הרב שמואל אריה ישמח
ישיבת צרור המור והדר להדר, חיפה

גדר ברכת הגפן שבקידוש הלילה והבוקר

הקדמה * פרק א: צדדי הספק והנפק"מ ביניהם * פרק ב: גדר ברכת הגפן בקידוש הלילה * פרק ג: שיטות הראשונים בגדר ברכת הגפן בקידוש הבוקר * פרק ד: שיטת הגרש"ז אוירבאך * פרק ה: חכמים שהתייחסו לנידון בקצרה * פרק ו: סיכום ומסקנות
שאלה
כיצד יש לנהוג בארבעת המקרים הבאים:
א. מי שבליל שבת התחיל בקידוש ובירך 'הגפן', וטעה ומיד טעם מהיין מבלי לברך את ברכת 'מקדש השבת', האם כשיחזור ויקדש, עליו לומר שוב גם את ברכת הגפן?
ב. בברכת 'הגפן' שבקידוש הלילה או הבוקר, מה דינו של מי שלא שמע מילה המעכבת בברכה [בגלל תינוק שבכה, או בגלל הרעש הקיים בקידושים הנערכים בבתי הכנסת], כגון את תיבת "ברוך". וכן מי שבקידוש הלילה או הבוקר טעה ודילג על ברכת הגפן, וכדו', ואח"כ שתה מהיין. וכן מי שקידש בבוקר על יי"ש [דבר שניתן להיעשות רק בקידוש הבוקר], ובטעות בירך הגפן במקום 'שהכל' ושתה - האם בכל המקרים האלו יצא ידי חובת קידוש?
ג. מי שבסעודת השבת לא עשה קידוש, משום שטעה לחשוב שכבר עשה קידוש בבית הכנסת. תוך סעודתו לקח פחות מרביעית יין ובירך על כך 'הגפן' ושתה שלא לשם קידוש, והתכוון להמשיך ולשתות יין, ומיד אח"כ נזכר שלא קידש - האם יכול לומר שוב 'הגפן' על כוס מלאה לשם קידוש?
ד. בביהכנ"ס בו מתקיים קידוש לאחר מוסף לרגל בר מצוה, התאחרו כמה נשים והגיעו לאחר שקידשו על יין או בירה לבנה. האם אחת מהן יכולה לקדש עבור חברותיה? במידה שהיא מתביישת לקדש, האם ניתן שאחד מהגברים, שכבר שמע קידוש, יקדש בקול עבור הנשים שהתאחרו? במידה שכן - האם ניתן שהגבר המקדש ישתה מלא לוגמיו מהיין או הבירה עליהם מקדשים, והנשים לא ישתו מהם כלל? במידה שהתשובה חיובית - האם במקרה כזה יש להשמיט את ברכת הגפן על היין, או שהכל על הבירה?
♦
תשובה
הקדמה
השאלה העיקרית בה נדון במאמר זה היא האם ברכת הגפן שבקידוש היא ברכת הנהנין או חלק מנוסח הקידוש. בפרק א' נסביר את צדדי הספק והנפק"מ בין שתי האפשרויות. בפרק ב' נביא את הסברות וההוכחות לכך שברכת הגפן בקידוש הלילה היא ברכת הנהנין [ולמרות זאת יש בה דין ערבות]. מפרק ג' ואילך נעבור לדון בקידוש הבוקר: בפרק ג' נביא את שיטות הראשונים בזה, ונחדש שמדברי הב"י הרמ"א והגר"א עולה שמדובר בברכת הנהנין. בפרק ד' נעיין בשיטת הגרש"ז אוירבאך, שהרחיב בנושא ועיין בו במשך שנים. בפרק ה' נביא מדברי חכמים רבים שהתייחסו לנושא בקצרה, רובם בני דורנו. בסיומו נעיין בשיטת רעק"א, ששיטתו בנושא לא נתבררה לנו. בפרק ו' נסכם את המאמר, ונביא את המסקנות למעשה. מי שזמנו קצר יכול לדלג לפרק האחרון, וכך לסקור בקצרה את המאמר.
שלשה חידושים עיקריים יש במאמרנו זה: האחד – בירור שיטת הב"י הרמ"א והגר"א בנידון (להלן פרק ג, 3), ענין שלע"ע לא מצאתי מי שעמד עליו. השני – בירור שיטת הגרש"ז אוירבאך בנידון (פרק ד). השלישי - סיכום נרחב של דברי הראשונים והאחרונים בנושא (פרק ג, 2, דבר שכבר נעשה בעבר), כשאתו ליקוט נרחב של דברי פוסקי דורנו (בפרק ה). בתוך הדברים נתחדשו עניינים נוספים, כגון: שיטות הפוסקים בשאלה האם ניתן לקדש בבוקר על פת (פרק ה, 4), שיטות הפוסקים בשאלה האם מי שבירך הגפן בבוקר ושתה יין אך לא התכוון לשם קידוש יצא ידי חובה (פרק ה, 16), וליקוט שיטות הראשונים בשאלה האם יש דין ערבות בקידוש הבוקר ובברכת האדמה על הכרפס וכדו' (פרק ג, 4).
♦
פרק א: צדדי הספק והנפק"מ ביניהם
1. צדדי הספק
הקידוש כולל אמירת ברכת הגפן [ובלילה גם ברכת 'מקדש השבת'], אחיזת הכוס, ושתיית היין. יש לדון מה מתוך הדברים הללו הוא עיקר הקידוש:
האפשרות הראשונה היא שברכת הגפן היא ממש חלק מנוסח הקידוש [ורק בדרך אגב אדם יוצא בה גם ידי חובת ברכת הנהנין]. ממילא, מי שבטעות השמיט אותה לא יצא ידי חובת קידוש, וכן הלאה. לפי דרך זו יתכן לומר ששתיית היין וכו' אינם לעיכובא, אך אין זה מוכרח, שהרי ניתן לומר שעיקר הקידוש כולל גם את הברכה וגם את השתיה וכו'. האפשרות השניה היא שברכת הגפן היא ברכת הנהנין, כמו כל אדם שצריך לברך הגפן לפני שהוא שותה יין. לפי"ז ברכת הגפן איננה מעכבת את הקידוש. בנוסף, בהכרח לפי"ז שהקידוש עצמו, לפחות בבוקר, הוא אחיזת הכוס או שתיית היין [או שתיהן], וממילא הן לעיכובא[1].
♦
2. נפק"מ בין הצדדים
לחקירה הנ"ל יש כמה נפק"מ, ונציע כאן חלק מהן:
א. האם מי שלא אמר/שמע את ברכת הגפן, או דילג על תיבות חשובות מהברכה, כגון על שם יי, יצא ידי חובת קידוש? [נצא מתוך הנחה שהמקדש טעם מיין הקידוש, ולכן מצד זה אין שאלה]. אם זו ברכת הנהנין - הרי שהוא יצא י"ח הקידוש [ורק לא יצא י"ח ברכת הנהנין, ולכן לא יוכל לשתות עוד יין מבלי שיברך], אך אם ברכת הגפן היא חלק מנוסח הקידוש - הוא לא יצא י"ח הקידוש[2]. כעי"ז, מי שקידש בשבת בבוקר על בירה לבנה (שברכתה 'שהכל', ובבוקר ניתן לקדש עליה) ושתה ממנה, אלא שבטעות הוא בירך עליה 'הגפן'. מבחינת ברכות הנהנין דינו של אדם זה שווה למי שדילג לגמרי על ברכת 'שהכל' על הבירה שבקידוש, ואם כן גם במקרה זה יש את הנפק"מ הנ"ל.
ב. מי שבקידוש בליל שבת אמר 'ויכולו' ובירך הגפן (כשבכוונתו לשתות יין בהמשך הסעודה, או שכך רגילותו) ומיד שתה מהיין, כשהוא מדלג בטעות על ברכת 'מקדש השבת' – עליו לחזור ולקדש (כך פשוט, וכ"כ בשש"כ פמ"ז, מ). כאשר הוא יחזור ויקדש - האם עליו לומר שוב את ברכת הגפן? אם היא ברכת הנהנין אז לא יברך אותה, כי הוא יכול כעת לשתות יין בלי ברכה, אבל אם היא חלק מנוסח הקידוש, אז בפשטות עליו לברכה שוב. מקרה דומה קיים בקידוש הבוקר: מי שלקח בקידושא רבה פחות מרביעית יין ושתה שלא לשם קידוש, והתכוון להמשיך ולשתות יין, ומיד אח"כ נזכר שלא קידש - האם יכול לומר שוב 'הגפן' על כוס מלאה לשם קידוש? אם היא ברכת הנהנין הוא לא יכול, אבל אם היא חלק מנוסח הקידוש אז בפשטות עליו לברכה שוב[3].
♦
פרק ב: גדר ברכת הגפן בקידוש הלילה
1. רקע
בקידוש הלילה קיימת ברכת 'מקדש השבת' שברור שהיא מעיקר הקידוש. בנוסף, חובה לשתות מהיין (שו"ע רעא, יג), ואם לא טעם כלל מהיין לדעת רבים לא יצא כלל (משנ"ב ס"ק ס"ד, וכעי"ז בריש ס"ק עח בשם מג"א, אך י"א שלדעת השו"ע רק לא יצא ידי המצוה כתיקנה אך מ"מ יצא ידי חובה - כה"ח אות פב, אול"צ כ, ז, וראה חזו"ע ח"ב עמ' נז). בנוסף לכל זה יש את ברכת 'הגפן', שיש לדון האם היא מעצם הקידוש, או רק ברכת הנהנין.
♦
2. הסברות לומר שברכת הגפן בקידוש הלילה היא ברכת הנהנין
משלש סברות נראה שברכת הגפן בקידוש הלילה היא ברכת הנהנין:
א. ברכת 'הגפן' משמשת בדרך כלל כברכת הנהנין. מסתבר לפיכך שגם בקידוש הלילה זהו תפקידה.
ב. מוסכם שברכת היין שבקידוש פוטרת את היין שאותו אדם ישתה בהמשך הסעודה[4], והרי שהיא ברכת הנהנין. [ניתן היה לדחות ולומר שהיא מעצם הקידוש, ובנוסף בדרך אגב היא גם מוציאה י"ח ברכת הנהנין. אולם, אין הכרח לומר כך, ולכן מסתבר יותר לומר שהיא ברכת הנהנין בלבד].
ג. מכיון שברור שברכת 'מקדש השבת' היא עצם הקידוש, א"כ אין צורך בברכה נוספת עבור הקידוש עצמו.
♦
3. הוכחות שברכת הגפן בלילה היא ברכת הנהנין
משני מקורות עולה שברכת הגפן בלילה היא ברכת הנהנין.
מקור ראשון: בגמ' ר"ה (כט, ע"ב) מובא שבברכות הנהנין אדם שכבר יצא לא מוציא את חבירו אבל בברכות המצוות הוא מוציא, שהרי 'כל ישראל ערבין זה לזה', ויש עליו חיוב שחבירו יקיים את המצווה. לדוגמא, מי שבירך שהכל ושתה מים, ותוך כדי שהוא שותה מהקנקן המלא בא נער שרוצה לשתות מאותו קנקן - אין הראשון יכול לברך עבור הנער. לעומת זאת, מי ששמע שופר, ואח"כ בא נער שרוצה לשמוע שופר - יכול הראשון לברך עבורו והנער ישמע את התקיעה, כיון שזו ברכת המצוות [כאשר הנער יודע לברך אין ראוי לעשות כך, אלא הנער יברך בעצמו (להלן פרק ו, סעיף 27), אולם כאשר הנער מתקשה לברך הדבר מותר].
הגמ' ממשיכה ומביאה ספק שעורר רבא: בברכת המוציא שנאמרת לפני אכילת המצה, ובברכת הגפן של קידוש ליל שבת, האם יכול אדם (שכבר יצא י"ח קידוש) להוציא את חבירו? "כיון דחובה הוא – מפיק, או דלמא ברכה לאו חובה היא".
ברכת המצוות של המצה היא "על אכילת מצה", וברור שברכת המוציא הנאמרת בצמוד אליה אינה ברכת המצוות אלא היא ברכת הנהנין[5], ולכן לפי הצד השני בגמ' דינה ככל ברכת נהנין רגילה שמי שיצא לא יוכל להוציא את חבירו. אולם רבא מסתפק שמא בכל זאת ניתן להוציא בה אחרים, שהרי חובה לאכול מצה בברכה, וממילא נוצרת חובה לברך על המצה את ברכת הנהנין 'המוציא'.
כך גם בקידוש קיימת חובה לקדש ולשתות יין, ולכן צריך לברך 'הגפן' מדין ברכת הנהנין[6]. מכיון שהקידוש הוא חובה, ממילא יש חיוב לשתות יין, ולכן בפועל יש הכרח לברך הגפן. לכן אדם יוכל להוציא את חבירו, שהרי הוא ערב לכך שחבירו יקדש וישתה, וממילא הוא גם ערב לכך שחבירו ינהג כהלכה ויברך הגפן. [הריטב"א ועוד ראשונים ביארו באופן שונה מעט: ברכת המוציא נגררת אחר ברכת 'על אכילת מצה' שיש בה ערבות, וברכת 'הגפן' נגררת אחר ברכת 'מקדש השבת' של הקידוש שיש בה ערבות. דבריהם יובאו בהמשך בפרק ג, 4].
הרי לנו שלפי שני הצדדים של הספק ברכת הגפן היא ברכת הנהנין. מסקנת הגמ' היא שאדם יכול להוציא את חבירו גם בברכת הגפן שבקידוש, וכן נפסק למעשה (שו"ע קסז, כ, וכן שו"ע רעג, ד[7]).
מקור שני: עוד ראיה לכך שברכת הגפן בקידוש הלילה היא ברכת הנהנין יש להביא ממה שנפסק להלכה בשו"ע (רעא, ד), ע"פ הירושלמי ורוב הראשונים, שמי שהתחיל בסעודתו לפני שהגיעה השבת, ותוך כדי הסעודה הוא מקבל שבת [וממילא הוא פטור מלברך כשישתה יין] "פורס מפה ומקדש", דהיינו שייקח כוס יין ויעשה עליה קידוש וידלג על ברכת הגפן. מיעוט הראשונים שחלקו ונקטו שמברך הגפן נקטו כך רק מפני שלדעתם יש הפסק בין השתיות, בגלל האיסור להמשיך ולשתות מהרגע שקדש היום. ויוצא שגם הם מסכימים שאילו לא היה כאן הפסק, היה צריך לקדש בלא ברכת הגפן (כעי"ז גם במשנ"ב רעא ס"ק עח שעה"צ פד).
♦
4. מסקנות למעשה
ראינו שברכת הגפן בקידוש הלילה היא ברכת הנהניןח, ומעתה נוכל לפשוט את המקרים שהבאנו לעיל.
א. כשם שבדין 'פורס מפה ומקדש' אין צורך לברך שוב ברכת הגפן, כך גם בכל מקרה בו המקדש כבר שתה יין לפני הקידוש וממילא הוא פטור מברכת הגפן - עליו לקדש ללא ברכת הגפן (וכ"כ בשש"כ נב הערה פז) [גם כאשר אותו מקדש מוציא אדם אחר, מ"מ המקדש לא יוכל לברך הגפן, אא"כ האדם שיוצא ממנו יטעם מהיין ואותו אדם חייב בברכת הגפן]. כעי"ז, אדם שתוך כדי הקידוש בירך הגפן ובטעות התיישב מיד ושתה את היין מבלי לברך את ברכת 'מקדש השבת' - עליו לשוב ולקדש מבלי לברך שוב הגפן (וכ"כ מדעת עצמו בפסקי תשובות רעא אות טז הערה 170).[8]
ב. ברכת הגפן בקידוש הלילה היא ברכת הנהנין. למרות זאת יש בה דין ערבות [שהרי חובה לברכה כדי לשתות מהיין[9]], ולכן גם מי שכבר קידש יכול להוציא את חבירו (וכן מובא בשו"ע רעג, ד, שיש בה דין ערבות).
ג. מי שקידש בלילה ושתה את הכוס, ואח"כ שם לב שבטעות דילג על ברכת הגפן [או שבטעות בירך על הכוס ברכה שאיננה תופסת] - יצא י"ח קידוש, וכך כתבו רוב ככל הפוסקים, כפי שנתבאר באריכות בהערה כאן[10].
פרק ג: גדר ברכת הגפן בקידוש הבוקר
1. צדדי הספק והסברות לכל צד
האם בקידוש הבוקר ברכת הגפן היא ברכת הנהנין? מכמה צדדים נראה שכן. ראשית, משום שכך דינה בקידוש הלילה, ומסתבר להשוות בין שני הקידושים[11]. שנית, מכיון שברכת הגפן נתקנה ביסודה כברכת הנהנין, ולכן מן הסתם כך הגדר שלה גם כשהיא בתוך הקידוש. שלישית, משום שברכה זו פוטרת מלברך שוב על היין שבתוך הסעודה, ואם כן מסתבר יותר לומר שהיא ברכת הנהנין.
אולם, יש בדרך זו כמה קשיים.
הקושי הראשון: הקידוש בבוקר כולל אך ורק את ברכת הגפן, ואם נאמר שהיא ברכת הנהנין, הרי אז יצא שקידוש הבוקר עצמו אינו כולל שום ברכה, ועיקרו הוא החזקת הכוס המלאה ושתייתה, ואם כן יוצא שקידוש הבוקר שונה במהותו מקידוש הלילה. קושיא זו ניתנת ליישוב בשופי, שהרי הקידוש בבוקר אכן שונה מהותית מקידוש הלילה. קידוש הלילה נעשה בכניסת השבת, ויש בו משום זכירת השבת בכניסתו, ולעומתו קידוש הבוקר אינו מן התורה, ואינו נעשה בכניסת השבת.
הקושי השני: האם מצאנו מקום נוסף בו יש תופעה דומה, שיש ענין בהחזקת כוס מלאה וכו' בלי אמירת דברים?! הגרשז"א כתב שאכן מצאנו דבר דומה, שהרי כוס של ברכת המזון בסעודה שלישית לא שותים אותה [לאחר השקיעה, לדעת רבים מהפוסקים], ואם כן עיקרה הוא אחיזת הכוס המלאה לכבודה של ברכת המזון.
הקושי השלישי: כיצד מי שכבר קידש יכול להוציא את חבירו, והרי אין כאן שום דיבור של קידוש ואין כאן 'שומע כעונה'?! יש לתרץ זאת, שהעובדה שסעודה זו נערכה על כוס יין מלאה נותנת חשיבות לסעודה, ואם כן כל המסובין קיימו את החובה לדאוג לכך שהסעודה תהיה חשובה (כעי"ז הביא הנצי"ב בהעמק שאלה שאילתא נד אות ד, וכמדומה שכעי"ז כתב גם הגרשז"א).
כדי לפתור את שלשת הקשיים שהעלנו, ניתן לפסוע בדרך אחרת, ולומר שברכת הגפן בקידוש הבוקר היא חלק מהקידוש [ובדרך אגב היא משמשת גם כברכת הנהנין, ולכן היא מוציאה את היין שישתה בתוך הסעודה].
לפי דרך זו מתעורר קושי אחר: ברכת הגפן נתקנה ביסודה כברכת הנהנין, והיכן מצאנו שהיא יכולה לשמש לעניין אחר?! בשו"ת שאילת שאול (שיובא להלן ה, 11) הביא דמיון לזה מכוס של מילה, שהרי כשיש ברית ביוה"כ רק התינוק שותה מהכוס, ואין זה נחשב שתיה, והרי שעיקרה של ברכת הגפן בכוס המילה הוא לא בגלל השתיה אלא כחלק מנוסח הברית[12].
עוד קושי קיים לפי דרך זו: ברכת הגפן בלילה פוטרת את היין שבתוך הסעודה משום שהיא ברכת הנהנין, אולם מה המקור לכך שגם בבוקר, כאשר עיקרה אינה לשם ברכת הנהנין, עדיין היא תפטור את היין שבתוך הסעודה? האם שתיקת הראשונים והאחרונים שלא עסקו בזה אינה מלמדת שאין ייחודיות לברכת הגפן של קידוש הבוקר?!
עמדנו על הסברות העיקריות בנושא, וכעת נביא את דברי הפוסקים בעניינים אלו.
♦
2. ראיות שהובאו בספרים מדברי הראשונים
מהגמ' (פסחים קה, ע"א – ע"ב) נראה שגדר ברכת הגפן בקידוש הבוקר שונה מהותית מגדר ברכת הקידוש בלילה. כמה ספרים דנו בשאלה האם ברכת הגפן בקידוש הבוקר היא ברכת הנהנין, וכתבו שהדבר תלוי בטעם לקידוש הבוקר שהובא בראשונים, האם הוא כדי שהסעודה תיקבע על יין [שלפי"ז היא ברכת הנהנין], או שמא מפני שברכת הגפן היא שירה על היין [ולפי"ז ברכת הגפן היא מעצם הקידוש], וכו'. נביא כעת בקצרה את דבריהם[13].
בחידושי ר' דוד (תלמיד הרמב"ן, פסחים קו ע"א) כתב שיסוד קידוש הבוקר הוא כדי שיקבע את הסעודה על כוס יין. וכתב שלכן אם אחרי מוסף אוכל מעט בלי לקבוע סעודה, יכול לאכול ללא קידוש (וכשיטת הראב"ד שבת כט, י). ועוד כתב שלפי"ז יש לקדש גם בסעודה שלישית ובכל סעודה נוספת שסועד במהלך השבת. ועוד כתב שלפי"ז ברכת הגפן היא ברכת הנהנין. גם מהר"ם חלאוה (פסחים קו ע"א ד"ה ביום) כתב שעיקר הקידוש בבוקר הוא שתהיה סעודה על היין (וכתב שלכן נשים פטורות מזה, שהרי היא מ"ע שהזמן גרמא, עי"ש), וכ"כ הרי"ד (מהד' תליתאי פסחים קו סוף ע"א, ומ"מ כתב שם שאסור "לטעום כלום" לפני הקידוש[14]) והמאירי (פסחים קו ע"א, וכתב שניתן לטעום לפני הקידוש).
הרמב"ם (שבת ל, ט) כתב "וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין" ומזה משמע שהעיקר הוא לקבוע כל סעודה על כוס יין (וכן מובא ברמב"ם שם הלכה יא, ובפסקי ריא"ז פסחים קו ע"א), וכשיטת ר' דוד. אולם זה צ"ע, שהרי במק"א כתב הרמב"ם (שבת כט, י) "מצוה לברך (!) על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה", ומכך שלא כתב "מצוה לשתות יין ביום השבת" מזה נראה שלשיטתו עיקר הקידוש הוא הברכה (ומעתה מובן מדוע כתב שם הרמב"ם שדין זה אינו בסעודה שלישית, ומדוע גם כתב שם הרמב"ם שאסור לטעום בבוקר לפני הקידוש, והשווה מש"כ במאירי שם על דעת הרמב"ם). ראה גם הגהות הראב"ד שם שסבר שלשיטת הרמב"ם קידוש הבוקר דומה ביסודו לקידוש הלילה. ולפי"ד יוצא שכמו שבקידוש הלילה סבר הרמב"ם שהקידוש הוא הזכרת דברי שבח של השבת, כך הוא גם בקידוש הבוקר. ולענ"ד לפי"ז נראה שברכת הגפן בבוקר היא מעיקר הקידוש. ניתן לתרץ את הסתירה ברמב"ם ולומר שבנוסף לדין קידוש בבוקר, שלהבנת הרמב"ם עיקרו הברכה, יש לפי הרמב"ם דין נוסף לקבוע כל סעודה בשבת על היין (וכמדומה לי שכן עולה מדברי פסקי הריא"ז פסחים פרק י הלכה א אות ט, הובא בשלטי הגבורים פסחים דף כ ע"א מדפי הרי"ף, וראה גם כס"מ שתירץ את הסתירה שבדברי הרמב"ם בעניין היין בסעודה שלישית).
ר' יונה (ברכות מט ע"א) כתב שאין צורך לקדש בסעודה שלישית (וכן בר' ירוחם ני"ב ח"א, והתשב"ץ בשם מהר"ם מרוטנבורג). ומזה למד בחידושי ר' דוד (פסחים קו ע"א) שלדעת ר' יונה קידוש הבוקר אינו כדי לקבוע את הסעודה על היין (שלפי"ז היה צריך לעשות כך גם בסעודה שלישית), אלא מפני שחכמים תיקנו לקדש בבוקר בדומה לקידוש הלילה (ולענ"ד לפי"ז מסתבר שהברכה היא מעיקר הקידוש).
הר"ן (חידושים פסחים קו ע"ב ד"ה אין לי, וכעי"ז בר"ן על הרי"ף) כתב שע"י זה שמברך על היין לפני הסעודה יש בזה שבח ושירה לקדושת היום. וכעי"ז ברשב"ם (פסחים קו, ע"א, ד"ה אמר ר"י) שביאר כך בדעת השאילתות (יתרו שאלה נד, וראה להלן עוד על דעת השאילתות). ויוצא שלשיטתם הברכה היא העיקר[15].
בתוס' רבנו פרץ (פסחים קו ע"א ד"ה אמר) כתב שבקידוש הבוקר יש היכר שהוא שבת, כיון שמברך על היין לפני המוציא, ולא אחרי המוציא כפי שרגילים בדר"כ (וכ"כ בפרמ"ג רעג, משב"ז סק"ג). וכעי"ז במגיד משנה (שבת כט, י) שכתב שבבוקר לא ניתן לקדש על הפת משום שאין בזה את ההיכר הנ"ל (וראה שו"ת הרא"ש, כלל כב אות י, שכתב שמי שאין לו יין לא יכול לעשות קידושא רבה "ותיקנו חכמים קידוש היום לשנות מיום חול ולברך על היין תחילה, וזה שאין לו יין אי אפשר לו לקדש ביום"). וראיתי מי שלמד מדבריהם שיסוד דין הקידוש בבוקר לשיטתם הוא כדי שיהיה היכר לשבת (ולענ"ד לפי"ז ייתכן שגם אם שתה כוס יין לפני המוציא יש בזה היכר, אע"פ שלא בירך הגפן).
הנצי"ב (העמק שאלה שאילתא נד אות ד) ביאר שלדעת השאילתות הנ"ל עיקר הקידוש הוא כבוד היום וזה ע"י השתיה, ואילו הברכה אינה מעיקר הקידוש. ובעל הבית מוציא אחרים כי כך תיקנו שזה כבוד השבת שראש הבית שותה ובני הבית יוצאים בזה. וכתב הנצי"ב שבזה תבואר שיטת בה"ג והראשונים שנקטו שאע"פ שבכוס של ברכה יכול המקדש לא לטעום כלל מהכוס אלא לתת לאחד השומעים לטעום, מ"מ בקידוש היום עליו לטעום בעצמו מהכוס (טור סי' רעא בשם הגאונים, וכ"כ בשערי שמחה לרי"צ גיאות הל' קידוש עמ' ז, והביא הטור שם שכ"כ רב שרירא גאון בשיטת בה"ג, ודלא כשיטת הרא"ש והטור, שנקטו שגם בקידוש ניתן לתת לאחד המסובים לטעום). וביאור שיטתם הוא שמכיון שעיקר הקידוש הוא משום כבוד היום, הרי זה מתקיים רק כשהמקדש טועם בעצמו מהיין מלא לוגמיו (וראיתי שהגר"א נבנצאל כתב בירושלים במועדיה שבת ח"ב עמ' קיב שהראיה מדברי הנצי"ב אינה ראיה, כי הוא מדבר בקידוש הלילה, ולא בקידוש היום, ורק לפי שיטת הגאונים). וכתב הנצי"ב שמדברי הפוסקים מוכח שלא נקטו כשיטת הגאונים שהשתיה היא העיקר, אלא נקטו הפוסקים שהברכה היא העיקר. ובמרומי שדה (פסחים צט ע"ב) הביא הנצי"ב את שיטת התוס' (פסחים קו ע"א ד"ה הוה גחין) שבקידוש היום המקדש אינו חייב לטעום מהכוס, ואת דעת הרא"ש שדי שאחד השומעים ישתו. וכתב הנצי"ב שמוכח שלשיטתם עיקר הקידוש אינו השתיה אלא הוא הברכה (ולענ"ד לכאורה גם לפי דבריו ניתן לומר שעיקר הקידוש הוא אחיזת הכוס, ולא בהכרח הברכה. ועוד יש להעיר לכאורה, שמש"כ התוס' יתכן שהוא במצב שאחד משומעי הקידוש שותה מהיין, וא"כ דברי התוס' שווים לרא"ש. ובזה יתכן לומר שבשתיית אותו שומע יוצאים כולם, וכפי שמצינו שדי שהמקדש עצמו ישתה ובזה השומעים יוצאים).
והנה ניתן להשוות זאת לדין ברכת הגפן בברית מילה [אע"פ שאין הכרח להשוות ביניהם, ובאמת יש מי שחילקו ביניהם[16]], שבזה מרש"י עירובין מ, ע"ב, מוכח לכאורה שאם לא ישתה מהכוס לא תהיה ברכת הגפן שבירך לבטלה, אלא רק יהיה בזה 'גנאי'. ואם כן מוכח מדברי רש"י הללו שהברכה איננה ברכת הנהנין [וכעי"ז ביאר בדעת רש"י בבית מאיר יו"ד סו"ס רסה, ובאפיקי ים ח"ב סי' ב, וכעי"ז בחידושים וביאורים פסחים קו ע"א סק"ג. והעיר בבית מאיר שם שרש"י סתר את שיטתו במק"א. אבל בשו"ת הר"ן סי' נב כתב שכוונת רש"י למצב בו אחד השומעים ישתה מהיין, אך אם אף אחד לא ישתה ממנו מסכים רש"י שבזה אכן תהיה ברכתו לבטלה]. וכעי"ז מוכח מהראב"ן (עירובין פרק ג, ע ע"א, הובא במג"א תרכא סק"ג). וכן נקט בבית מאיר (שם, עי"ש). ולעומתם כתבו הרשב"א (בחידושיו עירובין שם) והר"ן (שו"ת הר"ן סי' נב) שתהיה זו ברכה לבטלה, ומוכח שלדעתם זו ברכת הנהנין. עוד מצאנו לגבי ברכת הגפן בברית שחלה ביו"כ שלדעת כמה ראשונים לא יברך הגפן, כיון שהיא תהיה לבטלה שהרי איננו שותה מיד מהיין (שו"ת הרשב"א ח"ז סי' תקלו בשם העיטור, והביאו בטור יו"ד רסה). וכתב הב"י שלעומתם דעת המרדכי והרוקח שיברך (וכן בעיטור שם בשם רבוותא קמאי). אולם יתכן שסברתם היא משום שישתה מהכוס במוצאי הצום. ופסק הב"י והשו"ע שלא יברך, כי חוששים שהכוס תישפך וגם יש הפסק גדול עד למוצאי הצום (וכעי"ז בשו"ע תקנט, ז, שבתשעה באב יברך וייתן לטעום מהיין ל"תינוקות", דהיינו לילד בגיל חינוך דווקא). והרמ"א כתב שיתנו לתינוק מהיין, וביארו שם הגר"א והמג"א סק"ג שדברי הרמ"א מבוססים על השיטה שברכת הגפן אינה ברכת הנהנין, ולכן די בטעימת התינוק שאינו בגיל חינוך. ולעומתו, הלבוש כתב שנותנים לטעום לילד בגיל חינוך, והסכימו לזה המג"א ופרמ"ג וא"ר. וא"כ לשיטתם היא ברכת הנהנין.
עד כאן סיכום דברי הראשונים [וכמה מגדולי האחרונים], כפי שהובא בכמה ספרים.
♦
3. שיטת הבית יוסף הרמ"א והגר"א
כמה מחכמי זמננו דנו האם ברכת הגפן בקידוש הבוקר היא ברכת הנהנין, ודבריהם יובאו בהמשך (פרק ה'). רובם הסתמכו על סברות, או על המקורות שהבאנו בסעיף הקודם. בעוניי נראה כי ניתן להביא ראיה לדבר מדברי הב"י, הרמ"א, והגר"א, כפי שיבואר כעת.
הראשונים נחלקו האם יש דין ערבות בכל ברכת נהנין שיש בה חובה. יש מהם שנקטו שאכן כל ברכת נהנין שהאדם חייב לאומרה, מפני שיש עליו חובה לטעום מהמאכל, יש בה דין ערבות. לדוגמא מי שבירך בפה"א על הכרפס, יכול לברך עבור חברו שעוד לא בירך על הכרפס [בהנחה שיש חובה לטבל את הכרפס]. לעומתם, הריטב"א ועוד ראשונים נקטו שרק כאשר אותה ברכת נהנין סמוכה לברכת מצוות, רק אז יש בה דין ערבות. לשיטתם, ברכת הגפן בקידוש הלילה יש בה ערבות, שהרי היא ברכת נהנין שיש בה חובה, ובנוסף היא סמוכה לברכת מקדש השבת, ואילו בברכת האדמה על הכרפס אין דין ערבות, כיון שהיא איננה סמוכה לברכת המצוות.
יש מהראשונים שכתבו שאין דין ערבות בברכת הגפן שבקידוש הבוקר. בהכרח שלשיטתם מדובר בברכת הנהנין, והם נוקטים כשיטת הריטב"א הנ"ל. לעומתם, ר' ירוחם ועוד ראשונים כתבו שיש בה דין ערבות. בסעיף הבא נעסוק בהרחבה בכל שיטות הראשונים בשני הנושאים הללו.
הבית יוסף (רעג, ד) מביא את דברי המרדכי הסובר שאין ערבות בקידוש הבוקר, ואת דברי ר' ירוחם הסובר שיש בזה ערבות, והוא מכריע כשיטת ר' ירוחם, וכך מובא בשו"ע (קסז, כ).
הרי לנו שהב"י לא הכריע כשיטת המרדכי שנקט שמדובר בברכת הנהנין, אלא כשיטת ר' ירוחם, ומכאן שהכרעת מרן השו"ע היא שברכת הגפן בבוקר איננה ברכת הנהנין. כך כתבו כמה מחכמי זמננו[17].
בעוניי לא זכיתי כלל להבין את דבריהם, שהרי מדברי מרן הב"י מוכח להיפך, וזו לשונו: "כתב המרדכי דקידוש דשחרית אינו יכול להוציא אחרים אם הוא מתענה, כיון שאינו מברך (בקידוש הבוקר) אלא (רק) ברכת הנהנין (=הגפן) בלבד (ואין עמה ברכה נוספת, כמו בקידוש הלילה). אבל ר' ירוחם כתב שאע"פ שאינו מברך אלא ברכת הנהנין, (מכל מקום) כיון דמשום דמצוה לקדש הוא מברך (את ברכת הגפן הזו, שהיא ברכת נהנין) - מוציא את אחרים". הב"י כותב שיש להכריע כשיטת ר' ירוחם, שהרי דבריו תואמים את שיטת הרי"ף והרא"ש שכתבו שיש דין ערבות בברכת האדמה על הכרפס.
הרי לנו שהב"י נוקט שגם לדברי ר' ירוחם מדובר בברכת הנהנין[18],[19]כ ומ"מ ניתן להוציא בה אחרים, משום שהקידוש הוא חובה, ולכן חובה גם לברך לפניו את ברכת הנהנין 'הגפן'.
יש להבין: מנין למד הב"י שר' ירוחם סובר שזו ברכת הנהנין? הרי ייתכן שר' ירוחם סבר שברכת הגפן היא חלק מנוסח הקידוש, ואינה ברכת הנהנין, ולכן יש בה דין ערבות! נציע שני הסברים לדבר:[20]
הראשון - הב"י נקט כך מסברא: בקידוש הלילה ברכת הגפן היא ברכת הנהנין, ומסתבר להשוות בין שני הקידושים. בנוסף, ברכת הגפן נתקנה ביסודה כברכת הנהנין, ולכן מן הסתם כך הגדר שלה גם כשהיא בתוך הקידוש. בנוסף, הרי ברכת הגפן בקידוש הבוקר פוטרת מלברך שוב על היין שבתוך הסעודה, ואם כן היא ברכת הנהנין[21].
השני - הב"י דייק כך מדברי ר' ירוחם, ולהבנתו ר' ירוחם סבר שהסתפקותו של רבא בגמ' ראש השנה [שממנה ברור שמדובר בברכת הנהנין] שנאמרה לגבי "קידוש היום" מוסבת על קידוש הבוקר [ראה בהערה, והבאנו בהערה שכעי"ז הבין מהר"ם חביב את הגמ'][22].[23]
שיטת הרמ"א והגר"א: בסימן רע"ג (סעיף ד) כתב השו"ע לגבי קידוש הלילה: "אע"ג דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם, כיון דהאי בורא פרי הגפן היא חובה לקידוש היום - כקידוש היום דמי, ויכול להוציאם אע"פ שאינו נהנה", והרמ"א מגיה שם ומביא את דברי ר' ירוחם: "הג"ה: ואפילו בקידוש של יום בשחרית בשבת מותר לעשות כן". אם ברכת הגפן בבוקר היא מעצם הקידוש, הרי אז היה הרמ"א צריך לכתוב "וק"ו" ולא "ואפילו" [אולם ניתן לדחות את הראיה מלשון הרמ"א[24]].
כך אכן נראה מדברי הגר"א במקום, שכתב על דברי הרמ"א כך: "ואפילו בקידוש – שם (ר"ה כט ע"ב) "כיון דלחובת היום" וכו' וכמסקנה, כנ"ל". הרי שכמקור לדברי הרמ"א ציין הגר"א לדברי הגמ' הנ"ל, העוסקת בברכת הגפן בקידוש הלילה וכותבת שאע"פ שהיא ברכת הנהנין מ"מ יכול להוציא אחרים.
♦
4. מחלוקת הראשונים בדין ערבות בקידוש הבוקר ובכרפס וכדו'
בסעיף הקודם הבאנו את שיטות הראשונים בענין דין ערבות בקידוש הבוקר, וכאן נביא את שיטותיהם בפירוט.
כפי שראינו לעיל, הגמ' מביאה שבקידוש הלילה מי שיצא יכול להוציא אחרים בברכת הגפן, ושתי דרכים ניתנו בהסבר הענין:
הדרך הראשונה - מכיון שחובה לעשות את הקידוש על היין ולטעום מהיין, הרי שלמעשה נוצרת חובה לברך את ברכת הנהנין על היין, ואם כן יש ערבות על ברכת נהנין זו. לפי דרך זו יצא שגם בברכת הגפן שבקידוש הבוקר יש ערבות, שהרי ממה נפשך: אם ברכת הגפן בבוקר היא חלק מנוסח הקידוש – ודאי שמוציא בה אחרים, שהרי אין זו ברכת נהנין, ואם מדובר בברכת הנהנין – גם אז מוציא אחרים, שהרי גם בבוקר חובה על האדם לשתות מיין הקידוש, וממילא חובה עליו לברך הגפן.
הדרך השניה - חובה לקדש על היין ולברך את ברכת מקדש השבת, וברכת הנהנין של 'הגפן' הסמוכה לברכת מקדש השבת נגררת אחריה, ולכן גם בה יש דין ערבות. לפי הדרך השניה יוצא שבקידוש הבוקר הדבר תלוי בגדרה: אם היא ברכת הנהנין אז אין בה ערבות בברכת הגפן, שהרי אין שם ברכה שהיא תיגרר אחריה. אם היא מעצם הקידוש – יש בה ערבות.
הראשונים שנקטו כדרך השניה: כדרך השניה משמע לענ"ד מדברי הסמ"ג[25]. הריטב"א כתב בשני מקומות כדרך השניה (ראש השנה כט, ע"ב, ד"ה בעי, וכן בחידושיו לפסחים נד, ע"א, ד"ה ואעפ"י, וראה שבט הלוי ח"ה סי' עז).
כמה ראשונים כתבו שאין ערבות בברכת הגפן של קידוש הבוקר, ואם כן בהכרח שהם נקטו שמדובר בברכת הנהנין, ובנוסף הם נקטו כדרך השניה. כך כתב הריטב"א בספרו 'הלכות ברכות' (פרק ב, הלכה כד, צוטט בספר הפרדס שער עשירי לצד דברי מי שחולק עליו) שמי שנסתפק אם בירך ברכת המזון חוזר, מפני שהיא דאורייתא, אבל בברכת העץ וכדו', שהיא מדרבנן, אינו חוזר כשהוא מסתפק אם בירך. וממשיך הריטב"א ואומר: "לפיכך מי שנסתפק לו אם קידש על היין בליל שבת - מברך ברכת קידוש (שהרי היא מדאורייתא) אבל לא בורא פרי הגפן (שבקידוש, שהרי היא איננה חלק מהקידוש אלא היא ברכת נהנין, ולכן היא מדרבנן ולכן אין חוזר בה כשיש ספק). אבל קידוש של סעודת יום שבת אינו אלא מדבריהם, ואם יצא אינו מוציא לאחרים, כשאר ברכות הנהנין, וכן אינו חוזר על ספיקו"[26]. בחידושים המיוחסים לריטב"א פסחים (קו ע"א ד"ה ביום) מובא: "וכתב הר"י קרהקושא: ונראה שהוא כברכת הנהנין דעלמא, שאם יצא אינו מוציא". כך גם באהל מועד לר"ש גירונדי (שי"א שהיה תלמיד הרשב"א, שער קידוש והבדלה, דרך א נתיב א): "וביום מקדשים... בורא פרי הגפן, ודינו כדין הנהנין ואם יצא אינו מוציא". כך גם בחידושי ר' דוד בונפיד תלמיד הרמב"ן (פסחים קו ע"א), שם הוא דן מהו יסוד הקידוש בבוקר, ולבסוף כתב: "והמובן לנו מסוגיית הגמ' שיהא (עניינו של הקידוש בבוקר כדי) לקבוע סעודתו על היין, ואם כן הרי הוא בכלל ברכת הלחם וברכת היין שאם יצא אינו מוציא... ואף כשלא יצא (שבזה כן יכול להוציא אחרים) אינו רשאי לברך אותה (את ברכת הגפן) אא"כ ישתה הוא מן היין (דהיינו, שלא יכול לברך אם רק אחרים שותים מהכוס)".
המרדכי (פסחים המשך רמז תריא, על דף קא סוף ע"א[27], צוטט אצל ר"מ מצוריך[28], והובא באגודה[29]) כתב: "אדם העושה תענית חלום בשבת (ולכן אינו שותה מיין הקידוש) - לא יעשה ברכה (=קידוש של בוקר) לבני ביתו, דכיון דליכא רק ברכת בפה"ג שמא הוי כמו ברכת היין דאינו יכול להוציא אחרים כיון שאינו מוציא הוא עצמו". בפני מרן הב"י (רעג, ד) לא עמדו דברי כל הראשונים הנ"ל, לבד מדברי המרדכי אותם הוא מביא בלשון זו: "כתב המרדכי דקידוש דשחרית אינו יכול להוציא אחרים אם הוא מתענה, כיון שאינו מברך (בקידוש הבוקר) אלא (רק) ברכת הנהנין (=הגפן) בלבד (ואין עמה ברכה נוספת, כמו בקידוש הלילה)"[30].
הראשונים שנקטו כדרך הראשונה: נראה שהר"י מלוניל הסביר כדרך הראשונה. כך גם משמע קצת מדברי כמה ראשונים (אור זרוע הל' ר"ה סי' רסב, פסקי הריא"ז, ריבב"ן, ספר הבתים שערי ברכות שער שני, ספר השלחן הל' סעודה שער שלישי, אבודרהם סדר תפילות חול שער שלישי). וכך גם משמע מסתימת רוב הראשונים, שסתמו והביאו את הנוסח שבגמ', מבלי לפרש כריטב"א ומבלי לחלק ולכתוב שיש ברכות נהנין מחוייבות שלמרות זאת לא מוציא בהן אחרים.
הרי"ף והרא"ש על מסכת פסחים (רי"ף פסחים סוף פרק עשירי, דף כז ב, מדפי הרי"ף, הו"ד ברא"ש פסחים פרק י סי' לו) כתבו שבברכת בורא פרי האדמה הנאמרת לפני אכילת הכרפס מי שיצא יכול להוציא אחרים. והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בגמ' ר"ה הנ"ל שניתן להוציא אחרים בברכת הגפן של הקידוש ובברכת המוציא של המצה. ברכת האדמה על הכרפס אינה סמוכה לברכה אחרת, ומכאן שהרי"ף והרא"ש נקטו כדרך הראשונה. לענ"ד גם מדברי הראב"ן והראבי"ה יוצא שבכרפס ניתן להוציא אחרים[31]. וכך גם דעת ספר המאורות (קיט, ב, ד"ה והיכא דלית, עמ' שב) שהביא את דברי הרי"ף ללא חולק. וכך גם מובא במנהיג (הל' פסח סי' פה, מהד' מה"ק עמ' תצה) שהביא כך בשם רבי יוסף טוב עלם, ומיד הביא את דברי הרי"ף. וכך גם באמרכל (הל' פסח, נדפס בס' היובל למארכס עמ' קעא) בשם רבי ברוך ממגנצא. אע"פ שהעיטור ורש"י [ואולי גם בה"ג ועוד] חלקו וסברו שבברכת האדמה על הכרפס מי שיצא אינו מוציא אחרים[32], מ"מ מדבריהם נראה שגם הם פסעו בדרך הראשונה וטעמם הוא רק מפני שטיבול הכרפס כלל אינו חובה (וכך הוסברה דעתם בשבלי הלקט, טור ואבודרהם, פרישה, ועוד)[33].
ר' ירוחם (תולדות אדם וחוה, נתיב יב, חלק א, דף סו טור א) כתב שבקידוש הבוקר מי שיצא מוציא אחרים, וכך מובא בעוד ראשונים (תוס' ר"י שירליאון ברכות מז ע"א בתירוץ השני, תר"י ברכות דף לד ע"ב מדפי הרי"ף על ברכות מז ע"א, בתירוץ השני, רא"ש ברכות פרק שביעי אות טו על הגמ' שם, בתירוץ השני, וכן ברא"ש פסחים פרק עשירי אות טז בתירוץ השני, ובאשכול מהד' נחל אשכול תרכ"ח הל' סעודה סי' כא עמ' 46 כתב כתירוץ השני הנ"ל, אלא שכידוע רבים סוברים שמהד' זו זוייפה, וכתבו רעק"א רעג, ד, ור"י טייב בערך השלחן רעג, סק"ה, והנצי"ב במרומי שדה פסחים צט ע"ב, שכך גם עולה מהתוס' פסחים קו ע"א ד"ה הוה). הרי שר' ירוחם וראשונים אלו נקטו כדרך הראשונה (ובסעיף הקודם הבאנו שכך הבין מרן הב"י את שיטת ר' ירוחם), או שלחילופין הם נקטו כדרך השניה, אלא שלשיטתם ברכת הגפן בבוקר היא מעצם נוסח הקידוש ואינה ברכת הנהנין.
הב"י מביא את דברי ר' ירוחם [שחלק על המרדכי שהובא בב"י], וכתב שכך פוסקים להלכה, משום שכך יוצא מהרי"ף והרא"ש הנ"ל. כך אכן נפסק בשו"ע (קסז, כ; וכן נראה מדבריו בסי' תפד, א) וברמ"א (רעג, ד)[34].
♦
פרק ד: שיטת הגרש"ז אוירבאך (ואבני ישפה)
1. שיטת האבני ישפה
בשו"ת אבני ישפה (ח"א או"ח סי' סז) דן לגבי מי שקידש בשבת בבוקר על יי"ש ובטעות בירך עליו הגפן (במקום שהכל). האבני ישפה מביא את מחלוקת הראשונים שהובאה בב"י סי' קסז, כ (וגם בב"י סי' רעג, ד): לשיטת המרדכי אדם שיצא י"ח קידוש הבוקר אינו יכול אח"כ להוציא את חברו, כדין כל ברכת הנהנין. לעומת זאת, ר' ירוחם נוקט שהדבר אפשרי [וכך נפסק בשו"ע]. מעתה, כותב האבני ישפה, לפי המרדכי ודאי שברכת הגפן בקידוש הבוקר היא ברכת הנהנין, ולכן מי שאמר הגפן על היי"ש יצא ידי חובתו, שהרי הפסיד רק את ברכת הנהנין, אך את הקידוש עצמו הרי הוא עשה. האבני ישפה מחדש שגם לפי ר' ירוחם המברך הגפן על יי"ש יוצא ידי חובת הקידוש, משום שגם לדעתו עיקר המצווה היא השתיה, והוא כמי שמקיים מצוה בלי הברכה שלפניה שיוצא. שאר המסובין ששמעו אותו - אם טעמו מהיין נראה שיצאו, אך אם לא טעמו - בזה האבני ישפה מפקפק האם יצאו ומסיק שלא יצאו, שהרי מצד הברכה היא הרי לא חלה ומצד הטעימה הם הרי לא טעמו. עכ"ד.
ניתן להבין את דבריו בשני דרכים. האחת [וכך משמע יותר מלשונו] - לפי ר' ירוחם עיקר הקידוש בבוקר הוא השתיה של כוס חשובה, והברכה היא ברכת המצוות, בדומה לברכת השופר שנאמרת לפני שמיעת השופר. הברכה אינה עיקר המצוה ולכן אינה לעכובא. השניה [הנראית נכונה יותר לפי האמת[35]] - ר' ירוחם סובר שברכת הגפן בקידוש הבוקר דומה לגמרי לברכת הגפן בקידוש הלילה. היא ברכת הנהנין, ומ"מ מי שיצא בה יכול להוציא את חברו מפני שלא ניתן לעשות קידוש בלי לברך הגפן[36].
♦
2. שיטת הגרש"ז אוירבאך
בעל האבני ישפה שלח את דבריו אל הגרש"ז אוירבאך, ובסימן הבא בשו"ת אבני ישפה (ח"א או"ח סי' סח) הובא מכתב תגובתו של הגרשז"א (המכתב נכתב בשנת ה'תשמ"א, והועתק למנחת שלמה, בשו"ת המחולק לחלקים ח"ב משנת ה'תשנ"ט ריש סי' ה', והוא בשו"ת מנחת שלמה המחולק למהדורות בחלק תנינא ה'תש"ס הדפסה רביעית תשע"ב סי' יד, וכן הועתק לשלחן שלמה ה'תשנ"ט סי' רפט א, אות א ס"ק ג). במכתבו מסכים הגרשז"א לדברי האבני ישפה שהמברך הגפן על יי"ש יצא ידי חובה [אלא שהגרש"ז מוסיף שיותר נראה שגם המסובין יצאו אף אם הם לא טעמו כלום]. והגרשז"א מביא לזה ראיה ע"פ דימוי למקרה הבא: אדם ששכח לקדש בבוקר ובאמצע הסעודה בירך הגפן ושתה יין שלא לשם קידוש (שלשיטת הגרשז"א הוא לא יצא בזה, כיון ששתאו בלי כוונה לצאת ידי חובת קידוש, ולהלן ד, 16, נביא את המחלוקת בענין זה) ומיד נזכר שכלל לא קידש - מה יעשה? הגרשז"א כותב ש"יוכל לקחת כוס יין או שכר ולומר עליו פסוקים, שיהיה מוכח שזה לשם קידוש, וישתה (כוונתו שישתה בלא ברכת בפה"ג, דהיינו שהוא מדבר במקרה בו אדם זה רגיל לשתות יין במשך סעודתו[37]), ושפיר יכול לצאת לעצמו בכך וגם להוציא אחרים". מכך מסיק הגרשז"א בקל וחומר לנידון של האבני ישפה: "וכל שכן בפה"ג[38] שבירך בפה"ג (=בורא פרי הגפן) על יי"ש, אע"ג דברכתו לבטלה ולאו כלום הוא (אותה ברכת הגפן) מ"מ הוה ליה כמי ששתה רביעית יין באופן שמוכח שזה לשם קידוש, דחושבני שיצא אע"ג שלא בירך[39]. ואף גם בקידושא רבה של שחרית אפשר דאין הברכה מעכבת (אולי כוונתו לומר שמי שקידש בשבת בבוקר לפני הסעודה וכלל לא בירך, מ"מ יצא), והעיקר הוא השתיה לשם קידוש, כי נראה לענ"ד דאף אלה שכתבו שהעיקר הוא הברכה[40] עיקר כוונתם לברך על יין ולשתות או אפילו לברך רק עבור אחרים (שאותם אחרים ישתו והמקדש עצמו לא ישתה) כשהוא שרוי בתענית כשיטת ר' ירוחם (שנפסקה ברמ"א שהובא לעיל), אבל לא מצינו בשום מקום שתהא חשיבות לברכת בפה"ג בלבד בלא שום צירוף עם ברכה אחרת (וכאן אין צירוף של ברכה אחרת לברכת הגפן, ולכן ודאי שהגפן כאן אין לה חשיבות בפני עצמה, אלא בהכרח שחשיבותה היא רק כשמצטרפת לה השתיה)".
מיד מוסיף הגרשז"א (הועתק בשלחן שלמה הנ"ל ס"ק ה, ובשו"ת מנחת שלמה הנ"ל): "אגב, נלענ"ד דהמקדש על יין שאינו שלו – שלא יצא קידוש, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, וכמו שכתבו בקידוש על יין נסך (ראה בזה במקורות שהובאו בפסקי תשובות ערב, ה), ובפרט בשבת בבוקר שהעיקר בקידוש הוא השתיה, ולא חשיב רק כתנאי בעלמא...".
מדברי הגרש"ז הללו יוצא שלדעתו: 1. עיקר קידוש הבוקר הוא השתיה ולא הברכה. 2. נראה שלדעתו הברכה היא ברכת הנהנין [וכן עולה מדבריו במקומות נוספים, כגון בתיקונים לשש"כ (על פרק נג הערה פז): "בקידוש העיקר הוא הקידוש, וביום העיקר הוא השתיה, ולא הברכה שהיא קרובה לברכת הנהנין" (אולי כוונתו שהיא ברכת הנהנין, אך מאידך ניתן להוציא בה אחרים)]. 3. לא ניתן באמצע הסעודה לברך שוב הגפן לשם קידוש [במקרה בו מצד ברכות הנהנין אין חיוב בברכת הגפן], וכ"כ בשמו בשש"כ (פרק נב, כב). 4. המברך בטעות הגפן על יי"ש יצא ידי חובת קידוש.
בתוך הדברים נכנס הגרשז"א לענין נוסף, והוא חובת ההיכר. הוא מציין שצריך שהשתיה תהיה ניכרת שהיא לשם שבת [לענ"ד מסתבר שהגרשז"א סובר שחובת ההיכר היא לכתחילה, ובדיעבד היא אינה מעכבת, שהרי כך נראה יותר מהשו"ע והאחרונים, וכפי שהבאנו להלן ה, 4, כאשר דנו בדברי הגרצ"פ פראנק]. הוא מחדש שמי שאוחז בידו כוס יין באמצע הסעודה ואינו מברך הגפן - די באמירת הפסוקים כדי שיהיה ניכר שהשתיה היא לשם קידוש [וכן מובא בשמו בספר ארחות רבנו שחיבר גיסו[41] (וראה להלן ה, 4, שמהפרמ"ג נראה שפסוקי ושמרו אינם היכר, וראה שם בהערה על דעת הרב שטרנבוך)].
דברים דומים מובאים במנחת שלמה פסחים (לדף צט ע"ב, על התוס' ד"ה לא יפחתו, ולפי דברי המהדירים ב'שער' הספר "שני העמודים הראשונים" לפרק העשירי בפסחים "נערכו מעצם כת"י רבנו זצ"ל", ומסתבר שאין כוונתם לשני העמודים הראשונים בספר אלא כוונתם לשני העמודים הראשונים בגמ', דהיינו דף צט ע"ב ודף ק ע"א, ולפי"ז המובא כאן הוא מכתב ידו): "קידושא רבה של שבת הוי רק בורא פרי הגפן והעיקר הוא השתיה, ואפילו הכי מוציא אחרים גם אם אינם טועמים והיינו מפני שהוא שלוחם לכבד את השבת בשתיית כוס. ופשוט הוא דאם היה שותה יין ביום השבת ובירך הגפן ואח"כ נזכר שעדיין לא קידש דנוטל כוס ושותהו לכבוד השבת, כי לא הברכה הוא הקידוש [אך אעפ"כ יאמר פסוקים של זכור את יום השבת וכדומה, שיהיה ניכר שהוא לכבוד שבת]" (אינני יודע מי הוסיף את המובא בסוגריים המרובעות האלו, ומסתבר לי שהמהדירים הוסיפו אותם ע"פ תשובתו הנ"ל אל האבני ישפה שנדפסה בשו"ת מנחת שלמה. ואם הדבר נכון, מסתבר שהגרשז"א עצמו לא כתב כך משום שלדעתו חובת ההיכר אינה אלא לכתחילה).
כך גם בחידושיו מכת"י (מובאים בהליכות שלמה ניסן, ט, יד, עמוד רכב, וכן בשלחן שלמה רפט, א, ג, ב): "וגם נראה שאם בא אחד למקום שמקדש חבירו ונכנס לאחר ברכת הגפן - יכול לצאת עי"ז שמבקשו להוציאו בהשתייה[42], כי בלא"ה העיקר היא השתייה לכבוד היום, שהרי אם כיוון לצאת בקידוש ואין בדעתו לשתות יין, בכהאי גונא שאם ירצה לשתות יצטרך לברך, אפילו הכי יצא ידי קידוש, ואם כן מוכח שהעיקר הוא השתיה [וצ"ע אם צריך להסתכל ולראות את שתייתו]".
בהערה כאן הבאנו שני מקורות נוספים בשו"ת מנחת שלמה, מהם עולה כי בשנותיו המוקדמות הגרשז"א התלבט מהו גדר הקידוש בבוקר[43], ומה שהבאנו לעיל הוא מסקנתו.
בשש"כ פרק נב, כב (והערה צא, יצא לאור בשנת תשמ"ט, ויש לזה הוספה קטנה בחלק המילואים שיצא בשנת תשנ"ג, וכל זה הועתק לשלחן שלמה רפט, א, א, אות ב) כתב שהגרשז"א הורה לו שהשותה יין שלא לשם קידוש ונזכר אח"כ שלא קידש, אזי אם הוא יכול לקדש שוב עם ברכה, כי הוא לא התכוון בעת שבירך הגפן לשתות עוד יין (וממילא הוא צריך לברך הגפן אם ישתה יין כעת) - אז כעת "יקח כוס אחרת של יין ויברך עליה הגפן לשם קידוש" (בשלחן שלמה נוסף כאן משפט שאינו מופיע בשש"כ: "כי לא הברכה הוא הקידוש", ומשפט זה אינו מובן כ"כ בעיני. וכי יש צורך לומר שלא די לברך בלי כוס?!), אבל "אם היה דעתו לשתות עוד יין, או שהוא רגיל לשתות יין בתוך הסעודה (שבזה דינו שברכתו פטרה את כל היין שישתה במשך הסעודה), והרי עכשיו אין היכר במה שישתה עוד כוס יין, כיון שאינו מברך עליה – יברך על הפת ויכוון שיהא זה לשם קידוש". הרי שלמרות שבדבריו הנ"ל שבאבני ישפה מבואר שהוספת הפסוקים ללא ברכת הגפן יוצרת היכר, מ"מ מדבריו בשש"כ נראה שהגרשז"א לא רצה להורות כך בשש"כ[44]. [אגב, ניתן להבין מדברים אלו שבברכת הגפן ללא פסוקים יש היכר גם כאשר שותה את כוס הקידוש באמצע סעודתו, אך לענ"ד צ"ע מה הסברא בזה (וכך גם הבין בשש"כ נג, יג, הערה מז, מתוך דברי הביאו"ה, שיש היכר בברכת הגפן שבאמצע הסעודה, ונראה שהשש"כ תמה מה הסברא בזה. ולהלן ה, 8, הבאנו שגם הרב זילברשטיין הבין כנ"ל מהביאו"ה ואף הוא תמה מה הסברא בזה, אך הערנו כאן בהערה שלענ"ד אין ראיה מדברי הביאו"ה). ובאמת נראה שכוונת השש"כ היא דווקא למי ששותה את היין לפני המוציא, וכן מדויק בלשונו, ואם כן בזה יש היכר, וראה כאן בהערה שפלפלנו מעט בדעתו בענין זה[45]].
פרק ה: חכמים שהתייחסו לנידון בקצרה
בפרק הקודם הובאו דברי הגרש"ז אויירבאך שהתייחס לנידון באריכות. בפרק זה יובאו דברי האחרונים שהתייחסו לנושא בקצרה. דבריהם יובאו לפי סדר הדורות, אלא שדברי רעק"א יובאו רק בסיום הפרק, משום שדבריו בענין אינם ברורים לנו.
בניגוד למסקנת הגרשז"א, כמה מהפוסקים שנביא נקטו שברכת הגפן היא מעצם הקידוש. אולם, מכיון שפוסקים אלו התייחסו לנידון בקצרה בלבד, וחלק מהם רק העירו בזה או השיבו בדרך הילוכם, לכן יש אפשרות לומר שהם היו חוזרים בהם אילו היו רואים את הראיות מהראשונים שהבאנו לעיל, ואת דברי הגרשז"א שעסק בנושא במשך שנים רבות וכתב אודותיו באריכות.
♦
1. שפת אמת
בשפ"א (ר"ה כט ע"ב) נראה שנקט שברכת הגפן בקידוש הבוקר היא מעיקר דין הקידוש.
♦
2. משנה ברורה
מדברי המשנ"ב משמע קצת שברכת הגפן בקידוש הבוקר היא ברכת הנהנין[46].
3. א"א מבוטשאטש רי"י יאנובסקי הגר"ד בהר"ן ועוד
יש מנהג שנזכר בכמה וכמה פוסקים, ולפיו כל אחד מהמסובים מברך בעצמו הגפן אחר שהוא מסיים לשמוע את המקדש (בפסקי תשובות רעא, לו, הביא את הפוסקים שהזכירו מנהג זה). הדברי יציב (ח"א סי' קלה, אות יד) כתב שהנוהגים כך נקטו כנראה שברכת הגפן היא ברכת הנהנין [ולענ"ד כן עולה מההסבר למנהג זה שהביא האשל אברהם מבוטשאטש ריש סי' רע"א, ומההסבר למנהג שהובא באלף למטה על המטה אפרים סי' תרכה, מד, סוף סקע"ד. אך לפי ההסבר למנהג זה שהובא בשו"ת הד"ר סי' ז' אין ראיה מהמנהג לכאן או לכאן, וראה גם שו"ת עמק הלכה לרב זאב וולף סו"ס כג]. יש שהביאו שמנהג זה נהוג גם בקידוש הבוקר (א"א מבוטשאטש ריש סי' רעא, שו"ת הד"ר סי' ז, קונטרס התשובות לרי"י יאנובסקי בעל טהרת ישראל סי' ז), ואם כן, לפי הדברי יציב הם נקטו שברכת הגפן היא ברכת הנהנין גם בקידוש הבוקר. אכן כך כתב בקונטרס התשובות לרי"י יאנובסקי (שם) שברכת הגפן בקידוש הבוקר היא ברכת הנהנין, ולכן ניתן לשמוע את הקידוש מאחר, ואז השומע יברך בעצמו הגפן ויטעם מהקידוש, שהרי "יוצא בהקידוש מה שצריך על הכוס, ואף שברכת הנהנין מברך לעצמו שהיא בפה"ג" (וראה בדברי הגר"מ שטרנבוך, שנדפסו באליבא דהלכתא גליון נא עמ' קמח).
בספר ארח דוד אות קכח הובא מנהגו של הגר"ד בהר"ן, שכשהוציא אחרים בקידוש אמר להם לברך בעצמם הגפן. והובא שם בהערה שדודו, רבי יעקב יהודה לייב לעווי (בתחילת ספרו בית לאבות), התנגד לזה, שהרי אם כוונתם לא לצאת מהמקדש שבירך הגפן, יוצא שבקידוש הבוקר הם כלל לא יצאו י"ח קידוש [ועי"ש מה שהביא בשם החמדת שלמה, שככל הנראה לא הסכים עמו בזה, וראה בזה בשש"כ מח, יג]. מכך נראה שלדעת הגר"ד בהר"ן מי שהתכוון לא לצאת בברכת הגפן מ"מ יצא י"ח הקידוש, שהרי עיקר הקידוש הוא אחיזת הכוס ושתייתו. לעומת זאת, לדעת דודו ברכת הגפן היא מעיקר הקידוש.
♦
4. הגרצ"פ פראנק
הגרצ"פ (הר צבי פסחים קב ע"ב) מסתפק מה דינו של אדם שבאמצע סעודת שבת בבוקר שתה יין ובירך הגפן מבלי לצאת בזה ידי קידוש, ומיד אח"כ נזכר שלא קידש: "לברך על היין אינו יכול, שכבר בירך. וקידוש לא היה, שלא נתכוון לקידוש וגם שתייתו לא היה מכוס מלא. ומסתפקנא[47] אם מחויב להפסיק ולברך ברכת המזון ואח"כ יאכל שנית אחרי שיברך על היין לשם קידוש...", עכ"ד.
לפני שנבחן את דבריו נביא את מחלוקת הראשונים והאחרונים לגבי דין 'היכר' בקידוש הבוקר. רבנו פרץ, המגיד משנה והרא"ש כתבו שבקידושא רבה יש היכר, משום שהוא לא שותה את היין לאחר המוציא, כרגילותו, אלא שותה אותו לפני המוציא. ולכן כתבו המ"מ והרא"ש שבשבת בבוקר לא ניתן לקדש על הפת בשום פנים ואופן, משום שאין שום היכר שהדבר נעשה לכבוד שבת, ויש אחרונים שנקטו כך. לעומתם, הראב"ד נקט שניתן לעשות קידוש על הפת. ונראה שרוב האחרונים נקטו שבדיעבד כשאין ברירה אחרת ההיכר אינו מעכב ויוכל לקדש על הפת[48].
הרב פראנק מביא שני טעמים מדוע אדם ששתה יין בתוך סעודתו לא יצא י"ח קידוש, והוא לא מציין טעם נוסף לכך - משום שאין כאן היכר. מכאן ראיה שלדעתו היכר אינו מעכב.
מדברי הרב פראנק עולה שאילו אותו אדם היה נזכר שלא קידש לפני שבירך הגפן באמצע סעודתו, בזה היה פתרון לדבר - לקחת מיד כוס יין ולברך עליה הגפן, ובזה לצאת ידי קידוש. גם מכאן יש ראיה שהרב פראנק סובר שהיכר אינו מעכב בקידוש. [היה מקום לדחות ולומר שבמצב כזה יש היכר, שהרי יאמר את פסוקי "ושמרו" לפני השתיה (ולעיל ד, ב, הבאנו שלדעת הגרשז"א פסוקי ושמרו יוצרים היכר, וראה במה שהבאנו בהערה הקודמת מהרב שטרנבוך). אולם באמת נראה יותר שפסוקי "ושמרו" אינם יוצרים היכר, משום שהפסוקים אינם חובה. וכמדומה לי שכך עולה מדברי הפרמ"ג המובאים כאן בהערה[49]].
מעתה יש לדון מה דינו של אותו אדם שבירך באמצע סעודתו על היין שלא לשם קידוש. אם היכר אינו מעכב, לדעת הרב פראנק, מדוע לא יוכל אותו האדם לקחת כעת כוס יין, תוך כדי הסעודה, לאחוז אותה בידו ולשתות אותה בלי לומר מאומה, ובזה לצאת ידי הקידוש? מכאן מוכח שלדעת הרב פראנק ברכת הגפן היא חלק מנוסח הקידוש, ובלעדיה לא יוצאים י"ח קידוש. אולם הדבר דורש עיון, שהרי אם ברכת הגפן היא חלק מנוסח הקידוש, מדוע לא יוכל לברכה כעת שוב? הרי מה שבירך אותה לפני כן הוא מדין ברכת הנהנין, וכעת הוא יברך אותה לשם מצוות קידוש. הדברים צ"ע, ושמא מוכרחים לחדש ולומר שהרב פראנק סובר כדעה שמובאת להלן סעיף 7 מהרב גריינמן.
♦
5. הגרי"ז מבריסק
יש שמסרו שלדעת הגרי"ז (הרב מבריסק) חובה על השומעים לטעום מהיין בקידוש הבוקר, ויש שהסבירו שטעמו הוא משום שברכת הגפן היא ברכת הנהנין (הרב שטרנבוך בתשובות והנהגות ח"א רסד, ובספרו מועדים וזמנים ח"ג סי' רמג, ושם חלק ח' בהוספות לסי' הנ"ל, ובהגדה של פסח מבית לוי בריסק מהד' ה'תשמ"ג עמ' צב, ובשיעורי הגרמ"ד הלוי זבחים צא עמ' מט אות ז, וראה באליבא דהלכתא גליון מט עמ' קיא). אך בשש"כ הסביר את דברי הגרי"ז באופן אחר, שהקידוש הוא משום כבוד הסעודה וחשיבותה, ולכן צריך שכל אחד מהסועדים ישתה מהיין כדי לתת חשיבות לסעודה (שש"כ נ הערה יז. ולפי שני ההסברים אינו חייב לטעום דווקא מכוס הקידוש, אלא יכול לטעום כל יין), ואכמ"ל (ראה לקראת שבת לרב שמעון ברוך פרק כז, יז, וכן בית מלא ח"א נח אות יח ואות כב, ושם הביאו שלמעשה החזו"א סבר שהמסובים לא צריכים לשתות מהיין, ובמועדים וזמנים שם כתב שהמנהג הוא כדברי החזו"א). לפי הסברו של השש"כ נראה שברכת הגפן היא ברכת הנהנין. אולם לפי ההסבר הראשון, אע"פ שברכת הגפן היא אמנם ברכת הנהנין, מ"מ היא עיקר הקידוש, ולפי"ז מי שלא כיוון בה לצאת י"ח, או לא שמע אותה, לא יצא ידי חובתו.
♦
6. הסטייפלר, הגר"ח קנייבסקי, והגר"נ קרליץ
בארחות רבנו (ח"א הל' שבת אות מה עמ' קי, מהד' חדשה ח"א הל' שבת אות יד עמ' רי) דן באדם שנזכר באמצע סעודה שניה שהוא לא קידש, ולפני כן כבר שתה יין בתוך הסעודה פחות משיעור ושלא לשם קידוש (והתכוון להמשיך ולשתות עוד יין), "ואמר לי מו"ר (הסטייפלר) שביצוע הפת הוי קידוש אף שלא התכוון לקידוש. אבל לקחת כוס ולומר עליו פסוקים ולשתות - לא הוי כלום, כי בבוקר אין צריך לפסוקים ורק בפה"ג, והוא לא יכול לברך (בפה"ג) כי כבר בירך. אמנם בלילה שיש עליו חיוב קידוש יכול לקדש על הכוס באמצע הסעודה, ואף שלא יברך בפה"ג יצא ידי חובת קידוש, משא"כ בבוקר. והוסיף מו"ר ויותר טוב גם בבוקר ימזוג כוס ואדם אחר יוציאנו בבפה"ג". ממה שאמר בתחילה שיוצא בלי כוונה, מזה משמע לענ"ד שעיקר הקידוש הוא הכוס ולא הברכה, ולכן יצא בלא כוונה (אע"פ שמצוות צריכות כוונה גם בדרבנן לפי הכרעת המשנ"ב, וראה בזה להלן סעיף 16). אולם מהמשך דבריו נראה אחרת, ויש לעיין עוד בזה.
בנו, הגר"ח קניבסקי, נשאל (ספר שאלת רב, ח"ב, פל"ג, א): "אם טעם מעט יין בשבת בבוקר ובירך בפה"ג והיתה דעתו לשתות גם אח"כ, ונזכר שלא קידש עדיין, האם ישתה כוס קידוש בלי לברך?", והשיב הגרח"ק: "יתכן, וצ"ע".
מדברי הגר"נ קרליץ משמע שברכת הגפן בבוקר היא ברכת הנהנין (חוט שני שבת פרק פה, ז, עמ' צה-צו, וכעי"ז שם עמ' קב. ויש להעיר שלפי דעתו המחודשת מאוד, אע"פ שברכת הגפן בלילה היא ברכת הנהנין, מ"מ אם אחד מהשומעים לא שמע אותה – הוא לא יצא י"ח קידוש, וכן הדין גם בקידוש הבוקר - חוט שני שבת פרק פה, א, עמ' צ. ובהערה לעיל סוף פרק ב' הבאנו שרוב ככל הפוסקים לא סברו כדבריו).
7 - הגרח"ש גריינמן והגר"ש דבליצקי
הגרח"ש גריינמן זצ"ל כתב כך (חידושים וביאורים המסודרים לפי סדר המסכתות, על מסכת שבת לפי סימנים, סו"ס ח', וברבבות אפרים ח"ב סי' קטו אות נו ציין שהוא בחידושים וביאורים או"ח ח"א סט"ז ס"ח): "נראה דבקידוש דצפרא אם שכח ושתה בלא ברכה לא יצא חובת קידוש, דעיקר מצות קידוש היא ברכת בפה"ג, דעניינו תיקון חכמים להלל על היין, וכל שלא בירך אין כאן שום קידוש, וכ"מ בלשון הרמב"ם. ובני יעקב נ"י העיר דכן הוא משמעות הגמ' (פסחים קא ע"א) דאמרינן "מאי מברך? אמר רב יהודה בורא פרי הגפן" (לענ"ד כבר דייק כך בהעמק שאלה לנצי"ב שאילתא נד אות ד. ולענ"ד החולקים ידחו ראיה זאת, ויאמרו שהגמ' רק באה לשאול האם יש ברכה מיוחדת בקידוש הבוקר כמו שיש ברכת 'מקדש השבת' בלילה? ותשובת הגמ' היא "בורא פרי הגפן", דהיינו שאין ברכה מיוחדת על הקידוש, אלא רק ברכת הנהנין). ומ"מ נראה דמי שאינו מחויב בברכת בפה"ג מדין ברכת הנהנין [כגון ששכח וכבר בירך בפה"ג שלא בכונת קידוש] אינו יכול לברך בפה"ג על סמך קידוש לחוד, דתיקון חכמים היה רק בגוונא שמחויב בברכת בפה"ג מדין ברכת הנהנין, וצריך להפסיק בשיעור שיתחייב בברכה או שישמע מאחרים"
הגר"ש דבליצקי מביא (זה השלחן, ח"ג עמ' נט, בהערותיו על המשנ"ב סי' רפח) שהגרח"ש גריינמן[50] כתב שלא יכול לברך שוב בפה"ג אם אין לו חיוב בברכה מצד ברכות הנהנין. הגר"ש דבליצקי אינו מעיר עליו מאומה.
כמדומה לי שסברת הגרח"ש מחודשת מאוד. לא מצאתי לו חבר, ואינני מכיר דוגמא נוספת בהלכה לגדר כזה, דהיינו שחכמים חייבו את האדם להתחייב בברכת נהנין (שו"ר שכעין דבריו כתב גם הרב משה לייב לוי, במאמרו שנדפס באליבא דהלכתא גליון מט אות טז עמ' קי).
♦
8. הגרי"ש אלישיב והגר"י זילברשטיין
האבני ישפה הנ"ל מסיים וכותב שדעת "גאון אחד שליט"א" (=הגרי"ש אלישיב) שהמברך הגפן על יי"ש לא יצא י"ח קידוש מכיון שברכתו היתה לבטלה. נראה לענ"ד שלדעתו של הגרי"ש אלישיב הברכה היא ממש חלק מנוסח הקידוש, ובלעדיה אין קידוש.
הרב ב"צ קוק פרסם (בספר הזכרון דרור יקרא ה'תשס"ז, עמ' שס) תשובות שהשיב הגרי"ש אלישיב בקצרה לשואלים אותו בדרך הילוכו, והביא שהגריש"א השיב שאם בקידוש הלילה דילג על ברכת הגפן [או בירך ברכה שאינה ראויה] יצא י"ח קידוש, אבל בקידוש הבוקר לא יצא אם בירך ברכה שאינה ראויה. עכ"ד. מכך משמע שלשיטת הגריש"א ברכת הגפן בקידוש הבוקר אינה ברכת הנהנין. כך יוצא גם מעוד תשובה של הגריש"א שהובאה שם (עמ' שעא), ולפיה מי שקידש בביהכנ"ס וחוזר לביתו אינו יכול להוציא את אשתו לפי דעת הנוקטים שאין ערבות לנשים[51], שהרי היא חייבת בקידוש והוא כבר יצא[52]. ואין לומר שזו ברכת הנהנין (וממילא הוא יכול להוציאה גם בלי דין ערבות אם הוא עצמו שותה מהיין) כי "אינו ברכת הנהנין בלבד. הוא מצוה", עכ"ל[53].
מאידך, הגר"י זילברשטיין (חשוקי חמד פסחים יג ע"ב עמ' קלד-קלו) כתב שמי ששתה יין בתוך הסעודה בבוקר השבת ואז נזכר שלא קידש, אינו יכול לברך הגפן על כוס, שהרי ברכת הגפן שבקידוש היא ברכת הנהנין [שהוא פטור ממנה], ולשתות כוס ללא ברכה לא יועיל כי "לא יקיים בזה מצוות קידוש" (ייתכן שכווונתו היא משום שדין היכר הוא לעיכובא, וייתכן שכוונתו היא משום שברכת הגפן היא מעצם הקידוש), ולכן "חייב לברך מיד ברכת המזון" ואז יקדש ושוב יאכל. וכתב שהציע את הדברים לפני חמיו הגרי"ש אלישיב שהסכים עמו בעיקרי הדברים. ואח"כ כתב [כמדומה שגם זה מהגריש"א] שנראה שגם מי שיברך הגפן על הכוס בתוך הסעודה [כי לא שתה לפני כן יין] לא יצא י"ח קידוש, שהרי אין בזה היכר שהיא כוס של קידוש. אלא שמהביאו"ה רפט, ב, מוכח שהדבר אפשרי, וצ"ע מדוע יש בזה היכר (ולא זכיתי להבין את דבריו, שהרי דין היכר בקידוש הבוקר הוא לדעת רבים רק לכתחילה, כמו שהבאתי לעיל סעיף 4, ע"פ שו"ע רעב, ט, ובנוסף הערתי שם שלענ"ד אין ראיה מהביאו"ה), ע"כ.
♦
9. אז נדברו
הג"ר בנימין זילבר כתב בספרו אז נדברו (ח"ב סי' ט) שבקידוש הלילה מי שלא שמע מהמקדש את ברכת הגפן (ונראה שם שהוא הדין למי שבירך בטעות שהכל על כוס היין) - יצא י"ח קידוש, שהרי היא רק ברכת הנהנין, אבל "לענין קידוש שחרית שעיקר הקידוש הוא הברכה - לכאורה אם לא שמע הברכה אינו יוצא. אבל כיון שמסתימת הפוסקים משמע שגם בשחרית אין טעימת השומע מעכב - אם כן מה מועיל שמיעת הברכה, וצ"ע בזה" (עוד בשיטתו ראה להלן סעיף 10). לא זכיתי להבין את סיום דבריו.
♦
10. רבבות אפרים
ברבבות אפרים (ח"ב סי' קטו אות נו) כתב שבקידוש הבוקר מי שדילג על ברכת הגפן לא יצא י"ח קידוש, משא"כ בקידוש הלילה (בפס"ת רפט, ה, הערה 37, הביא שגם ברבבות אפרים ח"ג סי' רב סבר שהמברך הגפן על יי"ש לא יצא י"ח קידוש, ושהרבבות אפרים הביא שכן כתב לו הג"ר בנימין זילבר. אולם עיינתי שם, ולענ"ד דבריהם אמורים במי שעוד לא שתה מהיי"ש, ולכן לא ברור לי שמשם ניתן להביא ראיה שכך היא דעתם גם בנידון דידן. עוד על דעת הגר"ב זילבר ראה לעיל סעיף 9).
♦
11. שאילת שאול
בשו"ת שאילת שאול לרב שאול ברייש (אב"ד ציריך, בשו"ת שאילת שאול ח"א סי' לה ס"ק ט) פשוט לו (ללא מקור) שבקידוש הבוקר אם שתה כוס בלי לברך לא יצא, ואם כן יש הבדל גדול בין זה ובין קידוש הלילה, שבו אם דילג רק על ברכת הגפן יצא. ומזה מסיק הרב ברייש שבקידוש הבוקר ברכת הגפן היא עיקר הקידוש ואינה ברכת הנהנין (והוא מדמה זאת לכוס של מילה שאותה נותנים לשתות לקטן ביום של תענית, אע"פ ששתיית הקטן אינה פוטרת, ומוכח מזה שהברכה איננה מדין ברכת הנהנין). לכן הוא כותב למסקנה שבקידוש הבוקר אם בטעות שתה יין לפני הקידוש [באופן שמצד ברכת הנהנין פטור מלברך] בכל זאת עליו לברך שוב ברכת הגפן (אך סיים שדבריו להלכה ולא למעשה, כי לפי שיטת שועה"ר סי' ער"ב והאמרי יושר ח"ב סי' קעג יוצא שלא יברך).
♦
12. שבט הקהתי
בשבט הקהתי (ח"א סי' קי) כתב שאע"פ שבקידוש הלילה מי שדילג על ברכת הגפן יצא, מ"מ בקידוש הבוקר "לא יצא, דבורא פרי הגפן הוא קידוש ונמצא שלא שמע קידוש כלל". ולא הביא מקורות לדבריו אלו.
♦
13. חיי הלוי
בשו"ת חיי הלוי (ח"ה סי' כב, לרב יוחנן וואזנר) כתב שמי שנזכר באמצע סעודת שבת בבוקר שלא קידש, אלא שלפני כן כבר בירך הגפן ע"מ להמשיך ולשתות, ולכן לא יוכל כעת לברך שוב הגפן – "לפי מה שכתבנו שהברכה אינו מעכב, נראה דיש לו למלאת כוס יין לשם קידוש ולשתותו ואח"כ להמשיך בסעודתו. ועדיין צ"ע, די"ל דדוקא בלילה שיש ברכת הקידוש אין הברכה מעכב, ועכ"פ לגבי בני ביתו ודאי צ"ע אם יכולים לצאת בזה, אולם י"ל שבכהאי גונא שוב אין עליו חיוב כלל".
♦
14. פסקי תשובות
בפסקי תשובות (רפט אות ה) הביא שהשוכח לקדש בבוקר וכבר בירך על מעט יין פחות מרביעית, בזה הגרשז"א (בשו"ת מנחת שלמה הנ"ל) מצדד שימלא כוס יין ויאמר לפני כן את הפסוקים וישתה בלא ברכת הגפן, ולעומתו בשו"ת שאילת שאול הנ"ל חלק וסבר שיברך שוב ברכת הגפן. ולכן כתב הפס"ת שעדיף לצאת מדי ספק ולצאת חוץ מביתו לאיזה זמן כדי להתחייב בודאי בברכת הגפן (והוא כותב בהערה שהגרצ"פ פרנק הנ"ל מצדד במקרה שהוא בתוך סעודת פת שיברך ברכהמ"ז ויצא מביתו ואח"כ ישוב ויברך שוב קידוש ויטול. וכאמור לעיל סעיף 4, לענ"ד הגרצ"פ רק הסתפק בזה). עכ"ד.
♦
15. רעק"א
המג"א (רעא ס"ק לב) הביא את דעת הב"י והלבוש שסברו שטעימת היין של הקידוש אינה מעכבת[54], וכתב המג"א שהב"י חזר בו, שהרי בשו"ע נפסק שאם נשפך היין בסיום הקידוש לפני ששתה ממנו יביא כוס יין אחרת ויגיד עליה ברכת הגפן בלי קידוש (שו"ע רעא, טו). אח"כ כתב המג"א שמי שקידש בשבת בבוקר על שיכר ובסיום הברכה נשפכה הכוס לפני ששתה - אינו צריך להביא כוס אחרת לקדש עליה, כי סומכים על הדעה שדי בברכה על הפת. כוונתו, שניתן להקל בקידוש הבוקר משום שבבוקר יש שני צדדים להקל. האחד - דעת הב"י והלבוש שיצא בקידוש שעשה אע"פ שלא טעם. השני - דעת האומרים שניתן לקדש על הפת [ואף שאין היכר שהוא לשם קידוש, מ"מ ההיכר אינו מעכב, וכדעת הפוסקים שהבאנו לעיל ה, 4. לעומת זאת, בקידוש הלילה ברכת המוציא על הפת ודאי אינה מוציאה ידי קידוש, שהרי לא אמר את ברכת מקדש השבת על הפת[55]]. בחידושי רעק"א שם (סו"ס רעא) הביא את דברי המג"א וחלק עליו, וכתב: "אין תועלת במה דקידש על השיכר (שהרי) כיון שלא שתה (מכוס הקידוש) בודאי לא יצא כמו שכתב המג"א לפני זה (שכתב המג"א שהשו"ע חזר בו מדבריו בב"י ופסק שטעימת היין היא לעיכובא). וביותר קידוש של יום דליכא רק נוסח הברכה שעל הכוס, וכיון שלא שתה - הברכה (של הגפן בבוקר) לבטלה ולא בירך כלל (וממילא אין כאן קידוש)". מעתה, כך כותב הרעק"א, הוא כלל לא יצא בקידוש שעשה, ואם כן הדין חוזר לכלל הקבוע שלכתחילה אין סומכים לקדש על הפת. לכן עליו לקדש שוב על כוס שיכר חדשה. עכ"ד.
אם כן, רעק"א כותב שבקידוש הבוקר הדין ברור עוד יותר. ומכך מוכח לענ"ד שלדעתו ברכת הגפן בבוקר אינה מנוסח הקידוש, אלא היא ברכת הנהנין. ומכיון שכך מובן מדוע לדעתו יש הבדל בין המקרים: כשלא שתה בלילה ברכת מקדש השבת אינה לבטלה, אך בבוקר הברכה היחידה היא הגפן והיא לבטלה (כי היא ברכת הנהנין, והרי לא שתה כלל) וכאילו לא נאמרה, ולכן ודאי שלא יצא [שהרי לא זו בלבד שלא שתה, שדבר זה הוא לעיכובא, אלא שבנוסף לזה גם אין כאן שום ברכה].
אמנם צ"ע, שהרי אם לשיטתו הברכה היא ברכת הנהנין, ממילא יוצא שעיקר הקידוש הוא אחיזת הכוס ושתייתה, ואם כן לא מובן מה בכך שאין כאן ברכה?! [ושמא יש לדחוק ולתרץ שכשרעק"א כתב "וכיון שלא שתה - הברכה לבטלה, ולא בירך כלל" אין כוונתו לברכת הגפן שהיא לבטלה, אלא כוונתו לומר שהקידוש שהוא עשה הוא לבטלה, והוא לא חל מכיון שלא שתה מהיין].
מעתה, אולי יש להבין את דברי רעק"א בדרך אחרת: ברכת הגפן בבוקר אינה ברכת הנהנין אלא היא מעיקרו של הקידוש. בקידוש הלילה אומרים לפני שתי הברכות את פסוקי ויכולו, ולכן אע"פ שהברכות הן לבטלה [שהרי הוא לא שתה מהכוס] מ"מ היה כאן דיבור ויכולו על קדושת השבת. משא"כ בקידוש הבוקר, ששם אין חובה לומר פסוקים לפני הברכה, וממילא כאשר לא שתה הברכה היא לבטלה ונותרנו ללא שום דיבור העוסק בקדושת השבת. [נעיר כי מחידושי רעק"א על השו"ע או"ח קצ, ד, עולה שאילו היתה חובה לזמן על כוס יין הרי אז ברכת הגפן של אותה כוס היתה ברכת המצוות. ולכאורה ניתן ללמוד מדבריו אלו שברכת הגפן בקידוש היא ברכת המצוות. אולם נראה לענ"ד לדחות שכוונת רעק"א שם היא רק שיש בה ערבות, כדין ברכת המצוות].
♦
16. האם כוונה לצאת מעכבת בקידוש הבוקר
בסעיף זה נביא, בדרך אגב, את דברי האחרונים בשאלה הקשורה לנידון דידן, והיא: האם מי שבירך בשבת בבוקר הגפן ושתה מהיין, אך לא עשה זאת לשם קידוש, יצא ידי חובת קידוש? ומה הדין במי שבצע על לחם משנה לשם סעודת שבת, אך לא התכוון לצאת בזה ידי חובת קידוש?
מצד הסברא יש פנים לכאן ולכאן. הקידוש בבוקר הוא מדרבנן, ולפי הרדב"ז מצוות דרבנן אינן צריכות כוונה, אבל המשנ"ב (סא, סק"י) הכריע בזה לחומרא. אם ברכת הגפן היא מעצם הקידוש, ממילא נראה שהדבר תלוי במחלוקת הרדב"ז והמשנ"ב. אם עיקר הקידוש הוא השתיה, וברכת הגפן אינה אלא ברכת הנהנין, אז יש מקום שהכוונה מעכבת אף לפי הרדב"ז, שהרי כשלא מכוון אין כאן אלא שתיה רגילה שבכל סעודה. מאידך, יש מקום לומר שעיקר הקידוש הוא שתהיה חשיבות לסעודה, ולפיכך העיקר היא התוצאה ולא אכפת לנו שהוא לא כיוון למצוה, ולכן יוצא אפי' לדעת המשנ"ב. יש עוד סברות בענין, ואכמ"ל, וכאן נתמקד בליקוט דברי האחרונים בנידון.
הגרצ"פ פראנק (הר צבי פסחים קב ע"ב) כותב שאדם שבאמצע סעודת שבת בבוקר שתה יין ובירך הגפן ולא התכוון לשם קידוש, ומיד אח"כ נזכר שלא קידש: "קידוש לא היה, שלא נתכוון לקידוש וגם שתייתו לא היה מכוס מלא", עכ"ד.הגרש"ז אוירבאך (אבני ישפה ח"א או"ח סי' סח, נכתב בשנת ה'תשמ"א, והמכתב הועתק למנחת שלמה השו"ת המחולק לחלקים ח"ב משנת ה'תשנ"ט ריש סי' ה', והוא בשו"ת מנחת שלמה המחולק למהדורות בחלק תנינא ה'תש"ס הדפסה רביעית תשע"ב סי' יד, וכן הועתק לשלחן שלמה ה'תשנ"ט סי' רפט א, אות א ס"ק ג) כתב שאדם ששכח לקדש בבוקר ושתה יין שלא לשם קידוש לא יצא י"ח קידוש. כך גם בשש"כ פרק נב, כב (והערה צא, יצא לאור בשנת תשמ"ט, ויש לזה הוספה קטנה בחלק המילואים שיצא בשנת תשנ"ג, וכל זה הועתק לשלחן שלמה רפט, א, א, אות ב) כתב שהגרשז"א הורה לו שהשותה יין שלא לשם קידוש לא יצא [ובצעירותו כתב כך הגרשז"א בפחות נחרצות, שהרי אלו דבריו בשו"ת מנחת שלמה (השו"ת המחולק לחלקים ה'תשנ"ט ח"ב סי' ה', קטע ב, הועתק בשלחן שלמה רפט, א, א, אות ד, והועתק בהרחבת לשון רבה במנחת שלמה פסחים ה'תשע"ג סי' כג ענף ב, ואינו מופיע במנחת שלמה המחולק למהדורות, ושם במנחת שלמה פסחים העירו שהוא מימי חורפו ואח"כ חזר בו בשו"ת מנחת שלמה הנ"ל ששם סבר שהשתיה עיקר): "מסתפקנא בקידוש היום של שבת איך הדין באחד ששכח שלא קידש ואכל ושתה יין... וחושבני דכיון שמצוה זו רק דרבנן אינה צריכה כוונה והוי כאילו כבר קידש (שהרי סו"ס בירך הגפן על כוס יין מלאה, אף שלא התכוון לצאת בזה י"ח קידוש). אבל אין זה מסתבר, דהכא עיקר הקידוש הוא הכוונה (ולכן בזה המצווה צריכה כוונה). ואולי אינו צריך כוונת קידוש אלא צריך רק שיכוין למצות היום, ואם כן כבר יצא בלחם משנה (שניתן לצאת בו בדיעבד י"ח קידוש ע"י שאומר עליו ברכת המוציא[56]) שכיון ודאי לקדושת היום (שהרי בוצע על לחם המשנה לכבוד שבת)"].
בארחות רבנו (ח"א הל' שבת אות מה עמ' קי, מהד' חדשה ח"א הל' שבת אות יד עמ' רי) דן באדם שעומד בשבת בבוקר באמצע סעודתו, ובסעודה גם שתה יין פחות משיעור שלא לשם קידוש, ואז נזכר שלא קידש, מה יעשה? "ואמר לי מו"ר (הסטייפלר) שביצוע הפת הוי קידוש אף שלא התכוון לקידוש... (וראה לעיל סעיף 6 מה שהערנו בשיטתו), אמנם גיסי הגרש"ז (אוירבאך) שליט"א סובר לומר שגם בבוקר צריך כונה לקידוש ולא יצא י"ח ע"י ביצוע הפת".
בשו"ת שאילת שאול (לרב שאול ברייש אב"ד ציריך, ח"א סי' לה סק"ב) כתב שהמקדש בלי כוונה לקדש לא יצא י"ח.
בשבט הלוי (ח"י סי' נג) כתב שלפי הראשונים שנקטו שקידוש הבוקר עיקרו לקבוע סעודה על היין (רבנו דוד ומהר"ם חלאוה והמאירי, הובאו לעיל ג2), ודאי שלפי דבריהם אין צריך כוונה. אולם הרמב"ם והשו"ע נקטו שאסור לטעום לפני הקידוש, ומכאן שהם פסעו בשיטת הראשונים שסברו שיש כאן קידוש ממש (וראה לעיל ג, 2, בהערה, מה שהערנו בזה). אך גם לפי שיטתם יצא לפי דעת הרדב"ז שנקט שמצוות דרבנן אינן צריכות כוונה, ובנוסף ייתכן שדי בכוונה לשתות כוס יין שלם עם ברכת הגפן (ובזה יוצא אף למ"ד שמצוות צריכות כוונה), ואין צריך לכוון לשם קידוש.
לסיכום – י"א שבקידושא רבה הכוונה לצאת מעכבת (הגרצ"פ פראנק, הגרשז"א, שאילת שאול), וי"א שאינו מעכב (הסטייפלר, שבט הלוי).
♦
פרק ו: סיכום ומסקנות
בפרק זה נסכם את המובא במאמר, כשאחרי כל קטע נציין באיזה פרק וסעיף במאמר הוזכרו הדברים. בסיום הפרק נסיק את המסקנות, כיצד יש לנהוג בשאלות שנזכרו בפתיחת המאמר.
גדר ברכת הגפן בקידוש הלילה
א. ברכת הגפן בלילה היא ברכת הנהנין, כפי שמוכח מהבבלי והירושלמי (ב, 3).
ב. לכן, כאשר המקדש כבר שתה יין לפני הקידוש, ומצד ברכות הנהנין הוא פטור מלברך הגפן אם ישתה עוד יין - עליו לקדש ללא ברכת הגפן (וכ"כ בשש"כ) (ב, 4). אולם, אם הוא מוציא בקידוש אנשים נוספים, והם כן חייבים בברכת הגפן – בזה יוכל לברך הגפן, בתנאים מסויימים, כפי שנביא בהמשך.
ג. כעי"ז, אדם שתוך כדי הקידוש בירך הגפן ובטעות התיישב מיד ושתה את היין מבלי לברך את ברכת מקדש השבת - עליו לשוב ולקדש מבלי לברך שוב הגפן (וכ"כ מדעת עצמו בפסקי תשובות) (ב, 4).
ד. כמו"כ, מי שקידש בלילה ושתה את הכוס, ואח"כ שם לב שבטעות דילג על ברכת הגפן [או שבטעות בירך על הכוס ברכה שאיננה תופסת] - יצא י"ח קידוש, וכך כתבו רוב ככל הפוסקים (ב, 4).
♦
ערבות בברכת הגפן שבקידוש הלילה
ה. בברכות הנהנין אין דין ערבות. למרות זאת, מובא בגמ' שבברכת הגפן בקידוש הלילה יש דין ערבות, ולכן מי שכבר יצא יכול להוציא את חברו (ג, 4).
ו. הראשונים נחלקו מה הטעם לכך (ג, 4). יש מהם שנקטו שמכיון שחובה לעשות את הקידוש על היין ולטעום מהיין, לכן למעשה נוצרת חובה הלכתית לברך את ברכת הנהנין על היין, ואם כן יש ערבות על ברכת נהנין זו (רי"ף, רא"ש, ספר המאורות, המנהיג בשם ר"י טוב עלם, אמרכל בשם רבי ברוך ממגנצא, ולענ"ד גם ראב"ן וראבי"ה, וכך נראה שהבין הר"י מלוניל, וכן נראה מדברי העיטור ורש"י, וכך משמע קצת מדברי אור זרוע, ריא"ז, ריבב"ן, ספר הבתים, ספר השלחן, אבודרהם, ומסתימת רוב הראשונים), וכך נפסק בשו"ע וברמ"א. לעומתם יש ראשונים שהסבירו אחרת: חובה לקדש על היין ולברך את ברכת מקדש השבת, וברכת הנהנין של הגפן הסמוכה לברכת מקדש השבת נגררת אחריה, ולכן גם בה יש דין ערבות (ריטב"א, ר"י קרקושא, אהל מועד לר"ש גירונדי, חידושי ר' דוד בונפיד תלמיד הרמב"ן, ולענ"ד גם הסמ"ג, וכך הבין בב"י את דברי המרדכי [שהובאו גם בר"מ מצוריך ובאגודה, אך מהרש"ל הבין את דברי המרדכי באופן אחר]).
♦
האם ברכת הגפן בקידוש הבוקר היא ברכת הנהנין?
ז. יש סברות בדבר לכאן ולכאן (ג, 1), ולענ"ד הסברות לצד שהיא ברכת הנהנין הן חזקות יותר.
ח. כמה ספרים כתבו שהדבר תלוי בטעם לקידוש שהובא בראשונים (ג, 2), האם הוא כדי שהסעודה תיקבע על יין (כך דעת רבנו דוד תלמיד הרמב"ן, מהר"ם חלאוה, רי"ד, מאירי, וכן ביאר הנצי"ב את דעת השאילתות, וכתב שבזה תבואר שיטת הבה"ג), שלפי"ז נראה שברכת הגפן היא ברכת הנהנין (וכ"כ במפורש רבנו דוד), או שטעם הקידוש הוא משום שברכת הגפן היא שירה על היין (כך נראית דעת הרמב"ם, וכן למד רבנו דוד מדברי ר' יונה, וכ"כ הר"ן, וכעי"ז ברשב"ם שביאר כך בדברי השאילתות, והנצי"ב כתב שכך נראה להבין מדברי התוס' והרא"ש, ושכן נקטו הפוסקים האחרונים), שלפי"ז נראה שברכת הגפן היא מעצם הקידוש (ויש שרצה לומר שמדברי ר' פרץ והמ"מ נראה שהעיקר הוא שטעם הקידוש הוא כדי שיהיה היכר לשבת, ולפי"ז נראה שהברכה היא ברכת הנהנין).
ט. הבאנו שגם לגבי ברכת הגפן בברית מילה נחלקו הראשונים האם היא ברכת הנהנין (ג, 2).
י. לדברי המרדכי אין דין ערבות בברכת הגפן, והרי שלשיטתו היא ברכת הנהנין. הב"י כתב שגם ר' ירוחם, שחלק על המרדכי, מסכים שהיא ברכת הנהנין. יתכן שהב"י הבין כך את דברי ר' ירוחם משום שהיה פשוט לב"י שברכת הגפן היא ברכת הנהנין (ג, 3).
יא. מדברי הרמ"א נראה קצת שהוא סבר שזו ברכת הנהנין, וכך נראה מדברי הגר"א במקום (ג, 3).
יב. אחרוני דורנו נחלקו בדבר. יש מהם שסברו שברכת הגפן בקידוש הבוקר היא ברכת נהנין: הגרשז"א (ולכן כתב שמי שלא שמע את הברכה יצא, בתנאי שהיה נוכח בזמן השתיה, ומ"מ עי"ש שפעם אחת הורה בע"פ שמי שלא שמע חלק מהברכה לא יצא) (ד, 2), רי"י יאנובסקי (ה, 3), כנראה גם א"א מבוטשאטש (ה, 3) והגר"ד בהר"ן (ה, 3), כך משמע קצת מהמשנ"ב (ה, 2). השש"כ הסביר כך את דברי הגרי"ז מבריסק שסבר שחובה על כל השומעים לטעום מהיין (ה, 5, אך הרב שטרנבוך והגרמ"ד הלוי הסבירו אחרת את דברי הגרי"ז, ולדבריהם הגרי"ז סובר אמנם שהגפן היא ברכת הנהנין, אך מ"מ היא עיקר הקידוש, ולכן מי שלא שמע אותה לא יצא י"ח הקידוש. וכעי"ז דעת הגר"נ קרליץ שהובאה בפרק ה, 6). לכך נטו הגר"ח קניבסקי והרב יוחנן וואזנר (ה, 6, שהרי נטו לומר שהמברך הגפן על מעט יין לשם הנאתו, ונזכר ששכח לקדש, יוכל למלא מיד כוס יין לשם קידוש בלי ברכת הגפן).
יג. לעומתם, יש שסברו שברכת הגפן בקידוש הבוקר היא חלק מנוסח הקידוש: הגרח"ש גריינמן (ומ"מ כתב שאינו יכול לברך הגפן בשנית אם כבר בירך לפני כן ברכת הנהנין של הגפן), והביאו הגר"ש דבליצקי (ה, 7). כן נקט הרב שאול ברייש (ה, 11, שכתב שלכן אם בירך על יין ברכת הנהנין יכול מיד אח"כ לקדש בברכה, להלכה ולא למעשה). וכן נראה מהוראת הגרי"ש אלישיב (ה, 8) ומהרבבות אפרים (ה, 10) ומשבט הקהתי (ה, 12). כן משמע קצת מהשפ"א (ה, 1).
רוב הפוסקים הללו התייחסו לנידון בקצרה בלבד, וחלק מהם רק העירו בזה או השיבו בדרך הילוכם. לכן מסתבר לענ"ד שלפחות חלק מהם היו חוזרים בהם אילו היו רואים את דברי הגרשז"א, שעסק בנושא במשך שנים רבות וכתב אודותיו באריכות, ואת הראיות מהראשונים שהבאנו לעיל שמסכימות לשיטתו.
יד. יש מהפוסקים שדעתם בנושא אינה מבוררת אצלי. רעק"א (ה, 15), הגרצ"פ פראנק (ה, 4), הסטייפלר (ה, 6), והאבני ישפה (ד, 1).
♦
האם ניתן לקדש בבוקר על פת?
טו. בקידוש הבוקר אין שום היכר כאשר מקדשים על פת. לכן קידוש על חמר מדינה לפני אכילת לחם המשנה עדיף מקידוש על הפת. כשאין לא יין ולא חמר מדינה נחלקו הראשונים והאחרונים האם בלית ברירה ניתן לקדש על הפת.
טז. יש מהם שסברו שדין ההיכר הוא לעיכובא, ולכן בבוקר לא ניתן כלל לעשות קידוש על פת (ה, 4, בהערה): רא"ש ומגיד-משנה. כך משמע מפשט לשון השו"ע רעב, ט. כך יוצא לענ"ד מהפרמ"ג במקום אחד, הו"ד בכה"ח (אך במק"א משמע מהפרמ"ג להיפך), וכן נראה בחישוקי חמד, וכן עולה מהשתילי זיתים.
יז. לעומתם, יש שסברו שההיכר אינו לעיכובא, ולכן ניתן לעשות קידוש בבוקר על פת (ה, 4, בהערה): ראב"ד, כך משמע בשו"ע רפט, ב (ובמקום אחד בפרמ"ג), כך נראה מהמג"א מטה יהודה לבושי שרד מאמ"ר חיי"א ערוה"ש ומשנ"ב (ולדבריהם כך שיטת השו"ע), וכ"כ בשש"כ, וכן הביאו בשם הגר"י ליברמן והגר"א נבנצאל, וכן עולה מדברי הסטייפלר והגרשז"א והרב שטרנבוך, ולענ"ד כך עולה גם מדברי הגרצ"פ פראנק.
יח. המקדש באמצע סעודת הבוקר על יין, האם אמירת פסוקי "ושמרו" לפני הקידוש תהווה היכר לכך שמדובר בקידוש של שבת, ולא בסתם שתיית כוס יין? לפרמ"ג אין בזה היכר (ה, 4). לגרשז"א נראה שיש בזה היכר (וכעי"ז ברב שטרנבוך), אך ייתכן שלא רצה להורות כך בכל מצב (ד, 2).
יט. במקרה הנ"ל, האם ברכת הגפן לפני שתיית היין יוצרת היכר? מסברא נראה פשוט שאין בזה היכר. השש"כ והרב זילברשטיין הבינו שלפי הביאו"ה יש בזה היכר, ותמהו שניהם מה הסברא בזה. אולם לענ"ד אין ראיה מדברי הביאו"ה. לענ"ד כך יש להסביר גם את דברי הגרשז"א, שאין בזה היכר (הערה בסוף פרק ד, עי"ש).
♦
האם כוונה לצאת י"ח קידוש היא לעיכובא
כ. אדם שבירך הגפן בבוקר על כוס יין, שלא לשם קידוש: י"א שלא יצא, כיון שכוונה לצאת היא לעיכובא - הגרצ"פ פראנק, הגרשז"א, הרב שאול ברייש (ה, 16).
כא. לעומתם י"א שיצא, שהרי הכוונה לצאת אינה לעיכובא - הסטייפלר, וכתב בשבט הלוי שלפי שנוקטים שברכת הגפן בקידוש הבוקר היא ברכת הנהנין ודאי לא צריך כוונה, וגם לדעת החולקים עליהם יש מקום לומר של"צ כוונה (ה, 16).
♦
מסקנות
בפתיחת המאמר שאלנו כיצד יש לנהוג בארבעה מצבים. כעת נשיב על כך, ע"פ היסוד שהתבאר לעיל.
מקרה ראשון: המדלג על ברכת מקדש השבת
כב. מי שבליל שבת התחיל בקידוש ובירך הגפן, וטעה ומיד טעם מהיין מבלי לברך את ברכת מקדש השבת - יחזור ויקדש, מבלי להזכיר בקידוש את ברכת הגפן. זאת, משום שברכת הגפן בקידוש הלילה היא לכו"ע ברכת הנהנין, והרי אדם זה פטור ממנה כעת.
♦
מקרה שני: המדלג על ברכת הגפן
כג. מי שטעה ודילג על כל ברכת הגפן, וכן מי שבגלל הרעש הקיים בקידושים הנערכים בבתי הכנסת לא שמע את אחת מהמילים המעכבות בברכה [כגון תיבת "ברוך"], וכן מי שקידש על יין ובירך בטעות 'שהכל' [מכיון שטעה לחשוב שהוא מקדש על בירה] - בכל המקרים הללו ודאי שיצא כאשר מדובר בקידוש הלילה, שהרי שמע את ברכת מקדש השבת, ושתה מהיין, וכל הפגם הוא רק בברכת הגפן, שהיא ברכת הנהנין [אלא שכמובן אם ירצה לשתות יין עליו לברך לפני כן ברכת הגפן].
כד. כאשר מקרים אלו אירעו בקידוש הבוקר [וכן מי שקידש בבוקר על בירה, ובטעות בירך עליה הגפן במקום שהכל ושתה], תלוי הדבר במה שנחלקו הראשונים והאחרונים האם ברכת הגפן בקידוש הבוקר היא ברכת הנהנין. הגרש"ז אוירבאך עסק בזה במשך שנים, והאריך בדבר, והכריע שהדין בזה כמו בקידוש הלילה. ודבריו מסתברים מאוד, ויש להם סיוע מכמה ראשונים ומדברי הפוסקים. ולכן נראה להכריע כדעתו, בייחוד לאור העובדה שמדובר במחלוקת בדרבנן. מ"מ, מי שאין לו קושי מיוחד ויחמיר לחשוש לדעת החולקים - תבוא עליו ברכה [ובמקרה בו קידש על יין ובירך בטעות שהכל, יבדוק כיצד ניתן להחמיר מבלי להגיע לחשש ברכה לבטלה].
♦
מקרה שלישי: קידוש תוך כדי הסעודה
כה. מי שבסעודת השבת לא עשה קידוש, משום שטעה לחשוב שכבר עשה קידוש בבית הכנסת[57], ובתוך סעודתו לקח פחות מרביעית יין ובירך על כך הגפן ושתה שלא לשם קידוש, והתכוון להמשיך ולשתות יין, ובהמשך הסעודה נזכר שכלל לא קידש, כיצד יעשה? מכיון שהוא פטור מברכת הנהנין של הגפן, ומכיון שלפי הגרשז"א ברכת הגפן שבקידוש היא ברכת הנהנין, לכן ימלא כוס יין לשם קידוש, וטוב שיגיד לפני השתיה את פסוקי "ושמרו". ומ"מ ייזהר לא לומר שוב את ברכת הגפן, משום שיש בזה חשש גדול של ברכה לבטלה. במקרה זה יש לצרף לדעת הגרשז"א וסיעתו גם את הדעות שנוקטות שכבר יצא י"ח קידוש בכך שאמר המוציא על הלחם (הסטייפלר ושבט הלוי, הובאו לעיל סעיף 21), ולכן בזה יש פחות ענין להחמיר ולצאת ידי השיטה האחרת.
♦
מקרה רביעי: קידוש עבור נשים שהתאחרו
כו. בביהכנ"ס בו מתקיים קידוש לאחר מוסף לרגל בר מצוה, התאחרו כמה נשים והגיעו לאחר שקידשו על יין או בירה לבנה. ודאי שכל אחת מהן יכולה לקדש עבור עצמה, ואם תרצה תוכל להוציא בקידוש שלה את חברותיה. לחילופין, ניתן שגבר שעדיין לא יצא ידי קידוש יקדש בקול רם ויוציא אותן.
כז. אם אותן נשים אינן מעוניינות לקדש - האם ניתן שאחד מהגברים[58], שכבר שמע קידוש והוא פטור מברכת הגפן[59], יקדש בקול רם עבור הנשים שהתאחרו? יש לדון בכך משלשה צדדים. הצד הראשון - מכיון שהגבר כבר יצא י"ח קידוש, הרי הוא מוציא את הנשים מדין ערבות (אע"פ שאין ערבות בברכות הנהנין, כמובא בשו"ע ריג, ב, וכן קסז, יט, מ"מ בברכת הגפן של הקידוש יש ערבות, כפי שנפסק בשו"ע וברמ"א רעג, ד). להלכה פסק המשנ"ב שיש ערבות לנשים (רעא, סק"ה), ולא חשש לחולקים, וכ"כ רוב הפוסקים (כה"ח רעא אות ז, חזו"ע שבת ח"ב עמ' כד, ועוד[60]), אולם יש שכתבו שטוב כשאפשר להדר ולחשוש לשיטת שנקטו שאין ערבות לנשים (אול"צ ח"ב כ, א, מנחת יצחק ח"ג, נד, אות לז, וכ"כ בפסקי תשובות רעא, אות ח, ע"פ אגר"מ ח"א סי' קצ). הצד השני - אדם שיצא יכול להוציא אדם אחר מדין ערבות רק אם השומע לא יודע לברך בעצמו. אולם אם השומע יודע לברך בעצמו, לדעת השו"ע השומע כלל לא יצא י"ח אף בדיעבד, ולדעת המשנ"ב לכתחילה אין לנהוג כך ומ"מ בדיעבד הדבר אפשרי[61]. מעתה, מכיון שאותן נשים יודעות לברך ברכת הגפן, כיצד יוציא אותן הגבר מדין ערבות? יש להעיר שיש מי שכתבו שבפועל נהגו האשכנזים להקל בדבר לעיתים, ולהוציא אחר גם כשהשומע יודע לברך[62]. הצד השלישי – אם הנשים השומעות לא טועמות כלל מהיין/הבירה של הקידוש, הרי אז הדבר אינו פשוט כלל, כפי שנבאר בסעיפים הבאים (ובעיקר בסעיף 30).
אולם, את שני הצדדים הראשונים נראה לדחות, שהרי אם ברכת הגפן היא ברכת הנהנין, כפי שצידדנו במאמרנו זה, ממילא עיקר הקידוש הוא מה שאחד הסועדים אוחז כוס יין ושותה אותה ונותן חשיבות לסעודה וכדו'. ולפי"ז מי שמקדש עבור אחרים יכול להוציאם גם אם יצא, ואפי' אם אין כאן דין ערבות (מפני שאין עריבות לנשים, ומפני שהנשים יודעות לקדש בעצמן), שהרי סו"ס הוא גרם להתקיימות התוצאה המבוקשת, דהיינו שיש לסעודה חשיבות ע"י כוס היין.
אלא שיש לדחות שכל זה יועיל לגבי הקידוש עצמו, אבל סו"ס את ברכת הגפן לא יוכל לברך עבורן אלא רק מדין עריבות [ולקדש להן בלי ברכת הגפן לא ברור שיועיל הדבר, כפי שנביא בהערה על סעיף 30].
כח. כדי לצאת י"ח קידוש צריך לשתות מלא לוגמיו מהיין (משנ"ב רעא, ס"ק סד, ובשעת דחק יש מתירים בטעימה, כמובא בפסקי תשובות רעא, לב, הערה 319). השו"ע (רעא, יד) מביא שלדעת הגאונים דוקא המקדש הוא זה שצריך לשתות מלא לוגמיו, ולדעתם אם אחד מהשומעים הוא זה שטעם מלא לוגמיו – לא יצאו י"ח קידוש. השו"ע לא פוסק כדעתם, אלא פוסק שניתן שאחד השומעים הוא זה שישתה מלא לוגמיו. ומ"מ כתב השו"ע שבקידוש שהוא מן התורה[63] ראוי לחשוש לשיטת הגאונים שהמקדש עצמו הוא זה שישתה מלא לוגמיו.
כט. מעתה יש לדון, כאשר אדם יצא י"ח קידוש הלילה, והוא כעת מקדש שוב, מדין ערבות, עבור אדם אחר שאינו יודע לקדש, מיהו זה שלכתחילה ישתה מלא לוגמיו, כדי לצאת ידי דעת הגאונים? האם המקדש, או שמא במקרה כזה השומע הוא זה שנחשב המקדש, שהרי הוא זה שהקידוש נערך עבורו? מביאור הגר"א (על השו"ע רעא, יד, אות לב ואות לה) יוצא שהמקדש הוא זה שישתה מלא לוגמיו, אך מרעק"א (על השו"ע רעג, ד) נראה שהשומע ישתה[64].[65]
ל. במצב כזה, אם המקדש שותה מלא לוגמיו והשומע מחליט שהוא אינו טועם כלום[66], הרי אז יש לדלג על ברכת הגפן שבקידוש הלילה, בתנאי שהמקדש פטור מברכת הנהנין של הגפן. זאת, משום ששניהם אינם זקוקים לברכת הנהנין של הגפן, והרי בקידוש הלילה ברכת הגפן היא ברכת הנהנין, וכ"כ בשש"כ (נא, יט).
מה הדין במצב הנ"ל כאשר מדובר בקידוש הבוקר?[67] נראה שהדבר תלוי בחקירה בה הארכנו במאמרנו זה: אם ברכת הגפן שבקידוש הבוקר היא ברכת הנהנין, כפי שצידדנו כאן במאמר, הרי אז אכן אין טעם לברך אותה [ולכן השומע חייב לטעום מהיין כדי שיוכלו לברך אותה[68]]. אבל אם ברכת הגפן בבוקר היא מעצם נוסח הקידוש - אז המקדש יכול לברך אותה עבור השומע.
לא. כל הדינים הנ"ל (בסעיפים 27-30) הם כאשר הגבר המקדש כבר יצא י"ח קידוש, ובנוסף הוא פטור מברכת הנהנין של הגפן. אבל אם אותו הגבר יצא י"ח קידוש אולם חייב כעת בברכת הנהנין של הגפן [מפני שהוא לא התכוון לשתות יין לאחר הקידוש, או כי הוא כבר בירך ברכה אחרונה[69]], הרי שאם הגבר המקדש ישתה מיין הקידוש הוא יוכל להוציא אחרים בקידוש הבוקר (ולא בקידוש הלילה) גם ללא דין ערבות [ולכן יוכל להוציא גם את מי שיודע לברך, ויוכל להוציא נשים גם לפי הסוברים שאין דין ערבות בנשים, ואפי' אם האשה השומעת לא תשתה כלום מהיין]. זאת, משום שצידדנו במאמר כאן שהברכה בקידוש הבוקר היא ברכת הנהנין בלבד, ואם כן אותו אדם וגם אשתו מברכים כעת את אותה הברכה, ולפיכך אין צורך כאן לדין ערבות [אולם, לדעת הנוקטים שברכת הגפן בקידוש הבוקר אינה ברכת הנהנין - יש מקום לדון בדבר, כמובא בהערה כאן, והעיקר להקל בזה[70]].
♦ ♦ ♦