אמירת רבון העולמים בתענית ציבור - הרב יוסף חיים שהרבני
איתא בגמ' בברכות (יז ע"א): "רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא, בתר דמצלי אמר הכי, רבון העולמים גלוי לפניך בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני". וכמה מראשוני אשכנז הביאו גמרא זו כהנהגה ראויה לנהוג בה כל אחד, וכן נפסק בטור ובשו"ע (סי' תקסה ס"ד) שטוב לומר תפילה זו.אולם לא נתבאר בטור ובשו"ע אם תפילה זו שייכת בתענית יחיד דווקא, או שגם בתענית ציבור. ובשלחן גבוה (סק"ח) כתב: "ועכשיו לא נהגו לאמרו בתענית צבור כי אם בתענית יחיד, ונראה לי הטעם דבארבע צומות שבאו משום דברים הרעים שהרעו בהם, והם באים לחובה ולא לכפרה לא שייך בהו לומר רבון העולמים". וע"ש, שכתב עוד טעם שאף בתעניות שמתענים הציבור על הצרות שלא לומר כן.
אמנם יש לציין כי ברבים מהפוסקים, ראשונים ואחרונים, נראה שנקטו שאין חילוק בין תענית ציבור לתענית יחיד, ואף בתענית ציבור נכון לומר תפילה זו. הרוקח (סי' ריא) הביא תפילה זו אף בתענית ציבור, והובא בב"י בשתיקה. וכ"ה בשבלי הלקט (סימן רעז), "ובארבע צומות אומרין בתפלת המנחה... ובתפלת לחש אומרים לאחר המברך את עמו ישראל בשלום, אלהי בזמן שבית המקדש היה קיים וכו', כסדר הכתוב במחזורים". וכ"כ עוד לענין תשעה באב (סי' רסט): "ומזכירין רחם בבונה ירושלים וענינו בשומע תפלה, ואומר לאחר המברך את עמו ישראל בשלום אלהי (נצור) בזמן שבית המקדש קיים". וכ"ה בתניא (סי' סא) לענין ט"ב: "ומזכירין רחם בבונה ירושלים וענינו בשומע תפלה, ולאחר המברך את עמו ישראל בשלום אומר אלהי בזמן שבית המקדש קיים וכו'...". וכן האבודרהם בסוף סדר תשעה באב כתב: "וטוב לומר במנחת הצומות לאחר התפלה רבש"ע גלוי וידוע לפניך...". וכן במנורת המאור לר"י אלנקווה (ח"א עמ' 280) הביא תפילה זו בתעניות ציבור.
וכ"כ במאמר מרדכי (סק"ח): "ובסידורים שלנו כתוב לאמר בקשה זו בתחנונים שאחר תפלת ערבית כדברי התשב"ץ, אך אינה כתובה אלא בסדר תענית יחיד בלבד. ואינו נכון, אלא העיקר לאומרה בכל תענית, ואחר תפלת מנחה כדברי מרן ז"ל, וכן נהגתי". וכ"כ היעב"ץ בסידורו (ח"ב שער החרסית בדפו"ר בדף סח ע"א) לענין י"ז בתמוז: "עומדים להתפלל בלחש, אומרים הקהל עננו בשומע תפלה, אחר סיום התפלה אומרים רבון". וכ"כ במטה אפרים (סי' תרב אות כה) לענין צום גדליה: "ולאחר אלקי נצור קודם שיעקור רגליו יאמר רבון כל העולמים וכו' ככתוב בסידורים".
וגם מה שהביא המאמ"ר בשם הסידורים שכתבוה בסדר תענית יחיד בלבד, לא כל הסידורים שוו בזה, ובמחזור ארם צובה (ונציה רפ"ז, דף שה ע"א) מובאת תפילה זו לאומרה בערבית במוצאי ת"ב, וכן במחזור רומא (פאנו רס"ה ועוד, סדר ענין תעניות שאחרי תפילות י"ז בתמוז, וכן במנחת ט"ב) מובא לאומרה בתעניות ציבור. ולפי כל המובא מדברי הראשונים והאחרונים נראה שכן עיקר למעשה.
♦
שיטת הרמב"ם בחיוב ספירת העומר בימינו מן התורה [תגובה] - הרב משה מרדכי אייכנשטיין
הרב יקיר יחזקאל הלוי אפלבאום שליט"א כתב בגיליון הקודם על שיטת הרמב"ם לעניין ספירת העומר בזמן הזה מהתורה, ובמה שקשה על כך, ממה שלכאורה נראה הקשר מובהק בפרשת המועדות בפרשת אמור בין קרבן העומר- שאינו נוהג בזה"ז - לספירת העומר?ובאר עפ"י דברי ספר שפת אמת בסוגיא במנחות שעל אף שספירת ימים אינה נוהגת מהתורה בזמנינו, ספירת שבועות הנזכרת בפרשת ראה שבמשנה תורה, היא מהתורה אף בזמן הזה, כיון ששם לא נזכר קרבן העומר כל עיקר.
ורצה לדייק כך מלשון הרמב"ם בספרו: מצוות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימות ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמישים יום". שמשמע שהזכיר במיוחד את ספירת השבועות בתורת מצווה כיון שרק היא הנוהגת בזמנינו.
והנה דברי רבינו השפת אמת טובים וראויים איליו. ויתכן שהיינו אומרים, שהיא גם דעת הרמב"ם. אבל זה לא יתכן שהרמב"ם שניסח את המצווה, ניסח אותה באופן המתאים לזמנינו דווקא, שכך אין דרכו בשום מקום לנסח מצווה בהתאם לזמן הזה, ובכל ספרו הקדים את עיקר המצווה ומנהגה בזמן שהבית קיים, ורק אחר כך דיבר על מה שנוגע לזמן הזה. כך הוא בהלכות ליל הסדר, וכך בכל מקום.
בנוסף על כך, אדרבא הלא אם באנו לדייק מדברי הרמב"ם, ניתן לדייק את ההפך מדבריו שהרי הביא כל מצוה זו של ספירת העומר בהלכות תמידין ומוספין, שהדבר מורה, שאכן עיקר מצוה זו בדרך הפשט (כי יש לציין שבמורה נבוכים חלק ג פירש טעם המצווה הזאת זכרון לבני ישראל שספרו במדבר למתן תורה, ואין דרכו להביא שם טעמים דרושים, כמש"כ בעצמו שם), אכן תלויה בהקרבת העומר, ומה שהיא נוהגת בזמן הזה, היא משום שמקרבין אע"פ שאין בית לדעת הרמב"ם (כתבי הגר"ח), או משום שעכ"פ המצווה לא בטילה כמו שכתבתם.
בכבוד ויקר
משה מרדכי אייכנשטיין
♦ ♦ ♦