הרב ראובן חיים קליין
בעמחה"ס המקום מרחק, לחם ממרחק, ועוד
ביתר עילית

בעניין דעת הפלתי בהיתר נטל"פ בבשר בחלב

א.
נטל"פ מותר משום שאוכל שלא כדרך הנאה
הנה כתב הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ד הל' י'-י"א) בזה הלשון: כל האוכלין האסורין, אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנייה, חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם, לפי שלא נאמר בהן אכילה, אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת, בלשון בשול (שמות כג:יט, לד:כו, דברים יד:כא) ובלשון הקדש (דברים כב:ט), לאסור אותן ואפ' שלא כדרך הנייה[1]. כיצד? הרי שהמחה את החֵלב וגמאו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו, או שאכל חֵלב חי, או שעירב דברים מרים, כגון ראש ולענה, לתוך יין נסך, או לתוך קדרה של נבלה, ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש, ובטל מאוכל אדם, הרי זה פטור. ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בב"ח, או ביין כלאי הכרם, ואכלו, חייב. עכ"ל הרמב"ם.
העולה מדברי הרמב"ם, דהאוכל מאכלות אסורות שאינם ראויים לאכילת אדם, פטור ממלקות, משום שאין לוקין על מאכלות אסורות שלא כדרך הנאתן.
והעיר הפלתי (יו"ד סי' פ"ז סקט"ו) דלכאורה זה אינו כדברי הגמ' (ע"ז סז:-סח.), שדרשה על הכתוב "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ" (דברים יד:כא) – הראויה לגר, קרויה נבילה, שאין ראויה לגר אינה קרויה נבילה. וא"כ משמע דמקור הפטור בדברים הנ"ל הוא מדאינה ראויה לגר, ולאו משום שאין לוקין על שלא כדרך הנאתן?
והנה הגמ' מביאה דרשה ד"ראויה לגר" כמקור לשיטת רבי שמעון דנותן טעם לפגם מותר, דכיון שנבילה כזו שנותן טעם לפגם אינה ראויה לגר, מותרת. ומדגישה הגמ' דלרבי מאיר דסובר דנטל"פ אסור, צ"ל שהוא דורש הך קרא למעט סרוחה מעיקרא, דלא חשיב נבילה. ור"ש לא צריך קרא לאשמעינן הכי, דפשיטא לן דסרוח מעיקר אינה נבילה, דעפרא בעלמא הוא. ובדעת רבי מאיר דנטל"פ אסור, מביאה הגמ' שם דמקורו מגיעולי גויים, דהקדרות של גויים צריכות הגעלה אע"פ שאינן בני יומן, ואין בהן אלא טעם לפגם (ור"ש סובר דלא אסרה התורה אלא קדירה בת יומא).
והעיר הפלתי דלכאורה יש כאן סתירה בסברת הגמ', ממ"נ: דאם מסברא חיצונה נטל"פ אסור, א"כ למה צריך ר"מ לדרוש מגיעולי גויים לאסור נטל"פ. ואם מסברא חיצונה נטל"פ מותר, א"כ למה צריך ר"ש דרשה ד"ראויה לגר" להתיר נטל"פ? אלא מפרש הפלתי, דמצינו שנחלקו ר"ש ור"מ באוכל מאכלות אסורות שלא כדרך הנאה, דר"ש סובר (שבועות כג:) דלוקין על שיעור כלשהו, ומפרש בחידושי מהר"י בן לב ובמהרש"ל (שבועות כג:) משום שר"ש סובר דלוקין אפילו שלא כדרך הנאתה. וא"כ יתכן דר"מ בר פלוגתיה חולק עליו בזה, וסובר שאין לוקין שלא כדרך הנאתן.
ולפי זה מבאר הפלתי את סוגיית הגמ' בע"ז הנ"ל, דלר"ש כיון דלוקה אפ' שלא כדרך הנאה, סלקא דעתך אמינא דגם לוקה על נטל"פ, ומשו"ה בעי ר"ש לדרוש מ"ראויה לגר", דנטל"פ מותר. ומאידך גיסא, בדעת רבי מאיר, כיון דסובר דאין לוקין על שלא כדרך הנאה, הוה אמינא דגם בנטל"פ אין לוקין, וקמ"ל מדרשה מגיעולי גויים, דנטל"פ אסור.
והנה מבואר בסוגיא דע"ז הנ"ל, דגם רבי יוחנן ס"ל דלדינא קיי"ל דנטל"פ מותר כרבי שמעון. אבל יש להקשות, דלענין טומאת נבילה מצינו (בכורות כג:), שרבי יוחנן דרש כרבי מאיר דשמעינן מ"לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר" וכו' שבא למעט סרוחה מעיקרא. וא"כ נמצא תרתי דרשות דסתרי אהדדי בדעת רבי יוחנן, דכיון דס"ל כרבי שמעון דנטל"פ מותר, לכאורה משמע דדורש "לַגֵּר - לכל הראויה לגר", ואעפ"כ מצינו בטומאת נבילה שדרש "לַגֵּר" - פרט לסרוחה מעיקרא?
את זה הקשו התוס' (בכורות כג: ד"ה ואידך), ותירצו בדוחק שיש לחלק בין איסור אכילה דנבילה (דלאיסור אכילת נבילה, כבר מותר אם אינה ראויה לגר) לבין טומאת נבילה (דכדי להיות טהורה מטומאה זו, הנבילה צריכה להיות סרוחה מעיקרא). וכתב הפלתי דדבר זה דוחק, דהיאך מחלק מקרא אחד לשתי משמעויות?
אלא כתב הפלתי, דמצינו שהרמב"ם נגרר בתר דרשת רבי יוחנן בטומאת נבילה (הל' שאר אבות הטומאה פ"א הי"ג), וצריך לומר דמכח קושיית התוס' הנ"ל דחה הרמב"ם את כל סוגיית הגמ' דע"ז, ואוקי אותה סוגיא שלא אליבא דרבי יוחנן דפסחים. רצונו לומר, דאותה סוגיא שמחפשת מקור להיתר דנטל"פ, אינו אלא משום דסובר דלוקין על שלא כדרך הנאה (וכנזכר לעיל). אבל לדידן דקי"ל כרבי יוחנן דפסחים דאין לוקין על שלא כדרך הנאה, אין אנו צריכים לדרוש היתר לנטל"פ מ"לַגֵּר", אלא מותר משום שהוא שלא כדרך הנאה. ומשו"ה שפיר דרש רבי יוחנן "לַגֵּר" למעט סרוחה מעיקרא לענין טומאת נבילה.
ועל פי דברים אלה, מפרש הפלתי מה שמצינו ברמב"ם שהביא את המקור להא דאין לוקין על אוכל שנפסל מאכילת אדם, מהא דאין לוקין על שלא כדרך הנאה. וזה מובן היטב, דהרמב"ם לא סובר כסוגיא דמס' ע"ז דמקור ההיתר הוא דרשינן "לַגֵּר" – כל הראויה לגר.
ב.
נותן טעם לפגם אסור בבב"ח וכלאי הכרם
אשר לפי זה, נמצינו למדין דמקור לדין זה דהאוכל מאכלות אסורות שהבאישו, או שהם סרוחים, או שעירב בהם דבר מר, הוא ממה שאין לוקין על מאכלות אסורות שלא כדרך הנאתם. א"כ, מובן שבבשר בחלב וכלאי הכרם, שאכן לוקים עליהם אפ' שלא כדרך הנאה, אם הבאיש או נסרח (עי' לקמן אות ד' בדעת החזון איש), או עירב בהם דבר מר, לוקין עליו. ויותר מזה, חידש לנו הפלתי שכתב דכיון דלפי הרמב"ם המקור לנטל"פ מותר הוא ממה שאין לוקין על מאכלות אסורות שלא כדרך הנאתם, נמצא דבב"ח וכלאי הכרם, דאכן לוקים עליהם שלא כדרך הנאה, גם הנטל"פ אסור בהם. ודברי הפלתי שנטל"פ בבב"ח אסור לפי הרמב"ם, הם חידוש גדול, ואף הוא מציין ש"בזה אמרתי בחידוש"!
ובריך רחמנא אשר זכינו לכך, שבדור הזה יצא לאור חדש חידושי רבי יהונתן אייבשיץ על סוגיות הש"ס הנקרא "חילוקא דרבנן", אשר שם באותו הספר (ענינים שונים, בדין דבר המעמיד מין במינו וטעם כעיקר) הופיע בראשונה חידוש זה עם הפלפול הארוך שכתב בעל הפלתי.
ושם הוסיף לזה גרגיר אחד בפלפולו. הנה בפסחים (מד:) מצינו שנחלקו החכמים ור"ע במהו המקור לדין טעם כעיקר בכל האיסורים שבתורה. לפי החכמים, מקורו מדכתיב "מִשְׁרַת" (במדבר ו:ג) גבי איסור יין של נזיר. ולפי רבי עקיבא, מקורו מהא דאמרינן בכלי מדין דקדירה שבישל בה נכרי, צריכה הגעלה להוציא את בליעות האיסור ממנה, וזה הנקרא גיעולי נכרים. באמת, הרואה יראה שם שיש לכאורה מקור שלישי לדין טעם כעיקר, והוא מדין בב"ח, אלא שדחתה הגמ' דאין ראיה מבב"ח לשאר איסורים, כיון דבב"ח חידוש הוא.
והנה לכאורה יש להעיר גם על מקור דין טעם כעיקר לפי רבי עקיבא, היאך שמעינן מגיעולי נכרים שטעם כעיקר בכל איסורים שבתורה. הא אפשר לומר דלעולם לא נאמר דין טעם כעיקר אלא בבב"ח, דקדירות שבישלו בהן נכרים צריכות הגעלה היינו טעמא משום שיש חשש שהגויים בישלו בה בב"ח, ובב"ח אמרינן טעם כעיקר?
הנה בדין גיעולי נכרים, כתב השו"ע (יו"ד סי' קכ"ב סעיף ו') דסתם כליו אינם בני יומן, והוו כנטל"פ ומותר. ומפרש הש"ך (יו"ד שם סק"ד) משום דיש כאן ס"ס, ספק בן יומו ספק אינו בן יומו, ואפ' את"ל ב"י, ספק נשתמש בדבר הפוגם ספק לאו. ויש להקשות, דאפ' אם ודאי ב"י הוא, עדיין איכא ס"ס, ספק נשתמש בה איסור ספק לא נשתמש בה איסור, ואת"ל נשתמש בו איסור, ספק נשתמש בו אח"כ בדבר הפוגם ספק לא נשתמש. אלא בעל כרחך צ"ל דאית לן רובא, דרוב תשמישי גויים הם לדבר איסור, ולכן בב"י ודאי ליכא ספק אם נשתמש בה לאיסור, והוי רק ספק אחד (שמא נשתמש אח"כ בדבר הפוגם), ובאיסור דאורייתא לא מהני ספק אחד אלא בעינן ס"ס, דספיקא דאורייתא לחומרא.
ולפי זה, יש ליישב את הנ"ל. דאי נימא דבגיעולי גויים חיישינן רק לאיסור בב"ח, ולא לשאר איסורים, חזר וניעור לנו הס"ס הנ"ל, דכיון דלית לן רובא לומר דרוב תשמישי גויים הם בבב"ח, אפ' בקדירה שהיא ודאי ב"י, יש להתיר אותה ע"י ס"ס, ספק נשתמש בה בבב"ח ספק לא נשתמש. ואת"ל נשתמש, ספק נשתמש אח"כ בדבר פוגם ספק לא נשתמש. וא"כ, אי רק מחשש בב"ח אסרה התורה את כלי מדין, נמצא דלעולם לא יצטרכו להגעיל אותם, דהא בודאי בן יומו איכא ס"ס. אלא מוכח דמחשש על איסורים נתחייבו כלי מדין בהגעלה, ומשו"ה יש להביא ראיה מכלי מדין, דנאמר דין טעם כעיקר בכל איסורים שבתורה.
אמנם, כל זה לא נאמר אא"כ יש היתר נטל"פ גם בבב"ח, דאז יש ס"ס כנ"ל, שמשם מוכח דבכלי מדין חוששין לכל איסורים שבתורה. אבל אי נימא דאין היתר של נטל"פ בבב"ח, חזרה הקושיא לדוכתה, היאך למדינן מגיעולי נכרים דטעם כעיקר בכל איסורים שבתורה, הלא יש לומר דרק מפני בבב"ח חשש התורה לאסור כלי מדין. וליכא לתרץ כנ"ל, דאי רק משום בב"ח, נמצא שיש ס"ס להתיר אפ' קדירה בת יומא, דיש ספק אם נשתמש בבב"ח, ואת"ל נשתמש בבב"ח, ספק נשתמש אח"כ בדבר הפוגם. דהספק השני הזה ליכא, דבב"ח אין לו היתר על ידי נטל"פ[2].
ולפי זה, כתב הגר"י אייבשיץ זצ"ל בספר חילוקא דרבנן הנזכר לעיל, דלפי דברינו דרבי יוחנן סובר דאין היתר נטל"פ בבב"ח, נמצא שיש קושיא אלימתא על המקור מגיעולי נכרים לדין טעם כעיקר, דאולי חששה התורה בכלי מדין רק מפני בב"ח, ולא מפני שאר איסורים. וכתב הגר"י אייבשיץ זצ"ל, דמה"ט סובר רבי יוחנן דטעם כעיקר בשאר איסורים אינו מדאורייתא, אלא מדרבנן הוא. ומשו"ה א"ר יוחנן (ע"ז סז.) דטעמו ולא ממש, אין לוקין עליו, דאזיל לשיטתו דנטל"פ בבב"ח אסור (כפרש"י שם בדבריו ודלא כתוס'). וכן סובר הרמב"ם במה שכתב (הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ב) נמצא בהן טעמו ולא היה בהן ממשו, הרי אלו אסורין מדברי סופרים (ועי' בפרי מגדים בפתיחה להלכות תערובות ח"ב פ"ב). ומפורש בדבריו בשו"ת פאר הדור (סי' ס"ה) דטעם כעיקר אסור רק מדרבנן[3].
עד כאן תורף דברי הר"ר יהונתן זצ"ל, ודברים הם מחודדים טפי, ועל ידם מצאנו יתד נאמן לדעת הרמב"ם דטעם כעיקר לאו דאורייתא.
♦
ג.נטל"פ אסור בבב"ח רק אם כבר נאסר מחמת בב"ח
ועתה נחזור לדברי הפלתי (הנזכר באות א'), והנני מעתיק לפניכם את דבריו ככתבם, דמאחר שהוא השתדל והרבה להוכיח דלפי הרמב"ם גם נטל"פ אסור בב"ח, הוא כתב בלשון הזה להגביל את דברי קדשו: "יהיה איך שיהיה, עכ"פ הדבר מבואר ברמב"ם דבב"ח אפ' נתן לתוך קדרה של בשר בחלב דבר הפוגם ביותר, מ"מ אסור, דחייב עליה של"כ הנאתן. אך בִין תבין אשר לפניך, הני מילי כשכבר נאסר בב"ח. אבל בשר שנפל לתוך חלב ודבר מר ג"כ עד שפוגם, אינו נעשה איסור בב"ח כלל, עד שנאמר שאיסור שלכה"נ, כי התורה לא אסרה התערובות רק כשנותנים זה בזה טעם לשבח, אבל לא בפגם, וכאותו שאמרו (חולין קח.) דרך בישול אסרה תורה, וצריך זמ"ז לקבל טעם של שבח, וזה ברור ונכון לפניך בדין זה ולא תטעה." עכ"ד.
בזה מפרש לנו הפלתי, דמש"כ לפי הרמב"ם דאין היתר דנטל"פ בבב"ח, זהו דוקא אם כבר נאסר הבב"ח והוא רוצה לאכול את הבב"ח על ידי דבר מר וכדו' שפוגם, דעדיין לוקין עליו בכה"ג, כיון לוקין על בב"ח אפ' שלכה"נ. אבל מודה הפלתי שאם טרם נאסרה התערובת של בב"ח, נתערב באחד מהם דבר מר, שוב לא יבאו לכלל איסור בב"ח, כיון שאין הבשר והחלב נותנים טעם לשבח זה בזה, אלא רק לפגם.
אמנם, מצאתי באחרונים (עי' בשו"ת חקרי לב יו"ד סי' ע"ג בסופו ובשדי חמד מערכת הנו"ן כלל ל') שהביאו את דברי הפלתי כאילו הוא אמר דבר כללי דבבב"ח כל נטל"פ אסור, כיון שלוקין עליו שלכה"נ. והקשו הני אחרונים על הפלתי מהלכה מפורשת ברמב"ם (הל' מאכלות אסורות פט"ו הל' ל'), וז"ל: ואם היה בב"ח, או יי"נ, ויין ערלה, וכלאי הכרם, שנפלו לדבש, או בשר שקצים ורמשים, שנתבשל עם הירק וכיו"ב, טועם אותן הגוי וסומכין על פיו, אם אמר אין בו טעם, או שאמר יש בו טעם ומטעם רע הוא והרי פגמו, הכל מותר וכו'. ומכאן מוכרח להדיא דגם בב"ח נאמר הכלל דנטל"פ מותר[4]. ומזה הקשו על הפלתי כפי שהם סיכמו את דבריו. וכן הקשה באמרי ברוך (בהגהותיו על הפלתי שם ובהגהותיו על החוות דעת יו"ד סי' ק"ג סק"א) דדברי הפלתי נסתרים מדברי הרמב"ם בזה.
אכן, דבר זה לק"מ, דמעולם לא כתב הפלתי דכל נטל"פ אסור בבב"ח. אלא רק כתב הפלתי דבב"ח שכבר נאסר, אסור לאכלו אפ' על ידי דבר מר, כיון שבבב"ח לוקין אפ' שלכה"נ. אבל כבר כתבנו דמודה הפלתי לענין נתינת בשר בחלב דאם הוא לפגם, ולא לשבח, שאין לאסור את התערובת של בב"ח. ולכאורה הוא הדין בבב"ח שכבר נאסרו, דאינם יכולים לאסור דברים אחרים, אם אין נותן בהם טעם לשבח, כי אם לפגם (ואפרש דבר זה לקמן באות ו'). ואין דברי הפלתי נסתרים מדברי הרמב"ם עצמו.
איברא, נראה לי דאי קשיא, הא קשיא: דלפי הפלתי, מקורו של דין נטל"פ מותר הוא מדאין לוקין על מאכלות אסורות שלכה"נ, וא"כ בב"ח, דאכן לוקין שלכה"נ, גם נטל"פ אסור. וקשיא, היכן מצא הפלתי מקום לחלק בין אם נפגם האיסור בבב"ח עצמו (שלא נאמר בזה נטל"פ מותר) לבשר וחלב קודם שהגיעו לידי איסור בב"ח (שבכה"ג נאמר דין נטל"פ מותר). הלא בכל ענייני בב"ח, לכאורה הדין הוא שלא שייך היתר דנטל"פ, כיון שלוקין עליו שלכה"נ. ולכאורה הדין נותן דלפי הפלתי בכל מקום תיאסר נטל"פ בבב"ח, וכנראה כן היא הבנת האחרונים הנ"ל בדבריו, אע"פ שהוא בעצמו לא כתב כן, אלא הגביל את דבריו (וכנזכר למעלה בזה האות).
וכן קשיא לי, דלפי דברי הגר"י אייבשיץ זצ"ל שכתב בחידושיו (שהבאתי לעיל באות ב'), עולה דכלי הבלוע מבב"ח ואח"כ נשתמש בו בדבר הפוגם, לפי הרמב"ם עדיין אסור והכלי צריך הגעלה. וקשיא, דהלא טעם זה שנותן הכלי לתבשיל האחר אינו לשבח אלא לפגם, וא"כ היאך יאסור אותו?
♦
ד.
השגות החוות דעת והחזו"א על דברי הפלתי
יש מן האחרונים שהשיגו ע"ד הפלתי, וכתבו דאין לחלק בין בב"ח לשאר איסורים להתיר נטל"פ רק בשאר איסורים, אלא דבכל הדברים נקטינן דנטל"פ מותר.
והנני מעתיק את דברי החוות דעת (יו"ד סי' ק"ג ביאורים סק"א) שהוא אחד מהם, והנה לשונו שבא בארוכה: והנה מדברי השו"ע והפוסקים מוכח דבכל איסורים אפילו בבשר בחלב, וכלאי הכרם, מותר נטל"פ, מדלא חילקו וכתבו בסתם (שו"ע יו"ד סי' ק"ד ס"א) כל דבר שטעמו פגום, אינו אוסר. והכרתי והפלתי סי' פ"ז יצא לידון בדבר החדש, דבבשר בחלב אסור נטל"פ, כיון שלוקין בבשר בחלב אפ' שלא כדרך הנאתן, כמבואר בפסחים פרק כל שעה וכו', עיי"ש. והוא ודאי ליתא, דהא בכלאי הכרם ג"כ לקי שלא כדרך הנאתן, ונטל"פ מותר כדמוכח בע"ז (סח.). וכן יין נסך דאסור משום תקרובות ע"ז וכו'. אלא ודאי דנבלה שאינה ראויה לגר ושלא כדה"נ תרי עניני הן, ומתרי קראי נפקי, ושלא כדה"נ היינו שאכלו חי, או שעירב בתוכה דבר מר, או אכילה שיאכל שלא כדרך הנאה (וכמו שכתב הרמב"ם פי"ד הל' מאכלות אסורות), וגוף האיסור לא הותר. ואם חזר ותיקנו להאיסור, כגון שבישלו, או שנטל הדבר מר מתוכו, או שמתקו בדבר הממתק, חזר לאיסורו, דלא נתבטל שם חֵלב במה שהוא חי, או במה שנתן לתוכו דבר המר. רק כשאוכלו כך בלא תיקון, אינו לוקה, משום דאכלו שלא כדרך הנאתו. ולהכי בבב"ח וכלאי הכרם ובע"ז, דלא כתיבא ביה אכילה, לקי אף בכה"ג. אבל כשנסרח גוף האיסור, פקע שם איסור מכל וכל, מקרא אחרינא ד"נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה", ואפ' חזר ותיקנו בדברים המתבלים, שרי, דכבר פרח האיסור מיניה ונעשה כעפרא ואינה חוזר לאיסורו כו'. אבל כשגוף האיסור נפגם לגמרי עד שיצא מאיסורו, אינו חזור לאיסורו, והוא נלמד מקרא ד"נבלה שאינה ראויה לגר", דעל כרחך קרא איצטריך להיכא שתיקן להאיסור, דאי בשאוכל בעודה מוסרחת, ל"צ קרא, דנבלה שאינו ראוי לגר, דבלא"ה מותר מטעם שהוא שלא כדרך אכילתו, כמו שכתב הרמב"ם פי"ד הל' מאכלות אסורות, רק דקרא ד"נבלה שאינה ראויה לגר" איצטריך שפרח שם האיסור לגמרי, דאף שתיקנו עד שראוי לאכילה מותר וכמש"כ, דמשום הכא מותר אפ' בבב"ח וכלאי הכרם וע"ז. ולזה, הרמב"ם בפרק י"ד שם כשסיים דכלאי הכרם אסור, לא כתב רק דדבר מר, והניח חלוקה דנסרח ולא כתב סתם, אבל בב"ח וכה"כ, אסור בכ"ז. ש"מ דסבירא ליה אפ' בבב"ח וכה"כ, מותר היכא דנסרח האיסור, משום שנלמד מקרא אחרינא ד"נבלה שאי"ר לגר", וכמש"כ נטל"פ ג"כ מותר בהו, דלא כהכרתי ופלתי. עכ"ל החוות דעת.
וכן כתב החזון איש (או"ח סי' קט"ז סק"ג) ליישב את קושיית המקור חיים (עי' מש"כ לקמן אות ה'), דמש"כ הרמב"ם גבי בבב"ח, אם עירב בה דבר מר ואכלו, חייב, שזהו דוקא בעירב בה דבר מר באופן שאפשר להפרידו מן האוכל (דאז אם אכלו חייב, משום שבבב"ח לוקין אפילו שלא כדרך הנאתו). אבל אם עירב בו דבר מר באופן שא"א להפרידו מן האוכל, או שנסרח הבב"ח, אף הרמב"ם מודה דפטור, כיון שאין זה ראוי לגר.
ואף על פי שאיני כדאי, יש לי להוסיף קצת הסבר לדבריהם של החוו"ד והחזו"א. דהם סברי דפטור דשלא כדרך הנאתו הוא פטור בגברא, דהיינו אם באופן אכילתו אינו כדרך הנאה (כגון חֵלב חם שיכוה גרונו, או חֵלב חי בלתי מבושל, או שעירב בו דברים מרים באכילתו), פטור בבב"ח וכלאי הכרם. ובפרטי הפטור נאמר דגם אם תיקן את האוכל ואכלו כדרך הנאה, חייב עליו. ויש פטור אחר שנלמד ממקרא אחריתי, וזהו ענין "אינה ראויה לגר", דכל איסור שנפסל החפצא מאכילת אדם (כגון הבאיש, או נסרח, או עירב בו דבר מר עד שא"א להפרידו מגוף האיסור), שוב אינו נקרא איסור, ופקע ממנו האיסור לגמרי, ואינו חוזר אפילו אם תיקן את האיסור עד שיהא נאכל לבני אדם. ופשוט[5].
אכן, לעניות דעתי, זה אינו, שהרי הרמב"ם לא הביא בזה שני עניינים, אלא כללם יחד, וכתב: הגמא חלב חם שיכוה גרונו, או חלב חי, או עירב באיסור דבר מר, או אכל איסור שהבאיש, או נסרח וכדומה, שהוא פטור, משום שאינו כדרך הנאתו. ומשמע דכולם פטורים מטעם אחד. ולא חילק הרמב"ם בין הפטורים מחמת שלא כדרך הנאתו לבין הפטורים מחמת שאינה ראויה לגר.
ואמת שכבר עמד ע"ז החוות דעת, וכתב דכל שפטור משום שאינה ראויה לגר, ממילא גם פטור מחמת שלכה"נ, ואין ביניהם נפ"מ (חוץ מדין זה שאם תיקן דבר שאינה ראויה לגר, לא חזר עליו איסורו). אבל מ"מ הו"ל להרמב"ם לפרט דין זה, דכל מה שפטור מחמת שלכה"נ, לא נפטר אלא רק כל זמן שאכלו שלכה"נ, ואילו כל מה שפטור מחמת דין דאינה ראויה לגר, לעולם פטור, אפ' אם תיקן את האוכל.
אלא הנראה מדברי הרמב"ם הוא בדיוק כמש"כ הפלתי, דהרמב"ם לית ליה הך דין דאינה ראויה לגר (וכמו שכתבתי לעיל באות א'), ועל הכל פטור רק משום שאכל שלכה"נ. אלא לשיטה זו יש חילוק בין אם הוא שלכה"נ מחמת אופן אכילתו (דבכה"ג לא נתקיים הפטור, כי אם כל זמן שהוא אכלו שלכה"נ), לבין אם הוי שלכה"נ מחמת החפצא של האיסור (דבכה"ג לעולם הוי שלא כדרך הנאתן, אפילו אם נתקן המאכל). אי נמי, אפשר לומר דבאמת הרמב"ם סובר דאף דבר איסור גופו שנפסל מאכילת אדם ונפקע איסורו, אם נעשה שוב ראוי לאכילת אדם, יכול האיסור לחזור עליו, וצ"ע.
היוצא מכל זה, דאי אפשר לומר כדברי החוו"ד והחזו"א לחלק בין שלא כדרך הנאתו לאינה ראויה לגר, דלכאורה סובר הרמב"ם דדא ודא אחת היא, והכל דין אחד לפטרו ממלקות.
♦
ה.לא נלמד מנזיר שטעם כעיקר בטעם לפגם
והנה, כנראה שגם בעל החוו"ד, הרה"ג יעקב לורברבוים זצ"ל מליסא, הוא בעצמו חזר מהדברים הנ"ל (באות ד'), שהרי בספרו מקור חיים על הלכות פסח (או"ח סי' תמ"ב סק"ב) שנכתב אחר שכתב את הספר החוות דעת על יורה דעה, כתב המחבר להקשות היאך שייך מה שמצינו שבבב"ח ובכלאי הכרם וביין נסך יש להם היתר נטל"פ, אם לוקין בהם אפ' שלכה"נ. והוא תירץ בזה"ל: על כרחך צ"ל דנטל"פ מותר מטעם אחר, דהא אפ' טעם לשבח היה מותר, אי לא היה קרא ד"מִשְׁרַת", וכיון דטעם כעיקר מ"מִשְׁרַת" יליף, וילפינן מזה לשאר איסורין בק"ו, וכיון דבנזיר גופיה נטל"פ מותר, אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ומשו"ה בכל איסורין נטל"פ מותר, עכ"ל.
הרי לפניך שבזה לא תירץ המקור חיים כמו שתירץ בחוו"ד (ששני עניינים שונים הם, דין נטל"פ מצד אחד ודין אינה ראויה לגר מצד שני), אלא כאן מפרש המקו"ח דענין אחד הם. והוא מבאר דכיון דבנזיר נטל"פ מותר משום דהוי שלא כדרך הנאתו, מכאן נלמד לכל האיסורים שבתורה דנטל"פ מותר, שהרי הנזיר הוא המקור לענין טעם כעיקר לכל התורה כולה. ולכן אמרינן בזה אין הלמד חמור יותר מן המלמד, וכשם שבנזיר כשנאסר הטעם כעיקר, לא נאסר כי אם טעם לשבח, כן הוא בכל האיסורים, שלא נאסר כי אם טעם לשבח, אבל טעם לפגם מותר.
תרתי בלבי להעיר בדברי המקור חיים בזה. וזה יצאה ראשונה, שדבריו אינם תירוץ אלא לגבי כלאי הכרם ויין נסך, לומר שאע"פ שבהם לוקים אפ' שלכה"נ, מתרץ שנטל"פ מותר כיון דדין טעם כעיקר נלמד מנזיר, ולא יהיו חמורים מדין נזיר עצמו, ובנזיר גופו הותר נטל"פ. אבל לכאורה לענין בבב"ח א"א לומר כן, שהרי בבב"ח לא נלמד טעם כעיקר מנזיר, אלא ממקומו הוא מוכרע, וא"כ ליכא למימר כתירוץ המקו"ח[6]. ותו, דדבריו לכאורה נאמרו רק לדידן, דקיי"ל דטעם כעיקר דאורייתא (עי' בש"ך יו"ד סי' צ"ח סק"ו), אבל לפי הרמב"ם עצמו דס"ל דטעם כעיקר מדרבנן (כמש"כ לעיל באות ב'), אינו נלמד מנזיר כלל[7]. וא"כ ליכא דיו לומר דגם בבב"ח וכלאי הכרם, ויי"נ שייך דין נטל"פ מותר. ודברי המקור חיים צ"ע.
אגב, אציין שראיתי ביד אברהם (יו"ד סי' צ"ד סעיף ד') שמתרץ באופן אחר, שהיתר נטל"פ בבב"ח נלמד מההיקש שיש בין בשר בחלב לנבילה (ראה חולין קיג.).
♦
ו.לא נאמר טעם כעיקר בטעם לפגם
והנה איכא דרכא אחרינא להסביר את דעת הרמב"ם בענין, והם הנמצאים בחידושי רבינו חיים הלוי בספרו על הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"א) ובקה"י (ע"ז סי' כ"ה אות ח'), שכתבו דבבב"ח אף שלוקים שלכה"נ, אבל נטל"פ מותר, משום שלא נאסר טעם כי אם כשהוא לשבח, אבל בטעם שהוא לפגם, בזה לא נאמר דטעם כעיקר, ומשו"ה מותר, עיי"ש בדבריהם.
ויסוד הדבר כבר מצינו בהגהות אמרי ברוך על החוו"ד (יו"ד סי' ק"ג ביאורים סק"א) שהשיג ע"ד החוו"ד (מובא לעיל אות ד'), וכתב בלשון הזה: נ"ב, ולע"ד אף אם נאמר דנותן טעם לפגם ושלכה"נ חדא הוא, מכל מקום אין לאסור דבר המותר שקיבל טעם לפגם מבב"ח, דטעם כעיקר לאסור תערובות אינו אלא בטעם משובחת. אבל בטעם לפגם, לא אמרינן טעם כעיקר, וממילא בטל בתערובות. עכ"ל.
ולפי זה, אתי שפיר ג"כ דברי הפלתי, שהרי כתב הפלתי (מובא לעיל אות ג') דתערובות של בב"ח שנאסרו אפ' אם ייתן דבר הפוגם בתוכם ואכלן, לוקין, דכיון שזה בבב"ח ממש, לוקין עליו אפ' שלכה"נ. אבל אם התערובת של בב"ח תתן טעם לפגם לתוך ההיתר (כמו שכתב הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות פט"ו הל' ל'), או שיש חלב שנותן טעם לפגם לתוך בשר (כמדובר בפלתי עצמו), בכה"ג אמרינן דכיון שלא אומרים טעם כעיקר בטעם לפגם, הדין הוא שההיתר מעולם לא נאסר ע"י טעם הבב"ח (בציור של הרמב"ם), או שהחלב מעולם לא נתן טעם בבשר כדי לעשות איסור בבב"ח (בציורו של הפלתי). ולענין זה, שפיר אמרינן דנטל"פ מותר גם בבב"ח.
אכן גם לפי זה, צל"ע מה שעולה מדברי הגר"י אייבשיץ זצ"ל שהבאתי למעלה (באות ב'), דקדרה הבלועה מבב"ח באינו ב"י, אוסרת את התבשיל לפי הרמב"ם, כיון שלא נאמר נטל"פ מותר בבב"ח. וצ"ע, דאמאי אוסרת, הלא בכה"ג הדין הוא שאין אומרין טעם כעיקר, כיון שהוא טעם לפגם, וא"כ אינו אוסר. ואולי צ"ל דהפלתי חוזר מזה, וצ"ע.
♦
ז.אם טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן
ברם, האמת שדבריהם של הגר"ח הלוי והקה"י ובאמרי ברוך מיוסדים על אדני פז בדברי הרשב"א והר"ן (ע"ז סז.), דהם כתבו דזהו גדר הלימוד ד"כל שאינה ראויה לגר", לא נקרא נבילה, דמה"ט למדינן דטעם של איסור שהוא לפגם לא נקרא איסור, דלא אסרה התורה אלא טעם לשבח, ולא טעם לפגם. נמצא דכל דבריהם נאמרו רק למ"ד טעם כעיקר דאורייתא, דענין נטל"פ הוא הגבלה מן התורה לדין טעם כעיקר, ומכאן למדנו שמאכל שאינו ראוי לגר, לא נאמר בו דין טעם כעיקר[8]. ואם כן, לפי הרמב"ם דטעם כעיקר דרבנן, ליכא למימר הכי.
ואולי צ"ל בדדמי להם, דזו סברא דכל טעם שהוא לפגם ולא לשבח, לא חשיב טעם. ולאו מגזירת הכתוב נלמד דבר זה, אלא מסברא, וא"כ לפי"ז א"ש מש"כ לעיל (באות ו').
והשתא דאתינן להכי, לכאורה י"ל שיש צד לימוד זכות על הדעה דלא נאמר נטל"פ מותר בבב"ח, שהרי בכל שאר האיסורים, כיון דטעם כעיקר שלהם אינו אלא מדרבנן, אפ"ל דהם אמרו והם אמרו, דאותם חכמים שאמרו שיהא טעם כעיקר, גם אמרו מסברא דבנטל"פ לא חשיב כטעם. משא"כ בבב"ח, כיון דלכו"ע טעם כעיקר מדאורייתא בבב"ח, אפ"ל דגם נטל"פ אסור מדאורייתא, דמנא לן להתיר נטל"פ מאחר שהתורה לא אמרה כן (דבעל כרחך לית לן הך דרשה דאינה ראויה לגר לפי הרמב"ם), אי לא דאיכא סברא וכנ"ל, ועדיין צ"ע רב.
♦ ♦ ♦