המגיד מדובנא, בעל אהל יעקב ועוד
ביאור אגרא דתעניתא צדקתא - הלא פרוס לרעב לחמך, וביאור הכתובים בירמיה - פקידה ונקמה
אגרא דתעניתא צדקתאאגרא דתעניתא צדקתא (ברכות ו, ב).
ואמר המגיד (-מדובנא) הנ"ל, הטעם בזה על דרך משל באחד שהיה לו בן והיה לו איזה כעס על אביו ואמו וכשהגיע זמן האכילה בעת צהריים היה ממאן הבן לאכול, ולא רצה ללכת אל השולחן לאכול, והלך האב ונתן לו איזה מתנה, מעות, או איזה חפץ בכדי שירצה לאכול ויחזור למוטב ללכת אל השולחן.
פעם אחרת כעס גם כן העבד על אדונו ולא היה רוצה גם כן ללכת אל השולחן לאכול, והיה חושב בליבו שאדוניו יתן לו ג"כ איזה מתנה שיאכל כמו שעשה בבנו. ואחרים שהיו רואים זאת אמרו להעבד אוי שוטה שבעולם! בשלמא בבנו שהוא בנו והוא חביב אצלו עד מאוד עשה כן ונתן לו מתנה בכדי שיאכל, אבל אתה שאין אתה אצלו בן, אלא עבד בעלמא אינו חושש עליך אם לא תאכל כל הימים, ואדרבא שיכה אותך מאוד עבור החוצפה הלזה וידחוף אותך מביתו ויקח לעצמו עבד אחר, ע"כ המשל.
והנה איתא בפ"ק דבבא בתרא (י, א):
"וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע: אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? א"ל: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. א"ל: [אדרבה], זו שמחייבתן לגיהנם! אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו? ואתם קרוין עבדים, שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים! אמר לו ר"ע: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורון משגר לו? ואנן קרוין בנים, דכתיב: בנים אתם לה' אלהיכם. אמר לו: אתם קרוים בנים וקרוין עבדים, בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים, ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין עבדים, ועכשיו אין אתם עושים רצונו של מקום! אמר לו, הרי הוא אומר: הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, אימתי עניים מרודים תביא בית? האידנא, וקאמר: הלא פרוס לרעב לחמך".
ועל כל פנים היוצא לנו משם, דאם אנחנו נחשבים כבנים למקום, אזי מותר לנו ליתן צדקה, לעניים אף שהקב"ה כועס עליהם כיוון דהמה בנים. ואם אנחנו נחשבים רק לעבדים, אזי אסור ליתן צדקה לעניים וכקושיית הרשע הנ"ל, כיוון שעל ידי זה שנותנים צדקה לעניים הוי כמי שמאכיל לעבד שצווה עליו המלך לחובשו ושלא להאכילו שמכעיס בזה את המלך.
והנה התענית במה שאדם מתענה ואינו אוכל ואינו שותה, נחשב ונראה כמי שאינו רוצה לאכול מחמת כעס ורוגז, וזה הוא שאמרו אגרא דתעניתא צדקתא, ר"ל דאם הוא נותן צדקה אזי הקב"ה צריך ליתן לו שכר על התענית, ר"ל כיוון דאם נותן צדקה לעניים, על כרחך צריך לומר שאנחנו נחשבים כבנים לפני המקום, דלולא זאת לא היה מותר ליתן צדקה לעניים, ועל כרחך שנחשבים לבנים, וכיוון שאנו כבנים ואם כן אם אנו מתענים דהוי כמי שאין אנו רוצים לאכול מחמת כעס, וא"כ צריך הקב"ה ליתן לנו שכר דיהיה כמו שהאב נותן מתנה לבנו אם אינו רוצה לאכול.
אבל אם אין נותן צדקה אזי נחשבים כעבדים, ואם כן כיוון דאנחנו רק עבדים, אין צריך הקב"ה ליתן לנו שכר על התענית, כמו שהאדון אינו נותן מתנה להעבד אם אינו רוצה לאכול, ואם כן עיקר השכר על התענית בא על ידי הצדקה, ודוק כי הוא דרך שנכון ע"ד הלצה.
♦
הלא פרוס לרעב לחמך
[בשולי כתב היד הוסיף המעתיק: ועיין בקול יעקב (דף לט) מהדורה חדשה (רות א, ב) ד"ה ושם האיש רות א, ב] מביא משל נחמד ונעים, אשר במשל שם יש לפרש ג"כ מאמרם הנ"ל באגרא דתעניתא צדקתא, ע"כ.
ולחיבת הקודש נעתיק דברי המגיד (שם):
"נקדים לזה מאמר: הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו וכו', הלא פרוס לרעב לחמך (ישעיה נח, ה-ח). וראוי להבין באיזה ענין תתייחס פריסת הלחם לרעב אל התענית שלא יקובל התענית בלעדו.
ונבין ע"פ משל, לאחד שהיו לו שני בנים בארץ מרחקים, א' עשיר וא' עני, והיה העשיר מעלים עיניו מן העני לבלתי תת לו כל מאומה מברכת בידו אשר ברכו ה', כי היה כילי ואכזרי מאד. לימים עלתה על לבו לנסוע אל בית אביו לבקר ולעשות לו נחת רוח בביאתו, והרבה מאד בהוצאת הדרך כי היה רב המרחק ביניהם, ובבואו בית אביו הראה לו חשבון מרבית הוצאותיו לאמר: אבי, ראה גם ראה הפלגת אהבתי אליך, כי מאשר יקרת בעיני נכבדת והרביתי להוציא הוצאות גדולות כל כך, ועניתי בדרך כחי להשביעך גיל ונחת אחרי ראותך את פני. והשיב לו האב, דע בני, כי יותר טוב היה לכבדני בהיותך בביתך, ליתן הסך הזה לאחיך האביון והיה לי זאת לנחת יותר ממה שהוצאת למעני בדרך אשר אין לי שום הנאה מזה.
הנמשל מבואר במאמר 'למה צמנו ולא ראית', כלומר שאנחנו מתחטאים לפני ה' לומר, ראה ה' והביטה עד כמה תגדל אהבתך אצלנו, עד שאנחנו מענים נפשנו בצום ובכי למען שמך הגדול, לזה משיב הקב"ה אם באמת לכבדני חפצת, יותר טוב היה לך לכבדני ולענות נפשך במה שתפרוס לרעב לחמך והיה לך לעינוי, ולי היתה זאת בודאי לנחת רוח במה שהחיית נפש העני. לא כן עתה שאני מרגיש בצערך ובצער אחיך האביון, ובאמת הדבר הזה מונע ומעכב התפילה מלהישמע, כמאמר החכם: "אוטם אזנו מזעקת דל, גם הוא יצעק ולא יענה" [משלי כא, יג], וזו היא התשובה המעולה על שאלת "למה צמנו ולא ראית"].
♦
פקידה ונקמה - ביאור הכתובים בירמיה
הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי (ירמיה ט, ח).
ולכאורה כפל הדברים בלתי מובנים.
ואמר המגיד (-מדובנא) הנ"ל, על פי משל, מעשה שהיה בעיר אחת שאחד היה היוצא ונכנס בבית שררה אחד והיה חשוב ותקיף עד מאוד אצל השררה [שהיה הפאקטער (=החוכר) שלו], והנה אשת הראש הקהל בעיר הזאת הלכה פעם אחת בשוק והמשרת של הפאקטער (=החוכר) הנ"ל הלך גם כן בשוק, ונעשה מריבה וקטטה בין המשרת ובין אשת ראש הקהל, עד שהמשרת הנ"ל מרוב גאוותו ועזותו הרים את ידו והכה את אשת ראש הקהל הנ"ל, והנה הפאקטער (=החוכר) הלזה לא היה אז בביתו, והלך הראש הקהל ושלח השמשים אחר המשרת הלזה לתפוס אותו בבית האסורים, וכן עשו השמשים ותפסו אותו ונתנוהו בבית האסורים עד הערב, ואחר כך חפשו (=שחררו) אותו שילך לביתו. והנה כשבא הפאקטער לביתו כעס עד מאוד על הראש הקהל, דמדוע תפס את משרתו בבית האסורים, אחר שהוא משרת של הפעקטער. והשיב לו הראש הקהל, אוי שוטה שבעולם באם לא היה המשרת שלך בוודאי הייתי מענישו ומייסרו בעונש גדול, כי ראוי לעונש גדול שהכה את אשתי, שהיא אשת ראש הקהל, אבל מחמת שהמשרת הלזה הוא אצלך, הייתי חס על כבודך מאוד לבל להענישו בעונש חמור, אלא בעונש כל שהוא.
וזה הוא שאמר הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם [ר"ל פקידה היא מעט] דהיינו שלא אעשה שום פקידה וזכירה כלל עבור החטאים ופשעים האלו, דלא אייסר אותם כלל עבור זה. אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי? אם בגוי אשר עושה כזה בוודאי אני עושה בם נקמה גדולה, וא"כ די לך בזה אם איני רוצה לעשות בם נקמה גדולה בעונש גדול וחמור וחס עליהם בזה, אבל בוודאי בעונש מעט וודאי ראויים המה להענישם כי איך לא אעשה בם אפילו פקידה וזכירה בעלמא, זאת מן הנמנע ובלתי אפשרי הוא, ודוק.
♦ ♦ ♦