בעניין איסור לימוד תורה בת"ב
אנו עומדים יותר מחודש לפני יום המר והנמהר, תשעה באב, ועם כל זה אני רוצה להציע עכשיו לכבוד הקוראים הגאונים שליט"א שאלה הלכתית שעלתה בלבי בעניין דברים המותרים ללמוד בת"ב, כדי שיהיה זמן להשיב עליה בגליון הבא, ויתברר ויתלבן הדין לאמיתו של תורה כדי לדעת את המעשה אשר יעשון.הנה איתא בגמ' (תענית ל.) "תנו רבנן כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב וכו', ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא בקינות, באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטלין, (עיין בהגהות הגר"א) משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. רבי יהודה אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות, ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו, ותינוקות של בית רבן בטלים בו, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב". ונפסק כן להלכה בשו"ע (תקנ"ד ס"א). ומוסיף המחבר שם (ס"ב) ע"פ דברי הכל בו והסמ"ק דברים נוספים שמותרים ללמוד: "ומותר ללמוד מדרש איכה ופרק אלו מגלחין וכן ללמוד פירוש איכה ופירוש איוב". והלבוש כתב: "וכן אגדות החורבן בפרק הניזקין ובפרק חלק ולקרות בחורבן הנזכר ביוסיפון מותר".
♦
שלושה טעמים בהאיסור לימוד בת"ב
בטעם האיסור כתב רש"י ד"ה ואסור לקרות בתורה – "דכתיב בהו משמחי לב". רש"י הבין שזה שמסיימת הגמ' שאסור משום פקודי ה' ישרים וכו', הוא מוסב על כל הברייתא, שהכל אסור מטעם זה, שהתורה משמחת את לומדיה ועל כן אסור ללמדה משום שצריכים להיות בצער על החורבן. אולם המהרש"א כתב שלולי פירוש רש"י היה אומר אחרת: "ולולי פירושו נראה דלאו משום שמחה נגעו בה דלא מייתי האי קרא דמשמחי לב אלא בסיפא גבי תינוקות של בית רבן אבל בשאר כל אדם איכא טעמא אחרינא משום שלא ישכח אבלו של יום ובשאר עסקים נמי אסור מה"ט ולרבותא נקט דאפי' ללמוד תורה אסור בו אבל בתשב"ר נקט ליה מקרא דאסור מיהת משום שמחה". המהרש"א למד שהאיסור הוא כמו כל דברי עסק שאסורים בתשעה באב משום דאתי לשכוח מן החורבן, והוא הדין ללמוד אסור מהאי טעמא.
ויש להבין את שיטת רש"י, למה הוצרך לומר טעם חדש באיסור לקרות בת"ב ולא סגי בהטעם הכללי שאוסרים בשבילו לעסוק בשאר דברים בת"ב משום היסח הדעת, ולמה צריכים להטעם של שמחה. ואפשר לומר בדעת רש"י שאי לאו משום שמחה, משום דבר זה לחוד שגורם להסיח את הדעת מן החורבן לא היו החכמים אוסרים את הלימוד בת"ב, שהיסח הדעת הוא סיבה גדולה לאסור בשבילה את העסק בשאר דברים, אבל אינו מספיק לאסור משום זה ללמוד בת"ב. ורק משום שיש בו דבר נוסף, שלא זו בלבד שיכול לגרום היסח הדעת מן החורבן אלא עוד מוסיף לשמח את לומדיה, שהוא ממש ההיפך מן האבילות בת"ב, משום כן דחהו חז"ל למצוות לימוד התורה שהיא שקולה כנגד כל מצוות שבתורה, כדי שלא תתבטל על ידה האבילות בת"ב לגמרי. אבל לולי זה, דהיינו אם לא היה קיים בהתורה דבר זה שהיא משמחת את לומדיה, לא היו חז"ל אוסרים ומבטלים את כל עם ישראל ממצווה גדולה כזו של לימוד התורה.
♦
שיטת הלבוש
ונראה שכן היא שיטת הלבוש, שכתב (ס"א) שאסור ללמוד בת"ב משום שהם "משמחים את הלב". ובסעיף ב' כתב שמותר ללמוד מדרש איכה "כדי להזכיר חורבן הבית". ואי אפשר לומר בביאור דבריו שרצה רק ליתן טעם למה האדם לומד מדרש איכה, ועל זה כתב שהוא לומד עכשיו מדרש איכה כדי להזכיר את החורבן, דהיינו משום שיום זה הוא היום שנחרב הבית, ורוצה האדם ללמוד דברים העוסקים בהחורבן. בוודאי אי אפשר לומר כן, דאטו צריכים לבאר דבר זה למה אדם לומד בת"ב מדרש איכה, אטו אין אנו מבינים כן עד שהלבוש הוצרך להוסיף בה ביאור למה האדם לומד מדרש איכה בת"ב, והלא האדם הפשוט ביותר יודע מה זה ת"ב, ומה הקשר למדרש איכה. ועוד, שהלבוש כתב כן בס"ב, ולמה לא כתב כן בס"א שכתב שם שמותר ללמוד פרק אלו מגלחין, ושם בוודאי קשה למה רוצה אדם ללמוד פרק זה, שאין לו שום קשר לת"ב. ולמה שם, ששייך יותר להקשות, לא כתב הלבוש כלום, ורק כאן, שכל אחד מבין למה הוא לומד דבר זה, מתרץ הלבוש את הנהגתו של האדם. ובכלל עצם הדבר לומר שהלבוש בא רק לבאר למה האדם רוצה ללמוד דבר זה הוא תמוה מאוד. הלבוש אינו כותב דברים כאלו.
וע"כ נראה בדבריו שהלבוש בא לבאר למה מותר ללמוד מדרש איכה, ועל זה כתב את הטעם "כדי להזכיר חורבן הבית". דהיינו, כיון שהם אינם גורמים להאדם היסח הדעת מן החורבן, אלא אדרבה, הם מזכירים מן החורבן, לכן מותר ללמדם. ואם כן יש להקשות למה הוצרך הלבוש לתת טעם זה, הלא מותר ללמדם משום שהם אינם משמחים את הלב, וכמו שכתב בס"א שזה הוא טעם האיסור, משום שהלימוד משמח את לומדיו. ואם כן, דברים הללו שאינם משמחים את הלב מותר ללמדם בשביל זה. וזה הוא חידוש יותר, שגם דברים שאינם מזכירים מן החורבן, כגון פרק אלו מגלחין שאינו מדבר מן החורבן כלל, עם כל זה מותר ללמדם, כיון שאינם משמחים את לב לומדיהם. וכ"ש דברים שלא רק שהם אינם משמחים, אלא הם מזכירים את החורבן עם כל כואביה. וכיון שכבר כתב את החידוש הגדול בס"א, למה הוצרך להוסיף בס"ב דבר זה שכבר נכלל בס"א. אלא נראה שהלבוש הבין בכוונות רש"י שמשום טעם זה לחוד, שגורם להסיח הדעת מן החורבן, לא היו חז"ל אוסרים את הלימוד, שהוא מצווה מן התורה שחיובה רובץ על האדם כל רגע ורגע, וטעם זה של היסח הדעת סגי רק כדי לאסור שאר דברים. ורק בצירוף הטעם שהלימוד מוסיף שמחה, ונמצא שהוא ממש עוקר את האבילות של ת"ב, ראו חז"ל לתקן את האיסור ללמוד בת"ב. ועל כן כתב הלבוש הני שני טעמים, שאנו צריכים לשניהם כדי לקבוע איסור. ולפי"ז יוצא שאם חסר אחד מן הטעמים מותר ללמוד בת"ב. ולכן דברים שהם אינם מזכירים את החורבן, אבל אינם משמחים את לב לומדיהם, כגון פרק אלו מגלחין, מותר ללמדם בת"ב משום שחסר אחד מן הטעמים, ומטעם זה לחוד שהוא גורם היסח הדעת לא אסרו חז"ל ללמדם בת"ב כמו שאר דברים.
♦
לימוד מס' מידות בת"ב
ואם כנים הדברים, מתעוררת השאלה מה יהיה הדין להיפוך, בדברים שהם אינם גורמים היסח הדעת מן החורבן, אלא אדרבה מזכירים את החורבן כשלומדים אותם, אבל אינם דברים רעים, האם מותר ללמדם בת"ב. והשאלה היא אם מותר ללמוד את תבנית המקדש במס' מידות, שמצד אחד אינו גורם היסח הדעת מן החורבן, אלא אדרבה מזכיר את החורבן, שעוסק בבנין הבית שנחרב. אבל מאידך אינו מדבר בענין החורבן ממש, בהצרות שעברו אז עם ישראל, ואם כן אין הוא נכנס לכאורה בדברים הרעים. הנה לשיטת המהרש"א, שכל טעם האיסור ללמוד בת"ב הוא משום היסח הדעת, פשוט שמותר ללמוד מס' מידות, שאינו גורם להיסח הדעת מן החורבן. וגם לשיטת רש"י שהטעם הוא משום שמחה, יש לומר שלפי מה שביארנו בשיטת רש"י, ונראה שכן היא שיטת הלבוש בדעת רש"י, הוא רק בצירוף האיסור הכללי משום היסח הדעת, ואם כן אם חסר אחד מן הטעמים מותר ללמוד את הדבר ההוא בת"ב, ולכן מס' מידות, שלא שייך בה הטעם של היסח הדעת, אע"פ שאינה עוסקת בדבר החורבן ממש, נראה שמותר ללמדה גם לדעת רש"י.
ודע שתבנית המקדש שמובאת ביחזקאל שמדובר במקדש העתיד שאנו מצפים אליה, פשוט הוא שאסור ללמדם כיון שהוא כמו פסוקי נחמה שאסור לקרותם, והקב"ה צווה ליחזקאל הנביא שיאמר לישראל את תבנית המקדש בגלות כדי לחזק את רוחם. אבל תבנית המקדש המובאת במס' מידות היא הציור של המקדש השני שנחרב, ועל כן הלומד אותה עוסק בזה בבית שנחרב ואין בו היסח הדעת מן החורבן. וכן יש לומר משום זה שאין זה נותן היתר ללמוד סדר זבחים, העוסק בעניין הקרבנות שהקריבו בזמן הבית, שלכאורה גם זה אינו מסיח דעת מן החורבן. וזאת, כיון שהקרבנות יהיה נוגעים לעתיד בבית השלישי. ואם כן, הלומד אותם, העיקר הוא לא כדי לעורר עצמו על מה שאבד, אלא כדי לדעת את המעשה אשר יעשון כשיבנה הביהמ"ק. ואם כן, הוא דומה יותר לפסוקי נחמה, שמתנחם על ידה שייבנה הביהמ"ק עוד הפעם, וכן כל כיוצא בזה. משא"כ מס' מידות שהוא דבר שהיה, ולא תחזור צורה זו עוד, שהבית השלישי יהיה משונה מזה, וכמו שמבואר בספר יחזקאל. ולכן העוסק בזה מזכיר וזוכר החורבן, שכל עסקו הוא איך "שהבית הנחרב היה נראה".
♦
תכלית הלימוד תבנית המקדש
אולם עדיין יש לדון בהיתר זה, שהרמב"ם כתב (פירוש המשניות מידות) הטעם למה כתבו את תבנית המקדש במס' מידות, והרי נתבטל הבנין ומה הענין לדעת אותה, וכתב שהוא לשם העתיד: "הביא אחר תמיד מדות ואין בו ענין אחר אלא ספור שהוא זוכר מדת המקדש וצורתו ובנינו וכל ענינו, והתועלת שיש בענין ההוא כי כשיבנה ב"ב יש לשמור ולעשות התבניות ההוא והתכניות והצורות והערך מפני שהוא ברוח הקדש, כמו שאמר (ד"ה א' כ"ח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל". ואע"פ שהבית השלישי אינו דומה לבית שני, כמבואר בספר יחזקאל, כבר כתב הרמב"ם בספרו יד החזקה (בית הבחירה פ"א ה"ד): "וכן בנין העתיד להבנות אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל". ולפי דבריו כאן מובן למה צריכים לדעת את תבנית בית שני, כיון שעי"כ יבינו איך לבנות את הבית השלישי. ומצאתי שכבר כתב כן התוספת יו"ט (הקדמה למס' מידות): "אבל מ"מ צריך לספור בנין השני שכן רוב ועקרי הבנין מיוסדים בתבנית ה' אשר השכיל לדוד ולא ימוט, אלא מה שיזכנו האל יתברך לדרוש עוד מן המקראות מצורף לזה שע"י הסיפור הזה של בית שני אנו יכולים לדרוש ולהבין בבנינא דיחזקאל. ואילו לא היה זה הסיפור נכתב בספר לא מצאנו ידינו ורגלינו באותו הבנין העתיד שיבנה במהרה בימינו". ולפי"ז נתרועע היסוד שעליו אני בונה את ההיתר ללמוד מס' מידות, שלפי דעת הרמב"ם הוא כמו סדר זבחים, שלומדים אותו משום שיהיה נוגע לעתיד וצריכים אנחנו להכין את עצמנו ליום הגדול הבא עלינו לטובה. ואם כן לכאורה אסור ללמדו, כמו פסוקי נחמה.
אבל דבר זה תלוי באשלי רברבי, דשיטת רש"י שהבית המקדש העתיד לא יבנה ע"י בני אדם. כן כתב בסוכה (מא.) ד"ה אי נמי – "ואי קשיא דבלילה אינו נבנה דקיימא לן בשבועות (טו, ב) דאין בנין בית המקדש בלילה, דכתיב וביום הקים ולא בחמיסר שהוא יום טוב, דקיימא לן בשבועות (שם טו, ב) דאין בנין בית המקדש דוחה יום טוב, הני מילי בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך". וכן היא דעת התוס' (שם ד"ה אי נמי). ולדבריהם ע"כ לא משום זה נשנתה מס' מידות, שהרי המקדש לא ייבנה ע"י בני ישראל, ואם כן אין צורך לדעת את תבניתה. והרמב"ם סובר שהביהמ"ק ייבנה ע"י עם ישראל, לכן צריכים לדעת את תבנית המקדש. ובדעת רש"י למה כתבו חז"ל את תבנית המקדש כתב בתפארת ישראל (בועז אות א) "מיהו גם לרש"י שבאמת יבנה ביהמ"ק שלעתיד ע"י שמים ממש, צריכים אנו לשמור תבנית הבית כדי שיראו שנבנה השתא בנס כפי שהגיד להם הנביא כמה אלפים שנה מקודם, ויכירו אז עי"ז כי רוח ה' דבר בו". ונראה שהם דברי דרוש, ואינם כמו פסוקי נחמה ממש.
וגם לשיטת הרמב"ם, אפשר לומר שאסור ללמדו רק אם עוסק גם בתבנית המקדש המובא ביחזקאל ורוצה להבינו, לכן לומד מס' מידות, דאז הוא כמו פירוש על הפסוקים ביחזקאל, שאז הוא פסוקי נחמה ממש. ומסתבר שאם אחד לומד במדרש איכה כדי להבין איזה סוגיא בחושן משפט גם כן אסור. אבל אם לומד רק מס' מידות לבד, הגם שהסיבה האמתית למה כתבוה חז"ל, הוא כדי ללמוד מזה את תבנית הביהמ"ק השלישי, אבל כיון שרוב אנשים שלומדים אותו לומדים מס' מידות לבד, לכן לא ניכרת מזה נחמה. ומותר ללמדה. ויש לצרף דעת כמה אחרונים, הלחם שמים, והחזון נחום, שביארו את הטעם בלימוד מס' מידות, שכמו העוסק בקרבנות כאלו הקריב קרבן, כן העוסק בצורת המקדש כאלו בנה בזה את בית ה'. והבית דוד כתב טעם אחר, משום שעל ידה מבינים הרבה סוגיות בש"ס הקשורות להבית המקדש וכליו. העולה מדבריהם, שאין מטרת מס' מידות הכנה לביהמ"ק השלישי בפועל, אלא הוא ענין מסוים כאלו בנה את המקדש.
ואם כן נלענ"ד שיש להתיר ללמוד מס' מידות בת"ב, עכ"פ אחר חצות. ועוד, שהיום הוא יום ארוך וקשה לו ללמוד דברים רעים זמן רב, ומה גם שכבר למד זאת בשנה שעברה וכדומה, וקיים חשש גדול שיבא לידי היסח הדעת ע"י שיחת חברים במילי דעלמא, וגם מקרי פעמים שדבר זה מתגלגל מהר לשחוק וקלות ראש רח"ל, והם בוודאי גרועים יותר. לכן נראה שיש להקל ללמוד מס' מידות, שהיא יותר קלה להאדם ללמוד, כיון שהוא אינו עוסק בדברים הרעים של החורבן ממש. כתבתי מה שנלענ"ד ואני מציע זה לפני רבנים הגאונים שליט"א שידונו בשאלה זו, ומפיהם תצא ההוראה לישראל.
♦
קושיא על האיסור ללמוד בת"ב
איסור זה שגזרו חז"ל ללמוד בת"ב, הוא לכאורה דבר תמוה מאוד. שהסברא אומרת אחרת, שיום זה שנחרב בית חיינו יש להתחזק יותר בלימוד התורה, וכפי שאבאר.
♦
אבילות על החורבן – השתוקקות לבנין ביהמ"ק
הנה יש להתבונן מה הוא ענין האבילות על חורבן בית המקדש, בפשטות בוכים על בית המקדש, שהיו לנו שם השראת השכינה וקרבת אלקים ואין לנו עוד, ועל כן אנו בוכים ביום שאירע חורבן נורא זה. אולם הבנה זו בת"ב קשה להבין, שהרי אנו נמצאים כבר אלפיים שנים בגלות, ואין אנו זוכרים כלום מן המקדש, וגם הדור שלפנינו אינו זוכר כלום וכן הדור שלפניהם וכן הלאה, כמעט שאין אדם יודע שם סבו שהיה חי בזמן הבית. ואם כן הבכיה על מה? איך יכול אדם לבכות על דבר שהוא רחוק כל כך מדעתו? אולם גילו לנו גדולי ישראל שתכלית הבכיה היא לא על מה שהיה לנו ואבדנו, אלא על מה שאנו יכולים להשיג ולא קבלנו עדיין. דהיינו, אם לא היה המקדש נבנה מעולם רח"ל, לא היה מקום לבכות על דבר שנאבד לפני אלפיים שנה, אלא כיון שהוא עומד להיבנות, אנו בוכים על שאנו יכולים לחזור לקדמותנו ועדיין לא חזרנו מפני חטאינו. ולכן אנו בוכים על שנאבד מאתנו הבית המקדש, שזכינו שהקב"ה השרה שכינתו בתוכינו, ואבדנו את כל מעלותינו בשביל עונותינו. ותפקיד האבילות להתעורר ביום זה על מה שאבדנו. איזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו (חגיגה ג:), שנכנסה בנו רוח שטות, אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג.), וגרמה לנו את כל הצרה הזאת. ולכן יש לנו להתחזק ולשוב אל הקב"ה בתשובה שלימה, שנזכה עוד הפעם לבנין בית המקדש.
יסוד זה מצינו בדברי החת"ס, שכתב (דרשות ח"ג פ"ד): "אבל הענין כי נתבונן איך היתה כזאת שזה קרוב לאלפיים שנה שכחנו כל טוב בעוה"ר ועדיין לא נשכח ביהמ"ק ועפעפינו יזלו מים מה שלא אירע כן לכל אומה ולשון אשר נאבדו מתוך הקהל ושכחו זכר טובתם ולא בכו בכי רב כמונו ישראל, אבל הענין כי זהו נחמה גדולה שאין מקבלים תנחומין על החי משא"כ מת גזירה שישתכח מן הלב לכל כל האומות שאין להם תקוה לחזור למה שנאבד מהם לכן נשכח זכרם מפיהם אבל אנו בני ישראל שמצפים ומקוים ליום שעתיד הקב"ה לירד למטה וחומת אש סביבו וחסידינו יחיו ויראו וישבעו מטובו, ע"כ אין אנו מקבלין תנחומין על החי, נמצא שזה האבל לנו לנחמה גדולה, וע"כ תשעב באב הוא מועד גדול כי בו נדע ונשכיל שעתידים אנו לחזור לקמותינו כמי נעורינו". יוצא מדבריו שאם לא היה המקדש נבנה עוד רח"ל, לא היה מקום לבכות על זה, וכמו מת שנשתכח מן הלב, ולכן הגוים אינם בוכים על מה שהם אבדו. אבל כיון שעתיד להיות בית השלישי, לכן יש לנו לבכות, כיון שהוא דבר חי ואנו בוכים שיחזור לקדמותו.
וכן יש לדייק מדברי הקדושת לוי (דברים) שכתב: "אלי ציון ועריה כמו אשה בציריה (קינות ליום תשעה באב). והכלל, כי האשה בשעה שכורעת לילד יש לה צער, אבל באמת אחר כך כשתלד יהיה לה שמחה גדולה. וכן כל העומדים שם אפילו בשעת צערה יש להם שמחה, כי הם יודעים שבוודאי תלד בן או בת וזה באמת הוא שמחה. וגם לה באמת יהיה אחר כך שמחה כשתלד, רק שבשעת מעשה יש לה צער. כן באמת ציון, אפילו שעכשיו יש לה צער מחורבנה, הוא רק כמו 'אשה בציריה', אבל באמת הקדוש ברוך הוא יש לו שמחה מזה, כי הוא יודע שהצער הוא רק לשעה, אבל אחרי זה יבנה הקדוש ברוך הוא ביתר שאת ויתר עוז". הרי שענין אבילות על החורבן הוא לא כמו אבילות על דבר שאינו עוד, אלא הוא כמו אשה בציריה, שיודעים שבסוף תבא השמחה. וכן כתב הפרי צדיק (דברים): "אמנם המכוון הוא שזוכה ורואה עוד בעת האבל הוא מרגיש הארת השמחה". הרי שהאבילות בת"ב היא לא על אבילות של יאוש שאבדנו דבר שאינו חוזר, אלא כאשה בציריה שהוא צער של שמחה, ובהשקפה זו הלכו גדולי הדורות עד אין מספר, כמו שיראה המעיין במאמרים לתשעה באב,
♦
הטעמים למה נחרב הבית והארץ
וחרבן ירושלים מצינו בגמ' (שבת קי"ט:) כמה עבירות שהם עברו, שזה גרם לחורבן: "אמר אביי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת, שנאמר ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם. אמר רבי אבהו לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית, שנאמר הוי משכימי בבקר שכר ירדפו וגו' וכתיב והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם ואת פעל ה' לא יביטו וכתיב לכן גלה עמי מבלי דעת. אמר רב המנונא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן, שנאמר: שפך על עולל בחוץ וגו' מה טעם שפך משום דעולל בחוץ. אמר עולא לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו וגו'. אמר רבי יצחק לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול, שנאמר והיה כעם ככהן וכתיב בתריה הבוק תבוק הארץ. אמר רב עמרם בריה דרבי שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה. מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה אף ישראל שבאותו הדור, כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה. א"ר יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד (אין) [לאין] מרפא".
ועיין שם במהרש"א שלא פליגי אהדדי, אלא כל אחד מבאר עונש אחר שהיה בעת החורבן למה הוא בא. ועוד הוסיף שעדיין יש לנו לתקן את כל עוונות הנ"ל: "והנה רוב עונות וכמעט כולם הם בדור הזה בעו"ה. איסורי שבת מעט מזעיר שנזהרים בהם ורבים שאינן יודעין באיסורן וראוי בכל קהלה להודיע ברבים לדרוש להן ולהודיע איסורן. ובכל מ"ש רבים הם שדרך חיוב הוא להם להשתכר במ"ש ולבטל ק"ש של שחרית בזמנו. ביטול תינוקות של בית רבן הוא מצוי בכל קהלה גם הבחורים מבטלין רוב הימים בבין הזמנים והולכים ברחובות בביטולים וטיולים. בענין שהשוו קטן כגדול הוא פרוץ בדור הזה שכ"א רוצה להיות רב ואב"ד באין תורה והוא בכלל רבים חללים וגו' וכ"א רוצה להנהיג עצמו בעשירות בין בבגדים בין בבתים ובכל דבר וזה יבא לגזול חבריו. ההוכחה בעיקרי הקהלות אינה כלל שאומר כ"א על חבירו ראוי לחוש על כבודו. ביזוי ת"ח ושלא לקבל תוכחתם מצוי הוא בכל יום. משא ומתן אינו באמונה בכל מיני אונאה ורבית וגזילה עד שנעשה כהיתר למי שבא לידו ממון חבירו ואינו משלם ויש לכל ירא ה' וחרד לשום לבו לכל זאת ומי שבידו למחות ימחה ויוכיח זה את זה על כל זאת".
וכן איתא עוד בגמ' (שם קי"ח:) "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנאמר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי וגו' ". הרי שבזכות השבת יגאלו, ובוודאי אי אפשר לשמור את השבת כהלכתה אם אינו יודע הלכות שבת.
ועוד מצינו בגמ' (שם ל"ג.) למה נחרב הבית, ולמה הלכו בגולה: "בעון שפיכות דמים בית המקדש חרב, ושכינה מסתלקת מישראל, שנאמר ולא תחניפו וגו' ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה, הא אתם מטמאים אותה אינכם יושבים בה, ואיני שוכן בתוכה. בעון גלוי עריות ועבודה זרה והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם, ומגלין אותן, ובאין אחרים ויושבין במקומן, שנאמר כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו' וכתיב ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה וגו' וכתיב ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה ובעבודה זרה כתיב ונתתי את פגריכם וגו' וכתיב והשמותי את מקדשיכם וגו' ואתכם אזרה בגוים. בשמיטין וביובלות כתיב אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם וגו' וכתיב כל ימי השמה תשבת". והגמ' ביומא (ט:) מפרט העוונות שגרמו לחורבן בית ראשון ושני: "מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלשה דברים שהיו בו עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים וכו'. אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם.
ובגמ' (ב"מ פ"ה.:) איתא: "אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ, דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו. שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה". יוצא מכל הנ"ל שחורבן הבית וחורבן הארץ וחורבן ירושלים והגלות, הכל בא בשביל שלא קיימו את התורה, ואם כן התיקון לזה הוא לקיים את מצוות התורה באהבה ויראה.
ואם כן דבר פלא הוא עד מאוד, שדווקא ביום זה שאנו מקוננים על חורבן המקדש ירושלים והארץ, אסרו חז"ל ללמוד. הא כל עניין האבילות הוא בשביל, להבא לזכות להבית המקדש השלישי, ויזכו לזה ע"י שישמרו את התורה, שההתרשלות בזה גרם לחורבן. ואם כן מובן שביום זה יתחזקו יותר בלימוד התורה. ואפילו אם יש לו שמחה ע"י למודו, מה בכך, הא למעשה גורם משום זה שיבנה הבית. ואין בשמחה כזו סתירה לאבילות על הבית, שבזכות לימוד התורה ושמירת המצוות יחזרו ישראל לארצם וייבנו עריה ובית המקדש.
♦
התירוץ – קושיא על נוסח הברכה שלא עשני גוי
ונלפע"ד לבאר הענין בהקדם קושיות העולם, שמביאים המג"א והט"ז (סימן מ"ו) למה תקנו את נוסח הברכה שלא עשני גוי בלשון שלילי, ולא שעשני ישראל לשון חיובי. ומתרצים ע"פ דברי הגמ' (עירובין דף יג:) ת"ר שני שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו. ולפי"ז מובן שלא תקנו בלשון חיובי, דאדרבא טוב שלא נברא ואיך יברך "שעשני", אלא מברכים שלכל הפחות לא עשני גוי. וידוע קושיית הגר"ש קלוגר ושאר אחרונים, דאם כן איך מברכין תחת החופה "יוצר האדם", הא טוב שלא נברא.
♦
ביאור פרשת המרגלים
ויש לתרץ בהקדם ענין פרשת המרגלים, שעונשם היה להשאר במדבר ארבעים שנה, וטעם עונש זה כתיב בתורה (במדבר יד – לד) "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם, ארבעים שנה". ולכאורה ענין זה צריך ביאור רב. הא ידוע, שמידות הקב"ה לשלם מדה כנגד מדה, ולמה היה ענשם "יום לשנה". וכבר עמדו בזה גדולי הדורות, עיין בחת"ס שלא היה עונש, שרק יום אחד בשנה בת"ב מתו, ועיין שפ"א ועוד. עוד צ"ע לשון יום לשנה, שלכאורה היה צריך לכתוב שענשם "שנה ליום" שהלכו. וכבר עמד בזה זקיני הגאון ר' חיים הכהן ראפאפארט זצוק"ל. עוד צ"ע, שעיקר עוונם היה שהם הוציא דבה על הארץ, ולכן כתב רש"י – ריש הפרשה – שלכן נסמכה פרשה זו לפרשת מרים, לפי שמרים לקתה על עסקי דבה שדברה על אחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר. ואם כן היה ענשם צריך להיות כמו מדבר לשון הרע – צרעת, ולא היו ענשם במיתה.
וי"ל בהקדם דברי הגמ' בסנהדרין (דף כד.), דאיתא שם החילוק בין ת"ח שבבל לת"ח שבארץ ישראל א"ר אושעיא מאי דכתיב ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם אלו ת"ח שבא"י שמנעימין זה לזה בהלכה חובלים אלו ת"ח שבבל שמחבלים זה לזה בהלכה, ויאמר אלה שני בני היצהר העומדים וכו' ושנים זיתים עליה אלו ת"ח שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית. והגמ' מסיימת שם במחשכים הושיבני כמתי עולם, אמר ר' ירמיה זו תלמודה של בבל. ואיתא בספרים הקדושים שתלמוד בבל נקרא "הולך בחושך", שאין הוא מבואר מיד אלא צריכים לעמל רב כדי להגיע להאמת, משא"כ תלמודה של א"י הוא "נועם ומתוק", כיון שאין צריכים לעמל רב, ואין בו הרבה ספיקות והולך באור.
ויש לפרש למה באמת כן הוא, ע"פ דברי המדרש (ב"ר פ"ה ס"ח) למה נקרא שמו ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה שארץ מלשון "רצון". ואיתא בשם משמואל (פ' שלח ועוד מקומות) שמדרש זה נאמר על ארץ ישראל דוקא, שארץ זו רצונה לעשות רצון הקב"ה. נמצא שבא"י הטבע בעצמו רוצה לעשות מצות ה', ועפר הארץ, שהוא בכל מקום המקור לעצלות וסתירה לזריזות, כאן הוא "סיבת הדבר" לעשות רצון ה'. ועפי"ז יש לבאר את דברי הגמ' בזבחים (דף קיג.) על הפסוק "בן אדם אמר לה את ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם", ונחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל, ר"י סבר אתמוהי מתמה קרא, כלום לא מטוהרה היא כלום ירדו עליך גשמים ביום זעם, דהיינו בהמבול, ור"ל סבר קרא כפשטיה שירד המבול גם שם. ובהמשך שם אמר ר"י שיושבי הארץ מתו ע"י הבלא. ולכאורה צ"ב, דאם כן מה הגדלות שלא ירד שם המבול, הא בלאו הכי מתו בהבלא. אלא לפי הנ"ל יש לומר שבכל העולם הארץ טמאה, והיא סיבה לדחוף את האדם לעבירות שבטבע הארץ היא לרעה. ולכן המבול היה כמו מקוה טהרה, עיין בבני יששכר, והמבול הועיל לטהר קצת את העולם שלא יהיה טבעו כל כך לרעה. משא"כ א"י, הגם שיושביה חטאו ולכן נענשו במיתה ע"י הבלא, אבל הארץ לא היתה צריכה למקוה לטהר אותה, כיון שמונח בעצם הארץ לעשות רצון ה', וטבעה רק לטוב.
ולכן יש לבאר בזה את הסיבה שהשטן בוחר בירושלים. וכידוע דברי הרמ"ק "שהשטן עצמו בוחר שם" ובשאר מקומות הוא רק שלוחיו. וכן איתא מהקדוש וטהור רמ"מ מויטעפסק, שהתנה בחו"ל עם היצר הרע או הוא עולה או הוא, שניהם ביחד אי אפשר, וכשעלה שוב מצא השטן ושאל לו למה עבר על תנאו, ותירץ לו השטן ששם בחו"ל הוא רק שלוחו אבל הוא בעצמו נמצא כאן. ובביאור הדבר נראה, שכיון שטבע הארץ לעשות טוב, לכן לא מועילים שלוחיו של היצר לפתות לעשות עבירה, אלא צריכים את השטן בעצמו כדי ללחום עם הטבע הטוב. ולכן מובן למה החוטא בא"י חטאו גדול עד מאוד, עיין ברמב"ן בפרשת סדום, כיון שהטבע לעשות טוב, נמצא שהחוטא עושה נגד הטבע ונחשב כמזיד יותר.
ובזה יש לבאר את ענין המרגלים ששלח משה, שמשה רבינו רצה שיראו תורת א"י איך שנקנית במתיקות ולא ביגיעה. והטעם שבחו"ל הטבע לרע, וכדי שיבין את התורה צריכים להחליש את טבעו הרע ולשבר את גופו כדי שיקלוט מוחו את דברי התורה שהם אש קודש. משא"כ בארץ ישראל, שטבעה טוב, אין צריכים לעמל וליגיעה כדי לשבר את גופו הרע, דאדרבא כל הטבע שם הוא לטוב, ומשה שלח אותם שיבינו דבר זה.
ועיין בבעל הטורים עה"פ ועליתם את ההר (במדבר יג – יז) כתב הבעה"ט "את ההר" גימטריא תורה. וי"ל הרמז שמשה שלח להם שיראו את תורת א"י. אבל המרגלים מאסו בזה, שהם רצו דוקא יגיעה לעמול על דברי תורה ולא לקנות את התורה בקל, הם לא רצו "בנהמא דכיסופא". אבל יהושע וכלב עמדו נגדם בגבורה, כיון שהגם לפי ראות עיני בני אדם יותר חשוב "לעמול" על ד"ת, אבל לא נברא האדם כדי לעמול אלא כדי לעשות "רצון השם", ואם רצון השם הוא שיעמול אז עמלים, ואם רצונו יתברך שלא לעמול אז אין עמילים, ומבטלים את רצונינו והרגשתינו לרצון השם. ולכן אמר כלב "עלה נעלה", וכתב רש"י "אפילו בשמים נעשו סולמות ויעלו לשם". ויש לבאר שכלב אמר להם שגם אם יצוה לנו לעלות בשמים ונהיה כמלאכים שאין להם בחירה טוב ורע, גם כן יעלו, שאם רצונו בכך אז נבטל רצונינו לרצונו. הגם שאנו יודעים שאדם גדול ממלאך, שיש להקב"ה יותר נחת רוח מאדם שיש לו בחירה ובוחר בטוב.
ועפ"ז יש לבאר את העונש של המרגלים, שחטאם היו שהם חשבו "יום לשנה יום לשנה דוקא", שכל יום שהלכו בא"י ראו שהם יכולים לקנות קנין התורה מה שצריכים לעמול בחו"ל בשנה. ולכן כתיב באופן זה, לא שנה ליום, שהתורה רצתה לרמז למה נענשו שנה ליום, שהם מאסו בכל יום שהיו בא"י ע"י התחשבות ששנה בחו"ל של עמילות יותר טוב מלקנות ביום אחד.
♦
בא"י נוח שנברא משלא נברא
ויש לחדש שכל המחלוקת אם יותר נוח לאדם שנברא או שלא נברא היא בחו"ל דוקא, שהטעם שנוח לו שלא נברא נראה משום שיותר קרוב אדם לרע ולחטא מלעשות טוב, וזה שייך לומר בחו"ל. משא"כ בא"י, שהטבע מושך לטוב וכדלעיל, לכו"ע יותר נוח לאדם שנברא. ויש להעיר שלפי זה בא"י הוה ליה לברך שעשני ישראל. אבל יש לומר שיש הרבה דרגות בזה, ושלימות הענין היא שיהיה ממש טבעם רודפים אחר הטוב, יהיה רק כשיהיה תיקון השלם, ואפשר לחדש שאז יברכו שעשני ישראל. אחר כך מצאתי שכבר כתב כן הרמ"ע מפאנו שלעתיד יברכו שעשנו ישראל, ברוך שכונתי להאמת. וכן בדור המרגלים, שהיו דור דעה ולא קם דור כמוהו, אם נכנסו בארץ היו במדריגה כעין התיקון השלם, ולכן כיון שהם מאסו בכל זה "וימאסו בארץ חמדה" לכן הם רצו להיות במצב של נוח שלא נברא יותר משנברא, לכן ענשם מדה כנגד מדה שהם מתו, ולפי כל הנ"ל יש לתרץ את קושית הגר"ש קלוגער, שחתן כאילו מעמיד מחורבות של ירושלים ומקרב את הגאולה, ולכן מברכים אז יוצר האדם, רמז שאז בעת הגאולה יהיה "טוב שנברא" משלא נברא.
♦
התירוץ למה אסרו ללמוד בת"ב
ובזה יש לתרץ את הקושיא שהתחלנו, למה אסרו חז"ל ללמוד בתשעה באב, הא לכאורה היה צריך להיות להיפך שנתחזק ביום זה בתורה כדי שעי"ז יתקן את מה שעותונו ויזכו לבנין ביהמ"ק. והביאור הוא, כיון שהבכיה בת"ב נגזרה עלינו בשביל שמאסנו בארץ חמדה, וביארנו שהם מאסו בתורת ארץ ישראל הבאה בלא יגיעה אלא היא תורה מתוקה, והם רצו ביגיעת התורה. ולכן גזרו שלא ללמוד בת"ב, לתקן חטא זה שאנו מראים שאין אנו רוצים בתורת חו"ל, אלא אנו מתאוים לתורת ה' של א"י, שהיא התורה האמיתות. וכל זמן שאנו בגלות אנו לומדים את תורת חו"ל, שלא זכינו עדיין לתורת א"י. אבל ביום הזה של ת"ב שאנו צריכים לתקן את ראשית הקלקול, שגרם לנו אחר כך לכל הקלקולים שבאו אחר כן, והוא מה שמאסו בתורת א"י, ע"כ אנו סוגרים אז את הגמ' וכו', ואנו מתפללים להקב"ה שעינינו תראה בהחזרת שכינתו לציון, ויתקיים "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". כמו שצריך להיות באמת.
♦ ♦ ♦