הרב אריה גלינסקי
מח"ס בירורים וביאורים

בדין כדורי שוקולד הבאים לקינוח סעודה אם הם טעונים ברכה בתוך סעודת פת

יסוד הנידון
בשו"ע (סי' קסח סעיף ח') מבואר שלחמניות [שבלילתן רכה] שברכתן בומ"מ, מברכים עליהן בסעודה כשנאכלין שלא מחמת הסעודה. וכתב המג"א שם שה"ה לפת הבאה בכיסנין, והביאו המשנ"ב (שם ס"ק מ). אלא שהביא שם בביאוה"ל את דברי האחרונים שכל זה בוודאי פת הבאה בכיסנין [כגון שהוא גם נילוש עם מתיקות, וגם מלא דברים מתוקים וגם פריך, שאז לכו"ע הוא פת הבאה בכסנין], אבל דבר שיש בו רק אחד מהתנאים של פת הבאה בכסנין, אע"פ שנקטינן שברכתו בומ"מ (כמבואר שם בשו"ע בסעיף ז'), זהו רק מספק מחמת שסב"ל, אבל כאן הרי הוא סב"ל לאידך גיסא, שהוא ספק פת ספק פת הבאה בכסנין, ולכן אין לברך עליו בסעודה. [והביא הביאוה"ל את דעת המאמר מרדכי שלא נחלקו בזה הדעות, וכל אחד מהאופנים הוא פת הבאה בכסנין, ומסיק שעל ממולא המברך לא הפסיד, כי לרוב הדעות זהו פת הבאה בכסנין, אבל משמע שעיקר הכרעתו לדינא שאין לברך אלא בהתקיים כל ג' התנאים הנ"ל]. וכמדומה שכן נוהגים רוב העולם (אמנם יש בזה עוד מנהגים).
והנה לכאו' לפום ריהטא נראה שכדורי שוקולד מביסקוויטים מפוררים אינם תלויים בנידון הנ"ל, ולכו"ע יהיו טעונים ברכה בסעודה, כיון שדינם כחביצא, שברכתה בומ"מ אף אם היא עשויה מפת (כמבואר בסי' קסח סעיף י). וממילא אף אם הוא פת ברכתה בומ"מ, וממילא הוא מזונות בתורת וודאי ולא תלוי בדעות מהי פת הבאה בכסנין, וא"כ אין טעם לומר שלא יהיה טעון ברכה. וכן נקטו כמה ממחברי זמננו וכן הורו כמה מורי הוראה.
אמנם לכאו' כן היא ריהטת הדברים, לפי המבואר בסי' קסח סעיף י' שברכתם מזונות ואף בקבע עליהם סעודה, וא"כ לכאו' אין שום סיבה שלא יהיו טעונים ברכה בתוך הסעודה וכנ"ל. אולם לאחרונה נתעוררתי שאינו פשוט כ"כ, ולפו"ר פשטות השו"ע משמע שחביצא היא פרפרת שנפטרת בברכת הפת בכל אופן. ואחר העיון מצאתי בזה דברים מפורשים בגדולי האחרונים שחביצא "הבאה לקינוח סעודה" נפטרת בברכת הפת, כל זמן שאינו בגדרי "אחר המזון", ועל זה שנינו בירך על הפת פטר את הפרפרת. ומחמת שעניין זה עמום ולא נתבאר כל צרכו בדברי הפוסקים, אבאר את הדברים ואציעם על שולחן מלכים, אולי עי"ז יתבררו ויתלבנו הדברים לאמיתתם.
♦
בירך על הפת פטר את הפרפרת
הנה ז"ל השולחן ערוך (בסימן קעו סעיף א) 'ברך על הפת, פוטר את הפרפרת דהיינו פירורי פת דק דק שדיבקם עם מרק או דבש'. וזהו ממש דינא דחביצא, כמבואר שם במשנ"ב, וכן הוא במקור הדברים בב"י שפירש כן את דברי התו' על פי דברי רבינו יונה (ל ע"א מדפי הרי"ף).
ואין לומר דהיינו דווקא בחביצא העשויה למזון, דבדברי רבינו יונה שם מבואר בהדיא שפרפרת זו דרכה לבוא לפני המזון או לאחר המזון למתיקות ותענוג, ועליה נאמר בירך על הפת פטר את הפרפרת. [ובאמת השו"ע העתיק את דברי רבינו יונה על פרפרת שאחר המזון לפרפרת שבתוך המזון, אבל באמת הוא גם מוכח ברבינו יונה עצמו שם ובשאר ראשונים שזו אותה פרפרת]. וכן הוא במשנ"ב שם שדרך להביאה לתענוג[1]. ובהמשך ארחיב בזה יותר.
והביאור בזה למה הוא שונה מפת הבאה בכסנין [וודאית] שטעונה ברכה בסעודה, לכאו' צ"ל שכיון שחביצא עיקרו פת הרי הוא נטפל לפת, ועדיף מפת הבאה בכסנין, שהיא מין פת אחר. אבל כאן עיקרו היה פת גמור, ולכן כל שיש לו איזה שייכות לסעודה, הרי הוא טפל לסעודה, גם כשמצד עצמו אינו טפילות גמורה לסעודה. וה"ה לדידן בפה"ב כזו שהיא ספק פת, הרי להצד שהיא פת, עיקרו פת ודינה כפרפרת הנ"ל [או שנמצא בזה ביאור אחר, ובהערה[2] נתבאר עוד דרך בביאור הטעם לזה, אבל יהיה מה שיהיה, הדין מפורש בשו"ע והוא דין המשנה לפירוש זה].
♦
דברי האחרונים שמפורש בדבריהם שמדובר גם בבא לקינוח
ואחר החיפוש והמו"מ עם כמה ת"ח, זכינו בסייעתא דשמיא למצוא דברים מפורשים ממש בלבוש, ובעוד כמה מגדולי האחרונים. ולע"ע לכאו' מצאנו י"ב מגדולי האחרונים שראינו גילוי דעתם בנידון זה, והנני מביא בזה את לשונותם (ואשמח לשמו"ע חוו"ד רבנן ותלמידיהון אם יש מקום לדחות את הדברים).
ז"ל הלבוש (סימן קעו סעיף א) 'בירך על הפת פטר את הפרפרת, והם פירורי לחם שפררום דק דק ודבקום עם מרק או דבש, ואוכלים אותם קודם הסעודה למשוך המאכל או אחר הסעודה קודם ברכת המזון למתק המאכל וברכתם כשאוכלים אותם בפני עצמן הוא בורא מיני מזונות, ועכשיו שבירך ברכת המוציא על הפת ועדיין לא בירך ברכת המזון, גם הפרפרת מעיקר הסעודה הם, שעדיין לא משכנו ידינו מן הפת והם טפלים לגבי הפת ואינם צריכין ברכה'. ולהדיא שבירך על הפת פטר את הפרפרת לא מיירי בבא לשובע, אלא או לתענוג קודם האכילה או לאחר האכילה לקינוח. [וברור שכוונתו במש"כ "למתק המאכל" היינו מש"כ הראשונים שבא לקינוח הפה, והוא קינוח דידן. ועל פי זה ברור לכאו' שזו גם כוונת העולת תמיד שכתב שהוא טפל לסעודה, והמשנ"ב העתיק את דבריו, שהרואה יראה שהוא כמעט ההעתקה מדברי הלבוש וק"ל].
וז"ל האליה רבה (סימן קעו ס"ק א) 'כתב מלבושי יום טוב (סק"א) לפי דבריו שבסימן קע"ז סעיף ב' הוי ליה לכתוב ללשון הטור דפרפרת שלאחר הסעודה קודם ברכת המזון אינו פוטר ע"כ. ולענ"ד דכתב על פי מנהגינו שאין מברכין אפילו בסעודות גדולות כמבואר לקמן סימן קע"ז (שם). ובאמת למ"ש לקמן דהירא והמדקדק יזהר לברך, הוא הדין בזה'. ולהדיא שגם דין פרפרת שאחר הסעודה שבאה לקינוח, תלוי בגדרי אחר הסעודה [ודעתו שראוי להחמיר לדון גדרי אחר הסעודה בסעודות גדולות, אבל יש מקום להקל, והן הן ממש דברי השו"ע הרב דלקמיה, אבל בביאוה"ל בסוף סי' קעז מבואר שנקטינן דאין דין אחר הסעודה גם בסעודות גדולות].
וז"ל הב"ח (סי' קעו) 'ולפי עניות דעתי נראה דגם רש"י מודה דמה שהוא מיני דגן שמברכים עליו בורא מיני מזונות נמי מיקרי פרפרת וכו' והוא הדין מיני דגן דאוכלין אותן על ידי דבש או שאר דברים מתוקים שמברכים עליהם בורא מיני מזונות להמשיך האכילה, ואחר האכילה גם כן קודם ברכת המזון לקינוח הפה, ופרפרת שלפני המזון פוטר הפרפרת שלאחר המזון לפני ברכת המזון, וברכת הפת אינה פוטרתו כדין כל הדברים הבאים לאחר הסעודה ולא היתה דעתו עליו מתחלה'. ומבואר בהדיא שמיני דגן שאוכלים אותם "אחר הסעודה לקינוח הפה" הם בכלל פרפרת. ורק אחר הסעודה אינם נפטרים בברכת הפת, "כדין כל הדברים הבאים אחר הסעודה", והיינו כשהם בגדר אחר הסעודה. [שזה אין בזמננו, ורק בסעודות גדולות נחלקו, ואנן נקטינן שגם בזה אין דין אחר הסעודה וכנ"ל] ומפורש בהדיא כנ"ל.
וז"ל השו"ע הרב בלוח ברכת הנהנין (פרק ה סעיף יב) 'דברים הבאים לאחר הסעודה, כגון בסעודות גדולות שמושכין ידיהם מן הפת ומסירים אותה ועורכים השלחן לאכול פירות ופרפראות [הג"ה. שברכתן בורא מיני מזונות ועל דרך שיתבאר לקמן ואם ברכתן המוציא נפטרים בברכת הפת] ולקבוע שתיה, מן הדין היה ראוי לברך על המשקים ועל הפירות [גם לאחריהם] ועל הפרפראות, אא"כ בירך עליהם לפני הסעודה, אלא שלא נהגו כן ויש להם על מה שיסמכו'. וכוונתו במה שכתב על הפירות גם לאחריהם, לבאר מה הנפק"מ במה שאנו נותנים דין של אחר הסעודה, הרי בלא"ה הם טעונים ברכה לפניהם. וע"ז כתב שהנפק"מ היא כלפי ברכה שאחריהם, ונפק"מ זו הזכיר רק בפירות, ומשמע בהדיא שבמשקין ופרפראות הנפק"מ היא גם כלפי ברכה שלפניהם. וא"כ מבואר בהדיא בדבריו שדן רק מצד הדין של אחר הסעודה, וגם בזה כתב שלא נהגו לברך, וכש"כ כשאין בזה גדרי סילוק שולחן, שבזה ניח"ל בפשיטות שאין טעון ברכה [ורק על הפירות הוסיף שהנפק"מ היא לעניין ברכה שאחריהם, אבל על פרפרת ומשקים משמע שהנפק"מ היא גם לעניין ברכה שלפניהם וכנ"ל]. ולכאו' זה ברור בדבריו, אבל גם אם היה מקום לפקפק ולדחוק שאין כוונתו לזה, אבל אחרי דברי האחרונים הנ"ל, ברור שזו גם כוונת השו"ע הרב.
♦
עוד מגדולי האחרונים שמוכח כן בדבריהם
עוד מצאנו בכמה מגדולי האחרונים שעמדו בזה על דברי השו"ע, למה השמיט את הדין של בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון (ששנינו במשנה והובא בטור). וביארו שהוא משום שאין לנו פרפרת שאחר המזון שטעונה ברכה, כי אין לנו דין של אחר הסעודה. ומבואר ג"כ שפשיט"ל שפרפרת שבסוף הסעודה אינה טעונה ברכה אא"כ היא בגדרי אחר המזון, ושלדידן שאין לנו אחר המזון אין לנו פרפרת הטעונה ברכה[3].
וז"ל הפרי מגדים (אשל אברהם סימן קעו ס"ק א) 'המחבר השמיט פרפרת שלפני המזון פוטר שלאחר המזון, דאין מצוי בינינו, כבסימן קע"ז סעיף ב', ועיין מ"א (שם) (ס"ק) זיי"ן בסעודות גדולות, ועיין נחלת צבי (כאן ס"ק א) כתב כן'. ולהדיא שהדבר תלוי בגדרי אחר הסעודה, ולדידן שאין לנו אחר הסעודה אין לנו פרפרת שטעונה ברכה שצריך את הפרפרת שלפני המזון שתפטרנו. והביא כן גם מהנחלת צבי.
וז"ל הנחלת צבי (סימן קעו ס"ק א) 'והשמיט הרב ש"ע רישא דמתניתין בירך על הפרפרת כו', לפי שאין מצוי זה בינינו, כמו שהשמיט לעיל סי' קע"ד בירך על היין שלפני המזון כו' מהאי טעמא'.
וז"ל המאמר מרדכי (סימן קעו ס"ק ב) 'במשנה איכא עוד חלוקה אחרת בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון והביאה הטור ז"ל, ומרן ז"ל השמיטה משום דכבר כתבו הפוסקים דאין דין דלאחר המזון מצוי בינינו וכמ"ש לקמן סי' קע"ז', ומבואר ג"כ כנ"ל.
וז"ל הבגדי ישע (סימן קעו) 'בירך על הפת פוטר את הפרפרת. וצל"ע למה השמיט הש"ע הדין שכתב בטור דהיינו דוקא פרפרת שלפני המזון אבל הפרפרת שלאחר המזון אינו פוטרו וצ"ל שסמך על מ"ש בסימן קע"ז ס"ב שאין הדין מצוי בינינו', ומבואר ג"כ כנ"ל.
וז"ל הכף החיים (שם ס"ק ג) 'במשנה איכא עוד חלוקה אחרת בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון והביאה הטור ז"ל, ומרן ז"ל השמיטה משום דכבר כתבו הפוסקים דאין דין דלאחר המזון מצוי בינינו וכמ"ש לקמן סימן קע"ז סעיף ב', ומטעם זה השמיט גם כן לעיל סימן קע"ד דין יין שלאחר המזון, והטור ז"ל שהזכירו משום דסבירא ליה דגם שייך בינינו בסעודות גדולות. מאמר מרדכי אות ב'. וכן כתב אשל אברהם אות א' וכן כתב בספר בגדי ישע והביאו דברי מנחם בהגהות הטור'. ומבואר ג"כ בהדיא שפרפרת של אחר המזון דידן, שאין לנו דין אחר הסעודה, אינה טעונה ברכה[4].
והביא כן מהפמ"ג והמאמר מרדכי והבגדי ישע והדברי מנחם, ודברי הפמ"ג והמאמר מרדכי כבר הובאו.
וז"ל הערוך השולחן (אורח חיים סימן קעו סעיף ג) 'והנה הטור כתב כל הדינים וז"ל בירך על הפרפרת שלפני המזון פוטר את הפרפרת שלאחר המזון פי' אחר גמר סעודה קודם ברהמ"ז וכו' בירך על הפת פטר הפרפרת שבתוך הסעודה וכו', אבל רבינו הב"י לא כתב רק בירך על הפת פוטר את הפרפרת דהיינו פירורי פת דק דק שדיבקם עם מרק או דבש בירך על הפרפרת לא פטר את הפת עכ"ל, והשמיט הך דפרפרת שלפני המזון פוטר הפרפרת שלאחר המזון, ואולי טעמו דכיון דאצלינו ליכא לאחר המזון שאין אנו מושכין ידינו מן הפת כמ"ש התוס' וכל הראשונים וכ"כ רבינו הב"י בסי' קע"ז, א"כ אינו אלא לפרפרת שבתוך המזון ולזה לא הוצרכנו להפרפרת שקודם המזון שהרי הפת פוטרו'. ולהדיא שאין אצלנו פרפרת הטעון ברכה שיצטרך את הברכה שלפני המזון לפטרו.
ובאמת מבואר בערוה"ש שעצם השם פרפרת משמעותו לתענוג ולא לעיקר האכילה, וז"ל (שם סימן קעו סעיף ב) 'ושם פרפראות כוללין הרבה דברים שאינם מעיקר אכילתו של אדם אלא הם באים לעונג ולהמשיך תאוות המאכל כמ"ש רש"י שם שזהו פרפרת שלפני האכילה וגם לאחר אכילה דברים שמועילים ללב עיין שם' [וכעי"ז בראש יוסף ברכות מב ע"א שפרפרת הוא שם לטפל, וכן הוא בפירוש ר' עובדיה מברטנורא מסכת אבות פרק ג משנה יח 'פרפראות לחכמה - כמו הפרפראות שרגילין לאכול בסוף הסעודה לקנוח דרך תענוג, כך החכמות הללו מכבדות את בעליהם בעיני הבריות'. ויש לציין גם ללשון רש"י במסכת סוכה דף כז ע"א 'פרפראות - מיני מעדנים הפותחים את בני מעיים להיות לבו משוך אחר הפת ויאכל', משמע שפרפראות הוא שם למיני מעדנים. אמנם הזכיר שפותחין את הלב, אבל ה"ה שבאים לאחר המזון לקינוח, וכמבואר במשנה].
נמצא שלע"ע מצאנו בכמה וכמה מגדולי האחרונים [י"ב במניין], שגם פרפרת הבאה לקינוח, כל זמן שאינה בגדרי "אחר הסעודה" אינה טעונה ברכה, והם הלבוש, הב"ח, המלבושי יו"ט, הנחלת צבי, הא"ר, השו"ע הרב, הפמ"ג, הבגדי ישע, המאמר מרדכי, הדברי מנחם, הכף החיים, והערוך השולחן, [ולפו"ר זו גם דעת העולת תמיד והמשנ"ב וייתכן שגם המג"א].
♦
לדברי רבינו יונה הדבר מפורש במשנה
ומצאתי מציאה נפלאה בדברי רבינו יונה, ולדבריו דברי האחרונים הנ"ל נלמדים מעצם דברי המשנה. וז"ל רבינו יונה (ברכות דף ל ע"א מדפי הרי"ף) 'ומדאיצטריך לאשמועינן שהפרפרת שלפני המזון פוטרת את הפרפרת שלאחר המזון דמשמע דאתא לאשמועינן שהפת של סעודה אינו פוטר אותו'. ולהדיא שהמשנה של בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון "בא להשמיענו" דבר זה עצמו שפרפרת שלאחר המזון טעונה ברכה ואינה נפטרת בברכת הפת. וא"כ הרי מבואר בהדיא שאותה פרפרת שבאה לאחר המזון, שבוודאי באה לקינוח, טעונה ברכה רק כשהיא "לאחר המזון", אבל אותה פרפרת עצמו אילו תבוא בתוך המזון, אינה טעונה ברכה. והן הן דברי הלבוש והב"ח ושאר כל האחרונים.
♦
דברי הב"ח שמוכח בגמ' שלא מדובר בבא לשובע
ובאמת כתב הב"ח על דין זה שפרפרת נפטרת בברכת הפת שמוכח בגמ' שהוא גם בלא בא להשביע. וז"ל הב"ח (סימן קעו) 'ודע דבגמרא (סוף דף מ"ב) מוכח דבירך על הפת פטר את הפרפרת שבתוך הסעודה אף על פי שאין צורך סעודה למילוי כרס אלא למיגרר אכילה', ולא ביאר את כוונתו היכן הוא "מוכח" בגמ'. וייתכן שכוונתו היא שבית שמאי חולקים וסוברים שאינו נפטר בברכת הפת [עכ"פ לצד אחד בגמ' בברכות שם], ואם הוא בבא להשביע - דוחק שיחלקו בזה בית שמאי. ויותר נראה לומר שכוונתו למה שמבואר בסוגיא שאם פרפרת נפטרת בברכת הפת, "כל שכן" מעשה קדרה. ואם פרפרת עשויה לשובע, מהו הכל שכן, מה המעלה שיש למעשה קדרה שאין בפרפרת. וע"כ שפרפרת עשויה לתענוג ומעשה קדרה עשוי לשובע ולכן הוא כל שכן. וזה מה שציין ל"סוף" דף מב. וכן מוכח בלשונו שהעתיק את דברי רש"י שעל סוגיא זו דבית שמאי, וז"ל רש"י שם 'פטר את הפרפרת - אף על פי שאין צורך סעודה למלוי הכרס, אלא למגמר [למיגרר] אכילה. וכל שכן מעשה קדרה - שהוא לאכול, לזון ממש', וניכר לעיניים שזו כוונת הב"ח[5].
ולפי"ז זכינו ללמוד מדברי הב"ח שמפורש בגמ' שפרפרת זו ששנינו בירך על הפת פטר את הפרפרת היינו באוכלה לתענוג, אלא שאי נימא דגורר תאות האכילה הוא טעם לפטור, י"ל שזהו הטעם ואין מזה ראיה לקינוח. אבל להסוברים שאין בזה מעלה [והם רבים מאוד וכדלקמיה בלשון השעה"צ], ממילא אין שום טעם לחלק בינו לקינוח.
וז"ל המשנ"ב (שער הציון סימן קעד ס"ק מה) 'דאילו האחרונים שהעתקתי לעיל, רש"ל ולבוש וסיעתיהו, כולהו לא סבירא להו האי סברא דמפני שהוא בא לעורר תאות האכילה לא יצטרך ברכה'. והאחרונים החולקים בהדיא על סברת המג"א, כפי שציינם בשער הציון סימן קעד ס"ק מא, הם 'רש"ל ומטה משה ולחם חמודות ולבוש וט"ז בסעיף קטן י ואליה רבה בסוף סימן קע"ז'. והם כמעט כל גדולי האחרונים אשר מפיהם אנו חיים. ולפי כל האחרונים האלו אין טעם לחלק בין גורר תאות המאכל לשאר תענוג, וא"כ לשיטתם מוכח בגמ' שגם פרפרת לקינוח נפטרת בברכת הפת ודו"ק[6].
ראיה מדברי השו"ע שמדובר גם בבא למתיקות
וגם בדברי השו"ע עצמו לכאו' פשטות הדברים היא כהלבוש והב"ח והשו"ע הרב ושאר האחרונים, שהרי כיון שהוא מזכיר חביצא בדובשא שסתמו למתיקה, כמבואר באו"ז (סי' קנד), אם הייתה דעתו שנפטר רק בבא לשובע היה לו לפרש. ובאמת הוא יותר מזה, שהרי מפורש ברבינו יונה, שהוא מקור דבריו, שפרפרת דרכה לבוא בסוף הסעודה ע"י דבש, ופירש הב"י שהכוונה לחביצא בדובשא, ומבואר שדרכו לבוא בסוף הסעודה. והשו"ע העתיק את דברי רבינו יונה האלו שבאו לבאר למה היה דרכו לבוא בסוף הסעודה, את כל זה העתיק השו"ע על הדין שהפת כן פוטרת את הפרפרת.
וז"ל רבינו יונה (ל ע"א) 'י"מ דפרפרת ר"ל פת הצנומה בקערה, ואין זה מתקבל דמה ענין הוא לומר שפת צנומה היו אוכלין אחר סעודתם, ואפשר שהיו אוכלין אותו ע"י דבש או שאר דברים מתוקין'. והב"י הביא את דבריו כפירוש לדברי התו', והוסיף הכרח נוסף, שהרי פת הצנומה בקערה לדידן ברכתו המוציא, אלא וודאי כוונת התו' לאופן של חביצא. והרי מבואר בדבריו שע"י דבש הוא סיבה למה דרכו לבוא בקינוח סעודה, ואת זה העתיק השו"ע על הדין שבירך על הפת כן פטר את הפרפרת, ומשמע בהדיא שהכוונה לאותה פרפרת שבאה למתיקות, וכדברי הלבוש והב"ח ושאר האחרונים הנ"ל[7].
♦
ראיה מדברי כמה ראשונים שפרפרת ששנינו במשנתנו המדובר בבאה לקינוח
ובאמת יש מקום גם ללמוד מדברי הראשונים שפירשו שפרפרת היינו פת הבאה בכסנין, ומבואר בדבריהם שהוא אף בבא לקינוח[8]. ויש ללמוד מהם גם לפירוש שפרפרת היינו חביצא נקודה זו שהייתה פשוט להם שהוא גם בבא לקינוח אע"פ שזה אינו מפורש במשנה. וע"כ שפשיט"ל כן או מכח שאל"כ מה החידוש [ובפרט שב"ש חולקים באמת וסוברים שאינו פוטר], או מכח המבואר בגמ' שמעשה קדרה הוא כש"כ מפרפרת וכנ"ל, או מפני שמשמעות המשנה שפרפרת באה לפני המזון ולאחר המזון, ולא מסתבר להם לומר שיש שני סוגי פרפרת, או שהלשון פרפרת משמעותו דבר הבא לתענוג (וכנ"ל מהערוה"ש ועוד). עכ"פ כל אלו הטעמים שייכים גם להסוברים שפרפרת היא פת הצנומה בקערה (וכפי שפירשו הב"י דהיינו חביצא), ולמה לא נלמד מדברי הראשונים שפירשו דבריהם, דאין טעם לחלק בנקודה זו.
♦ ♦ ♦