כולל משמרת איתמר, אופקים
בעניין כשרות עוף החסידה
עוף החסידה, הוא עוף ידוע ומפורסם כיום (אף שבא"י אינו מצוי מאוד). ויל"ע אי זה הוא אותו עוף שאמרה התורה שאסור הוא באכילה, או דלמא עוף אחר הוא זה, והחסידה המצויה כיום כשרה לאכילה.♦
א.
החסידה בתנ"ך ובדברי חז"ל
בכשרות הבהמה והדגים, נתנה התורה סימנים מפורשים - כל בהמה וחיה אשר מפריסה פרסה ושוסעת שסע כשרה לאכילה. כמו כן, כל דג אשר לו סנפיר וקשקשת כשר לאכילה. לעומת זאת, בעופות, לא נתנה התורה סימנים איזהו עוף כשר. תחת זאת, מנתה התורה רשימת עופות טמאים (24 במספר). כל עוף שאינו חלק מרשימה זו, כשר לאכילה.
וכבר הורו הפוסקים (שו"ע יו"ד פב, א) שכל מי שיודע לזהות בוודאות את אותם מינים, יכול לאכול כל עוף אחר שאינו מאותם מינים ללא כל חשש. אמנם, עבור מרבית האנשים, שאינם בקיאים כל כך בסוגי העופות השונים, חז"ל הקדושים (חולין נט ע"א) מנו רשימה של סימנים, אשר נועדו להבדיל בין העופות הכשרים לעופות הטמאים.
והנה, בין העופות הטמאים - מנתה התורה (ויקרא יא, יט): "ואת החסידה האנפה למינה". ובמשנה תורה (דברים יד, יח): "והחסידה והאנפה למינה".
וכיום אנו מכנים בשם "חסידה", ציפור גדולה בצבע לבן[1] (אמנם כנפיה שחורות בחלקן), הידועה בלועזית בשם "סיקוניה" או "ציקוניה". אך יל"ע אי זו אותה חסידה שאסרה התורה.
בתרגום אונקלוס תרגם חסידה "חוריתא", היינו לבנה. וכ"כ בתרגום ירושלמי. ומשמע שהחסידה היא עוף לבן מאוד, עד כדי כך שזה הוא סימן זיהוי שלו. וזה אכן מתאים לחסידה שאנו מכירים כיום.
אמנם בתרגום המיוחס ליונתן תרגם בוויקרא (שם): "דייתא חוורתא". והיינו שאכן החסידה הוא עוף לבן, אך הוא קשור לעוף הדאה המוזכר בפסוק לפני"כ (פסוק יד).
וכיום אנו רגילים לכנות בשם "דאה" (או "דיה") ציפור דורסת בעלת כנפיים גדולות. והיא אינה דומה כלל לחסידה. אמנם, אין ראיה לכך שזה הוא אותו עוף שהתורה כינתה דאה, כך שאפשר שהדאה של התורה כן הייתה ציפור הדומה יותר לחסידה של ימינו.
אמנם, במשנה תורה תרגם המיוחס ליונתן את המילה דאה ל"דייתא חיוורתא", בעוד את החסידה תרגם ל"קקא חיוורתא", וצ"ע. אמנם, ברור מכל הנ"ל שהחסידה עוף לבן הוא.
והכי איתא בגמ' (חולין סג, א): "החסידה זו דיה לבנה". ובגמ' בכתובות איתא (נ, א): "האי בר שית דטרקא ליה עקרבא ביומא דמישלם שית לא חיי מאי אסותיה מררתא דדיה חיורתא" (בן שש שעקץ אותו עקרב ביום בו מסתיימת שנתו השישית, לא יחיה אם לא ברפואה בדוקה. ומה היא אותה רפואה, מרה של דיה לבנה).
אמנם, רש"י שם פי' (ד"ה מררתא): "מרה של דיה שקורין וושט"ו". ורבים מפרשים, ש"וושט"ו" הוא על משקל "וולטו"ר" שהוא עוף דורס הידוע בעברית המודרנית בשם "עזניה", והוא נפוץ גם בצרפת (שם חי רש"י). והכי נראה, דאיתא בנביא (ישעיה לד, טו): "אך שם נקבצו דיות אשה רעותה". ופירש"י: "דיות – ולטוייר"ש בלע"ז". הרי דס"ל לרש"י שהדיה המוזכרת בתורה ובחז"ל היא העזניה.
ובאמת שצ"ע, שהלא העזניה המוכרת לנו כיום היא ציפור שחורה. ולא מצינו עזניה לבנה. וא"כ אמאי פי' רש"י שהדיה הלבנה הנזכרת בגמ' בכתובות היא עזניה, וצ"ע.
ועוד צ"ע, דלהלן נביא דרש"י פי' במקו"א שהדיה הלבנה היא החסידה המוכרת לנו כיום.
אך באמת מצינו בנביא זכריה (ה, ט): "כנפים ככנפי החסידה", ופירש"י שם: "דייה לבנה וולטויא"ר בלע"ז". הרי דס"ל דהחסידה והדיה הלבנה, שתיהן מין אחד הן והוא העזניה, וצע"ג.
והנה, יש להביא סמך לכך שהחסידה הנזכרת בתנ"ך היא החסידה המוכרת כיום, שהלא איתא בנביא (ירמיהו ח, ז): "גם חסידה בשמים ידעה מועדיה". ופירש"י: "מועדיה – עת עברם אל איי הים מפני הצנה ועת שובם". וכעי"ז פירשו כל המפרשים.
והרי זה ממש כפי שנוהגות החסידות כיום. שהן נמצאות באירופה כל עונת הקיץ, ומיד כאשר מתחיל להשתנות לחורף, הן מתחילות בנדידה אל אפריקה החמה (ובדרך עוברות בא"י). ובהגיע האביב, הן חוזרות לאירופה.
♦
ב.
החסידה בספר הישר
יש להסמיך לכאן מה שמצינו בספר הישר על אודות החסידה. והנה, אף שרגילים למנות את ספר הישר בין המדרשים, באמת אינו לחז"ל כנודע. אך מ"מ דבריו חשובים לענייננו.
ושם בפרשת שמות, איתא כל המעשה על משה רבינו, שלאחר שנמלט ממצרים הגיע לארץ כוש, והפך למלך הארץ הזאת. וחיילי צבא כוש צרו על עירם שלהם, לאחר שבלעם הקוסם נעל בפניהם שערי העיר והקיף החומות בנחשים. ומרע"ה נתן להם תחבולה כיצד לכבוש את העיר. ואלו דבריו הנפלאים שם:
"ויהי ביום השביעי למלכו ויתקבצו יחד כל בני כוש ויועדו כולם ויבואו לפני משה וישתחוו לו ארצה. וידברו כל בני כוש כולם יחד לפני המלך לאמר הבה לנו עצה ונראה מה לעשות לעיר הזאת... ויען המלך אותם לאמר אם תשמעו בקולי לכל אשר אצוה אתכם, ונתן ה' את העיר בידינו ולכדנו אותה... ויענו כל החיילים את המלך לאמר כל אשר יצוה אדוני כן יעשו עבדיך. ויאמר אליהם משה עברו וקראו קול בכל המחנה אל כל העם לאמר: כה אמר המלך לכו היערה והבאתם מבני החסידה איש אפרוחו בידו. וכל איש אשר יעבור את דבר המלך ולא יביא אפרוחו ומת וכל אשר לו יקח המלך. והיה בהביאכם אותם והיו אתכם למשמרת וגדלתם אותם עד גדלם ולמדתם אותם לטוש כדרך בני הנץ... וילכו להם היערה ויעלו על הברושים[2] ויתפשו להם איש אפרוחו בידו כל בני החסידה... ויהי כאשר גדלו בני החסידה ויצו המלך להרעיבם שלשת ימים ויעשו כל העם כן... ויקחו איש אפרוחו בידו וילכו ויהי בהגיעם אל מקום הנחשים ויאמר אליהם המלך שלחו איש אפרוחו על הנחשים. וישלחו איש אפרוחו כדבר המלך וירוצו בני החסידה על הנחשים ויאכלום כלם וישביתו אותן מן המקום ההוא".
הנה, התיאור של החסידה כמי שאוכלת נחשים, אכן מתאים לחסידות המוכרות כיום, שנוהגות לאכול נחשים וצפרדעים (וכפי שיובא להלן מדברי הראשונים והפוסקים).
♦
ג.
מחלוקת הראשונים מה היא החסידה
רס"ג בתרגום התורה לערבית, פי' שהחסידה היא "צקר", והוא העוף שאנו מכנים כיום בשם "בז"[3]. זה עוף קטן, אך בעל מקור חזק וציפורניים חדות, ומאלפים אותו ומשתמשים בו כדי לצוד ציפורים וחיות קטנות (פירושי רבינו סעדיה גאון על התורה, מהדורת ר"י קפאח, עמ' קכה).
והנה, אי החסידה היא בז, א"כ יובן היטב מה שכינו אותה בשם "דיה". שדמיון רב יש בין העופות הללו. אמנם, אף שיש בזים לבנים, בד"כ הבז איננו לבן, וצ"ע.
וכ"כ רבינו יונה אבן ג'נאח בספר השורשים (שורש חסד): "ואת החסידה נקרא בערבי צקר".
אמנם, רש"י פי' (ויקרא שם): "החסידה – זו דיה לבנה ציגוני"א". והיינו החסידה המוכרת לנו כיום. וכ"כ החיזקוני: "חסידה ציגוני"א בלע"ז".
וכ"כ רש"י על הנביא (ירמיהו שם): "ציגוניא"ה בלעז". וכעי"ז כתב הרד"ק שם: "וי"מ שהיא שקורין לה ציגוניא".
וכעי"ז איתא בס' מדרש לקח טוב לרבינו טוביה בר אליעזר (ויקרא שם): "ואת החסידה. הוא העוף הלבן הבא קרוב לחג המצות וכה"א גם חסידה בשמים ידעה מועדיה... ואע"פ שיש לה סימני טהרה שקרקבנה נקלף לפיכך נזכרו אלו העופות. מלמד שיש מהם שיש להן סימני טהרה והן אסורין".
והיינו כנ"ל, שהחסידה נודדת בחורף, אך חוזרת לאירופה באביב ("קרוב לחג המצות"). ונקט שהיא אסורה באכילה למרות שיש לה סימני טהרה.
♦
ד.
מחלוקת הפוסקים אם החסידה מותרת באכילה
הרי מצינו מחלוקת בראשונים אי שרי לאכול חסידה או לאו. דלפירוש הרס"ג ואבן ג'נאח, הרי החסידה שאסרה התורה באכילה היא הבז, אך החסידה המוכרת כיום (ציקוניה) יש להתיר באכילה מאחר שיש לה סימני טהרה. אמנם לפי' רש"י ודעימיה, הרי אע"פ שלחסידה המוכרת כיום יש סימני טהרה, מ"מ זו היא החסידה שאסרה התורה במפורש ולא ניתן להתיר.
ומצינו שבתקופת הראשונים נחלקו בזה הלכה למעשה. וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל כ סי' כ): "ששאלת על החסידה... דע כי בארצנו ובספרד אין אוכלין עוף המקנן על הבתים ואומרים שהוא מעש' אפרוחים[4] ומאכלו צפרדעים ולועזין קורין אותו סיגוניא ואנו קורין לו חסידה. כך אנו מקובלין בארצנו ומה נעשה למקומות שאוכלין אותו, הם יאמרו לך עוף טהור נאכל במסורת ואנו מקובלין שהוא טהור. אבל טוב לחקור אחר קבלתם שמא אדם אחד סמך על חכמתו ובדק בסימניו והכשירו ואין לסמוך על זה כי שמא דורס הוא" עי"ש עוד.
והיינו, שהיו אנשים שנהגו לאכול חסידה. וכנראה שהם סברו כפי' הרס"ג שהחסידה הנזכרת בתורה היא בז. והרא"ש עצמו לא נהג כן, אך לא מחה ביד הנוהגים, רק עורר שיש לבדוק אחר מסורתם.
ועוד הוסיף הרא"ש: "ודע כי אני לא הייתי אוכל על פי המסורת שלהם כי אני מחזיק את המסורת שלנו וקבלת אבותינו ז"ל חכמי אשכנז, שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החרבן"[5].
היות והרא"ש מציין במפורש שהחסידה אינה נאכלת באשכנז ובספרד, יש המניחים כי המקום שבו רווחה המסורת על אכילת החסידה הוא פרובנס, שם עבר הרא"ש בדרכו לספרד.
ותלמידו של הרא"ש, רבינו ירוחם, שהיה מחכמי פרובנס, נקט שיש להתיר את אכילת החסידה. וז"ל (נתיב טו, ח"ה, כא): "ולפיכך זה הסיגואינא המקננת בבתים הגבוהים היא טהורה שיש לה כל סימני טהרה כמו אווז ממש וגם כף רגלה רחב כמו אווז וידוע שאינה דורסת וקבלתי שהיא עוף טהור וראיתי כמה מקומות שנוהגין בו התר ויש מקומות שנוהגין בה איסור שסוברים שהיא חסידה הכתובה בתורה. ואין זה טעם" עי"ש עוד.
והנה, עי' בבית יוסף (סי' פב) שהביא הן את דברי הרא"ש והן דברי רבינו ירוחם, ולא הכריע. והפרי חדש (שם, ס"ק ט) כ': "ואין הלכה כתלמיד [רבינו ירוחם] במקום הרב [הרא"ש]".
אמנם, החיד"א במחזיק ברכה (שם, ס"ק י) דחה את דבריו: "לא שייך. דרבינו ירוחם כתב שקבל שהוא טהור ובודאי קבל מרבוואתיה אחריני כמו הר"א בן אסמעאל תלמיד הרשב"א ודכוותיה ואינהו חברי דהרא"ש".
ורבינו עבדאללה סומך בספרו זבחי צדק (פב, טו) כ': "ויתכן שזהו שקורין במדינתנו בגדאד יע"א לג'לג או לק'לק שהיא מקוננת במקומות הגבוהים ואומרים שהיא החסידה הכתובה בתורה שכן תרגם אותה ר' סעדיה גאון ז"ל על התורה אל לג'לג עיין שם ואין אנחנו אוכלים אותה כהוראת הרא"ש ז"ל".
והנה, צ"ע בדבריו שכתב דהרס"ג תרגם חסידה "אל לג'לג" (שהוא שמה של החסידה המוכרת כיום בערבית), דהלא הבאנו לעיל שתרגם "צקר". וכנראה הייתה לו גירסא אחרת בדבריו.
♦
ה.
סיכום
מרבית הראשונים פירשו שהחסידה שאסרה התורה היא אותה חסידה שאנו מכירים כיום.
אמנם, יש מן הראשונים, ובראשם הרס"ג, שפירשו שהחסידה שאסרה התורה היא עוף אחר.
מסיבה זו, בתקופת הראשונים היו שהתירו לאכול חסידה (ומהם נשתמר רק רבינו ירוחם).
וכיום, אין ולו אחד מהפוסקים שמתיר לאכול חסידה. אך אין זה מטעם שאנו חוששים שמא היא החסידה האמורה בתורה, אלא מטעם שמימים קדמונים נהגו ישראל קדושים שלא להסתפק בסימנים אלו, אלא לא לאכול שום מין שאין לנו עליו מסורת ברורה מאבותינו שהוא טהור. וכך כתב הרמ"א (שם, ג): "ויש אומרים שאין לסמוך אפילו על זה ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור וכן נוהגין ואין לשנות".
♦ ♦ ♦