וברכו סימן שסב כתב: "בשני וחמישי קדיש לאחר קריאת התורה קדיש עד דאמירן בעלמא, כי הקדוש ברוך הוא מתגדל על ידי תורה שבכתב, לכך לעולם קדיש אחר קריאת התורה". ויעוין בתוס' מגילה כג א ד"ה כיון, וברא"ש מגילה פרק ג סימן ה.בספר העיתים סימן קפ"ט, מוזכר קדיש לאחר הדרשה ולאחר אשרי: "ולאחר שמפטירין בנביא ומתרגמינין, אי איכא דרושא דדריש בדברי תורה שפיר דמי למידרש מקמי דליהדר ספר תורה למקומה דכבוד תורה היא למידרש בדברי תורה קמי ספר תורה, והדר מפטיר בקידושא דאגדתא, והדר פתח בתהלה לדוד ומהדרי ספר תורה למקומו", וכן בספר המנהיג הלכות שבת סימן קס"ח. ובסידור רש"י סימן תי"ט נאמר: "וכן בשבת לאחר שקראו בתורה אומר החזן קדיש, וכן לאחר שמפטירין בנביא, וכשאומרים תהילה חוזר ואומר קדיש לפני תיבה", הרי שהיו אומרים קדיש לאחר קריאת התורה, וקדיש נוסף אחר ההפטרה, מלבד הקדיש שלפני מוסף. ובמחזור ויטרי סימן רל"א כתב: "ואומר החזן קדיש בבימה ועומד ומחזיר ספר תורה למקומו, ואומר יהללו והציבור עונין הודו על ארץ ושמים, וחוזר ואומר קדיש עד דאמירן, ופותחים באשרי ובא לציון וכל סדר קדושה קדיש עד דאמירן, ועומדין ואומרים אבות וגבורות וקדושת השם". הרי שנהגו בשני המנהגים יחד, קדיש ראשון מיד לאחר קריאת התורה, וקדיש שני לאחר הכנסת ספר התורה כדברי מסכת סופרים, וקדיש שלישי שתכליתו לעמוד לתפילת מוסף של ראש חודש בכובד ראש, כמו שכתב הרוקח בפירושו למנחה של שבת. למרות שבמסכת סופרים קריאת המפטיר וההפטרה בשבת מפסיקה בין הקדיש הראשון שבסיום עליות החובה לקדיש שלאחר הכנסת ספר התורה, הרי שלדעת מחזור ויטרי די בהחזרת הספר ובפסוקים הנאמרים בה כדי להפסיק בין הקדישים.
9. ↑ יעוין בספר העיתים סימן קע"ו שהביא את דברי רב האי: " ואיתשיל רב האי גאון בהא מילתא... כששליח ציבור אמר עושה שלום אחר גמירת התורה, אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל ספר תורה להצניעו". ובטור אורח חיים סימן קמ"ט, הגירסה היא אחר גמר התפילה, ויעוין בבית יוסף, בדרישה ובב"ח שם.אך במור וקציעה שם פירש את דברי רב האי גאון, שבשל הצורך להחזיר את ספר התורה למקומו שמחוץ לבית הכנסת, יש צורך לעכב את החזרת ספר התורה עד לסוף התפילה לאחר הקדיש. ולפי זה, דברי רב האי "הלכך ליעכביה לספר תורה" נאמרו רק במקרה שספר התורה מוחזר למקום אחר. והטור שם הביא שני מנהגים בזמן החזרת ספר התורה: "ולאחר שגמר קריאת הספר אומר ש"צ קדיש ומחזיר הספר למקומו, ואומר תהלה לדוד וסדר קדושה כסדר שאר הימים, ויש מקומות שאומרים תהילה לדוד וסדר קדושה מיד, ואחר כך מחזירין הספר למקומו". והב"ח שם כתב שהמנהג הראשון אינו כמנהג רב האי גאון, והמנהג השני הוא כדברי רב האי.בריב"ש סימן שכ"א, בארחות חיים א כ"ז, בכלבו סימן כ ובאבודרהם דיני קריאת התורה, מבואר שלאחר קדושה דסדרא מחזירים את ספר התורה ואחר כך אומרים קדיש. ויעוין בדברי מהרח"ו בשער הכוונות נא ד "גם מורי ז"ל היה נוהג בזה הקדיש או בקדיש שאחר העמידה או אחר חזרת ספר תורה למקומו שאז כל הקהל עומדין, שהיה נשאר עומד עד שיענה אמן יש"ר וכו' עד דאמירן בעלמא ואז היה יושב, מה שאין כן בשאר הקדישים שלא היה עומד לענות איש"ר", ורמז בדבריו לדברי מסכת סופרים. וכן נראה מדברי הגאון רבי אליהו מני במנהגי ק"ק בית יעקב בחברון פרק ב אות יח: "מחזירין הספר תורה אחר קריאת ובא לציון באופן שאומרים תחילת קדיש תתקבל בעוד ההיכל פתוח", וברור שמנהג זה קשור לכך שהקדיש וענית אמן יהא שמיה רבא בעמידה הם חלק מהחזרת ספר התורה כמבואר במסכת סופרים. אך יעוין משנת חסידים מסכת יום שני פרק ה משנה י שהקדיש נאמר לפני החזרת ספר התורה ויעוין באשל אברהם סימן קמט סעיף א. ואכן מדברי רב האי משמע שהחזרת ספר התורה היא רק לאחר הקדיש, וכנראה משום שמחזירים את ספר התורה למקום אחר. אך לדברי מסכת סופרים הקדיש הוא אחר החזרת ספר התורה.
10. ↑ וכן מפורש בספר העיתים סימן קפ"ז: "ועוד אמר רב האי גאון מנהג בבבל משלימין הפרשה ומחזירין ספר תורה למקומו ואומר יתגדל, ואחר כך נושאין אותו וקורין מסוף הפרשה או מספר אחר אם ההפטרה ממקום אחר". הרי לך שגם כאשר קראו רק בספר תורה אחד, הכניסו את הספר לארון בזמן הקדיש, כנראה בשל כבוד ספר התורה, ויתכן שזו הסיבה לדעת מסכת סופרים שאין לומר את הקדיש עד להכנסת ספר התורה להיכל, כדי למעט ככל שניתן את שהיית ספר התורה מחוץ להיכל. אך בסידור רב סעדיה גאון בהלכות קריאת התורה נראה שלא הקפידו שלא להוציא את שני הספרים יחד. ובסדר רב עמרם בסדר חנוכה בהוצאת ס"ת בראש חודש טבת שחל בשבת, נראה שהוציאו את כל הספרים יחד וכן הוא בכל המועדים, ומאידך בסדר פסח נראה שהוציאו את המפטיר רק לפני קריאת המפטיר, וצ"ב.
11. ↑ ולכאורה הסיבה לכך היא הרצון להזכיר את זכות התורה בזמן התקיעות. כמו שכתב הרמ"א בסימן תקפ"ה סעיף א "ונוהגין לתקוע על הבימה במקום שקורין". והמשנה ברורה שם ס"ק ג כתב: "כדי שזכות התורה יגן עלינו לעלות זכרונינו לפניו לטובה". אך הרמ"א לא כתב שם שמשאירים את ספר התורה מחוץ להיכל בזמן התקיעות, אלא שהדבר מובן מדבריו בסימן תק"צ: "אחר שתקעו אומר השליח צבור פסוק אשרי העם יודעי תרועה, ואשרי, ומחזירין הספר למקומו". אך טעם זה לתקיעה על הבימה הוזכר במשנה ברורה בלבד, יעוין בלבוש אורח חיים סימן תקפה סעיף א שכתב: "עומד התוקע לתקוע, ולא משום שהתקיעה הזאת צריכה להיות מעומד שהרי אינה לשם מצות תקיעת ראש השנה כמו שיתבאר, אלא משום כבוד הצבור צריך התוקע לעמוד, ועומד על הבימה במקום שקורין שם בתורה, ולא יעמוד במקום מושבו מפני כבוד הצבור". וכן כתב החיי אדם כלל קמא סעיף ו: "ונוהגין לתקוע על הבימה משום כבוד הצבור". (יעוין ברמב"ם תפילה פרק ט הלכה א ופרק יא הלכה ג "ומעמידין בימה באמצע הבית כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי אשר אומר לעם דברי כבושין כדי שישמעו כולם". והובאו הדברים ברמ"א או"ח ק"נ סעיף ה, וכבוד הציבור הוא שניכר שהתקיעות הן עבור הציבור וישמעו היטב את התקיעות). ויעוין בכלבו סימן ס"ד, ובדרכי משה תקפ"ה א. ולטעם זה הסיבה שבתקיעות דמעומד תוקע במקומו, היא כמו שכתב בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקצב סעיף ט "נוהגין שבתקיעות מיושב עולה התוקע על הבימה ותוקע שם מפני כבוד הציבור, אבל בתקיעות מעומד, כיון שהן בתוך התפלה אין מטריחין אותו לעלות, אלא עומד במקומו ותוקע". ויעוין בעטרת זקנים שם, ובמגן אברהם תקצ"ב ו ובפמ"ג שם. ולפי טעם זה לא ברור מדוע לא מחזירים את ספר התורה עם תום הקריאה. וגם לטעמו של המשנה ברורה לכאורה די היה בתקיעה במקום הקריאה, כדברי הרמ"א, ואין צורך להשהות את ספר התורה לשם כך. ובשו"ת משיב דבר חלק א סימן טו כתב: "וכן אנו נוהגין לאחוז ס"ת בשעת תקיעת שופר על הבימה, כדי שיהיה כעין תקיעת חצוצרות על הקרבת הקרבנות על המזבח".המנהג שלא להחזיר את ספר התורה עד לאחר התקיעות היה כה מושרש, עד שרבי אברהם בן הרמב"ם היה צריך להסביר את מנהגו של הרמב"ם בהלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג הלכה י, להחזיר את ספרי התורה לפני התקיעות, והו"ד במעשה רקח שם: "ואבא מארי ז"ל ומי שקדמו לו מחכמי המערב ז"ל, מנהגם להחזיר ספר תורה למקומו קודם התקיעות, כדי שלא ידברו העם בעת חזרת ספר תורה ויעברו על הראוי, כדי שלא תהא הפסקה בין תקיעה שמיושב לתקיעה שמעומד ואפילו במזמור וכיוצא בו ממה שנהגו לאומרו בעת חזרת ספר תורה". ולמרות שמנהגו של הרמב"ם היה כך גם בשני וחמישי מפני כבוד התורה, לא נימק רבי אברהם את החזרת ספר התורה לפני התקיעות בשל כבוד התורה. ויתכן שלדעתו כבוד התורה הוא שמקיימים את מצוות היום בפניה, כמו שכתב בספר העיתים קפ"ט "אי איכא דרושא דדריש בדברי תורה שפיר דמי למידרש מקמי דליהדר ספר תורה למקומה, דכבוד תורה היא למידרש בדברי תורה קמי ספר תורה". הרי שכבוד התורה הוא שדורשים דברי תורה בפניה, ואין חשש להשהות את החזרת ספר התורה כדי לדרוש לפניו, וגם כאשר מקיימים דברי תורה לפניה במצוות היום לתקוע בשופר לא גרע מדרשה. וכעין זה התיר רב האי גאון להוציא ספר תורה לחסיד וגדול בדורו לומר קיים זה מה שכתוב בזה, אם הספר עומד בתיבה ואינו מוטל, והו"ד בטור וב"י יו"ד שמ"ד (ויעוין שו"ע יו"ד שנ"ג סעיף ב). ובמאירי מועד קטן כ"ה א הביא שיש נוהגים כך למעשה ולא חשו לכבוד התורה, שכן כבוד התורה הוא לקיים מצוותיה ואף לשבח מקיימיה.אך נראה יותר שכל עוד הספר נשאר לצורך כל שהוא, אין זה פגיעה בכבודו, ורק אם הוא ממתין במשך קדושה דסידרא רק כדי לאפשר להכניסו לפני הקדיש, ובזמן ההמתנה אין לו מטרה כלשהי, הרי זה ביזיון לספר התורה. וכעי"ז נראה מדברי לדוד אמת סימן כו סעיף ג: "אין לאחר ס"ת כל כך חוץ למקומו." ובסעיף ד כתב נוהגין לעכב ס"ת בפורים עד אחר קריאת המגילה וסדר קדושה, ובסעיף ה כתב "אין לעכב הס"ת בתיבה בסוכות עד שיתפללו מוסף ואח"כ אומרים הושענות ומקיפין התיבה ששם הס"ת אלא מחזירין ס"ת למקומו ומתפללין מוסף ואח"כ מוציאין ס"ת אחרת ומניחין בתיבה הס"ת לומר הושענות ולהקיף". ההבדל בין סעיף ד לסעיף ה אינו במשך זמן ההמתנה, שכן משך הזמן הנדרש למילה ולמגילה ארוך יותר ממשך הזמן הנדרש לתפילת מוסף בחג הסוכות, אלא שבסעיף ה הספר נשאר זמן ארוך מחוץ להיכל ללא צורך רק כדי להגיע להושענות. ולכן גם לדעת הרמב"ם, אין פגיעה בכבוד ספר התורה בהכנסתו רק לאחר תקיעות השופר. (ואם נאמר שהטעם הוא כדי שזכות התורה תגן, צריך לומר שהרי זה כבריא הקורא פסוקים, שתגן עליו זכות קריאתם שמותר, ולא כחולה ומניח ספר תורה על הקטן, שהרחיב הרמב"ם בגודל עונשם בהלכות ע"ז פרק י"א הלכה י"ב).
12. ↑ יתכן שהעובדה שהיה צורך להמתין לבאים לשמוע את המגילה, כמתואר בדברי רב עמרם: "ומתכנשין צבורא ויתבין עד דשמעין לקריאת מגילה מפי ש"ץ", היא הסיבה לכך שרב עמרם נהג להחזיר את ספר התורה מיד עם תום הקריאה, שכן לא ראוי להמתין עם החזרת ספר התורה זמן רב כל כך. תיאור זה מופיע גם במנהגים דבי מהר"ם מדור פורים כתב: "ואח"כ גוללין ומחזירין ס"ת למקומה, ויושבים ומצפים לאנשים נשים וטף עד בואם, ועומד הקורא ומברך שתים לפניה".
13. ↑ לנוסח פרומקין מובנות יותר המילים: 'מפי ש"ץ דקרי לה בדוכתא לעיל' כלומר שהש"ץ קורא את המגילה במקום עמידת הספר שהיא הבימה, בעוד שבנוסח הרפנס יש קושי בהבנת המילים 'מפי ש"ץ דקרי לה כדכתבינן בדוכתא לעיל', שהרי רב עמרם לא כתב לעיל שהש"ץ הוא הקורא את המגילה. ואם כוונתו לעצם הקריאה שהוזכרה כבר בקריאת הלילה, אין הסבר למילה 'בדוכתא' והיה צ"ל כדכתבינן לעיל.אך פירושו של פרומקין שם במגן האלף שכוונת רב עמרם במילים 'ואומרין כולו' או כולי, היא לאמירת קדיש לפני קריאת המגילה יש בו דוחק, ונוסח הרפנס 'ואומרין יהללו כולו' מובן יותר, ואולי כוונת רב עמרם היא שאומרים קדיש תתקבל לפני המגילה בשל ההמתנה הארוכה, ועדיין צ"ב.בנוסח פרומקין נראה כי הסיבה היתה כבוד מצוות קריאת המגילה, שתהא במקום שקוראים את התורה ובנוכחות ספר התורה, ומכאן ניתן להבין את לשון הרמ"א בסימן תקפ"ה סעיף א "ונוהגין לתקוע על הבימה במקום שקורין". ואם הכוונה היא משום כבוד ציבור בלבד הרי שיש להבין הדגשה זו, ואם הטעם הוא להזכיר זכות התורה, הרי שנראה שדי במקום שקורין ואין צורך להשאיר את ספר התורה בחוץ, אך אם הכוונה להדר ולכבד את מצוות היום שתהא במקום הקריאה ובנוכחות ספר תורה מובן הדבר, כמו שכתב הט"ז בסימן צ"ו ס"ק א: "שנוהגין שהש"ץ מחזיק בידו הס"ת ביום השבת ואומר יקום פורקן ושאר דברים... שנוהגים כן לכבוד אותן התפילות".
14. ↑ יעוין בסידור רש"י סימן תי"ט, ובמחזור ויטרי בסימנים צ"ג, ק"צ, רל"א, שמ"ח ותכ"ג, ובסדר טרוייש סימן ו הביא שני מנהגים בראש חודש ובחול המועד: "בכל תענית צבור בערבית, ובט' באב גם בשחרית, במנחה יום כפור שיש בהם הפטרות בעוד שאוחזים את התורה, אין אומרים בהם יהי רצון, שנתקן לומר בשעת גלילת התורה, ובימים שאין בהם הפטרות, גם לא יהי רצון כמו ראש חודש וחול המועד, אומרים בהן תהילה בשעת גלילת התורה במקום יהי רצון, וי"א בהם תהילה בעמידה כמו בשני ובחמישי". וכן בספר המחכים סדר ראש חודש: "יש מקומות שאומרים תהילה בעוד שגוללים, ויש שאומרים אותו מעומד". מנהגים אלו זהים לכאורה להבדלי המנהגים שבמנהג פרובנס בשני וחמישי המוזכרים בארחות חיים ח"א כ"ז, אך במנהג צרפת בשני וחמישי נהגו להחזיר מיד לאחר קריאת התורה, ושני המנהגים היו בראש חודש ובחול המועד שיש בהם מוסף.
15. ↑ בהמשך דבריו בסימן רנב כתב המחזור ויטרי: "גם ראיתי שבמקום שקורין את המגילה שם אומר סדר קדושה ואין הולכין לפני התיבה ומנהג כשר הוא". וכנראה שכוונתו היא שהחזן יאמר ובא לציון לפני הספר על הבימה ורק אחר כך מחזירים את הספר למקומו, ולא שיכניסו את ספר התורה להיכל מיד אחר המגילה ויאמרו את סדר הקדושה לפני התיבה. וכנראה הטעם הוא כדי להסמיך את ובא לציון גואל ואתה קדוש לקריאת המגילה.
16. ↑ מנהג החזרת ספר התורה לאחר קריאת המגילה הוזכר גם בספר המחכים כמנהג פשוט ורווח: "וקורא המגילה בכל ברכותיה, שאף בשחר יאמר זמן ויחזיר ספר תורה למקומו ופותח בתהילה ובא לציון, קדיש שלם".
17. ↑ וכן בכלבו סימן כ': "ואחר כך גוללין ספר תורה, ויש מקומות שאומרים אשרי בעוד שיגללו הספר תורה, ואחר כך עומד החזן ומניח הספר ביד הגולל ואומר למנצח וסדר קדושה, ואחר כן מחזיר הספר למקומו ואומר קדיש תתקבל, ויש מקומות שאין אומרים אשרי אלא אחר חזרת הספר כי אם ביום שיש בו קרבן מוסף, והכל לפי המנהג". ובראש חודש כתב בארחות חיים: "וגוללין ספר תורה ואומר אשרי, ואחר מניח הספר הגולל, ויעמוד החזן ויאמר ובא לציון לפני הספר על הבימה, ואחר מחזירין הספר למקומו". ובכלבו סימן מ"ג לגבי ראש חודש כתב: "ואחר קריאת התורה אומר קדיש זוטא וגוללין ספר תורה, ובעוד שגוללין אותה אומר אשרי ובא לציון ואחר מחזירין הספר למקומו ואומר קדיש זוטא". יצוין, כי הטור בסימן קמ"ט הביא שני מנהגים בזמן הכנסת ספר תורה בשני וחמישי, ואילו בסימן תכ"ג כתב שבראש חודש מחזירים את הספר לאחר קדושה דסידרא. וכנראה שבספרד היו שנהגו בשני וחמישי להחזיר את ספר התורה מיד כדעת הרמב"ם, אך ללא קדיש לאחריו כדברי רב עמרם גאון, כמו בפרובנס שנהגו בה שני מנהגים בשני וחמישי. ויעוין בשו"ת שיח יצחק סימן פ"ו, ובשו"ת לבושי מרדכי או"ח קמא סימן כ"ב, ובשו"ת ערוגת הבושם או"ח סימן כ"ג בדעת הטור.באיטליה המנהג היה לומר אשרי לפני קריאת המגילה, כמו שכתב בשבלי הלקט ענין פורים סימן ר: "לאחר שקראו בתורה אומרין תהילה, וקורין את המגילה כדרך שקראו בערב... אחר קריאת המגילה אומר ובא לציון ואני זאת בריתי ואתה קדוש וכולא סידרא", וכן בתניא רבתי סימן מ.אלא שלמנהג בני רומא בכל ימות השנה מחזירים את ספר התורה לאחר אשרי לפני ובא לציון (וכן הוא במחזור כמנהג רומניא קושטא ר"ע . למנהג בני רומא, מזמור כ הוא חלק מהתחנונים לשני וחמישי), וכן הוא במחזור פאנו משנת רס"ג, ובמחזור בני רומי שנדפס בבולוניא בשנת ש' עם פירוש קמחא דאבישונא. אך דוקא בפורים נאמר שם: "ומחזירין ס"ת לארון ואומר תהילה וקורין את המגילה... ואומרים ובא לציון ואתה קדוש", הרי שהחזרת ספר התורה הוקדמה בפורים לפני אשרי,שלא כפי שכתוב בספר התדיר סימן י"ח, שגם בפורים מחזירים את ספר התורה לאחר אשרי. ובמחזור כמנהג בני רומא ונציה ת"ע נכתב לאחר קריאת התורה של פורים: "אחר כך החזן אומר חצי קדיש ומחזירין ספר תורה בארון ואומרים אשרי. ופה וינציאה נוהגים לומר אשרי קודם חזרת ספר תורה, וקורין את המגילה... ואומרים ובא לציון והחזן אומר קדיש גמור". הרי שנחלקו המנהגים האם להחזיר את ספר התורה לפני אשרי או לאחר אשרי כמו בשני וחמישי, אך בשני המנהגים רצו להסמיך את קריאת המגילה לפסוקי ובא לציון ואתה קדוש.(מעניין לציין כי בקמחא דאבישונא שם כותב: "ואחר קריאת המגילה אומר אשרי, ומחזיר ספר תורה למקומו ואומר סדרא דקדושה, זהו לפי נוסח ספרדים, אבל לועזים מקדימין לקרות בתורה ואחרי כן קורין את המגילה", אך בסדר תפילות כמנהג ק"ק ספרדים אמסטרדם תקכ"א כתב: "ואומר קדיש לעילא ואשרי, ומחזירין ספר תורה למקומו וקורין המגילה".)
18. ↑ וכן הוא בכלבו סימן מה: "מוציאין ס"ת וקורין בה ג' בפרשת ויבא עמלק עד סוף הסדר, ואומר קדיש זוטא וגוללין ספר תורה ואומר אשרי, ועומד ש"צ לקרות המגילה ומברך לפניה ולאחריה כאשר בירך בלילה, ואחר כך פותח החזן ואומר ובא לציון וכל סדר קדושה, ומחזירין ספר תורה למקומו ואומר קדיש שלם".
19. ↑ ראה הפרנס סימן ר"ע, הגהות מיימוניות הלכות מגילה וחנוכה פרק ד אות נ, רוקח סימן רל"ט ובמנהגי מהרי"ל פורים אות ט, וככל הנראה לא רצו להשהות את החזרת ספר התורה זמן רב כל כך, ויעוין בלבוש סימן קל"ב סעיף א. אמנם במטה משה תלמיד המהרש"ל, שחי בפולין, כתב בסימן רנו בשני וחמישי: "ואחר כך אומר החזן אשרי יהללו", בניגוד לדברי הב"ח שכתב בסוף סימן קמ"ט שהמנהג הוא להחזיר את ספר התורה לאחר קריאת התורה.
20. ↑ אבודרהם דיני קריאת התורה, ראה מנורת המאור פרק ב תפילה קריאת ספר תורה, אך יעוין בספר השולחן הלכות תפילה שער ו, שהביא את דברי הרמב"ם, וכנראה שהיו שנהגו כדעת הרמב"ם, וכן בטור סימן קמ"ט הביא שני מנהגים בזמן החזרת ספר התורה, כאשר המנהג הראשון הוא להחזיר את ספר התורה מיד לאחר הקריאה, ויש מקומות שמחזירים לאחר קדושה דסידרא.
21. ↑ הבית דוד בסימן שם כתב על דברי האבודרהם: "גם יש לתמוה על הרד"א במה שכתב שאומרים יהללו אחר לולי, ומנהג פשוט שאומרים יהללו בשעתו, דהיינו בחזרת הס"ת כמנהג". ולכאורה י"ל שזו גם כוונת האבודרהם, וכן הוא בסדר היום. יש להעיר כי מנהג אמירת שיר המעלות לדוד לולי לאחר קריאת המגילה, מופיע בכל סידורי ספרד לאחר קריאת המגילה בלילה או ביום, והזכירו בזבחי צדק ח"ג סימן קנ"ט עמ' רס"ה, אך נשמט לחלוטין מחלק גדול מסידורי דורנו. מזמור זה נדרש במגילה יא א על מפלת המן, והרוקח בהלכות פורים סימן רלה כתב: "ורמז מפלת המן בברית בין הבתרים אשר עבר בין הגזרים האלה, ואמר הגוי אשר יעבדו דן אנכי, נ"ד פעמים המן במגילה, דן כמנין מדי, וכן ג' אזי בשיר המעלות שהם עולים נ"ד, וכן באותו המזמור נ"ד תיבות, וכן נ"ד אותיות בבני המן."
22. ↑ וכן במנורת המאור פרק ב תפילה הלכות פורים כתב: "ואומר אשרי, ומברך ברכות המגלה, ואומר שהחיינו, אפילו ביום, כמו שכתבתי למעלה, וקורא אותה, ומברך לאחריה. ואומר ובא לציון וסדר קדושה, וחוזר ספר תורה למקומו". וכן הוא בסדר היום פורים, ובמחזור כמנהג ספרד ונציה שנ"ח, בסדר תפילות כמנהג ספרדים ונציה תקל"ב,ובסידור ליוורנו תרכ"ד, ובסדר תפילות החדש כמנהג ספרדים ויען תרנ"ג, אמנם בחמ"י פרק ה סוד הצדקה בפורים לא הזכיר אמירת אשרי לפני קריאת המגילה.בשלמי חגיגה פורים סימן ו סעיף כ"א ובבית דוד סימן ת"צ תמהו על כך שהמנהג הוא לומר אשרי לפני קריאת המגילה שלא כאבודרהם, אך כאמור, נראה שגם בספרד היו בזה מנהגים שונים.
23. ↑ הטעם לאמירת אשרי לפני המגילה הוא כדי לומר ובא לציון לאחר הקריאה, כמו שכתב בסדר היום סדר פורים: "אחר כך יאמרו ובא לציון לסמוך גאולה לגאולה, ויחזירו ס"ת למקומו ויאמרו מזמור לולי וגו' וקדיש תתקבל". ולפי זה אין מקום לומר את שני הפסוקים הראשונים של ובא לציון לפני קריאת המגילה.וכן כתב מהריק"ש בהגהותיו, והובאו דבריו במנהגי מצרים או"ח אות ע"ד: "במצרים נהגו לומר תהילה לדוד קודם קריאת המגילה, ואולי הטעם כדי לומר מיד אחר קריאת המגילה ואתה קדוש כמו בלילה". ולפי זה שני הפסוקים הראשונים אינם נחשבים הפסק לפסוק ואתה קדוש שנאמר אחריהם.וביפה ללב חלק ב סימן תרצ"ג אות ט הביא את המנהג הרווח בזמננו, לומר ובא לציון ואני זאת בריתי לפני המגילה, ולהסמיך את המגילה לפסוק ואתה קדוש. ובשו"ת ויקרא אברהם חלק אורח חיים סימן כג כתב: "ובארץ הצבי גם ב' פסוקים של ובא לציון, אומרים אותם אחר תהילה לדוד, כדי שתכף אחר המגילה אומר ואתה קדוש, וכן הנהגתי אני בבית מדרשי, וסמך לזה אלוהי אקרא יומם וכו' וסמיך ליה ואתה קדוש". מנהג זה הוא שלא כמנהגם של שבלי הלקט, ארחות חיים וכלבו, מנורת המאור ומצוות זמניות, לקרוא את המגילה לאחר אשרי ולאחר הקריאה להתחיל ובא לציון גואל. המנהג להתחיל ואתה קדוש ביום צ"ב, שהרי בסדר רב עמרם כתב לומר בליל פורים ובא לציון גואל, וכן כתב בעל העיטור בסוף הלכות מגילה. ובאורחות חיים חלק א הלכות מגלה ופורים ל"א כתב: "אח"כ אומרים סדר קדושה, ומתחיל ואתה קדוש ואין אומרים ובא לציון, לפי שאין גאולה בלילה כך מנהגנו, אבל בכל גלילות קטלוניא מתחילין ובא לציון, והכל הולך אחר המנהג". וכן כתב האבודרהם, ובהמנהיג הלכות מגילה אות כ"ב כתב: "וכן כתב רב עמרם ז"ל דאחר קריאת המגילה ביום ובלילה אומר ובא לציון וכולה קדישא דסדרא וקדיש, וכן מנהג בשתי ישיבות. ואני לא ראיתי מקום ולא שמעתי שיאמרו ובא לציון בלילה, אלא מתחילין ואתה קדוש, לפי שאין עיקר גאולה אלא ביום, לפי שלא יאמרו האומות דרך הגנבים ברחו להם בלילה, אלא בעיצומו של יום לעיני כל מצרים, שנאמר ויהי בעצם היום הזה וגומר. אב"ן". וכן כתבו השבלי הלקט קצ"ט והגהות מיימוניות הלכות מגילה וחנוכה פרק ד אות נ, ובכלבו סימן מ"ה, ובטור הביאם כדעת יש אומרים שלא לומר גאולה בלילה, וללא טעם זה לא היו פסוקי ובא לציון הפסק (בדיוק כפי שויהי נועם אינו הפסק לדעת התוס' ורוב הראשונים הסוברים שאומרים במוצ"ש ויהי נועם קודם ואתה קדוש, וכנפסק בשו"ע תרצ"ג סעיף א).מדברי הגהות מיימוניות ארחות חיים וכלבו נראה שאילו היו אומרים גאולה בלילה היה עדיף להסמיך את קריאת המגילה לובא לציון כדי להסמיך גאולה לגאולה ולא לפתוח בואתה קדוש, ונראה שהטעם הוא כמו שכתב הערוך השולחן בסימן תרצ"ג א וז"ל: "ואחר קריאת המגילה בערבית אומרים ואתה קדוש ומהראוי להתחיל ובא לציון גואל שהרי זמן גאולה היא, ובאמת בסידור רב עמרם כתוב כן כמו שכתב הטור, אלא שהטור כתב דאנן לא נהגינן כן משום דאין עיקר הגאולה בלילה ע"ש, ועניין אמירת ואתה קדוש נראה לי דמפני שסיפרנו הנסים שעשה לנו הקדוש ברוך הוא אומרים ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, כלומר, שכביכול כל עיקר עניינו יתברך הם תהלות ישראל, ולכן בטובתינו ישמח ולהיפך בעת צר לנו ח"ו, ולכן אומרים ואתה קדוש בין בט' באב בין בפורים".ונראה שסברת רבותינו השבלי הלקט, ארחות חיים וכלבו היא שבשחרית שיש אפשרות לעשות את מה שהיה ראוי לעשות גם בערבית, לולא הטעם שאין גאולה בלילה, ולומר ובא לציון גואל להסמיך גאולת המגילה לגאולת ובא לציון, וודאי שיש לעשות כן.ובשבלי הלקט סימן קצ"ט כתב: "ופורים שחל להיות במוצאי שבת מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל, אין אומרין ויהי נועם לאחר תפלת לחש כדרך שאר מוצאי שבתות... ואין אומרים ובא לציון בלילה שאין גאולה בלילה, ובמנהגות מגנצא מצאתי, אומרים במגנצא ויהי נועם כשחל להיות תוך אותה שבת בג' או בה' או בו' כדרך כל מוצאי שבתות, אבל אם חל להיות בא' בשבת, אין אומרים ויהי נועם.(ויעוין ברוקח סימן רמ) לאחר מגילה מתחיל ואתה קדוש כמו בשאר מוצאי שבתות, שאין אומרים ובא לציון כי אם ואתה קדוש, ועוד במזמור של אסתר אלי אלי למה עזבתני, כתיב ואתה קדוש, להכי צריך לומר ואתה קדוש לאחר מעשה אסתר, אבל ביום, לעולם מתחילין אחר מגילה ובא לציון, אבל כשחל פורים בשאר ימי שבוע אפילו בלילי פורים אומרים ובא לציון ואני זאת בריתי אותם, כמו בשחרית". הרי שבמנהג מגנצא לא חשו להסמיך את קריאת המגילה לואתה קדוש בלילי פורים בכל ימות השבוע, שהרי למנהג מגנצא אומרים ובא לציון בלילי פורים, אלא שבמוצ"ש לא רצו לשנות משאר מוצאי שבתות, וגם אין סיבה חשובה לשנות ולומר ובא לציון גואל, שכן הטעם לאמירת ואתה קדוש היא בעיקר בגלל הצורך לומר ואתה קדוש לאחר מעשה אסתר, ואין ענין להוסיף ובא לציון גואל. אך גם לדעתם אין ענין להסמיך ואתה קדוש למגילה ללא כל הפסק. וכן נראה במנהגי רבי אייזיק טירנא הגהות המנהגים פורים אות נ"ח שכתב: "ואין אומרים ובא לציון שאין גאולה בלילה. ואומר פסוק זה על שם שאסתר אמרה שהוא סמוך לפסוק (תהלים כב, ג) אלהי אקרא יומם וגו' דמיניה דרשינן מקרא מגילה". הרי שהענין הוא לומר פסוק זה לאחר המגילה, אך אין צורך לאמרו סמוך ללא הפסק, שכן ללא הטעם שאין גאולה בלילה היו אומרים ובא לציון גואל.הסברא שאין אומרים ובא לציון בלילה משום שאין גאולה בלילה אינה סברא מוסכמת, שכן רב האי סובר שניתן לומר ובא לציון בלילה, ובספר המנהיג הלכות תשעה באב כתב בשם רב צמח גאון לומר ובא לציון בלילה ואח"כ כתב: "אבל ראיתי בצרפת ופרובינצ' שמדלגין ובא לציון גואל וכן ואני זאת בריתי, וכן באבל לפי שאין גאולה בלילה". הרי שסברא זו אינה מוסכמת, ובמגנצא לא סברו את הטעם של אין גאולה בלילה, ועיקר הסיבה שלא לומר ובא לציון בלילה הוא הטעם הראשון המבואר לעיל שלא לשנות משאר מוצאי שבת. וכן מבוארת דעתם בליקוטי הפרדס לרש"י דף ל"ב א, לגבי אמירת ובא לציון בליל תשעה באב במוצאי שבת: "ולאחר השלמת איכה אומר ואתה קדוש במוצאי שבת, לפי שבמוצאי שבת אפילו לא חל תשעה באב להיות בתוכה אין אומרים ובא לציון אלא ואתה קדוש, וגם עתה כמו כך. אבל אם חל בשאר ימות החול אומר בלילה ובא לציון כמו שאומר במגנצא", וכן הוא בשבלי הלקט סימן רס"ז. וברוקח הלכות תשעה באב סימן שיב כתב: "במגנצא אומר ובא לציון כשחל ט' באב בימות החול ולא במוצאי שבת בלילה, ובוורמיישא אין אומרים". הרי שגם בליל תשעה באב שחל במוצאי שבת, שאין טעם להסמיך ואתה קדוש למגילת איכה, לא רצו לשנות משאר מוצאי שבת, אף שבכל ליל תשעה באב אמרו ובא לציון גואל. ומכאן שגם בפורים עיקר טעמם הוא אכן שלא לשנות משאר מוצאי שבתות, ולא רצון להסמיך ואתה קדוש לקריאת המגילה ללא הפסק. אך בראב"ן למגילה כתב: "ולאחר שקורין את המגילה בין ביום ובין בלילה, אומר ובא לציון וכל סידרא, אבל אנו נוהגין לומר ואתה קדוש בלילה אחר המגילה משום שנאמר [תהלים כ"ב] ולילה ולא דומיה לי וסמיך ליה ואתה קדוש יושב וגומר". ולא הזכיר את הטעם שאין גאולה בלילה, ונראה שטעמו הוא אכן להסמיך את קריאת המגילה לואתה קדוש ללא הפסק. וכן במכתם מגילה פרק ראשון כתב: "חייב אדם לקרוא המגלה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי. פירש מקרא זה במזמור אלי אלי למה עזבתני שהוא אמור על אסתר, ועל כן נהגו לפתוח אחר קריאת המגילה בפסוק ואתה קדוש יושב תהלות ישראל שהוא גם כן באותו המזמור, ומפני שעשו סמך מזה הפסוק לחיוב קריאת היום ולחיוב קריאת הלילה", ונראה שלדעתו אין הטעם משום שאין גאולה בלילה אלא הטעם הוא לפתוח בואתה קדוש סמוך למגילה. ובמנהגי מהר"ש מנוישטט סימן קלב כתב: "בליל פורים לאחר קריאת המגילה, הורה מהר"ש ז"ל לומר ובא לציון גואל, יען כי גם בכאן יש גאולת אסתר ויש לסמוך גאולה לגאולה. הגה (טעיתי), וכך אמר לי מה"ר שלום בשנה האחרת שמתחילין ואתה קדוש משום מסמיך גאולה ולא ובא לציון". הרי שתחילה כתב את הסברא לסמוך גאולה לגאולת ובא לציון, ואחר כך כתב שיש להסמיך לגאולה של ואתה קדוש, וכוונתו לגאולת אסתר, ולפי זה יש ענין לסמוך קריאת המגילה לואתה קדוש ללא הפסק.
24. ↑ בשולחן ערוך בסימן תרצ"ג סעיף ד' כתב: "וקורין המגילה ואחר כך סדר קדושה" והוא לשונו של הטור שם, ובערך לחם כתב: "וקורין המגילה וכו' קודם תהילה לדוד, תוס' מגילה ד' א ד"ה פסק, וכן כתב הר"ר דוד אבודרהם עמוד ר"ה, ובמצרים נהגו לומר תהילה לדוד קודם קריאת המגילה, ואולי נוהגין כן כדי לומר מיד אחר קריאת המגילה ואתה קדוש כמו בלילה". הרי שבדעת השולחן ערוך נקט שיש לקרוא את המגילה לפני אשרי, וכנראה משום שהטור והשולחן ערוך לא כתבו שיש לומר אשרי לפני קריאת המגילה, ואת המנהג לומר אשרי לפני המגילה החשיב המהריק"ש כמנהג מצרים.והבית דוד בסימן ת"צ כתב: "אלא שיש לתמוה על מנהגנו שאנו אומרים אשרי קודם קריאת המגילה, והוא ז"ל (האבודרהם) כתב שאומרים אשרי אחר קריאת המגילה, וכן נראה מדברי הר"י בעל הטורים ומרן בשולחן ערוך ובעל הלבוש, שלא כתבו ולא הזכירו אשרי, ובוודאי דצריך לומר דהוא בכלל סדר קדושה שכתבו אחר המגילה".
25. ↑ בשו"ת ויקרא אברהם חלק אורח חיים סימן כג, דייק מדברי הטור והשולחן ערוך סימן תרצ"ג שכתבו: "וקורין המגילה ואחר כך סדר קדושה, דמשמע מה שאין כן תהילה לדוד דאומרין אותה קודם, וכדברי הטור ומרן כן כתב הארחות חיים דף ק"ך ע"ג, ושבלי הלקט דף כ"ה, וכן כתב הרב ערך השולחן שם מהכלבו, ומהריק"ש כתב זה ממנהג מצרים". וציין לדברי הכלבו והאבודרהם. הרי שנקט שהשולחן ערוך רמז למנהג זה, והוא מוזכר במצוות זמניות ובמנורת המאור, ומנהג זה מופיע במחזור כמנהג ספרד ונציה שנ"ח. אך יש להעיר כי גם בסדר רב עמרם ח"ב סימן ע"א כתב: "לאחר שקורין את המגילה בפורים בין ביום ובין בלילה אומרים ובא לציון גואל סדרא וקדיש". וכן בסימן ע"ג כתב: "וקודשא דסדרא וקדיש עד עושה שלום", למרות שלא הזכיר אמירת אשרי לפני קריאת המגילה.
26. ↑ הראיה ממנהג הבית יוסף בראש חודש להכניס את ספר התורה לאחר קדושה דסידרא, אינה ראיה מוכרחת למנהגו בשני וחמישי, שכן הטור בסימן קמ"ט הביא שני מנהגים בזמן הכנסת ספר תורה בשני וחמישי, ואילו בסימן תכ"ג כתב הטור שבראש חודש מחזירים את הספר לאחר קדושה דסידרא, והראיה למנהגו היא מסימן כ"ה סעיף י"ג.
27. ↑ יעוין במגן אברהם קמ"ז ס"ק י"א, ובמחצית השקל שם כתב שזה טעמו של הירושלמי ומנהגנו הוא כדעת הרמב"ם.
28. ↑ להסברו של בעל המחצית השקל בדעת הירושלמי על פי דעת התוס' במסכת סוטה, צריך לומר שגם לדעת התוס', עיקר ההקפדה היא על הוצאת שני ספרי תורה יחד, שכן אז יש דמיון להעמדת שתי סוטות לצורך השקאתן, שלדעת התוס' יש בזה משום אין עושים מצוות חבילות חבילות (למרות שיתכן שגם לדעת התוס', רק כאשר שני ספרי התורה פתוחים ומוכנים לקריאה, או לכל הפחות לא מכוסים במעיליהם, יהיה בכך דמיון להוצאת שני ספרים, ובכך ניתן יהיה להסביר מדוע דברי הירושלמי לא הוזכרו בספרי בעלי התוס' בהקשר להוצאת שני ספרי תורה יחד). אך הכנסת הספר מיד לאחר סיום הקריאה, אינה בשל כך שאין עושין מצוות חבילות חבילות, שהרי הקריאה בספר התורה הראשון נעשתה לפני הוצאת הספר השני, והקריאה בספר השני היא לאחר שכבר אין חובת קריאה בספר הראשון. ואין זה דומה כלל להעמדת שתי סוטות בכהן אחד, שבזמן העמדתן מוטל על הכהן להשקות את שתיהן, אלא סיבת הכנסת ספר התורה הראשון מיד לאחר סיום הקריאה בו, היא כדי שלא להשהותו מחוץ להיכל כאשר אין טרחא דציבורא מיוחדת בהחזרתו מיד, שכן בכל מקרה יש להוציא את הספר השני. ולפי זה אין כל בעיה להשהות את הכנסת ספר התורה עד לאחר קריאת המגילה אם יש סיבה מיוחדת לכך, ואין ראיה מדברי התוס' שיהיה בכך איסור של אין עושין מצוות חבילות חבילות. ובהמשך הדברים נרחיב בטעמו של הירושלמי.
29. ↑ לדעת התרומת הדשן, עיקר הטעם להקדמת המילה לתקיעת שופר הוא "משום דכך הסדר, ברית אברהם ועקידת יצחק, וההיא טעמא לא שייכי גבי קריאת מגילה". וכן האור זרוע הביא טעם זה מתשובת רב שרירא גאון בהלכות מילה סימן צ"ו, ובהלכות ר"ה סימן רע"ה הביא תשובה ארוכה בשם ר"ג מאור הגולה ורבי שמעון הגדול ב"ר יצחק, וגם שם נראה שלדעת האו"ז טעמו של רב שרירא הוא הטעם העיקרי, ותשובה זו הובאה בשו"ת בנימין זאב סימן רל"ד, ויעוין במנהגי מהר"ש מנוישטט תנ"ד, ובמנהגי רבי אייזיק טירנא פורים אות י, ובמנהגי מהרי"ל פורים אות יא. מחלוקת זו היא גם בשאלה אם פרסומי ניסא עדיף גם לקדם או רק לדחות יעוין בתה"ד, והרמ"א בסימן תרצ"ג סעיף ד' כתב כדעת מהרי"ל ולא הזכיר את דברי התה"ד. (מעניין לציין שבמחזור מעגלי צדק סביוניטה-קרימונה שי"ז שכ"א, הביא את דעת התרומת הדשן ואת דעת המהרי"ל, וכתב "ומנהג התרומת הדשן עיקר")ולענין מילה ביום הכיפורים, לדעת הרמ"א שמלים לאחר אשרי, יעוין באשל אברהם סימן תרכ"א אות א שניתן להכניס את ספרי התורה, ובערוך השולחן אורח חיים סימן תרכא ג כתב: "המנהג למול אחר אשרי, ונראה הטעם, משום דמלין אחרי הכנסת הס"ת להיכל, דלמה ישהו הספר תורה, ואם כן אומרים אשרי כמו בכל השבתות וימים טובים שאומרים אשרי קודם הכנסה, אבל אם באמת מלין קודם הכנסה, וודאי שיש לומר אשרי אחר כך, שלמה ישהו הספר תורה בחינם", וכן הוא במנהגי מהרי"ל הלכות יום כיפור ט"ו: "ואני מצאתי שמלין אחר שכנסו הספר תורה ליוצר, ואחר המילה אומר חצי קדיש ומתפללין מוסף". אמנם בלבוש שם סעיף א נראה שמכניסים את ספר התורה לאחר המילה, וככל הנראה שנחלקו אם יש בזה פגיעה בכבוד התורה.
30. ↑ יש להעיר שמנהג התרומת הדשן היה לחלוץ את התפילין אחר קדושה, כמו שכתב בלקט יושר חלק א (אורח חיים) עמוד טו ענין ה: "והוי חולץ תפיליו מיד לאחר קדושה. וכן עשה מוהר"ר שלום זצ"ל ומוהר"ר אהרן זצ"ל. ואפשר משום דצריכים גוף נקי למדי אין להשהותם יותר מן החיוב, וזכורני בראש חודש ובחול המועד חולץ תפיליו אחר קדושה של מוסף". מכך שהלקט יושר לא ציין הנהגה אחרת בפורים, ברור שגם בפורים היה חולץ את התפילין לאחר קדושה. ובמטה משה עמוד העבודה סדר היום ותפילתו סימן ז כתב: "ויש נוהגים להניחם קודם ברוך שאמר, ונותנים טעם מאחר דצריכים גוף נקי אין להם להיות עליו יותר מן החוב. ומהאי טעמא מצאתי בשם מהר"י מרפורק שכתב וז"ל, מה שראיתם ממני שאני חולץ תפלין מיד אחר הקדושה, כן נהגו רבותי קרובי מהר"ש, ודודי הקדוש מהר"א ז"ל, דאפשר משום דצריכי גוף נקי לכן אין להשהותם יותר מן החוב ע"כ".אך בסימן כג כתב המטה משה: "כתבתי לעיל סימן ז' בשם מהר"י מרפורק שהיה נוהג לחלוץ תפלין אחר קדושה, ויהיב טעמא דתפלין צריכים גוף נקי, לכן אין לנו להשהותם יותר מן החוב. ונראה לי דלאו מנהגא הוא, שהרי כתב בעל ספר המצוות (סמ"ג עשין ג') ובעל ספר מוסר (פ"ד מאמר תפילין) כי מה שאמרו רז"ל (שבת מט א) תפלין צריכים גוף נקי כאלישע בעל כנפים, שלא ישן בהם שלא יפיח בהם, מדבר באותן שמניחן כל היום כמצותן, פן ישכחם עליו ויעשה בהם דבר שאינו הגון, אבל בשעת תפילה אין לך רשע שלא יהא ראוי להניח תפלין, קל וחומר מספר תורה שהוא מקודש יותר, שיש בה כל התורה כולה, ובתפילין אין בהם כי אם ד' פרשיות בלבד, והם בתוך העור, והכל אוחזין בספר תורה בשעת תפילה, שהכל יכולים להתנהג בטהרה בשעת תפילה עכ"ל. ומשמע מדבריהם דאין לך רשע בעולם שאינו מתנהג עצמו בטהרה אפילו עד אחר קדיש של קדושה דסידרא, וביום שיש ספר תורה עכ"פ לא יחלצם עד שיחזירו ספר תורה להיכל, דכתיב (מיכה ב, יג) ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם. ומלכם הוא הספר תורה, דכתיב ביה (משלי ח, טו) בי מלכים ימלכו".הרי שגם בזה נהג המטה משה בשונה ממנהגם של התה"ד והמהר"ש, ולכאורה גדולי אשכנז לא נהגו לקרוא את המגילה מעוטרים בתפילין. ויעוין פמ"ג תרצ"ג ס"ק ב, ולהנ"ל יתכן שהמטה משה מביא טעם נוסף לשינוי המנהג שרווח בזמנו, עכ"פ בזמן קריאת המגילה.יש לציין את דברי השפת אמת בחידושיו למסכת מגילה דף כא ב בד"ה אין פוחתין וז"ל: "וא"ת והרי פרשת עמלק כו' י"ל קצת, דבפורים דאיכא נמי קריאת המגילה גם כן, שוב אינו בכלל אין פוחתין בבית הכנסת מעשרה פסוקים". ובאמרי אמת ליקוטים מגילה כ"א ב כתב לפי דברי השפת אמת: "ואפשר לומר דלכך אין מחזירים הספר תורה למקומו עד אחר קריאת המגילה", והדברים נפלאים. ויעוין באבני נזר סימן תקי"א אות ד, ובסימן תקי"ז אות טז, שיש בקריאת המגילה משום זכר מעשה עמלק, ובמרחשת סימן כ"ב אות א, ג וד כתב שדווקא בקריאת היום שהוא זמן מלחמה, יש בה זכר מעשה עמלק כמו בקריאת התורה, בנוסף על פרסום הנס, שלא כקריאת הלילה שיש בה משום פרסומי ניסא בלבד.
31. ↑ מקורה בסדר רב עמרם גאון ח"ב סימן קי"ב "ולאחר שתוקעין מחזירין ס"ת למקומו ועומדין בתפלת מוסף ומתפללין". וכן הוא בכל המנהגים מלבד דעת הרמב"ם בהלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג הלכה י, להחזיר את ספרי התורה לפני התקיעות, ויעוין במעשה רקח שם דברי ראב"ם בביאור מנהגו של הרמב"ם והו"ד לעיל.
32. ↑ ויתכן שלא רצו להעמיד את הציבור בתקיעות דמיושב ובקריאת המגילה, יעוין בפמ"ג סי' קמ"א משבצות זהב סק"ג ובמשנה ברורה סי' קמ"ו שער הציון סקי"ח. ובשו"ת אז נדברו ח"י סי' ל'.
33. ↑ אלא שמה שכתב שם לגבי אמירת קדושה דסידרא בפני ס"ת תלוי במנהגים השונים וכדלעיל, וגם לא מוכרח מלשון הארחות חיים והכלבו שיש ענין לומר קדושה דסידרא בפני ספר התורה. יעוין בכלבו סימן כ': "ואחר כך גוללין ספר תורה, ויש מקומות שאומרים אשרי בעוד שיגללו הספר תורה, ואחר כך עומד החזן ומניח הספר ביד הגולל ואומר למנצח וסדר קדושה, ואחר כן מחזיר הספר למקומו ואומר קדיש תתקבל, ויש מקומות שאין אומרים אשרי אלא אחר חזרת הספר כי אם ביום שיש בו קרבן מוסף, והכל לפי המנהג". ובראש חודש כתב בארחות חיים: "וגוללין ספר תורה ואומר אשרי, ואחר מניח הספר הגולל, ויעמוד החזן ויאמר ובא לציון לפני הספר על הבימה, ואחר מחזירין הספר למקומו". ובכלבו סימן מ"ג לגבי ראש חודש כתב: "ואחר קריאת התורה אומר קדיש זוטא וגוללין ספר תורה, ובעוד שגוללין אותה אומר אשרי ובא לציון ואחר מחזירין הספר למקומו ואומר קדיש זוטא". הרי שהכלבו לא הזכיר כלל ענין כל שהוא באמירת קדושה דסידרא בפני הספר, וגם בארחות חיים נראה שכוונתו היא למקום עמידת החזן, ולא שזו הסיבה לכך שספר התורה עדיין מחוץ להיכל. מה גם שלו היה ענין באמירת קדושה דסידרא לפני ספר התורה, לא היו מוותרים על כך בשני וחמישי.
34. ↑ וכעין זה העיר בלבושי שרד על דברי המגן אברהם סימן תר"צ ס"ק ט"ו, ובסדר רב עמרם ביאר את הכוונה הנדרשת בשמיעת המגילה: "וצריכי לכוונא דעתייהו למשמע, דהכי אמרו רבנן [ר"ה כ"ט] לעולם אין יוצאין עד שיכוין משמיע לשומע ושומע למשמיע, שהכל יתנו בה הלב שנאמר תכין לבם תקשיב אזניך". וכלל את הכוונה לשמוע בדברי הגמרא העוסקת בכוונה לצאת.ובעיקר הדין אם לא שמע תיבה אחת אם יצא ידי חובתו, יעוין בשו"ע תר"צ סעיף י"ד, ובמחלוקת המג"א ס"ק ט"ו והב"ח בסימן תרצ"א, ובחכמת שלמה שם סובר כב"ח, ויעוין בביאור הלכה שם בביאור דעת דעת ריא"ז במסכת מגילה פרק ב.
35. ↑ בחידושי הריטב"א מסכת סוכה דף מא ב כתב: "אמר ליה בר אמימר לרב אשי אבא צלויי מצלי ביה. פי' כשהיה אוחז לולבו בידו לא היה מניחו בשעת תפלה, ואותבינן ליה מדתניא לא יאחוז אדם תפילין בידו ס"ת בזרועו ויתפלל ואמר שמואל דסכין וקערה ומעות כיוצא בהם שאסור להתפלל בעודן בידו, ואף על גב דלא הוו דבר שבקדושה שיקפיד כל כך בנפילתן מידו חיישינן דלמא טריד בהו וכל שכן ספרים וכיוצא בהם חוץ מסידור תפלות דבהא ודאי ליכא למיחש, ופרקינן התם לאו מצוה הוא וטריד הכא מצוה היא ולא טריד בה. פרש"י כי מתוך חביבות של מצוה שנטלו לצאת בו לא טריד, ולא ירדנו לסוף דעתו, דודאי כל שכן שמתוך חביבות המצוה יתן לבו בלולב שלא יפול ולא יתכוין בתפלתו, ויש לפרש דטרדה דלולב כיון דמצות שעתא היא והיא חביבה, אף על פי שמפנה לבו עליה קצת, אינו מפנה לבו לבטלה, ואין זה מתעכב בתפלה כדי למנוע ממנו חיבוב המצוה. כי אפשר שחיבוב מצוה זו יתננו ויזכירנו לכוין לבו בתפלתו יותר, ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל בפירושו כנ"ל". כלומר, אף על פי שאכן אחיזת ארבעת המינים דורשת זהירות שלא יפלו ויפסלו, הרי שבשל חביבות המצוה אין חשש שטרדה קטנה תבטל את כוונתו, אלא חיבוב מצות ארבעת המינים יעוררו לכוון בתפילתו יותר. נראה כי לדעת הריטב"א, לדעת רש"י הכל תלוי בסיבת האחיזה, שאם היא לשמירה עלולה טרדת השמירה להביא לביטול הכוונה, אך אם היא לצורך חיבוב מצוה, הרי שהאחיזה תביא את האוחז לכוון יותר בתפילתו, אף על פי שאין מטרת האחיזה להוסיף לכוונת האוחז. ולכאורה, לדעת הריטב"א קל וחומר שהאוחז ספר תורה במטרה ברורה להרבות את כוונתו כדי שיהיה מורא שמים עליו ואימת התורה, ועל ידי זה תהיה לו יותר כוונה, שאין איסור בדבר, כלשון הט"ז. אך מדבריו משמע כי לתירוץ הגמרא רק טרדה של מצוות בשעתן היא חביבה ותביא לתוספת כוונה. מדברי הריטב"א נראה כי ההיתר באחיזת סידור או מחזור אינו בשל כך, שהדבר דומה לאחיזת ד' מינים כמשמעות דברי התה"ד, אלא גם לפני תירוץ הגמרא המבדיל בין אחיזה לשמירה לאחיזה למצוה יש להתיר אחיזת סידור או מחזור, משום שבאחיזת סידור גם אם יש טרדה שלא יפול, אין לחוש שטרדה זו תבטל את המתפלל מכוונתו, שכן אחיזת סידור תפילה מטרתה העיקרית היא להביא את המתפלל לכוונה יתירה. אלא שהגמ' חידשה שגם אם מטרת האחיזה אינה להוספה בכוונת המתפלל, הרי שאם זו אחיזה של מצווה, אזי אחיזה זו תוסיף לכוונת המתפלל ולא תמעיט את כוונתו. אך גם לקושית הגמרא ברור שאין חשש לבלבול הכוונה אם זו מטרת האחיזה. ולכן יתכן שלדעת הריטב"א לא יהיה כל איסור גם באחיזת ספר תורה במטרה להגביר את הכוונה, אף שאינה מצווה בשעתה, שכן אחיזת ספר תורה כדי להגביר את הכוונה אינה מותרת מצד תירוץ הגמרא של חביבותה של מצווה בשעתה, אלא גם לדעת המקשן, אלא שבמצווה בשעתה התחדש שגם אם מטרת האחיזה היא לחיבוב מצווה, לא תביא הטרדה למיעוט הכוונה. אך לדעת התה"ד ההיתר לכך הוא רק בשל תירוץ הגמרא, שכן לדעת התה"ד החידוש בתירוץ הגמרא הוא שאחיזה למצווה אינה טרדה כלל. אך אם אכן יש טרדה אין להתיר, גם אם מטרת הטרדה היא להוסיף כוונה. ולכן רק אחרי שהגמ' חידשה שאין טרדה באחיזת מצווה, ניתן להתיר אחיזת סידור. וכן עולה מדברי רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף סוכה דף כ א מדפי הרי"ף, שכתב: "התם לאו מצוה. והם למשא בידו וטריד ולא מיכוין דעתיה, הכא של מצוה הם ונהנה במצותו שהוא מקיים ולא טריד בהו ומכוין דעתיה יותר בזכירת המצות". נראה שבמצוה אינו טרוד משום שאינה כמשא, שלא כדברי הריטב"א שהאוחז טרוד אך טרדה זו לא תבטלו מכוונתו. וכן נראה מדברי המאירי שם "שאין מצות ספר תורה ותפילין בנטילה ביד והרי הוא טריד עליהם כאילו נוטל בידו סכין וקערה מעות וככר אבל לולב שמצותו בנטילה אין כאן טירדא". הרי שלדעת המאירי כוונת הגמרא היא שבשל כך שמדובר באחיזת מצווה אין טרדה, ולא שבשל כך הטרדה לא תבטל את האוחז מכוונתו,והערוך לנר שם ד"ה ברש"י ביאר כן את דעת רש"י: "עיין מה שהקשה הריטב"א בזה שלא ירד לסוף דעת רש"י ולענ"ד י"ל דכוונת רש"י היא דודאי משום משא לחוד לא מקרי טרדה שמבטל כוונת תפלתו דדוקא גבי ס"ת ותפילין שחש הרבה בכבודן בזה טריד שלא יפלו אבל בסכין וקערה אינו כ"כ טרוד שתבטל כוונתו מפני חשש נפילה אבל מה שמטרידו הוא שרע בעיניו שצריך לישא אותם ולשמרם וקץ בזה אבל לולב שיש מצוה בנטילתו לא קץ בו ואינו חושב לטורח מה שנשאו ולכן לא מהרהר בזה ולא תבטל כוונת תפלתו."ונראה שדעת התה"ד היא שהטרדה מבטלת את הכוונה בצורה וודאית, כמו שכתב תרומת הדשן בתחילת דבריו "שלבו דואג על הספר שבידו שלא יפול לארץ ולא יוכל לכוון", וכדעת הב"ח בסימן צ"ו, שכן תפילת שמונה עשרה בעי צילותא. ולכן לא ניתן לומר שלמרות שיש טרדה תביא האחיזה לתוספת כוונה, כדעת הריטב"א, שכן הטרדה והכוונה אינן יכולות לשכון בכפיפה אחת. ודעת הריטב"א היא כדעת הט"ז שם ס"ק א, שהטרדה אינה בהכרח מבטלת את הכוונה אלא רק עלולה להביא לביטולה, ולכן טרדת מצווה מוסיפה לכוונת המתפלל למרות הטרדה.
36. ↑ ככל הנראה משום שמדובר בחיבוב מצווה בעלמא, ולא בקיום המצווה לצאת ידי חובה באחיזה זו, אף שמדברי הריטב"א נראה שנטלו לצאת בו ודאי שאין זה בזמן תפילת שמונה עשרה. ויעוין פיהמ"ש לרמב"ם פרק ג משנה י"ד וברע"ב ותוס' יו"ט שם, וכן לשון הרמב"ם תפילה פרק ד הלכה ה "אבל מתפלל הוא ולולב בידו בימות החג, מפני שהוא מצות היום", הרי שעיקר הדגש הוא על כך שזו מצוות היום, ולא שהוא יוצא בו בשעה זו. ובתוס' סוכה ל"ט א ד"ה עובר וברא"ש פרק ג סימו ל"ג מבואר שהיא מצווה מן המובחר. וכן מפורש במאירי סוכה דף לו ב שנטילת החסידים היתה לאחר שיצאו בו ידי חובה, והסביר בכך את מנהגו של רבי חנינא לטבל באתרוג ולא לחוש לשלמותו של האתרוג, גם לא לכתחילה. ויעוין בירושלמי סוכה פרק ג הלכה י"א ובדרכי משה תרנ"ב א ולשון הטור בסימן תרנ"ב הוא: "כיון שדבר מצוה הוא לא חיישינן שמא יתבטל מכוונתו". ומשמע לאו דוקא מצוות היום.
37. ↑ אמנם הט"ז כתב "שאין להקל בזה בתפלת י"ח כיון שלא נמצא מפורש להיתר", אך במחצית השקל אורח חיים סימן צו ס"ק א כתב: "והוא הדין בשעה שמברכין החודש וכדומה, אף דשם לא שייך טעם הט"ז מה שכתב ביקום פורקן, דהא אפילו בתפלת שמונה עשרה היה נראה להט"ז להתיר, אלא שלא רצה להקל כיון שלא נמצא ההיתר מפורש, עכ"פ במקומות אחרים, חוץ מתפלת שמונה עשרה, אם כוונתו באחיזת ספר תורה לעורר הכונה שפיר דמי". והביאו המשנה ברורה להלכה בס"ק ב, וכן המנהג בזמננו.
38. ↑ מה גם שניתן היה להניחו על הבימה, כפי שנהוג בימינו בזמן התקיעות, למרות שבמנהג אשכנז העדיפו לכבד את ספר התורה באחיזה ולא בהנחה על התיבה, יעוין בבית יוסף יורה דעה סימן רפב ו כתב: "כסא הוא כורסיא הנזכר בגמרא, והוא כי יש מקומות שמכינים שם כסא אחד להניח עליו ספר תורה ביום שמוציאין שתי תורות". וכן כתב שם הפרישה: "מגדל הוא הספסל גבוה שהוא על הבימה שמניח בו החזן הספר תורה כשקורא בו, וכסא הוא שמכינים שם כסא אחד להניח עליו ספר תורה, ביום שמוציאין שתי תורות". אך רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף מסכת מגילה דף ח ב: "כורסיא אסור, כסא לישב בו מי שתופס ספר תורה בידו". ויעוין בשו"ת דעת סופר סימן כ ובאגרות משה ח"א ל"ח (וקושיתו על המג"א סימן קמ"ז ס"ק י"א ובדבריו על כך שדברי הב"י אינם במקומם ולא הובאו במג"א החולק על הב"י, וצ"ב אחר שהם דברי ר"מ על הרמב"ם) ובשיח יצחק סימן תמ"ז.