בית הדין תפארת הקודש, אלעד
בדין בשר מתורבת
בתקופה זו הותר על ידי הממשלה למכור בשר מתורבת, היינו בשר שנוצר במפעלים. ויש לבאר את דינו של הבשר הזה.עיקר יצירתו של הבשר הוא על ידי זה שנותנים בכלי חתיכת בשר קטנה עד מאוד, קטנה באופן שקשה לראותה לרוב קטנותה, ומניחים באותו הכלי חומרים נוספים. ואותה חתיכה קטנה גדלה עוד ועוד בדמותה ובצלמה של החתיכה הקטנה ששמו שם, על ידי זה שהיא מתחלקת לשניים, ומצטרפים להם עוד חלקים כמותם. וכן עוד ועוד, עד שנעשית חתיכה גדולה מאוד. והחתיכה הראשונה נכפלת באלפי אלפים, ללא גבול.
ואותם החומרים הנוספים שמניחים בכלים, עשויים הם מדברים המותרים במאכל. ואף שאפשר לעשותם מחומרים היוצאים מבעלי חיים, והם איסורי אכילה, אין לחוש שיעשו כן. שהרי כל עניינו של אותה הפעולה לגדל בשר בכלים, אינו אלא כדי שלא לגדל בעלי חיים ולשחטם. ולא יתכן שישובו ויגדלו בעלי חיים כדי להכין את אותם חומרים הנצרכים לגדל את הבשר בכלים אלו.
אמנם חתיכת הבשר הראשונה, אפשר שתהיה מבשר הכשר לאכילה, ואפשר שתהיה מבשר האסור באכילה. ויש לדון אם גידלו את הבשר מחתיכה אסורה, האם נאסר כל הבשר שגדל בכלים, או שהכל מותר. ובכל זה יש לדון עוד בגידולי גידוליו. היינו אם נטלו חתיכת בשר שנעשית באותם כלים, וממנה עשו עוד בשר נוסף. יש לברר את דינו - אם כבשר הראשון או שהוא בטל מחמת שיש כאן תערובת נוספת. עוד יש לדון אם הבשר שנעשה שם יש לו דין בשר שאסור בחלב.
ויש לדון אם הבשר אסור מהתורה מדין כל היוצא טמא, כדין חלב טריפה וביצת טריפה, או שהוא מותר כדין ולד טריפה ואפרוח מביצת טריפה. וכן אם הוא נאסר מדין תערובת, ומדין גידולי איסור כדין גידולי כלאים וערלה, או שדינו כדין גידולי גידולין של תרומה. עוד יש לדון אם הוא נאסר מדרבנן מדין 'מעמיד', שאינו בטל. וכן יש לדון בשאר דיני הבשר שנעשה בכלים.
ודברים אלו נכתבו לדרשה. לא להלכה ולא למעשה. שאין הלכות אלו מסורות אלא לחכמי הדור.
♦
א.
סקירה קצרה של דברי הרבנים שפורסמו בירחוני האוצר
והנה, ראיתי שהאריכו בדין זה, הרבנים הגאונים רבי ברוך פז שליט"א בירחון האוצר סד, ורבי זמיר כהן שליט"א בירחון האוצר פז. כאשר האריכו בדיני הבשר בטוב טעם ודעת, בסברא ובמקורי הדינים והפוסקים. והעלו שהעיקר שאם הבשר נוצר מבעל חי טמא, כולו אסור, מדין כל היוצא מן הטמא. אמנם, יש לנו לדון בדבריהם בגדר כל היוצא מן הטמא, וכן בשאר הדברים שהביאו.
♦
ב.
בגדרי יוצא מן הטמא
כתב הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ג ה"א) וז"ל: כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חלב בהמה וחיה הטמאים וביצי עוף ודג הטמאים שנאמר ואת בת היענה זו ביצתה והוא הדין לכל האסור כיענה ולכל הדברים הדומין לביצה. ובהלכה ו כתב: אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות. ונתבאר שכן הדין כלפי כל דבר מאכל היוצא מן הטמא. ובגמ' בבכורות (ו ע"א – ז ע"ב) איתא על מי רגליים של חמור ששותים אותם לרפואה, אסורים מטעם היוצא מן הטמא. ושל שאר חיות שאין שותים לרפואה, ואינם ראויים לשתיה כלל, אינם אסורים כלל.
וכן הדין לעניין חלב טריפה וביצת טריפה שאסורים מהתורה מטעם כל היוצא מן הטמא (שו"ע יו"ד סי' פא). ונתבאר שיש מינים היוצאים מהטמא שהם בגדר פירשא בעלמא, מיני דברים שאין להם חשיבות כלל. ואם כן אפשר שיש לדמות בשר הנעשה בכלים, ונוצר מחתיכת בשר אסורה לשאר מיני יוצא מן הטמא. ואיסורים אלו אינם כטמא עצמו, שהרי אין לוקים עליו. אלא הרי הם ככל חצי שיעור שאסור מהתורה.
♦
ג.
בדין היוצא מן הטמא ומן הטהור
אמנם מצאנו דין וולד טריפה. היינו שאם טריפה ילדה, נתבאר שהוולד מותר. ואיתא בגמ' (תמורה ל ע"ב): כל האסורים לגבי מזבח ולדותיהן מותרין וכו'. אמר רב כל האסורים לגבי מזבח ולדותיהן מותרים, ותני עלה: ורבי אליעזר אוסר. אמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן: מחלוקת שעיברו ולבסוף נרבעו, דרבי אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא, ורבנן סברי לאו ירך אמו הוא, אבל נרבעו ולבסוף עיברו דברי הכל מותרין. רבא אמר מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו, דרבי אליעזר סבר זה וזה גורם אסור. ורבנן סברי זה וזה גורם מותר. אבל עיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורין. ורבא לטעמיה, דאמר רבא ולד נרבעת אסורה היא וולדה נרבעו, ולד נוגחת אסור היא וולדה נגחו. לישנא אחרינא אמרי לה, אמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן מחלוקת שנרבעו כשהן מוקדשין, דר"א סבר ביזוי מילתא, ורבנן סברי לא, אבל נרבעו כשהן חולין, הואיל ואשתנו דברי הכל מותרין. רבא אמר רב נחמן מחלוקת כשנרבעו כשהן חולין, דרבי אליעזר סבר ביזוי מילתא, ורבנן סברי הואיל ואשתנו מותרין, אבל נרבעו כשהן מוקדשין דברי הכל אסורין.
ולד טרפה כו'. למ"ד טרפה יולדת משכחת לה כגון שנטרפה ולבסוף עיברה, ובהא פליגי דר' אליעזר סבר זה וזה גורם אסור, ורבנן סברי זה וזה גורם מותר. למ"ד טריפה אינה חיה משכחת לה כגון שעיברה ולבסוף נטרפה ובהא פליגי דר' אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא, ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו הוא.
ובשו"ע איתא (סי' עט סעיף ג): ולד טריפה מותר. והוא משום שהלכה כחכמים.
ומשמעות הסוגיא היא שחכמים סבירא להו שוולד טריפה מותר, גם אם נטרפה ולבסוף עיברה. והוא משום זה וזה גורם, היינו שהוולד נוצר מאימו טריפה, ומאביו שאינו טריפה (או שאין אנו יודעים מי הוא אביו, ואזלינן בתר רובא, שהרוב אינם טריפות). ור"א אוסר משום דס"ל זה וזה גורם אסור. ולמ"ד טריפה אינה יכולה להתעבר, הגמ' מבארת את מחלוקת חכמים ור"א בעניין אחר. אם כאשר האם המעוברת נטרפת, הוולד אף הוא נעשה טריפה מפני שהוא ירך אמו, או שהוא לא נאסר מטעם זה. ומכל מקום, הלכה היא שבהמה שנטרפה ואחר כך נתעברה, הוולד מותר, משום זה וזה גורם. ולא אמרינן כל היוצא מן הטמא טמא, אלא באופן שהוא יוצא רק מן הטמא, כחלב וביצת טריפה. אך אם יוצא מטמא וטהור יחדיו, מותר. וכן פסק הש"ך (סי' עט סק"ח). ועי' בפמ"ג שם שכתב וז"ל: עש"ך בעיברה ולבסוף נטרפה אי נמי פעמים מיעוטא דמיעוטא אף וודאי טריפה מתעברת ויולדת והוולד מותר ועי' חולין נ"ט א' דמשמע שם דאפילו מיעוטא אין יולדת יע"ש. ומיירי שהזכר כשר והוה זה וזה גורם ומש"ה שרי בנטרפה ולסוף נתעברה ובטמא ליכא לאשכוחי דאין טמא מתעבר מטהור. ועיי' במחצית השקל שם שכתב לבאר דברי הגר"י בספר כרתי דס"ל כהש"ך, ובספר דרכי תשובה שם האריך בדין זה.
♦
ד.
בגדר זה וזה גורם
והנה בגדר זה וזה גורם מצאנו שאם הוא החמיץ את העיסה על ידי שאור של היתר ושאור של איסור, שדנו בדין אין בזה כדי לחמץ, וכן שאר אופנים שיש שני גורמים יחד. ומכל מקום, באופן שהגורם הוא על ידי קרקע, כגון אילן וכדו', מצאנו בגמ' ע"ז (מט ע"א) ובנדרים (נז – נט) שדבר הגדל על קרקע, או אילן שהבריכו באילן אחר. הקרקע שגדל עליו מהני לגדר זה וזה גורם (ועיי' להלן בביאור עיקרי הסוגיא דנדרים). וכיון שמצאנו שדבר הגדל על גבי קרקע הוי בגדר זה וזה גורם, יש לומר שה"ה בשר זה, שמגדלים אותו בכלים על ידי זה שמניחים שם חומרים שונים, והבשר גדל עליהם, הרי הוא בגדר זה וזה גורם. וכיון שאותם חומרים שמניחים בכלים הם היתר, הבשר יהיה מותר גם אם הוא בא במקורו מחתיכת איסור.
ואין לומר שהבשר הזה נחשב כגדל מאליו, והחומרים שבכלים הם רק דבר המאפשר לבשר לגדול מעצמו. שהרי הוא ניזון מאותם חומרים ששמים בכלים שמתרבה בהם. וככל שיש בהם יותר שומן, כן יהיה הבשר ההוא עם שומן. וכן שאר חומרים, מה שיש שם, הוא שיהיה בבשר שמגדלים בכלים. והרי זה כמגדלו על גבי קרקע, שנחשב זה וזה גורם, וכוולד בהמה טריפה שמותר, כיון שאביו אינו טריפה.
עוד מצאנו במנחות (כא ע"א) דם שבשלו, אינו עובר עליו. היינו שאם אדם נטל דם בהמה, שהוא אסור באכילה מהתורה. ובשלו - מהתורה מותר לאכול את הדם המבושל, ואינו אסור אלא מדרבנן, שגזרו עליו. ולא אמרינן בו כל היוצא מן הטמא טמא (וי"א שאסור מהתורה. ואכה"מ להאריך בזה). וכתב החזו"א (בכורות סי' טז סקי"ג) לבאר את טעם הדבר, שהוא משום שנעשה בו שינוי על ידי האדם. היינו שהיה כאן דבר איסור ונעשתה בו פעולת שינוי, והשינוי הזה נעשה על ידי מעשה אדם. הרי פקע איסורו. וכעין זה איתא בקהלות יעקב (בכורות סי' ה). וכתב שכל שהוא נעשה שלא כטבעו, שלא נוצר לכך, כחלב וביצה שהוא טבעו, אין בזה איסור כל היוצא מן הטמא טמא. ומטעם זה דם שבשלו אין בו דין כל היוצא מן הטמא.
ומטעם זה, אפשר שגם אם היו מגדלים את הבשר בכלים עם חומרים מהאיסור, הבשר היה מותר. כדין דם שבשלו שאין בו דין כל היוצא מן הטמא טמא, כיון שנעשה בו שינוי שאינו בטבעו, שינוי על ידי האדם. ואף שאחר השינוי, הבשר שנוצר נראה כבשר הראשון שהיה שם, מכל מקום, כל הבשר הגדול הזה שגדל בכלים, נעשה על ידי האדם, שלא כטבעו ואינו אותו דבר שיצא מהטמא. וצ"ע בגדר כל היוצא מן הטמא על ידי פעולת האדם. אמנם למעשה אין לחוש שיגדלו את הבשר על ידי חומרים מהחי, שהרי כל עניינם שפועלים הם לגדל בכלים, אינו אלא כדי שלא לגדל בעלי חיים ולשחטם.
עוד איתא בחוות דעת (סימן פא סק"ב) וז"ל: נראה דלא שייך כל היוצא מהטמא טמא רק בדבר המתמצה מגופה, אבל בדבר שנוצר בתוכה בריה חדשה בידי שמים לא שייך כל היוצא מטמא. עיי"ש שהאריך הרבה בדין כל היוצא מן הטמא. ולפי דבריו, אפשר שלא שייך איסור כל היוצא בבשר זה שנוצר מחדש בכלים שגדל שם, שהוא כעין בריה חדשה, וצ"ע בזה.
♦
ה.
היוצא מדבר שיצא מן הטמא
ולעניין היוצא מדבר שיצא מן הטמא, אם דינו כיוצא מן הטמא. הנה, אם יצא מהטמא והטהור יחדיו, מותר, שהרי זה וזה גורם. אך אם יצא כולו מדבר שיצא כולו מהטמא, יש לדון אם אף הוא אסור. ולא מצאתי ראיה לדין זה. מכל מקום, אפשר שיש להתיר. שהרי הדבר הראשון שיצא מן הטמא אינו כטמא ממש, שהרי אין חייבים עליו מלקות, וכתב הרמב"ם שהוא כדין חצי שיעור האסור מן התורה. ולכאורה הוא בגדר איסור קלוש ואינו איסור גמור. ועוד מצאנו בדין חצי שיעור שנתערב בהיתר, שי"א שהתערובת מותרת. וי"א שאפילו אם הרוב הוא מהאיסור, התערובת מותרת. ויש חולקים. ורבו הדעות בזה, ובספר שדי חמד (כללים מערכת ח כלל טו) האריך בזה הרבה בדעות הראשונים והאחרונים בגדר חצי שיעור תערובתו וחומרת האיסור שבו. ואכה"מ להאריך בזה, עיי"ש ותמצאנו. ומכל אלו הדברים נראה שיש להקל בדבר היוצא מדבר שיצא מן הטמא.
והנה אותו בשר שמגדלים בכלים. מתחילה נוטלים חתיכת בשר קטנה מאוד והיא מכפילה את עצמה עוד ועוד, עד בלי די. ויש לדון שאחר ההכפלה הראשונה, כל מה שממשיך לכפול אינו יוצא מהחתיכה הראשונה, אלא מהחתיכות שנכפלו אחר כך. ונמצא שיש כאן עוד סניף להקל. ואם נטלו חתיכה קטנה מהבשר שנתגדל שם, עניינו דומה לבשר שגדל בלי הראשון. שהרי כמעשהו בראשון מעשהו בשני, שניהם אינם אלא המשך של החתיכה הקטנה הראשונה שמכפלת את עצמה, ותולדותיה כיוצא בה. ואין חילוק בין תולדותיה באותו הכלי, לתולדותיה בכלים אחרים. ולפי טעם זה, אפשר שאותו הבשר יהיה מותר גם אם התרבה על ידי שהניחו בכלים חומרים האסורים באכילה כדי להרבותו ולגדלו, וצ"ע בזה.
העולה מהדברים, כי מטעם כל היוצא מן הטמא טמא, אם הניחו את חתיכת הבשר בכלים עם חומרים המותרים באכילה. הבשר מותר, גם אם מקורו מבשר טמא. ואם הניחוהו עם חומרים האסורים באכילה, יש לדון בזה מכמה פנים. ומכל מקום אין לחוש שיעשו כן. והסתמא הוא שמניחים אותו עם חומרים המותרים באכילה. ולפיכך אין לאסור מטעם כל היוצא מן הטמא טמא.
♦
ו.
בדין גידולי איסור
עוד אפשר שהבשר הזה שמגדלים אותו בכלים, דינו יהיה כדין גידולי קרקע. וזאת, לפי שדרך גידולו הרי הוא ככל גידולי קרקע, על ידי זה שנוטלים חתיכת בשר קטנה עד מאוד, ומניחים אותה בכלים, ונותנים שם חומרים שהיא ניזונת מהם, כמו שצמחים ניזונים מהקרקע. ובגידולי קרקע יש מהם שזרעם כלה, וכגון תבואה שזורעים גרעין של תבואה, הגרעין כלה, וצומחים אחרים תחתיו. ויש מהם שאין זרעם כלה, כפי שנתבאר גבי בצל שזורעים אותו, שאינו כלה, אלא הוא עצמו מתרבה עוד ועוד. ויש לדון שהבשר הזה דינו יהיה כדין גידולי קרקע שאין זרעו כלה.
איתא בגמ' (נדרים נז ע"ב) ישמעאל איש כפר ימא ואמרי לה איש כפר דימא העלה בידו בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו והכי קא מיבעיא ליה גידוליו היתר ועיקרו אסור כיון דרבו גידוליו מעיקרו אותן גידולי היתר מעלין את האיסור או לא אתא לקמיה דרבי אמי לא הוה בידיה אתא לקמיה דרבי יצחק נפחא פשט ליה מן הדא דאמר רבי חנינא תריתאה אמר רבי ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר א"ל ר' ירמיה ואיתימא רבי זריקא שביק מר תרין ועביד כחד מאן נינהו תרין דא"ר אבהו א"ר יוחנן ילדה שסיבכה בזקינה ובה פירות אע"פ שהוסיפה מאתים אסור וא"ר שמואל בר רבי נחמני א"ר יונתן בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור הדר אתא לקמיה דר' אמי ופשיט ליה מן הדא דאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה אלמא אותן גידולין מבטלין עיקר דלמא לחומרא שאני. ובהמשך הסוגיא (נט ע"ב) גופא א"ר חנינא תירתאה א"ר ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר למימרא דגידולי היתר מעלין את האיסור והתנן גידולי תרומה תרומה בגידולי גידולין קאמרינן הא נמי תנינא גידולי גידולין חולין הא קמ"ל אפילו בדבר שאין זרעו כלה והתנן הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין רבויא דרבו גידולין על עיקרו מותר קא משמע לן:
וכתב הרמב"ם (תרומות פרק יא הלכה כא) גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורים לזרים, גזרו חכמים עליהן שיהיו אסורין לזרים כתרומה משום תרומה טמאה שביד הכהן שלא ישהנה אצלו כדי שיזרענה ותצא לחולין ונמצא בא בה לידי תקלה, לפיכך מותר לאכול הגידולין בידים טמאות ומותר לטבול יום כחולין. ובהל' כב כתב: גידולי גידולין חולין לכל דבר, ואפילו דבר שאין זרעו כלה אם רבו הגידולין על העיקר בגידולי הגידולין הרי הגידולין השניים מעלין את העיקר אף על פי שאין זרעו כלה ויהיה הכל מותר לזרים. והאריכו בו הראשונים (הר"ן והרא"ש בנדרים) והנו"כ על הרמב"ם, בשאלה האם גידולי תרומה אסורים משום גזירה שמא ישהה תרומה טמאה, או מעיקר הדין. ועיקר הסוגיא שאסורים משום גזירה, ומעיקר הדין בטלים אם הגידולים יש בהם מאה כנגד התרומה, שהרי תרומה עולה באחד ומאה. ומכל מקום, לכו"ע גידולי גידולין מבטלים את העיקר.
ולפי זה, אם נאמר שהבשר שמגדלים בכלים הוא בגדרו כגידולי קרקע, הרי יש להתירו גם אם הוא בא מהטמאה. שאנו למדים מסוגיא זו, שגידולי קרקע מבטלים את האיסור גם אם אין זרעו כלה, ובלבד שיש בו כדי לבטלו. ועוד אפשר שהבשר ההוא בגדר גידולי גידולין, כיון שאחרי שאותה חתיכת בשר קטנה הוכפלה בדמותה כצלמה, הרי שאר הבשר שבכלים מתגדל מהבשר שגדל שם ולא מהחתיכה הראשונה. כפי שאפשר ליטול בשר מכלים אלו לגדל בשר בכלים אחרים, ואין צריך ליטול בשר מבהמה ממש. והכל עניין אחד. וכיון שהבשר שגדל בכלים מתרבה מהבשר שנוצר שם, יש לומר שלעולם הכל בגדר גידולי גידולין.
ומכל מקום, כל זה אינו אלא באיסורי אכילה. אך איסורי הנאה, כערלה וכלאי הכרם, אסורים לעולם (וכן הוא בשו"ע יו"ד סי' רצב וסי' רצד). שהרי כל גידולי גידוליו הם בגדר הנאה מהראשון שהיה שם בתחילה. ואף בדבר שזרעו כלה.
♦
ז.
בגדר מעמיד
כל תערובת איסור והיתר, שהאיסור הוא מעמיד את ההיתר, הרי זה אוסר את ההיתר ואין האיסור בטל בהיתר. וכגון מה שהיו נוהגים להניח חתיכת עור מהקיבה בתוך החלב כדי לגבנו. ועל ידי זה החלב היה נעשה לגבינה. אם הוא מבשר נבילה, החלב נאסר, כיון שיש לו חשיבות שהעמידו, לא בטל. ועיקר הסוגיא שאיסור זה הוא מתקנת חכמים, ככל שאר דברים שאינם בטלים, כבריה וחתיכה הראויה להתכבד וכדו'. ועיקר הסוגיא שאף אינו בטל בשישים, וגם אם אינו נותן טעם, אינו בטל אפילו באלף ויותר מאלף (יו"ד סי' פז סעיף יא). ומיהו י"א שאינו אלא עד שישים. אך אם יש בהיתר שישים כנגד האיסור, והאיסור אינו נותן טעם בהיתר, מותר (עיי' בדרכי משה סי' פז סק"ח שהביא דעות ראשונים בדין זה).
והנה, אם נבוא לדון לאסור מטעם דבר המעמיד, הרי יש לדון לאוסרו. וזאת, כיון שהבשר הגדל בכלים, הועמד על ידי החתיכה הראשונה שניתנה בכלי ההוא. אלא שנתבאר שאם העמידו את הדבר על ידי איסור והיתר יחדיו, ויש בו זה וזה גורם, אין לאוסרו. והבשר הזה שמגדלים בכלים, מגדלים אותו על ידי החומרים שנותנים שם בכלים יחד עם החתיכה הראשונה. ונמצא שיש להתיר את הבשר המגדלים בכלים מטעם זה וזה גורם, גם אם תחילתו הוא בחתיכה אסורה, ובלבד שנתנו בכלים חומרים המותרים באכילה. (שו"ע שם, ועיי' במ"א סי' תמב סק"ט).
♦
ח.
אם יש לבשר הזה גדר בשר לעניין בשר בחלב
לגדרי בשר, יש לדון בתרתי, מדין מעמיד ומדין עצם הבשר הזה שאנו רואים, שהוא נראה כבשר ממש. והנה לעניין מעמיד, כתב השו"ע (שם) וז"ל: אם העמיד גבינה בעור קיבת כשרה יש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת. היינו שאם עירב בשר בחלב להדיא כדי לעשות ממנו גבינה, אם אינו נותן טעם, הגבינה מותרת. וכן הוא הבשר הזה, שמעמידו על ידי חתיכת בשר קטנה, אינו יוצר דין בשר לכל הבשר שגדל שם. וגם אין לחוש לדין אין מבטלין איסור לכתחילה, כיון שהוא גדר היתר. וגם משום שאין עושים זאת עבור ישראל שומרי תורה.
ולעניין צורת הבשר, שהוא כעין בשר ממש. יש שהאריכו לומר שאם יש לו צורת בשר וטעם בשר, הרי יש לו דין בשר לעניין איסור בשר בחלב. אמנם נראה להוכיח שאין לומר שיש לו דין בשר בחלב, שהרי מצאנו בדין בשר חיה בחלב בהמה, או בשר בהמה בחלב חיה, שנחלקו בו תנאים. והלכה שמהתורה אין בו איסור (יו"ד סי' פז סעיף ג), ואינו אסור אלא מדרבנן, כבשר עוף בחלב. אף שבשר חיה צורתו כבשר בהמה ממש, וחלב חיה הרי הוא כחלב בהמה ממש, ובשר בהמה בחלב חיה הרי צורתו ככל בשר בחלב. ומהתורה אינו אסור אלא רק בשר בהמה בחלב בהמה. שהתורה לא אסרה אלא גדי בחלב אמו, וחכמים למדו שדין כל חיה כדין הגדי.
ומכאן יש להוכיח כי הבשר הזה שגדל בכלים, אף שהוא בשר כעין הגדי, אינו בשר גדי שהתורה אסרה בחלב אמו, שאינו אלא בשר הגדל בכלים ולא בשר בהמה.
♦
ט.
אם יש לחוש משום מראית העין
מצאנו בפוסקים שאם בא לאכול דם דגים, יש לו לאכלם רק אם הניח קשקשי דגים בדם, משום מראית העין, שלא יאמרו שאוכל דם. ואם בא לבשל בשר בחלב שקדים, יש לו להניח שקדים בחלב. וכן בכל דבר שיש לחוש למראית העין. וכן הבשר הזה, אין לאכלו בחלב. אמנם כל זה אינו אלא בזמן שכל הרואה בשר שגדל בכלים, סבור הוא שבשר זה בשר בהמה הוא. אך אחר שהבשר הזה יהיה נפוץ מאוד, והרואה חתיכת בשר, יחשוב שאפשר שהוא בשר שגדל בכלים ואינו בשר בהמה, אין מקום לחוש למראית העין, אף אם הבשר הזה לא יהיה רוב הבשר בארץ. קל וחומר, כאשר הבשר הגדל בכלים יהיה רוב הבשר בארץ, וודאי הוא שאין מקום לחשוב על חשש מראית העין. שאין חשש זה אלא חוכא ואיטלולא.
עוד יש להוסיף, שחשש מראית העין אינו אלא בבשר וחלב שקדים יחד. אך אם אדם אכל בשר ואחר אכילתו בא לשתות חלב שקדים, אין מקום לחשוש למראית העין. שבזמן ששותה את החלב, אין הבשר לפני הרואים שיחשבו שהוא עושה איסור.
♦
י.
אם יש לחוש שתשתכח תורת שחיטה וטריפות
הנה, אם יבואו ימים שאותו בשר שמגדלים בכלים יהיה בזול, וגם עושים חלב בכלים (והחלב שעושים בכלים, נעשה מתחילתו ללא טיפת חלב בהמה או מהחי. והכל נעשה מהצומח), נמצא שכל דיני שחיטה וטריפות, ודיני בשר בחלב, לא יהיו מצויים למעשה עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. אמנם, לא מצאנו שיש לגזור להימנע ממאכלים המצויים בשוק מטעם זה. וכאשר נחרב בית המקדש, ובני ישראל ירדו לגולה. לא מצאנו הפרשת תרומות ומעשרות בגולה. (אף שי"א שיש להפריש תרומות מדרבנן, מכל מקום הלכה היא שפטורים מתרומות ומעשרות ברוב ארצות הגולה – מלבד בסוריא וכדו' שתיקנו להפריש שם). ולא חששו שתשתכח תורת תרומות ומעשרות. וכן גם לא חששו שתשתכח תורת ניקור, כאשר בארצות אשכנז היו שנהגו למכור חלק זה הבהמה לנכרי. ועוד יש לומר, שגם אם יבואו ימים אלו שיגדלו בכלים בשר לרוב, עדיין ימצאו אלו שמגדלים כבשים וכדו' לאכילה. ולא יתכן לגזור להימנע מבשר שיהיה מצוי לרוב בעולם כולו.
♦
יא.
העולה מכל הנ"ל
אם נטלו בשר מבהמה טמאה וגידלו אותו בכלים, על ידי זה שהניחו שם חומרים המותרים באכילה, הבשר כולו מותר. ואם הניחו שם חומרים האסורים באכילה, אפשר שיש להקל. ובעלמא אין לחוש שהניחו בכלים אלו חומרים האסורים באכילה.
והבשר הזה אין דינו כבשר כלל, והרי הוא פרווה לכל דבריו. אולם כל עוד לא נתפשט בשר זה, יהיה אסור לבשלו בחלב משום מראית העין. ואחר שיתפשט הבשר בארץ, יהיה מותר לבשלו בחלב.
הדברים נכתבו לדרשה. לא להלכה ולא למעשה. שאין הלכות אלו מסורות אלא לחכמי הדור. ויש עוד צדדים בעניין זה, ואין כאן המקום להאריך. וה' יתברך יצילנו משגיאות.
♦ ♦ ♦