ייצוא אתרוגי שביעית לחו''ל הרב אלחנן סבתו

הערות שוליים

1. ↑ וכן מבואר בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב ויקרא פרשת בהר דף ע:): "אשר בארצך. מה שבארצך אתה אוכל ולא שתוציא חוץ לארץ". וכן הוא בילקוט שמעוני (פרשת בהר רמז תרנט). וע"י נוסחה זו נדחה דיוקו של הרידב"ז (במשמרת להבית דף יח. הע' כז). וגם פירושו של רבנו הלל והקרבן אהרון לא יבא בדקדוק ע"ש.
2. ↑ דיוק ההלכה הוא מהמילים "לך ולעבדך ולאמתך... אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול". כלומר דווקא עבדיך שבארצך יאכלו מתבואת השביעית, ולא עבדים שבארץ אחרת. ולאו דוקא עבדים דה"ה הישראל עצמו, דהא כתיב נמי בהאי קרא "לך".
3. ↑ הר"ש פי' דהוא מקום בסוריא, ובזה כיוון לבאר דר' שמעון דפליג, אהאי פליג. והעתיקוהו הרבה אחרונים. אלא שהרש"ס כתב בשם תרגום ירושלמי לתורה (בראשית יד) שפונטוס הוא תרגום של מלכות אלסר. ואנא חזיתי לתרגום המיוחס ליונתן שם (פס' א, ט) שאת 'אלסר' תרגם 'תלסר'. ואך את 'אמרפל מלך שנער' תרגם 'אמרפל מלכא דפונטוס'. וכן תרגם גם בבראשית פ"י פס' י. וע"ע לקמיה הע' כט.
4. ↑ בדרך כלל כשהגמרא מדקדקת בלימוד מהפסוק, ש"מ שהוא לימוד גמור מדאו' ולא אסמכתא. כפי שכתבו התוס' בסוטה לב: ד"ה ורבי, וסוכה ט. ד"ה מנין. וכן כתב היד מלאכי (בכללי התלמוד כלל תלא).
5. ↑ ועי' באגרות משה (או"ח ח"ה סי' מב) שכתב: ולהרמב"ם פ"ה משמיטה הי"ג שפוסק דאין מוציאין פירות שביעית לחו"ל, לא אסרם באכילה מחמת שעברו על איסור כשהוציאום, דהא לא כתב זה. וגם הראב"ד לא השיג לכתוב שאם הוציא אסורין באכילה, משמע שחזר בו מפירושו בבאורו על תורת כהנים בהר פרשתא א' ה"ט דאסורין באכילה בחו"ל מאיזה גזירה. ואף אם לא חזר בו הוא רק דעת יחיד, והוא גם לשיטתו רק באיסור דרבנן שודאי יש להורות ככל הראשונים שלא נאסר לאכילה אף בחו"ל עכ"ל. ואחרי בקשת המחילה מכת"רו דבריו ז"ל קשים לי מאוד. חדא, כיצד הסיק שהראב"ד חזר בו מחמת שלא השיג, הא לא כתב הרמב"ם שמותרים הפירות, והו"ל להסיק לאידך גיסא, שהראב"ד הבין שאף הרמב"ם סובר שהפירות אסורים. והיאך הוא דוחה את המפורש מפני הסתום. ועוד דאפי' היה הרמב"ם כותב במפורש שמותרים הפירות באכילה, והראב"ד לא היה משיגו, לא הוה לן למימר שחזר בו, כמש"כ הברכי יוסף (או"ח סי' קפח אות ה) וז"ל: טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך אתה ה' אמ"ה וכו'. הטור כתב משם הראב"ד דאומרה בלא שם ומלכות. וראיתי להרב שיירי כנה"ג שכתב וז"ל: "לא ראינו שכתב הראב"ד זלה"ה כן בשום מקום לא בהשגות הרמב"ם ולא בהשגות המאור, ואם הטור מצא כן בתשובותיו או בחידושיו למה בהשגותיו פ"ב דברכות לא השיג וכו'. י"ל או שהראב"ד אינו חולק על זה או שלא הבין בהרמב"ם וכו', והנכון שהראב"ד חזר בו", עכ"ל שכנה"ג בקיצור וכו'. והנראה בזה, דכיון דבדבר זה הרי"ף ובה"ג ס"ל דלא כהראב"ד, לא השיג על הרמב"ם, כיון דכמה גדולים סברי כוותיה. ואף דזמנין דמשכחת דמשיג גם באופן זה, מ"מ אין מזה ראיה דחזר הראב"ד, או להקשות עליו אמאי לא השיג, דכגון זו דאיכא מרבוואתא קמאי דסברי כוותיה זמנין דלא משיג. עכ"ל הברכ"י. (כבר ציין בזה הגרי"ח סופר בספרו כנסת חיים עמוד ט עשרות רבות של מקומות דפליג על הרמב"ם ולא השיגו במשנה תורה). ומש"כ האג"מ עוד שהוא דעת יחיד, אף זה אינו מחוור כי אף הרש"ס והגר"א ס"ל כוותיה. ושאר הראשונים לא מצאנו מי מהם שיכתוב להדיא שהפירות מותרין, עד שנוכל לומר ש"כל הראשונים" פליגי עליה. וצע"ג.
6. ↑ היינו טעם לאיסור האכילה ולא לאיסור ההוצאה. וכ"מ ברש"ס (פ"ו הל' ד) שהעתיק את טעם הראב"ד, ואח"כ כתב בטעם ר' שמעון שמתיר להוציא לסוריא: "כיון דנהגא בה שביעית דלא נעבד וכו' מצי למיכלינהו שם דלא יפשע שלא ינהג בהם קדושת שביעית". אלמא באכילה תליא מילתא. וראיתי בשו"ת מחזה אברהם (שטיינברג סי' קמו) שכתב להיפך שעיקר האיסור הוא ההוצאה, וקנסו באכילה את מי שמוציא משום שהוציא במזיד, ולפיכך אחרים מותרים לאוכלו אף בחו"ל. ובמחכ"ת לא ידענא מאי קאמר.
7. ↑ מתוך טעם זה מוכח כי לדעת הראב"ד הפירות הגדלים בסוריא ואפי' הגדלים בכזיב ומשם והלאה [מקום שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל, שנחשבים חו"ל לענין איסור הוצאת פ"ש כדלקמן "הגדרת חו"ל"], אין בהם קדושת שביעית. ולפיכך יש מקום להאי חששא. והרי זה כשיטת הרש"ס (פ"ו ה"א ד"ה נאכל), וכן העלה המהרי"ט בתשובה (ח"א סי' מז) ושכן נהגו רבותינו הקדמונים שבירושלים, וכן כתב הגר"א בשנות אליהו (פ"ו משנה א). אך מי שסובר שיש קדושת שביעית בפירות אלו לא יוכל לסבור טעם זה (ועי' מה שנדחק מאוד בזה בבה"ל שבדרך אמונה).
8. ↑ וחשש זה קיים גם לאידך גיסא, דהיינו פירות חו"ל שנכנסו לארץ, שפסק בהם הרמב"ם (שמיטה פ"ו ה"ה) שלא יהיו נמכרים במדה או במשקל או במנין, אלא כפירות הארץ - אכסרה, ואם היו ניכרין שהם מחו"ל מותר (ומקורו בתוספתא פ"ד הי"ח והובאה בירושלמי פ"ח ה"ג). וטעם שני האיסורים זהה, והוא למנוע חילול וזלזול בפירות שביעית. אלא שפירות חו"ל שנכנסו לארץ יש לנהוג בהם קדושה, ופירות א"י שיצאו לחו"ל נאסרים באכילה. (וע"ע בספר כפתור ופרח בשלהי פרק מז, שאף הוא כרך שני איסורים אלו יחדיו). אמנם לפי"ז נראה שאין להקל היכא שרוב השוק הוא מפירות חו"ל, דאדרבה החשש שיחללו קדושת פירות שביעית הוא גדול יותר. ולא הובנו לי דברי החזו"א שהיקל בזה להחשיבם כניכרים (בסי' יד ס"ק יב). וגם דברי מרן הרב קוק שהקל בזה מטעם שאין פירות שביעית מצויים ואין לגזור רובא אטו מיעוטא (ע"ע בקונ' אחרון סי' כ לגבי פירות נכרים) לא זכיתי להבינם, דאחר שגזירה זו כבר נגזרה מימות עולם לית לן סמכות להתירה. ולא גרע מנטילת ידיים לחולין, שכל איש ישראל מחויב בה אע"ג שאינו כהן ואין בביתו תרומה גזרו רובא אטו מיעוטא. ואף בזה"ז, דליכא כלל אכילת תרומה מפני הטומאה, אעפ"כ לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בהמ"ק ב"ב לאכול בטהרה. ה"נ בגזירה זו, על אף שנתבטל הישוב לא בטלה התקנה. וזו רק דוגמא לאחת מיני רבות וצע"ג). גם מש"כ החזו"א להקל היכא שניכרים רק לבקי ורגיל ולא לרוב בני העיר, אין לזה ביאור לפי קוצר דעתי. (ועוד נראה לכאו' שמלבד איסור מכירה בדקדוק בפירות חו"ל שבארץ, יש לנהוג בהם גם קדושת שביעית, בהם ובדמיהן וכן אסורים בסחורה, שהרי זהו טעם איסור המכירה בדקדוק, כמבואר ברמב"ם ובירושלמי (פ"ח ה"ג וברש"ס שם, ובפי' המשנה להרא"ש) מלבד ביעור שא"צ, כדמוכח במבי"ט ח"א סי' כא ואינו מוכרח וצ"ע). ומאידך מתוך השוואת האיסורים נראה שיש ללמוד להקל בהוצאת פירות שביעית לחו"ל היכא שניכרים שהם מא"י, ומותר בזה אף לאוכלם בחו"ל (לפי טעם הראב"ד בלבד).
9. ↑ ועי' בשו"ת באהלה של תורה (שביעית סי' ח אות יב) שכתב כי בזה"ז שאף בא"י יש לחשוש שלא ישמרו על קדושתם של פירות שביעית, אין מקום לאסור להוציאם לחו"ל. ואין זה מובן לפענ"ד, שכן היה לו לומר שאף בא"י יש לנהוג בהם משנה זהירות, ולא למילף ממקלקלתא לקלקל עוד ולהוציא לחו"ל. ומי שאכל שום וכו'.
10. ↑ טעם זה לכאו' קשה, שכן המחלוקת איננה רק לגבי הוצאה לסוריא, כי אם לכל מקום שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל, כדלקמן "הגדרת חו"ל". ולא שייכא הא מילתא לכיבוש יחיד. וצ"ע.
11. ↑ ולפי"ז אף הר"ש מכת הסוברים שאין קדושת שביעית בפירות אותם המקומות, וכדלעיל הע' ז. וכ"כ בדעת הר"ש אחרונים רבים, הלא המה פאה"ש (סי' כג בית ישראל אות כה) משנת ר"ב (הוב"ד במשנת יוסף ח"ב עמ' קט), תורת הארץ (ח"ב פ"ב ס"ק לט), ספר השמיטה (עמ' מז הע' 1) ומעדני ארץ (סי' ח אות ה).
12. ↑ ותמה עליו הגרש"ז ז"ל במנחת שלמה (פ"ו מ"ה) עד להפליא דא"כ אסורים באכילה לעולם, דהיינו אף אם יוחזרו לארץ, שכך הדין בקדשים שיצאו חוץ למחיצתן. והניחו בצע"ג. ולא השגיח הרב ז"ל שאח"כ (בביאור הגמ' בד"ה מביאן לארץ) ביאר רש"ס כוונתו שמדמהו לקדש דמעשר שני, ולא לקדשי מזבח. ובזה הדין פשוט שמע"ש שיצא חוץ למחיצתו נאסר באכילה, וכשחוזר יחזור להיתרו (חולין סח:).
13. ↑ וז"ל הר"ש (שביעית פ"ו משנה ה): "שמן שרפה - שמן תרומה שנטמא ולשריפה עומד כדאמר בפ' במה מדליקין (דף כג ב) ואשאר שנים קאי, דבעי שריפתו בארץ, ומעלה בעלמא משום דאשכחן גבי קדשים דשריפתן במקומן. וכן פירות שביעית בעינן ביעור בארץ. וסתמא כר"ש בן אלעזר, דתניא פירות שביעית שיצאו מחו"ל לארץ מתבערין במקום שהן דברי רבי, ר"ש בן אלעזר אומר מביאן בארץ ומבערן שנא' (ויקרא כה) בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. ודבר תימה למאן דפסק בפ' מקום שנהגו (דף נב:) [דאין] הלכה כר' שמעון בן אלעזר היכי שביק מתני', ושמא לכתחלה אפילו [רבי מודה] לר' שמעון בן אלעזר דאין מוציאין אפילו קודם הביעור. ורב ספרא דאפיק גרבא דחמרא בשביעית מא"י לחוצה לארץ שוגג היה. וברוב ספרים גרסי' רב ספרא נפק מא"י לחוצה לארץ הוה בהדיה גרבא דחמרא דשביעית, משמע דלאו אדעתיה".וככל החזיון הזה כתב גם הרא"ש שם וז"ל: "וכן פירות שביעית צריכין ביעור בארץ. וסתמא כר"ש בן אלעזר דתניא בתוספתא ומייתי לה בפרק מקום שנהגו פירות שביעית שיצאו מהארץ לחוצה לארץ מבערן במקומן דברי [רבי] ר"ש בן אלעזר אומר מביאן בארץ ומבערן שנאמר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, [ותימה] דבפרק מקום שנהגו פסיק [דלית] הלכתא כר"ש בן אלעזר ושבק מתני' דהכא גבי רב ספרא דאפיק גריוא דחמרא, ושמא לכתחילה אפילו [רבי מודה ל] ר"ש בר' אלעזר (מודה) דאין מוציאין קודם הביעור, ורב ספרא בשוגג הוא דאפיק".
14. ↑ ודלא כהרב תפארת ישראל, שכתב בהלכתא גבירתא דהאיסור להוציא אינו אלא אחר שהגיע זמן הביעור. ובאמת שאפשר כי אף הוא לא כתב כן אלא על דרך הרבותא, שכך לשונו: "אין מוציאין אפי' תרומה שכבר נטמאה או פירות שביעית לאחר זמן הביעור מא"י לחו"ל וכו'". וי"ל דהאי 'אפילו' קאי אתרוויהו. וכן יש לבאר את דעת פאת השלחן (בית ישראל כד, נו) שכתב "וכן פירות שביעית איירי בכה"ג לאחר הביעור דלדעת רבינו והראב"ד לשריפה עומד", שכוונתו אף לאחר הביעור. שהרי לא כתב זאת אלא כדי לבאר מאי רבותא באיסור פירות שביעית על פני איסור הוצאת סתם פירות א"י. אומנם בשבת הארץ (כנראה) דייק מדבריו (לפי המציינים שם) שאין רבותא אחרת, ולכן קודם זמן ביעור יהיה דינם כמו איסור הוצאת שאר פירות א"י של כל השנים. וממילא ע"פ האופנים שהתירו האחרונים שם - יהיה מותר אף בשביעית. ולכאו' אינו מוכרח, די"ל חדא מתרי ותלת טעמי נקט.
15. ↑ ומטעם זה היקל הרידב"ז (בית רידב"ז פ"ה אות יח) להוציא אתרוגים לחו"ל, כסבור שאין להם ביעור. ואח"כ חזר בו במקצת (משמרת להבית עמ' כב. בהערה אות ל). והגרש"ז במנח"ש (פ"ו מ"ה) תפס עליו, דודאי אית להו ביעור. וגם מדברי הרב המג"ן בשו"ת גדולת מרדכי סי' ט סוד"ה אמור מעתה, מוכח שלא כדבריו.וכאן המקום להעיר כי אע"פ שבאוצר בי"ד אין דין ביעור, כדמוכח מדברי הרמב"ן (ריש פ' בהר), מ"מ אין לסמוך על זה להוציא פירות אוצר בי"ד לחו"ל. שהרי רק בזמן שהפירות ברשות בי"ד בזמן הביעור הוא דאין בהם דין ביעור, אך מי
16. ↑ שקנאם או קיבלם מבי"ד קודם הביעור, פשוט שצריך לבערם כשמגיע זמן הביעור. שהרי הטעם שאין בי"ד צריכים לבער [להפקיר] הוא מפני שגם בידם נחשבים הפירות הפקר, משא"כ כשהם נמסרו כבר להיות בבעלות פרטית. ואע"פ שדין זה פשוט, יש השוגים בכך.
17. ↑ בזה חזר בו הרידב"ז למעשה, וכתב (משמרת להבית עמ' כג הע' יט): "ואחרי שראיתי שגדולי הדור אין מתירין להוציא לחו"ל פירות שביעית אפי' לאחר הביעור אך מדוחק, וא"כ אף שאצלי הוא פשוט שמותר, מ"מ כפפנא ראשי לגדולי דורינו שליט"א וכו'". ואח"כ חזר שוב על סברתו להקל עכ"פ כששביעית דרבנן. והן אמת שלדעת הרא"ש (פ"ט מ"ז) משמע שאחר הביעור (ההפקר) פקעה קדושת שביעית.
18. ↑ ודלא כפי שהציע בציץ הקדש [בהו"א] שישלחו האתרוגים לחו"ל ע"מ להחזירן לארץ לאחר שישתמשו בהן למצוותן. שהרי לדעת ר' שמעון בן אלעזר פשיטא שיחזיר את הפירות שיישארו לו ע"מ לבערן בארץ, ואעפ"כ היה פשוט לו לר"ש תחילה שמתני' שאסרה להוציא פ"ש לחול אזלא כוותיה, אלמא אפי' כשידוע שיצטרך להחזיר הפירות לארץ אסור להוציאן. אמנם באמת לבסוף חזר בו הרב מהצעתו זו, ואסר.
19. ↑ כגון פירות שישית שנתערב בהם 'משהו' מפירות שביעית מין במינו, שלדעת הריבמ"ץ [פ"ז מ"ח] אין בהם קדושת שביעית דהא ליכא תערובת בכדי נתינת טעם, אך חייבין בביעור. (וצ"ע אם זו כוונת הר"ש והרא"ש שם גם כן). ואגב הזכרת דין זה, יש להעיר בדברי הריבמ"ץ שם, שכתב שכיון שאין קדושת שביעית בתערובת משהו, הרי שעד שלא הגיע שעת הביעור מותר לבשלו אפי' עם התרומה וכו', והוא לפלא, שהרי בפ"ח מ"ז פירש הריבמ"ץ גופיה טעם האיסור לבשל ירק של שביעית בשמן של תרומה, ע"מ שלא יביא את התרומה לידי פסול דביעור כאשר יגיע זמן הביעור של הירק של שביעית. אלמא תלי איסור בישול בתרומה בביעור ולא בקדושת הפרי, וממילא הכא היה לו לאסור דהא מחייבי בביעור. וצ"ע.
20. ↑ הוא ר' שמשון מפלייזא, זקנו של הר"ש משאנץ, שחי בזמן ר"ת. והובאה שיטתו זו גם ברש"ס בפרק ו (הל' א), והזכירה שוב בסוף פרק ט לסמוך עליה למעשה. מיהו הואיל וס"ל לרש"ס דאיכא תרי ביעורין - תחילה הפקר ולבסוף איבוד, לא יכול היה לסמוך על סברת הר"ש הזקן אלא בזמן ביעור דהיתרא [הפקר] ולא כשהגיע ביעור דאיסורא [איבוד]. והכרם ציון (פי"ט גידולי ציון ג) לא נחת לחילוק זה.
21. ↑ ומה מאוד יש לתמוה על שו"ת באהלה של תורה (שביעית סי' ח אות יד,יט) שכתב בשם המבי"ט להתיר להוציא פירות שגדלו ברשות נכרים. וזהו בניגוד גמור לדברי המבי"ט.
22. ↑ ויש להעיר כי למעשה הרדב"ז הורה בתשובה (חלק ו סי' ב"א רכא) שאין לנהוג דיני שביעית בפירות גויים שבא"י בין להקל ובין להחמיר. וכן העיר הרב ברכ"י (ביו"ד סי' שלא אות י).
23. ↑ וכן משמע קצת מביאור הרש"ס סו"פ הפיגם, שכתב בסברת השואל מהו להוציא פירות שביעית לאשקלון, דהיינו משום שאוירה טהור. ומ"מ לא ירדתי לסוף דעתו, הרי גם מכזיב ועד אמנה אוירה טהור, והדרא קושייתו לדוכתא מאי קסבר השואל. ע"ש וצ"ע.
24. ↑ אמנם לפי"ז צ"ע בתירוצם הראשון של התוס' בפסחים נב: דשרי להוציא לחו"ל מעט פ"ש לסחורה. ובדרך אמונה (פ"ה ז בבה"ל) תירץ דמיירו שבכה"ג שהם כבר טמאים. ודוחק.
25. ↑ ולפיכך פשוט שאם רוצה להחמיר ולהחזירן לארץ ע"מ לבערן שם - מותר הדבר ותבא עליו ברכה. וכ"מ ברש"י (פסחים דף נב:) שפירש בדעת ת"ק: ולא מטרחינן ליה להחזירן לארץ לבערן שם. וכ"כ רש"ס (סוף פ"ו ד"ה מתבערין). אלמא אם רוצה לטרוח רשאי. וכ"פ מרן בשבת הארץ, ודלא כמנחת בכורים (פ"ה ה"א).
26. ↑ וכן מצאנו בפלוגתא דרשב"א ורבנן אי אחר שהוציא צריך לבער הפירות באר"י או שרי לבערן במקומן מדכתיב "בארצך". ובפסחים מוכח שהיא דרשה גמורה, דהא מקשינן עלה "והא אפיקתיה" ומתרצינן. (עי' לעיל הע' ד וכ"כ החזו"א סי' יג, ג דהיא דרשה גמורה) ופירש ר' דוד בונפיד וכן הוא בריטב"א (בפסחים נב:), דהיינו סיעתא למ"ד שהביעור הוא הפקר, דאיכא למימר דהקפידה תורה ליהנות לבני הארץ. ומדלא חשו לתת טעם לדין שהוא דאו', מוכח שאין בנתינת טעם לדין הוכחה לכך שהוא דין דרבנן. וכן מפורסם פירוש הרמב"ם באיסור קציצת אילנות בשביעית משהתחילו להוציא פירותיהן (שביעית פ"ד מ"י): "מפני שהוא גוזל בני אדם, לפי שה' נתן פירותיהם לכל אדם", אע"פ שבגמ' (פסחים נב:) איתא להדיא שהוא איסור תורה משום לאכלה ולא להפסד, וכ"כ גם הרמב"ם (פ"ה הי"ז), הרי שנתן טעם לדין תורה.
27. ↑ וכן הבין בדרך אמונה פ"ז הל' יב בה"ל ד"ה ולא יעבירם.
28. ↑ וראיתי בספר השמיטה של הרב י. צ. רימון שליט"א שהגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' נו) סובר שתוקפו מדאו'. ואיני רואה זכר לזה בדברי הנצי"ב ז"ל, שלא כתב אלא דאין קניין לגוי להפקיע משום שקדושת שביעית בזה"ז מדאו', ולפיכך יש לנהוג בפירות גויים קדושת שביעית ואסורים בסחורה ובהוצאה לחו"ל. אך לא מיירי בעצם האיסור של הוצאה לחו"ל אם הוא מדאו' או מדרבנן.
29. ↑ ונוראות נפלאתי על החזו"א שכל רז לא אניס ליה, שכתב: "ולהוציאן מן כזיב ועד הנהר ועד אמנום לא נתבאר, וכיון דנחלקו בסוריא משמע דמכזיב ולהלן מותר וכו'" (שביעית סי' יג אות ג). ואולי ביאר הירושלמי הנ"ל כפי' המהר"א פולדא עי"ש. ואומנם צ"ע כיצד פי' את הירושלמי סוף פרק הפיגם. וצע"ג. וכן מצאתי שתמה על זה בדרך אמונה (פ"ה הי"ג בבה"ל) ואעפ"כ בפירושו דרך אמונה סתם להקל כוותיה דהחזו"א. ונשגב זה מבינתי. ומה שאין לתרץ הוא שיותר השגיח החזו"א בסתימת הרמב"ם (שלא כתב אלא "אפי' לסוריא" ולא אסר את כזיב) מאשר בפי' הירו', שהרי כמה וכמה סתומות של הרמב"ם להקל כתב להחמיר בהם, ולמפורסמות א"צ ראיה. רק נביא אחת מהנה והיא באיסור האכלת מאכל בהמה לאדם, שאסר החזו"א (יד, י) ולא כפי שסתם הרמב"ם דאין מאכילין מאכל אדם לבהמה (פ"ה ה"ה) אך לא אסר להיפך, אלמא הוא מתיר בזה, וכפי שדייק בהגהות מהרי"ד לסיפרא.
30. ↑ הרש"ס ביאר דהיו חכמי ביהמ"ד סבורין שר"ש ות"ק אינם חולקים שמותר להוציא לסוריא, אלא ר"ש מאי דשמיע ליה קאמר. וכן ביארו הגר"א והפני משה. ועי' במלאכת שלמה שביאר שסברו שרק על סוריא חלקו, אך להוציא לארץ שנכבשה בעליית מצריים אך לא כבשוה עולי בבל הכל מודים שמותר. וקמ"ל דפליגי. ומשמע שת"ק דמתני' היינו ר' יהודה ע"כ. ונראה כי מה שהיה פשוט לו להרב מלאכת שלמה שחלקו על סוריא הוא מפני לשון הספרא "ולא מה שהוציא עקילס לעבדיו לפונטוס" (וסתם ספרא ר' יהודה) ופונטוס היינו מקום בסוריא כפי שפ' הר"ש שם, אלמא פשיטא שר' יהודה פליג אדר' שמעון ואוסר להוציא לסוריא. אך אין להעיר מכאן על הביאור של הרש"ס והגר"א, יען כי כבר כתב הרש"ס שפונטוס אינה אלא אלסר [או שנער, וכדלעיל הע' ג]. ודוק.
31. ↑ ואע"ג דר"ש במתני' התיר אף לסוריא, כתב הפני משה דתרי תנאי אליבא דר"ש.
32. ↑ שכן הכלל בעלמא דקי"ל כר' יהודה כנגד ר"ש (עירובין מו:). וכן משמע שת"ק דמתני' הוא ר' יהודה, כמש"כ הרש"ס והמלאכת שלמה להדיא, וא"כ כבר פסקו הפוסקים כת"ק.
33. ↑ ומה שהסתפק בזה המשנה למלך (פ"ד הכ"ו) אם לדעתם ז"ל שאר קדושת שביעית חלה על פירות מקומות אלו (ורק ביעור ליכא בהו), וציין לפירושם ז"ל במס' ידיים (פ"ד מ"ג). כל מדקדק יבחין שכוונתם שם לומר שעמון ומואב שנכבשו ע"י עולי מצרים גם נכבשו ע"י עולי בבל (כפי שבאמת גם המל"מ ביאר בדעתם ז"ל, וכן ביאר המנחת שלמה (פ"ו מ"א) ע"ש ואכמ"ל). אך לעולם ליכא קדושת שביעית במקום שכבשו עולי מצרים מכל וכל.
34. ↑ ואע"ג דכל המוכר לסחורה אינו מוכר אלא ע"מ שיאכלוהו, וא"כ הדר למיהוי הוצאה לצורך אכילה, מ"מ לא מיתסר. ומכאן ראיה לסברת מרן הב"י בהל' טבילת כלים (סי' קכ סע' ח) דכלי סעודה שנקנו מגוי לשם סחורה פטורים מטבילה, (ואם שאל ישראל כלי כזה מחנוני ישראל לצורך סעודה א"צ להטבילו), ודימה דין זה לקונה סכין לצורך חיתוך קלפים שפטורה מטבילה. אלמא אע"ג שהכלי שימושו וודאי לאכילה, הואיל ועומד כעת לשם סחורה, אין שם כלי סעודה עליו. וה"נ אין שם מאכל על פרי העומד לסחורה. וע"ע בב"מ פח: "עשר תעשר ואכלת" ולא מוכר, דמדאו' הגומר פירותיו למוכרן לאכילת אחרים פטור מדאו' מלהפריש תרו"מ (רמב"ם מעשר ב, א).
35. ↑ ובאמת שזהו תמוה להעמיד ש"גרבא דחמרא" שהוציא רב ספרא היינו מעט כל כך, שהרי פרש"י בפסחים לו: דהיינו איפה של יין (מנח"ש פ"ו מ"ה). אמנם יש אופנים נוספים שמותר למכור אפי' כמות מרובה, כמש"כ התוספות בר"ה כב. וז"ל: "וי"ל בדבר המלקט ע"מ לאכול והותיר מותר למכור וכו' ואפשר דלוקח ע"מ לאכול לא חשיב סחורה אא"כ לוקח בזול ע"מ למכור ביוקר שקונה להרויח" וכ"כ עוד בתוספות סוכה לט. וז"ל: "לא חשיב סחורה אלא כי ההיא דמסכת שביעית פ"ז (מ"ג) לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו לקח לעצמו והותיר מותר למכור. פי' כשמוכר בשוק הוא הלוקט עצמו אסור, [דללקט] לאכלה אמר רחמנא ולא ללקט לסחורה דהיינו למכור, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו דלא חשיב סחורה כיון דהוא לא ליקטם".
36. ↑ וצריך שתהא כוונתם לשם מצווה בלבד ולא ע"מ להרוויח ממון, דאל"ה הרי זה אסור מדין סחורה. ולא דמי לתגרי מצווה העוסקין במלאכת שמים שנחשבים עוסקי מצווה ופטורים מן המצווה אף כשכוונתם גם להרויח ממון, כפי שכתבו האחרונים (עי' מג"א בסי' לח ס"ק ח ובבה"ל ד"ה הם ותגריהם). דהכא כל כוונת רווח מתורגמת למעשה ע"י גביית כסף נוסף.
37. ↑ אומנם הא מלתא תליא לכאו' באשלי רברבי בדין הפרשת תרו"מ מאתרוגים שנגמרו לשם מצוה - לדעת המהרשד"ם (יו"ד סי' קצב) הם פטורים מדאו', ד"עשר תעשר... ואכלת" אמר רחמנא, דהיינו שגומר פירותיו לאוכלן לעצמו ולא הגומר למוכרן (רמב"ם מעשר ב, א), וס"ל למהרשד"ם דה"ה דהגומרן למצוה פטור. והמהר"ם בן חביב בכפות תמרים פליג עליה, ומייתי ראיה מדקי"ל גבי ערלה בירו' הנוטע לשם מצוה חייב בערלה, ואע"ג דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל. וכ"פ השו"ע יו"ד סי' רצד סע' כד: הנוטע לצורך מצוה, כגון לצורך לולב או אתרוג, חייב. נמצא דהדמיון בין מצווה לסחורה תליא בהאי פלוגתא. ועי' בחזו"ע סוכות עמ' רמט –רנ באסופת דברי רבותינו בעלי אסופות בזה. ואיני מאריך בזה, דהא בלאו הכי לא קי"ל כתירוץ זה של התוס' וכדלקמן.
38. ↑ ופשוט שאין דבריו ז"ל אמורים אלא למ"ד איסור הוצאה לחו"ל מדרבנן הוא, דאילו למ"ד שהוא מדאו' א"א לבאר כן.
39. ↑ ולמד הרב ז"ל מכאן להתיר להוציא פירות שביעית על ידי סחורה בהבלעה, כגון להבליע דמי יין בקנקנים, א"נ שהמחיר יוקח רק בעד המכשירים והטורח [ובצירוף שאין הלוקט עצמו מוכר]. שכ"כ התוס' להתיר סחורה בהבלעה (סוכה לט. ד"ה וליתיב), וכן כתב הר"ש (פרק ז מ"ג) ביתר ביאור, וז"ל: כשהן ה' חברין מלקטין בשותפות וא' מהן מוכר הכל –אסור. אבל אם ליקט לעצמו וחברו ליקט לעצמו ומכר אותן ב' חלקים בבת אחת מותר, דהוי כעין הבלעה, כדאמר מבליע דמי אתרוג בלולב (סוכה דף לט.). אע"ג דמיירי התם לענין דמי פירות שביעית לע"ה, הכא נמי לענין סחורה הוי כמבליע שלו בשל חברו. עכ"ל. אמנם הדמיון של התוס' והר"ש צ"ע, דבשלמא באיסור מסירת דמי פ"ש לע"ה, י"ל דהיכא שאין הכסף עבור פירות שביעית אין המעות חליפי הפירות, הלכך אין הקדושה עוברת אליהן. אך באיסור סחורה, הרי אף סחורה שאינה משתלמת בממון אלא בטובת הנאה אסירא. כפי שכתב הר"ש עצמו (שם) ע"פ הירושלמי וז"ל: וצביעה בשכר - כסחורה, וכתב 'לאכלה' ולא לסחורה. אפי' לצבוע בטובת הנאה אוסר בירושלמי משום סחורה עכ"ל. ולפי"ז מה מקום יש להתיר למכור פירות שביעית בהבלעה, כאשר ברור ש"המתנה" של פירות שביעית היא בעבור טובת ההנאה שמקבל המוכר מהתשלום המופקע על שאר הסחורה המותרת. הרי זו בעצמה סחורה האסורה! וכמו כן, עצם הצביעה בשכר עצמה הלא אינה אסורה אלא מחמת שמסתחר בצבע הקדוש בקדו"ש, והלא הוא נמכר בהבלעה בשכר טרחת הצביעה המותרת. ואעפ"כ אסירא. (וכן תמה המנח"ש שם). וע"ע בשפת אמת (סוכה לט. ד"ה וליתיב ליה) שמחלק להדיא בין הבלעה של פירותיו שלו בשל פירות חברו לבין הבלעה של פ"ש בסחורה המותרת. וז"ל: ונ"ל דהיכא דאיכא איסור סחורה - אפי' בהבלעה אסור, דסוף סוף נותן דמים בעבור פירות שביעית, ומ"ש התוס' בשם הירושלמי במבליע שלו בשל אחרים דמותר, היינו דשל אחרים אינו בכלל סחורה, אבל להבליע בסחורה המותרת י"ל דאסור עכ"ל. וכן כתב החת"ס (שם) בביאור הסוגיא, וז"ל: וצ"ל דהוה סד"א דמכירת האתרוג גופיה סחורה היא ואיסור דאו', ע"כ צריך לקחו במתנה, אך מדאמר רב הונא מותר להערים ולהבליע דמי אתרוג, ואי הוה איסור סחורה דאורייתא, לא הוה שרינן להערים בדאורייתא, אע"כ אין בזה משום איסור סחורה, ומטעם שכ' תוס' שאין איסור סחורה אלא שלוקח וחוזר ומוכר וכו' עכ"ל. מוכח דהיכא שיש איסור סחורה כגון שהוא הלוקט עצמו, אסור להערים ולסחור בהבלעה כה"ג בפרי אחר שמותר בסחורה. אמנם יש להעיר ע"ד ז"ל, כי הר"ש כתב להדיא לדמות הבלעת תבואה שלו בשל חברו להבלעת אתרוג בלולב. וכן כתב הרש"ס להתיר להבליע בסחורה המותרת, ופירש כן את התוספתא (פ"ה הט"ו): "החנוני שהיה מבשל ירקות [הקדושים בקדו"ש] בשביעית, לא יהא מחשב שכרו על דמי שביעית, אבל מחשב הוא על היין ועל השמן [שאינן קדושים] ועל האבטלה". וכתב הרש"ס על זה: "ומבליע דמי הירקות בהדייהו". וכן כתב הפני משה שם. ודע, כי בגמ' בבכורות (לא:) גרסינן להדיא שהבלעת האתרוג בלולב אינה אלא באופן 'דלא מוכחא מילתא' [ולפיכך סבר אביי שם שאין לדמותה למכירת בשר בהמת מעשר אגב עורה]. ופרש"י: משום דדמיו קלים ואינו ניכר שהבליעם בלולב, אבל הכא אפילו דבהבלעה נמי מוכחא מילתא דמוכר הבשר, דהדבר ידוע שאין עור נמכר כולי האי בדמים יקרים עכ"ל. אך מסקנת הגמ' אליבא דרבא, שאפשר להבליע אף בכה"ג שההבלעה ניכרת [וצ"ע בכוונת הרמב"ם שכתב לגבי הבלעה בעצמות דוקא אם הם יקרים]. אומנם היינו דוקא כשאיסור המכירה הוא מדרבנן, ואילו הכא סחורה בפ"ש היא איסור דאו'. אומנם בזה"ז היא מדרבנן. ועיין.
40. ↑ זאת ועוד אחרת, מה שכתבו האחרונים שיש להקל בנידון דידן בספק, לפי תירוץ הראשון של התוספות, הא נמי לא מכרעא, שהיא מחלוקת בדברי האחרונים אם הלכה כתירוץ הראשון שכותבים התוספות בכל מקום, או הלכה כתירוץ השני, וכמו שכתב בספר יד מלאכי (בכללי התוספות אות כד), שהמשפטי שמואל (סימן קכ) כתב שיש לפסוק כתירוץ הראשון. וכן כתב בשו"ת מהר"י קולון (שרש עב), ומהר"י הלוי (סימן א'). ואילו הגאון מהר"א נחום בספר חזון נחום (על קדשים דף קצט) כתב שתירוץ השני עיקר יתד היא שלא תימוט. וכן כתב בספר מטה אשר (דף קג). ע"ש. וכן הסכים בספר נר מצוה חלק ב' (סימן רנח). וראה עוד בשו"ת צפיחת בדבש (סימן מב דף קיב ע"ג). ובשו"ת ערוגת הבושם (חלק אורח חיים סימן ז). ע"שוהרב החבי"ב (בספר דינא דחיי ח"ב דף נו) כתב דכל מקום שקושית התוספות היא לפי ההלכה מביאה הרא"ש בפסקיו, וכשאינו מביאה ש"מ דס"ל דאינה להלכה. (ואין זה עניין לנד"ד, דהא לאו בפסקי הרא"ש עסקינן, עכ"פ רושם מיהא איכא).
41. ↑ אכן מה שהעתיק בב"י לשון תר"י (לב. ד"ה ולא) כך היא: "וכשמביאין פירות לחוצה לארץ מארץ ישראל על הספק אין צריך לשנות המטבע של חוץ לארץ". אך לפנינו בתר"י איתא: "וכשמביאים פירות חו"ל לארץ ישראל", ונחלשה הראיה. אבל באמת שהרשב"א (מד. ד"ה ולענין) כתב: "ומסתברא שאפילו בחוצה לארץ אי אכיל פירות הבאים מן הארץ מברך על הארץ ועל פירותיה". ועפ"ז פסק השו"ע. וקמה הראיה וגם ניצבה.
42. ↑ וכ"מ מהמשך הסוגיא, שכתב רש"י בקס"ד של הגמרא: "ומאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה, ומכשיר אתרוג של טבל, שאסור באכילה ומותר בהנאה". וכן בסוף הסוגיא בד"ה ומאן דאמר. ע"ש.
43. ↑ ולפי דבריהם מוכח שמעשר שני אסור בהנאה בגבולין, שהרי לא הכשירוהו אלא מטעם שיכול לפדותו. ואילו הראב"ד באיסור משהו שלו (פרק ב ד"ה והשביעי) כתב להדיא שמעשר מותר בהנאה (עכ"פ הנאה שאינה של כילוי כמו בטבל). וע"ע שאגת אריה סי' צז.
44. ↑ דפרש"י שם: מדקרינא לא יֵאָכֵל - משמע לא יהא בו היתר המביא לידי שום אכילה, וסתם הנאות לידי אכילה הם באות, שלוקח בדמים דבר מאכל.
45. ↑ וכ"מ מכך שלא פסל הר"ן אתרוג של טבל אלא מפני חלקו של כהן דהוי כאתרוג של שותפין, ולא מחמת שטבל אסור באכילה. [ואע"ג שאסור בהנאה של כילוי, לא אסיר בשאר ההנאות – תוס' שבת כו. ד"ה אין]. והרמב"ן הכשיר אתרוג של טבל להדיא. אך שא"ר פסלוהו, הלא המה הרמב"ם (פ"ח ה"ב) והרשב"א (ח"ד סי' רב) וכן הכל בו (סי' עב) וכ"כ הרא"ה (סוכה לה:). אך הריטב"א (לד: ד"ה של דמאי) הכשיר.
46. ↑ וע"ע ברש"י בדף לה: שפירש היתר אכילה שיש בתרומה טהורה, שהוא היתר אכילה לכהן, "וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן, הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן, אבל פדיון אין לה להיות ניתרת לאכילת ישראל, והאומר כן רשע הוא" עכ"ל. ומוכח מכאן שאילו היה לה פדיון, שפיר דמי נחשבת שיש בה היתר אכילה, וצ"ע מאי שנא ממע"ש דלא אמרינן הכי (עי' מש"כ בזה בכפות תמרים, ובשער המלך פ"ה מהל' לולב). ועי' בר"ן שכתב שאין יוצא באתרוג של תרומה טהורה אלא אם נוטלו כהן שהוא שלו. ופליג על רש"י הנ"ל, וס"ל דבעינן שיהא האתרוג ראוי לנוטל עצמו, ולא מהני לזה מה שראוי לחבירו. (ובזה מובן מדוע ביארה הגמ' (לה:) שהטעם שיוצא בשל דמאי הוא "כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה, והוי עני וחזי ליה", ולא אמרה משום שחזי לעני חבירו. ומ"מ רש"י יתרץ דעני הוא אינו אדם מוגדר כמו כהן, אלא זהו מצב כלכלי של כל אדם, הלכך ליכא למימר מגו דחזי לחבריה חזי ליה). ועוד פליג הר"ן על רש"י, דס"ל להר"ן דאף אילו היה ראוי לפדותו לא היה מהני ליה, כדלקמן הע' מט.
47. ↑ וביאור זה מוכרח הוא בדעת הרמב"ם, דמלבד משמעות דבריו בפיה"מ הנ"ל, הרי כתב בהל' ביכורים (פרק ו הלכה ד) דעיסה של מע"ש בירושלים חייבת בחלה. והכס"מ הקשה שהרי פסק (פ"ג ממעשר שני הי"ד) כר"מ דמעשר שני ממון גבוה הוא, ותירץ בשם הר"י קורקוס דס"ל להרמב"ם כמ"ד דהיתר אכילה דוקא בעינן ולא דין ממון. ואי חוץ לירושלים נמי נחשב שיש לו היתר אכילה, קשה טובא, הכיצד פטר עיסה של מע"ש חוץ לירושלים! ותו לא מידי. וכן הוכיח הערוך לנר (סוכה לה.).
48. ↑ הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' רב) הקשה על סברת אי בעי מתשיל עלה כדי להתיר לצאת בתרומה טמאה, ובין קושיותיו כתב: "ושל מעשר שני נמי, למה לא יצא, והא אי בעי מתשיל עליה, ולכם קרינא ביה". ותמוה הוא מהיכא מייתי לה שלא יצא במעשר שני, וע"כ כוונתו ז"ל למע"ש בגבולין, דעד כאן לא תני יצא אלא בירושלים אך בגבולין לא. אך אין דיוק זה מוכרח שכן שמא כוונתו למע"ש בירושלים לשיטת ר"מ דממון גבוה הוא, ולמ"ד דין ממון בעינן, דביארה הגמ' (לה:) שלדעתו לא יצא. אמנם יש להביא ראיה מהרשב"א בקידושין (נג: ד"ה מעשר) דס"ל להדיא שאין במע"ש היתר אכילה בגבולין ולאו לכם מיקרי. וכדלקמן הע' נב כדברי התוס' שם.
49. ↑ בתוספותיו לקידושין נג: כתב דמעשר שני בגבולין אין לו היתר אכילה. וכמסקנת התוס' שם, וסותר למש"כ בסוכה לה.
50. ↑ ולא כתב משום שראוי לפדותו, דהא ס"ל דמחוסר מעשה הוא. כשם שכתב לחלוק על הרמב"ן שהתיר לצאת באתרוג של טבל מטעם שיכול לסלק את הכהן והלוי באתרוג דעלמא שיפריש על זה. וכתב עליו הר"ן (ברי"ף סוכה יז. ד"ה של דמאי): אבל טבל כיון דאסור ביה עד שיפריש עליו ממקום אחר, כשהוא נוטלו לצאת בו א"א לומר דליהוי דידיה. ע"כ.
51. ↑ ודבריו ז"ל תמוהים מאוד, דהא פשיטא דקודם פדיון אסור להפסידו או להכשירו ומה בכך דיש לו פדיון, כל עוד שלא פדאו קודם יו"ט ודאי לא יטול וצע"ג. וכן תמה בשפת אמת שם. ונראה להגיה "ויוצא בו לכו"ע" [והוחלף למעתיק ב- לכת'], ור"ל דאף לר' מאיר יוצא בו בדיעבד, דהואיל וראוי לפדותו חשיב ממון הדיוט. ונמצאת סברת הריטב"א הפוכה מהתוס' (לה. ד"ה לפי), שכתבו שמחוץ לירושלים לכו"ע הווי ממון גבוה. ועי"ש בהערה 52.
52. ↑ מה שאין כן אם הטעם הוא מפני שיכול להעלותו, היינו שמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, אך לית ביה דין ממון, כפי שכתב החת"ס ד"ה וענין. ומש"כ מהרש"ל בזה לא הבנתי, דס"ל שכוונת התוס' לומר שיש לה היתר אכילה ע"י פדיון, ומאידך דין ממון ליכא שהרי סוף סוף ממון גבוה הוא לכו"ע ואסור לקדש בו עכ"ל. ואיני מבין דבריו ז"ל, דהרי ע"י פדיון מותר גם לקדש בו, ואם לעניין לקדש אינו ראוי השתא כמות שהוא, אף לאכילה אינו מותר. וצ"ע.
53. ↑ עי' בקידושין נג: תוד"ה איהו שכתבו: וקשה מפרק חלק (סנהדרין דף קיב:) דמשמע התם דבגבולין כ"ע לא פליגי דממון גבוה גבי עיסת מעשר שני וכו' וי"ל דאע"ג דלר' יהודה ממון הדיוט הוא אפי' בגבולין, מ"מ קאמר רב חסדא דלאו עיסה היא להתחייב בחלה הואיל ואין ראויה שם לאכול עכ"ל. והשלימו דבריהם בבכורות (ט: תוד"ה ותנן), שהוסיפו: וכן עיר הנדחת לאו שללה הוא כדאמר התם בהשוכר את הפועלים (ב"מ צ.) נמי פטר ר"י מחסימה מעשר חוץ לחומה לאו משום דחשיב ממון גבוה חוץ לחומה אלא משום דבעינן דישוי הראוי לו כדממעטינן הקדש ממעילה עכ"ל. וכ"כ בב"מ שם תוד"ה כאן. (והרב עצמות יוסף בקידושין תמה ע"ד התוס' שם, ולא זכר שר מהתוס' בבכורות הנ"ל).
54. ↑ ודבר חידוש ראיתי באגרות משה (או"ח ח"ה סימן מב) שכתב דאף לרש"י (ד"ה ואם נטל כשר) דנחשב אין בו היתר אכילה, מסתבר שהוא רק במע"ש שעדיין לא היה בהיתר אכילה עד שיבוא לירושלים ויאכל שם. ולא בפירות שביעית שהם בהיתר אכילה מעיקרם בארץ ישראל, דלא נסתלק מהן שם היתר לאכילה בזה שאסרום במקום זה, כיון שלא נאסרו לגמרי עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל, הרי אף מעשר שני היה איזה זמן שהיה בהיתר אכילה מעיקרו, דהיינו קודם שנגמרה מלאכתו וראה פני הבית, שמותר באכילת עראי, ואעפ"כ אחר שנקרא עליו שם מע"ש נאסר. וצע"ג. כמו כן יש להוכיח מסברת הריטב"א שכתב דאתרוג של מע"ש חוץ לירושלים יוצא בו אף לר"מ משום שיש בו דין ממון, דהא ראוי לפדותו, ואעפ"כ משנכנס לירושלים נאסר, מפני שכבר אי אפשר לפדותו כאן. ולא אמרינן דהואיל ומעיקרו היה בהיתר דין ממון, הלכך מותר אף בירושלים [ואין לחלק דהתם משנכנס לירושלים קלטוהו מחיצות ושוב א"א לפדותו, משא"כ בפירות שביעית, דאף אחר שיצאו לחו"ל לא נאסרו לגמרי כי יש להם היתר אם יחזרו לא"י. דהא אף במע"ש בירושלים אית ליה היתר בפדיון אם נטמא (רמב"ם הל' מע"ש ג, ג. והאי דאמר "אם נטמא" אינו בכלל "הואיל", שהרי בידו לעשותו כמש"כ רש"י בפסחים לח. ד"ה או דלמא חד הואיל)], ומדין ממון נשמע לדין היתר אכילה, דהא תרוויהו מ"לכם" נפקי. הלכך נלענ"ד דאע"פ שהיה זמן שהיה בו דין "לכם" והיה מותר, הואיל ונאסר –נאסר ולא חשיב "לכם". וכדברי האג"מ הנ"ל כתב גם המנחת שלמה (שביעית פ"ו מ"ה) דהואיל וכשיוחזרו לארץ מותרים באכילה, שפיר חשיב יש לו היתר אכילה. והוסיף: "ולא דמי למע"ש שהוא ממון גבוה, ולכן כל זמן שלא הגיע ל'שולחן גבוה' דהיינו לירושלים ששם הוא זוכה בו לאכילה אכתי אינו שלו וכו'". ולא ידענא מה אכפת לן מכך שהוא ממון גבוה ואכתי אינו שלו, הרי טענה זו פוסלת רק למאן דבעי דין ממון, ואילו אנן אזלינן השתא לעניין היתר אכילה בלבד. וגם מש"כ שהוא ממון גבוה היינו רק לר"מ ולא לרבנן (ואע"ג דבגבולין עסקינן, כדלעיל הע' נב). ועוד יש לתמוה, וכי אם הכניס את המע"ש לירושלים ועבר וחזר והוציאו, כלום השתא יהיה מותר לרש"י? וצ"ע.
55. ↑ הגרש"א יודלביץ' זצ"ל בהערה (כרם ציון פט"ו גדולי ציון ס"ק ג) כותב שמותר להוציא פירות הקדושים בקדושת שביעית כיון שפקידי הדואר נכרים ואמירה לנכרי באיסור דרבנן הוי שבות דשבות, ולצורך מצות ארבעת המינים של אחינו ב"י יש להתיר. בצירוף הסברא שנטעו לצורך מצוה. וגם בתשובת הגריל"ד (שהובאה בציץ הקדש טו) התיר ע"י נכרים.ולפי מה שהעלינו שהפירות נאסרים, א"כ אף אם נתגבר על בעיית ההוצאה, אסור לצאת בו י"ח שהרי אסור באכילה לדעת הראב"ד וכו'. ואף לטעם הרש"ס אין לחלק ולומר שרק במוציא ישראל קנסוהו ולא במוציא גוי. שהרי כמעשר שני שאסור באכילה חוץ לירושלים בכל אופן. וגם מש"כ הגרש"א שהוא איסור דרבנן, אינו מוסכם, כדלעיל.
56. ↑ והנה כתב הרידב"ז (פ"ה אות יח) לדחות את דברי הראב"ד, ושתי ראיות לו 'עצומות כברזל' אשר 'אין להשיב עליהם' המוכיחות שמותר לאכול פירות שביעית שיצאו לחו"ל. ובטרם אבא העיר בדב"ק אודיע נאמנה כי נר לרגלי דברי מרן הב"י בהקדמתו, שכתב: "וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות, הנה התוס' וחדושי הרמב"ן ורשב"א והר"ן מלאים טענות וראיות לכל אחד מהדעות, ומי זה אשר יערב לבו לגשת להוסיף טענות וראיות, ואיזהו אשר ימלאהו לבו להכניס ראשו בין ההרים להכריע ביניהם ע"פ טענות וראיות לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם". וק"ו לדחות את דברי הראב"ד שהוא רב מובהק (כלשון הרשב"א במשמרת הבית ב"ז ש"ד) ורבותינו הרמב"ן והרשב"א פעמים שתמהו על דבריו ולבסוף קבלו דבריו במנוד ראש והכנעה שכבר הורה זקן (רמב"ן נדה לט. רשב"א ברכות כד:). וכתב היד מלאכי (בכללי הפוסקים) וז"ל: במחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד קרוב הדבר שאין כאן ספק שיש לנו ודאי לעשות כהראב"ד ז"ל שהוא רב וגדול כ"ש לחומרא, כ"כ הכנה"ג (באו"ח סימן קס) בשם רשד"ם, וכתב על זה הוא ז"ל, וז"ל: אמר המאסף כשהראב"ד מחמיר מודינא לרב ז"ל דודאי יש לנו לעשות כדברי הראב"ד ז"ל, אבל כשהראב"ד מקיל והרמב"ם ז"ל מחמיר מי יקל ראשו להקל נגד הרמב"ם ז"ל בלתי ראיה נכוחה או טעם נכון עכ"ד. והרדב"ז (ח"ב קובץ ג' סי' רס"ז מלשונות הרמב"ם) כתב: דהראב"ד אילן גדול הוא ואין צריך סמיכה ובקי בכל התלמוד בבלי וירושלמי ספרא וספרי ותוספתא ובכמה מקומות כתב הרמב"ן עליו שהוא רב גדול ע"ש. [כמו כן עי' באבקת רוכל ס"ס כד שכתב על המבי"ט: ומעתה יש לתמוה שעלה על דעתו לחייב בביעור פירות שדה גוי שזרעה גוי, אפי' אם היו כמה ראיות, מאחר שרבינו שמשון מורה להיתר וכו'. עכ"ל. וזה אפי' כשמורה להחמיר, כ"ש שיש לתמוה על הרידב"ז שלא מחמיר אלא מקל, להתיר דבר שהורה בו חכם לאיסור]. וראיות הרידב"ז: חדא ממשנה (שביעית פרק ט מ"ט): מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן וחכ"א אין החוטא נשכר וכו' ולחד פירושא בירושלמי מתניתין מיירי בפירות עבירה. ופי' המהרי"ט אלגזי, והרש"ס ומלאכת שלמה [נ.ב. ל"מ במלא"ש מידי] כגון פירות של שביעית שהוציאם לחו"ל. ואם איתא שאסורים באכילה היאך לר"א ינתנו לאוכליהן. ומכאן כתב להוכיח כי לדעת הרש"ס והמהרי"ט וודאי אין הפירות שיצאו לחו"ל נאסרים באכילה. ודין גרמא ליה שלא הכיר דברי הרש"ס במקורם, ולו היה יודעם היה רואה שס"ל להדיא כדברי הראב"ד שהפירות נאסרים. ולפיכך גם יש לדחות הוכחה זו בנקל, וצריך לבאר שינתנו לאוכליהן ע"מ לאוכלן בארץ. ומילתא דפשיטא היא. ובוודאי אין בזה כדי לדחות דברי הראב"ד ז"ל. ועוד הוכיח מהא דתנן (שביעית פ"ה מ"ג): היוצר מוכר חמש כדי שמן וחמשה עשר כדי יין שכן דרכו להביא מן ההפקר. ואם הביא יותר מכאן מותר, ומוכר לגויים בארץ ולישראל בחוצה לארץ. ופירש הר"ש: ולישראל בחו"ל - ולא חיישינן שמא יוליכם בארץ, ובירושלמי אמרינן אפי' מן הקנוי בארץ, משמע שרוצה לומר אע"פ שכונס בו יין ושמן שהביא מארץ ישראל עכ"ל. וכ"כ הרא"ש: ולישראל בחוצה לארץ - ולא חיישינן שמא יוליכם לארץ, ובירושלמי משמע דאפילו אם כונס לתוכן מן היין ושמן שהביא מארץ ישראל, דלא החמירו בו חכמים כ"כ. (ואבוה דכולהו הוא הריבמ"ץ שפי' את הירושלמי כן).וכתב הרידב"ז בראשית דבריו שההיתר שבחו"ל הוא למכור יותר מט"ו כדים, אחרת ליכא שום חידוש, שהרי אפי' בארץ מותר למכור ט"ו כדים (וכיוון בזה לדברי הריבמ"ץ שכתב כן להדיא, וכ"כ הרש"ס אלא שפי' את הירו' באופן אחר וכדלקמן). ואח"כ כתב דאם איתא שהיין והשמן שיצאו לחו"ל נאסרו באכילה, מאי רבותא שמותר למכור לו יותר מט"ו כדים, הלא אין שום מעלה ביותר או בפחות אחר שכבר אסורים באכילה. ולענ"ד לא נראה לפרש דמיירי שאפי' אם וודאי הביא יין ושמן מהארץ, דאם כן מצינו חוטא נשכר, דהרי אפי' בארץ אין למכור לו יותר מט"ו כדים, וכי מאחר שהוסיף להרשיע והוציא היין והשמן לחו"ל לישתרי ליה טפי? אלא בוודאי כוונתם ז"ל דאי הווה חיישינן לפירות שביעית בידו, אפי' כד אחד ליתסר, אלא דלא חיישינן כ"כ להחמיר ולפיכך אפי' טובא שרי. וכן מוכח מפירוש הרע"ב שכתב על האי בבא: "ולא חיישינן שמא יכניס לתוכן יין ושמן של שביעית שהביא מארץ ישראל" וכו' עכ"ל. וכוונתו דאי וודאי הביא מא"י – אסור למכור אפי' כד אחד. וכן העלה בעל התוס' חדשים בכוונת הרע"ב. ועוד, דהא כיון דשרי לאוכלן אם מחזירן לא"י לא חשיבי פירות איסור אי לאו דלקחן מן השמור. הלכך ה"א דשרי רק ט"ו וקמ"ל דשרי אף יותר. וזה אמת.וכל זה אינו נצרך אלא לפי' הריבמ"ץ הר"ש והרא"ש, אך לפי' הרמב"ם והגר"א ליכא לאוכחי מידי, וז"ל הרמב"ם: תקון משנה זו מוכר לגוים בארץ יותר מכן, ולישראל בחוצה לארץ. ולא נחוש שמא ימכרם הגוי לישראל, או יקנה ישראל בחוצה לארץ וילך לארץ ישראל, לפי שהכלל אצלינו אחזוקי אסורא לא מחזקינן. עכ"ל. משמע שלא מיירי כלל בשהוציא יין ושמן מא"י. וכן מביאור הגר"א שכתב דמיירי שהקונה מא"י, וקמ"ל דלא חיישינן שיביאם לא"י. וגם הרש"ס הפליא על הר"ש טובא וז"ל: פי' רבינו שמשון אע"פ שכונס בו יין ושמן שהביא מן הארץ. ואינו נכון בעיני, דהא אסור להוציא פירות שביעית מן הארץ לחו"ל, וא"כ רשע גמור הוא שעבר על דברי חכמים וא"כ גם יעבור לאצור פירות שביעית ולעבור זמן הביעור. ונראה בעיני לפרש ואפי' שהכדים שמוכר לו בחו"ל הם קנויים בארץ ומעפר הארץ הם, והו"א שמא יכנס ישראל החשוד לא"י ואי שרינן למכור לו בלי שיעור בחו"ל שמא ימכור לו נמי בארץ קמ"ל וכו'" וע"ש. והרב מלאכת שלמה צדיק עתק את דבריו ז"ל. ועוד כתב רידב"ז לתמוה לדעת מאן דשרי לבער פירות שביעית שיצאו לחו"ל במקומן, והכי קי"ל, דבשלמא להראב"ד שהביעור הוא בשריפה ואיבוד ניחא למימר שישרפם בחו"ל. אלא למ"ד שהביעור הוא הפקר, הלא לא מהני הפקרו מידי דהרי אסורים באכילה. וגם זה יש לדחות, דעכ"פ יטלום הזוכים בהם מן ההפקר לאוכלם בא"י. ובאמת כן כתב הרא"מ אייזֵן להעיר על הרידב"ז מתחילה בהע' המובאת בעמ' עא. אלא אח"כ בדף צג. היה נראה לו דוחק לפרש כן. ועוד יש לבאר ע"פ שיטת הרא"ש (פ"ט מ"ז), שאחר הביעור (ההפקר) פקעה קדושת שביעית מהפירות, וממילא מתאפשר לאוכלם בחו"ל (והחזו"א כתב שכך גם שיטת הר"ש. עי' שביעית יג, ה, ולא נתחוורו לי דבריו ז"ל). וכתב עוד הרידב"ז דאפי' לרש"י והרמב"ם שהביעור הוא בשריפה, אך ס"ל שבתחילה יחלק לכל א' מזון ג"ס, ואת הנותר ישרוף, גם א"א לומר שאסורין באכילה. ולא ידענא מי הגיד לו שאף כשמבער בחו"ל כן הוא דינו, דדלמא התם ישרוף מיד בלא חלוקת ג"ס תחילה, הואיל וא"א באכילה. ומה שכתב הרידב"ז דרק להראב"ד דס"ל שהביעור הוא שריפה ואיבוד הפירות שייך לומר שנאסרו הפירות באכילה. הנה דברי הגר"א עומדים כתריס בפניו, דהא מחד גיסא ס"ל דביעור היינו הפקר (שנות אליהו פ"ט מ"ח), ומאידך הסכים לכך שהפירות נאסרים כדברי הראב"ד. וע"כ יפרש כדאמרן. (ולכאו' דברי הגר"א הללו אישתמיט מהגאון המנח"ש (פ"ו מ"ה) בעת שכתב שהגר"א ס"ל בביעור כראב"ד דהיינו שריפה. והוא תמוה ביותר).מסקנת שקו"ט זו כי על אף שאחרונים רבים העתיקו את דברי הרידב"ז, הרי שלא השגיחו מי עומד לפניהם, לפיכך אחרי המחילה, קשה לסמוך על דבריהם להקל בדבר.
57. ↑ וזו כוונת התוס' שלפנינו (לה. ד"ה לפי) שכתבו בסוף הדיבור במוסגר: "ומאן דמכשיר היינו אליבא דרבנן", וזהו לפי התיקון שהגיה רש"ל. אך הנוסחה המקורית היא: "ומאן דפסיל היינו מדרבנן". וע"ע מהרש"א ומהר"ם. וא"צ לכל הדחקים שנדחקו הכל בזה, כי ע"פ תוס' הרא"ש הוא מובן מעצמו. והקושיה שהקשו מחלה של עיסת מע"ש מעיקרא ליתא, דהתם וודאי מדאו' הוא שהרי דגן היא.