פסקי מרן הגרע''י זצ''ל על סדר ספר דרכי טהרה למרן הגר''מ אליהו זצ''ל - פרק א-ב

הרב משה בוטון
כולל שע"י קהילת נהר שלום, פלורידה ארה"ב

פסקי מרן הגרע"י זצ"ל על סדר ספר דרכי טהרה למרן הגר"מ אליהו זצ"ל - פרק א-ב[1]

כולל ביאור יסודות מחלוקתם בקצרה, ובתוכו תמצא גם הרבה בירורים וביאורים יקרים בדעת מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, וגם שמועות והוספות ממרן הגר"מ אליהו זצ"ל
פרק א – מהי נדה (סימן קפג)
ה. יֵשׁ לְהַבְחִין בֵּין שְׁנֵי סוּגֵי הַרְגָּשׁוֹת יְסוֹדִיּוֹת: הָאַחַת הִיא, הַרְגָּשָׁה שֶׁיֵּשׁ לָאִשָּׁה בְּיוֹם הַוֶּסֶת אוֹ לְפָנָיו, כְּגוֹן פִּהוּק, בְּחִילָה, כְּאֵב בֶּטֶן וְכֹל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַרְגָּשׁוֹת אֵלּוּ קְשׁוּרוֹת לִקְבִיעַת וְסָתוֹת וִידֻבַּר בָּהֶן בְּהִלְכוֹת וְסָתוֹת, וְאֵין הֵן קְשׁוּרוֹת לְהִלְכוֹת כֶּתֶם וְדָם. הַשְּׁנִיָּה הִיא, הַרְגָּשָׁה שֶׁהָאִשָּׁה מַרְגִּישָׁה בְּעֵת יְצִיאַת הַדָּם...
[אם ראתה דם אחר הרגשות של מיחושי הגוף, אבל בלי הרגשה של יציאת הדם, תשאל לחכם^[2].]
ו. בַּהֲלָכָה מוֹפִיעוֹת שָׁלֹשׁ הַגְדָּרוֹת לְגַבֵּי סוּג הַהַרְגָּשָׁה הַשְּׁנִיָּה: א) "פְּתִיחַת מָקוֹר" – הַרְגָּשָׁה שֶׁנִּפְתַּח צַוַּאר הָרֶחֶם. ב) "שֶׁמִּזְדַּעְזֵעַ גּוּפָהּ" – כְּמִין צְמַרְמֹרֶת. ג) "זִיבַת דָּבָר לַח". לְגַבֵּי הַהַגְדָּרָה הָאַחֲרוֹנָה יֵשׁ הַרְבֵּה הַסּוֹבְרִים שֶׁאֵין הִיא בִּכְלַל הַהַרְגָּשׁוֹת הַמְטַמְּאוֹת מֵהַתּוֹרָה, לָכֵן בְּכָל מִקְרֶה שֶׁיֵּשׁ הַרְגָּשָׁה כָּזוֹ בִּלְבַד, יֵשׁ לִשְׁאֹל שְׁאֵלַת חָכָם.
בטה"ב (סי' א סע' ד) כתב שלהלכה הרגשת זיבת דבר לח אינה חשובה הרגשה, ואינה טמאה אלא מדרבנן. ושאפילו למחמירים זהו דוקא כשהרגישה ביציאת דבר לח מן המקור, אבל אם לא הרגישה בזה אלא בפרוזדור הרחם, לכל הדעות אינה נחשבת הרגשה, וטמאה רק מדרבנן משום כתם^[3]. וכתב באב"ש (סע' א, וכ"מ בטה"ב סי' ז סע' א וד) שבאופן הראשון, שהיתה ההרגשה בצואר הרחם, לכתחלה תבדוק את הבגד התחתון [או תקנח מבחוץ]^[4], אם מצאה מראה טהור או לא מצאה כלום, טהורה (וכן תעשה עד שתוחזק ג' פעמים ושוב לא תצטרך לבדוק, כדלקמן סע' יג), ואם מצאה טיפת דם תשאל לחכם^[5]. ובאופן השני, שהיתה ההרגשה בפרוזדור, אינה צריכה לבדוק כלל.
ז. אָמְרוּ חֲכָמִים: "חֲזָקָה עַל דָּם שֶׁנִּמְצָא בְּתוֹךְ גּוּפָהּ שֶׁל אִשָּׁה שֶׁבָּא עִם הַרְגָּשָׁה". לָכֵן, אִשָּׁה שֶׁבָּדְקָה אֶת עַצְמָהּ בְּדִיקָה פְּנִימִית וּמָצְאָה דָם, יֵשׁ לְהַנִּיחַ שֶׁהִרְגִּישָׁה בְּעֵת הַבְּדִיקָה, אַךְ הַרְגָּשַׁת הַבְּדִיקָה הִקְהֲתָה אֶת הַהַרְגָּשָׁה שֶׁל יְצִיאַת הַדָּם, וְהָאִשָּׁה טְמֵאָה מִדְּאוֹרָיְתָא...
בטה"ב (סי' א סע' ה) כתב^[6] שאשה שראתה דם בבדיקת עד היא רק ספק טמאה מן התורהו. ולכן לא תברך על טבילתה (טה"ב סי' טו גיליון 11).^[7]
ח. כָּל זֶה מְדֻבָּר בִּבְדִיקָה פְּנִימִית שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתַּקְהֶה אֶת הַרְגָּשַׁת יְצִיאַת הַדָּם, אֲבָל בְּקִנּוּחַ חִיצוֹנִי שִׁטְחִי, אֵין לַחְשֹׁשׁ לְכָךְ.
לדעת מרן הגרע"י (טה"ב סי' א סע' ה, סי' ח סע' יב, ויבי"א ח"ח יו"ד סי' טז), גם אם קינחה מעט^[8] לפנים משפת הרחם, עדיין דינו ככתם.
ט. דִּין זֶה קַיָּם בְּכָל מִקְרֶה שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁהֻקְהֲתָה הַרְגָּשַׁת יְצִיאַת הַדָּם, כְּגוֹן בְּכֶתֶם הַנִּמְצָא מִיָּד אַחֲרֵי תַּשְׁמִישׁ וְכַדּוֹמֶה שֶׁדִּינוֹ כְּדָם וְלֹא כְּכֶתֶם.
מיד^[9] אחר תשמיש, היינו בכדי שתושיט ידה אל תחת הכר ותטול העד ותקנח עצמה, שהוא כעשר שניות [עי' להלן פ"ט תו"ת ב] (ילקו"ט עמ' תתנד). אבל אם נמצא כתם בקינוח לאחר מכן, דינו ככתם רגיל (טה"ב סי' א משה"ט ה). ואם נמצא על בגד שקינח בו הבעל, יתבאר להלן פ"ב תו"ת ב.
יא. לַהֲלָכָה: אַחֲרֵי שֶׁמַּרְגִּישָׁה הָאִשָּׁה הַרְגָּשָׁה שֶׁל יְצִיאַת דָּם – תִּבְדֹּק אֶת עַצְמָהּ מִיָּד, עַד חָמֵשׁ דַּקּוֹת, בְּדִיקָה פְּנִימִית: אִם מָצְאָה מַרְאֶה טָמֵא – טְמֵאָה. אִם מָצְאָה מַרְאֶה טָהוֹר – טְהוֹרָה, כִּי זֶה מַה שֶּׁיָּצָא בְּהַרְגָּשָׁתָהּ. אִם לֹא מָצְאָה כְּלוּם (מִלְּבַד הָרְטִיבוּת הַטִּבְעִית) – טְמֵאָה. אָמְנָם יֵשׁ פּוֹסְקִים הָאוֹמְרִים שֶׁהִיא טְהוֹרָה, וְנָהוּג לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם לְהָקֵל אַף בְּיוֹם וֶסְתָּהּ כְּשֶׁהַהַרְגָּשָׁה הִיא "זַעְזוּעַ הַגּוּף" אוֹ "זִיבַת דָּבָר לַח", אַךְ אִם יֵשׁ לָהּ שָׁעָה קְבוּעָה לִרְאִיָּה וְהִרְגִּישָׁה בָּהּ, אֲסוּרָה. וְאִם הַהַרְגָּשָׁה הִיא "פְּתִיחַת מָקוֹר", נָהוּג לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם רַק כַּאֲשֶׁר הָאִשָּׁה זְקֵנָה, מְעֻבֶּרֶת אוֹ מֵינֶקֶת, שֶׁאָז הִיא מְסֻלֶּקֶת דָּמִים. וְכֵן כְּשֶׁיֵּשׁ סָפֵק אִם הִרְגִּישָׁה אוֹ לֹא, וּכְשֶׁהָיָה לָהּ טַמְפּוֹן שֶׁעוֹצֵר אֶת הַדָּם, אוֹ שֶׁלָּבְשָׁה בְּגָדִים תַּחְתּוֹנִים לְבָנִים הַמְהֻדָּקִים לְגוּפָהּ, נוֹהֲגִים גַּם-כֵּן לְהָקֵל. בִּשְׁאָר הַמִּקְרִים הָאִשָּׁה טְמֵאָה.
בטה"ב (סי' ז משה"ט ב) כתב שתקנח מבחוץ תחילה, ורק אם לא מצאה כלום אז צריכה לבדוק פנימה^[10]. עוד משמע בטה"ב (שם) שאפילו אם לא נמצא על עד הבדיקה כלום, אם יש עליו רטיבות טבעית עבה קצת - טהורה^[11]. וישאלו לחכם (אב"ש סי' קצ סע' א). [בטה"ב לא כתב להחמיר אם לא מצאה כלום בזעזוע הגוף וזיבת דבר לח בשעת וסתה, ובזיבת דבר לח ודאי מקל (עי' לעיל סע' ו) וגם בזעזוע הגוף נראה שיקל^[12]. ובכל אופן אין מצוי בזמננו שתהיה לה שעה קבועה].
יב. אִם הָאִשָּׁה בָּדְקָה עַצְמָהּ לְאַחַר זְמַן: אִם מָצְאָה מַרְאֶה טָמֵא – טְמֵאָה. אִם מָצְאָה מַרְאֶה בְּצֶבַע טָהוֹר – יֵשׁ מַתִּירִים וְיֵשׁ אוֹסְרִים. וְלַהֲלָכָה: אִם נִרְאֶה לָאִשָּׁה שֶׁהַמַּרְאֶה הַטָּהוֹר הוּא מֵהַהַרְגָּשָׁה – טְהוֹרָה. וְאִם בָּרוּר שֶׁהַמַּרְאֶה הַטָּהוֹר אֵינוֹ מֵהַהַרְגָּשָׁה – טְמֵאָה. וְאִם הִיא מְסֻפֶּקֶת וְהַבְּדִיקָה הָיְתָה תּוֹךְ 24 שָׁעוֹת – יֵשׁ מְקִלִּים, וְסוֹמְכִים עַל סְבָרָתָם רַק בְּמִקְרִים מְיֻחָדִים וּכְשֶׁיֵּשׁ סִבּוֹת נוֹסָפוֹת לְהָקֵל. לָכֵן בְּמִקְרֶה כָּזֶה טוֹב לִשְׁאֹל שְׁאֵלַת חָכָם. אִם לֹא מָצְאָה כְּלוּם – טְמֵאָה. וְאִם לֹא הָיְתָה לַדָּם אֶפְשָׁרוּת לָצֵאת, כְּגוֹן שֶׁהָיָה לָהּ טַמְפּוֹן שֶׁעוֹצֵר אֶת הַדָּם, אוֹ שֶׁלָּבְשָׁה בְּגָדִים תַּחְתּוֹנִים לְבָנִים הַמְהֻדָּקִים לְגוּפָהּ – יֵשׁ מָקוֹם לְהָקֵל כַּאֲשֶׁר לֹא מָצְאָה כְּלוּם אוֹ שֶׁמָּצְאָה מַרְאֶה טָהוֹר. וּבְמִקְרֶה כָּזֶה תִּשְׁאַל שְׁאֵלַת חָכָם אַף אִם הִרְגִּישָׁה בְּיוֹם וֶסְתָּהּ. אוּלָם אִם הַהַרְגָּשָׁה הָיְתָה בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ – טְמֵאָה.
נראה בדעת מרן הגרע"י שכל שלובשת בגד תחתון מהודק, גם אם לא מצאה כלום - טהורה^[13]. וגם לכתחלה בזמננו שלובשת בגד תחתון הדוק, אינה צריכה למהר ללכת לבדוק מיד [אולם לבינתיים נראה שתצטרך לנהוג בהרחקות, ולכן אם בעלה בבית תבדוק מיד (ד"ע)], וכל שתבדוק לאחר זמן ולא תמצא מראה טמא טהורה. ואפילו בבגד תחתון צבוע, כל שהוא בהיר דיו שאפשר לראות עליו דם, יש להקל^[14].
תו"ת ד. מה שכתב בענין אשה שהרגישה ולא מצאה דם, והביא שם בשם ספר שבט הלוי שאשה שנטמאה בשל הרגשה ללא מציאת דם – לא תברך על טבילתה, שכן הטבילה הוא מספק. ועיין ל"רב פעלים" (יו"ד ח"א, ל"ז) שהסתפק באשה שהוחזקה נדה בשכנותיה שראוה לובשת בגדים המיוחדים לנדתה, שאינה נאמנת לומר טהורה אני אפילו אם תתן אמתלא, במקרה זה חייבו אותה חכמים לספור ולטבול כדין נדה גמורה, והסתפק אם צריכה לברך על הטבילה, שהרי היא יודעת בעצמה שהיא טהורה ואינה צריכה לטבול. והעלה שם כיון שחכמים הטילו עליה חיוב של טבילה כיון שדנו אותה לנדה גמורה, בכך הם הטילו עליה מצווה גמורה, ולכן צריכה לברך, והה"ד בנידון דידן שצריכה לברך.
בטה"ב (סי' ז משה"ט א) כתב שלא תברך על טבילתה^[15].
יג. אִשָּׁה שֶׁהִרְגִּישָׁה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים רְצוּפוֹת הַרְגָּשָׁה הָאוֹסֶרֶת, וּבָדְקָה מִיָּד וְלֹא מָצְאָה כְּלוּם אוֹ שֶׁמָּצְאָה מַרְאֶה טָהוֹר, וְדִינָהּ שֶׁטְּהוֹרָה (לְפִי הַמְפֹרָט לְעֵיל) – אֵינָהּ צְרִיכָה לִבְדֹּק יוֹתֵר כְּשֶׁתַּרְגִּישׁ הַרְגָּשָׁה זוֹ, כִּי הַרְגָּשָׁה זוֹ מֻחְזֶקֶת שֶׁאֵינָהּ מְטַמֵּאת. אַךְ כָּל זֶה בִּתְנַאי שֶׁהַרְגָּשָׁה זוֹ אֵינָהּ אוֹתָהּ הַהַרְגָּשָׁה שֶׁמַּרְגִּישָׁה בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ, כִּי אִם הָאִשָּׁה לֹא תַבְחִין בֵּין שְׁתֵּי הַהַרְגָּשׁוֹת – כְּשֶׁתַּגִּיעַ שְׁעַת וֶסְתָּהּ וְתִרְאֶה דָם, מִיָּד תֵּעָקֵר הַחֲזָקָה הַקּוֹדֶמֶת.
בטה"ב (סי' ז משמה"ט ב, ד"ה ומה שכתבנו) מבואר דלא אמרינן דפקע חזקתה אם יש לה אותה הרגשה בביאת וסתה, אלא בשעת וסתה צריכה לבדוק אחר הרגשה כזו, ושלא בזמנה אינה צריכה בדיקה (וכ"כ באב"ש סי' קצ סע' א).
יד. דַּם נִדָּה אוֹסֵר אֲפִלּוּ אִם יָצָא עַל-יְדֵי גֵרוּיִים חִיצוֹנִיִּים. לָכֵן, אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה דַּם נִדָּה עֵקֶב מַאֲמָץ, קְפִיצָה אוֹ הִתְרַגְּשׁוּת – אֲסוּרָה, וְכֵן אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה דַם נִדָּה עֵקֶב טִפּוּל רְפוּאִי אוֹ בְּדִיקָה רְפוּאִית – אֲסוּרָה...
[ומ"מ אינה מחוייבת לבדוק אחרי התרגשות או פחד פתאומי, ודי שתבדוק שאין על הבגד הפנימי שום דם. ואם מצאה דם אבל לא הרגישה תשאל לחכם (אב"ש סי' קפג, שימו"ח סי' קפד סע' ח ואבנ"ט סי' קפד אות כד).]
יז. אִם הַטִּפּוּל אוֹ הַבְּדִיקָה הָיוּ בְּתוֹךְ צַוַּאר הָרֶחֶם, וְנִגְרְמָה פְּתִיחַת הַפֶּה הַפְּנִימִי שֶׁל צַוַּאר הָרֶחֶם בְּקֹטֶר שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ לְ-3 מ"מ וְלֹא יָצָא דָּם, הָאִשָּׁה מֻתֶּרֶת. אִם נִגְרְמָה פְּתִיחָה בְּקֹטֶר 3 מ"מ אוֹ יוֹתֵר, הָאִשָּׁה נֶאֱסֶרֶת גַּם אִם לֹא יָצָא דָּם מֵהָרֶחֶם, אֶלָּא-אִם-כֵּן זוֹ הַפְּתִיחָה הַטִּבְעִית שֶׁל הָאִשָּׁה עַל-פִּי קְבִיעַת הָרוֹפֵא. לְפִיכָךְ, אִם הִכְנִיס הָרוֹפֵא מַכְשִׁיר לָרֶחֶם אוֹ לְצַוַּאר הָרֶחֶם, צְרִיכָה הָאִשָּׁה לִשְׁאֹל אֶת הָרוֹפֵא מַהוּ גֹּדֶל הַמַּכְשִׁיר וְעַד הֵיכָן הִכְנִיסוֹ, וְאִם הָיָה דִּמּוּם מַהוּ מְקוֹרוֹ, וְנֶאֱמָן הוּא עַל כָּךְ, וְעִם תְּשׁוּבוֹתָיו תִּשְׁאַל שְׁאֵלַת חָכָם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִסְמֹךְ עַל הָרוֹפֵא בְּעִנְיְנֵי הֲלָכָה אֶלָּא רַק בְּעִנְיְנֵי רְפוּאָה.
בטה"ב (סי' יא סע' ז) כתב, שבפתיחה מבחוץ לא אמרו חכמים שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם^[16], ולכן רופא שבדק את האשה באצבע או בכלי, אפשר מאד שלא יצא ממנה דם כלל, ואם לא ראתה דם^[17] לאחר הבדיקה טהורה. וה"ה אפילו בכלי רחב מאד, יותר מ15 מ"מ (משה"ט שם). אמנם אם הפתיחה היתה יותר מ5 מ"מ, יש לבדוק היטב, כי מבחינה מציאותית קשה שלא תמצא דם (ילקו"ט סי' קצד סוף הע' טז). ולמעשה תמיד יש לשאול לחכם [וכמ"ש בדרכ"ט] (אב"ש סי' קפח סע' ג).
♦
פרק ב – כתמים (סימן קצ)
תו"ת ב. שאלה: אם בעל קם בבוקר לאחר תשמיש ומצא נקודה אדומה פחות מגריס על התחתון שלו. האם צריך להראות את הבגד למורה הוראה למרות שהוא פחות מכגריס? תשובה: צריך להראות. כי כתם פחות מגריס אחרי תשמיש מטמא כמו אחרי בדיקה. ובודאי הבעל לבש את תחתוניו מיד לאחר התשמיש וזה כמו בדיקה סמוך לתשמיש שמטמאת גם בפחות מגריס.
[אם התחתון לא היה נקי, נראה שדינו כבדקה בעד שאינו בדוק [עי' לקמן סע' לז], ולכן אם הכתם פחות מכגריס טהורה (ד"ע). [ולעניין שלא לעשותה רואה מחמת תשמיש, יש להקל אפי' ביותר מגריס (טה"ב סי' ה משה"ט א)]. ואם לא לבש את תחתוניו מיד לאחר התשמיש, עי' בהערה^[18].]
ד. אִשָּׁה הַמּוֹצֵאת כֶּתֶם אֵינָהּ צְרִיכָה לִבְדֹּק אֶת עַצְמָהּ, וְאִם הַכֶּתֶם אֵינוֹ אוֹסֵר, מֻתֶּרֶת בְּלִי בְּדִיקָה.
באב"ש (סע' י) החמיר שאם ראתה כתם שצבעו טמא בעונת וסתה, צריכה לבדוק. אולם לפי מש"כ בילקו"ט (עמ' ריז-רכ, ובמכתב יד), שאפי' אם בדקה אחרי כתם ומצאה דם יש צד להקל^[19], בודאי שלכתחלה אינה צריכה בדיקה נוספת יתר על מה שמחוייבת בעונת וסתה. ומ"מ, בכל כתם שנמצא בסמוך לעונת וסתה [גם כמה ימים קודם] יש לשאול חכם, שיש לחוש שיתחיל דם הוסת, ועי' בהערה^[20].
ה. הַהֶבְדֵּל הָעִקָּרִי שֶׁבֵּין כֶּתֶם לְדָם הוּא בָּהַרְגָּשָׁה (כַּמְפֹרָט לְעֵיל בְּפֶרֶק א'). דְּהַיְנוּ, אִשָּׁה שֶׁבָּרוּר לָהּ שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה דָם, אֲבָל גַּם בָּרוּר לָהּ שֶׁלֹּא הִרְגִּישָׁה בִּיצִיאָתוֹ – הֲרֵי הִיא טְמֵאָה רַק מִדִּין "כֶּתֶם", דְּהַיְנוּ מִדְּרַבָּנָן, וּבְכֶתֶם יֶשְׁנָן הַרְבֵּה קֻלּוֹת. אֲבָל אִם הָיְתָה לָאִשָּׁה הַרְגָּשָׁה שֶׁל יְצִיאַת הַדָּם – אֵין לָאִשָּׁה דִּין שֶׁל רוֹאָה כֶּתֶם, אֲפִלּוּ מְצָאַתּוּ עַל בְּגָדֶיהָ. יֵשׁ לְהַדְגִּישׁ! אֵין מְדֻבָּר כָּאן בְּהַרְגָּשׁוֹת שֶׁלִּפְנֵי יְצִיאַת הַדָּם, כְּגוֹן פִּהוּקִים, עִטּוּשִׁים, צְמַרְמוֹרוֹת וְכַדּוֹמֶה, אֶלָּא בְּהַרְגָּשׁוֹת הַבָּאוֹת עִם יְצִיאַת הַדָּם, וְהֵן: א. הַרְגָּשַׁת פְּתִיחַת הָרֶחֶם; ב. זַעְזוּעַ הַבָּא מֵעֲקִירַת הַדָּם מִגּוּפָהּ; ג. הַרְגָּשָׁה שֶׁל זִיבַת דָּבָר לַח בְּגוּפָהּ (יֵשׁ חוֹלְקִים עַל הַהַרְגָּשָׁה הָאַחֲרוֹנָה, לָכֵן בְּכָל מִקְרֶה כָּזֶה תִּשְׁאַל שְׁאֵלַת חָכָם). לָכֵן, אִם הָיָה לָאִשָּׁה כֶּתֶם, וּלְפָנָיו הָיְתָה לָהּ הַרְגָּשָׁה הָאוֹסֶרֶת – אֵין שׁוּם מַשְׁמָעוּת לְגֹדֶל הַכֶּתֶם, לְצוּרָתוֹ וְכַדּוֹמֶה, אֶלָּא רַק לְצִבְעוֹ. אִם צִבְעוֹ טָהוֹר – טְהוֹרָה, וְאִם צִבְעוֹ טָמֵא – טְמֵאָה.
[בעניין סוג ההרגשה הערנו לעיל פ"א סע' ה-ו.
כתם גדול אפילו אם ברור לה שלא הרגישה, והוא טהור ע"פ תנאי כתם, כגון שהוא על בגד צבוע או שאינו מקבל טומאה, בזמננו שאין הנשים בקיאות בהרגשה, צריך לשאול לחכם^[21].]
ו. נתבאר לעיל בפרק א סע' ז-ט.
ח. כָּל בֶּגֶד שֶׁבְּדָקַתּוּ הִיא אוֹ חֲבֶרְתָּהּ, וְלֹא זָז מִיָּדָהּ עַד שֶׁבָּדְקָה בוֹ, אוֹ שֶׁהֻנַּח בָּאָרוֹן בְּמָקוֹם שָׁמוּר וְלֹא נוֹדַע שֶׁהִתְלַכְלֵךְ בְּכֶתֶם, אוֹ שֶׁעָבַר לְיַד מָקוֹם שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהִתְלַכְלֵךְ בְּכֶתֶם עַד שֶׁבְּדָקַתּוּ – נֶחְשָׁב בֶּגֶד בָּדוּק. אוּלָם צָרִיךְ שֶׁיִּבְדְּקוּהוּ בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה לְבָדְקוֹ, אֲבָל אִם הִסְתַּכְּלָה בוֹ הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא לְשֵׁם בְּדִיקָה, אֶלָּא בְּהַעֲבָרָה בְּעָלְמָא – אֵין זוֹ נִקְרֵאת בְּדִיקָה, כִּי וַדַּאי לֹא שָׂמָה לֵב הֵיטֵב.
באב"ש (סע' לט) כתב, שבזמננו שמקפידות על נקיות בגדיהן, סתם בגד שלבשתו נחשב כבדוק [ובפרט בבגד תחתון שהוא קטן^[22]], כל שאין נראה שהכתם בא מעלמא.
ט. כָּל בֶּגֶד שֶׁנִּלְקַח מִמָּקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בְּגָדִים נְקִיִּים, אַךְ לֹא נִבְדַּק כְּבֶגֶד בָּדוּק – נֶחְשָׁב כְּבֶגֶד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק. וְזֶהוּ דִינָם שֶׁל כָּל הַבְּגָדִים הַנְּקִיִּים הַנִּמְצָאִים בָּאָרוֹן, כְּשֶׁלֹּא רְגִילִים לִבְדֹּק אוֹתָם לִפְנֵי הַכְנָסָתָם לָאָרוֹן.
[ראה לקמן סע' יא שכיום שהבגדים מכובסים ומיובשים במכונה סגורה, הרי הם כבדוקים].
יג. גֹּדֶל הַגְּרִיס הוּא כְּשֶׁטַח עִגּוּל בְּקֹטֶר שֶׁל 19 מ"מ…
בטה"ב (סי' ח סע' ב) כתב, שיש להקל עד כשיעור עשרים מילימטר^[23].
יד. ראה לקמן סע' טז.
תו"ת ו. שאלה: מה הדין בנמצא כתם בבגד מנוקב כעין רשת, האם מחשיבים גם את האויר שבחורים לשיעור גריס? תשובה: כן.
באב"ש (סוף סע' ח) כתב שיש מקום להקל אם אין כגריס ועוד על האריג בלא האויר, וישאלו לחכם. ויתכן והדרכ"ט קאי כשהדם מהלך ע"ג האויר, דבזה מצטרף לכ"ע לכגריס.
טו. ...וְכֵן כֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא עַל בֶּגֶד עִם קְפָלִים, וּבִשְׁנֵי הַקְּפָלִים יַחַד יֵשׁ כֶּתֶם הַגָּדוֹל מִגְּרִיס, אֵינָם מִצְטָרְפִים וּטְהוֹרָה, בִּתְנַאי: א. שֶׁהַכֶּתֶם אֵינוֹ מְחֻבָּר, ב. שֶׁהַקְּפָלִים אֵינָם תְּפוּרִים זֶה לָזֶה. אוּלָם יֵשׁ מַתִּירִים אַף אִם הַקְּפָלִים תְּפוּרִים זֶה לָזֶה, וּבְמִקְרֶה כָּזֶה צָרִיךְ שִׁקּוּל-דַּעַת אִם לְהַתִּיר אוֹ לֶאֱסֹר, לָכֵן בְּמִקְרֶה כָּזֶה תִּשְׁאַל שְׁאֵלַת חָכָם.
בטה"ב (סי' ח משה"ט ד) כתב, שכתם על בגד עם קפלים, אע"פ שכשמותחים את הבגד אין שיעור גריס במקום אחד, מצטרפים וטמאה^[24].
טז. כֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא בְּלִי הַרְגָּשָׁה, וְגָדוֹל יוֹתֵר מִגְּרִיס – לֹא בְּכָל מִקְרֶה הוּא טָמֵא. אִם הָיוּ הַרְבֵּה כְּתָמִים קְטַנִּים מְרֻכָּזִים בְּמָקוֹם אֶחָד, בֵּין בְּגוּפָהּ בֵּין בִּבְגָדֶיהָ, וְלֹא הָיוּ מְחֻבָּרִים בֵּינֵיהֶם, אִם אֵין בְּאַף אֶחָד מֵהֶם יוֹתֵר מִכִּגְרִיס – טְהוֹרָה, אַף-עַל-פִּי שֶׁבְּכֻלָּם יַחַד יֵשׁ יוֹתֵר מִכִּגְרִיס. וְיֵשׁ מַחְמִירִים לְצָרֵף לְכִגְרִיס כְּתָמִים קְטַנִּים הַנִּמְצָאִים עַל בְּשָׂרָהּ. אִם נִמְצָא כֶּתֶם גָּדוֹל מִכִּגְרִיס אָרֹךְ כְּסַרְגֵּל, אוֹ שֶׁהָיָה אֹרֶךְ הַכֶּתֶם לְרֹחַב בִּגְדָהּ, אוֹ שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ נִתַּז מִלְּמַטָּה, וְכֵן בְּכָל צוּרָה שֶׁנִּכָּר מִמֶּנָּה שֶׁהַכֶּתֶם לֹא בָּא מִגּוּפָהּ, אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵין הִיא יוֹדַעַת מֵהֵיכָן הוּא – טְהוֹרָה. וְדַוְקָא בְּכֶתֶם שֶׁנִּמְצָא עַל בִּגְדָהּ, אֲבָל בְּכֶתֶם כָּזֶה שֶׁנִּמְצָא עַל בְּשָׂרָהּ – טְמֵאָה (וּבִתְנַאי שֶׁיְּצֹרְפוּ שְׁאָר הַתְּנָאִים הָאוֹסְרִים – צֶבַע וְכַדּוֹמֶה).
בטה"ב (סי' ח סע' ד) כתב, שראוי להחמיר^[25] לצרף טיפין שעל בשרה^[26] [ומ"מ לא תברך על
טבילתה (שם סי' טו סוף משה"ט ד)]^[27]. עוד כתב (שם סע' ה), שאפילו כתם שעל בגדיה בצורה שאין הדרך לנטוף, כל שהוא במקום שיכול להגיע ממקורה לשם, טמאה^[28].
כ. הַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְקַבְּלִים טֻמְאָה הַשְּׁכִיחִים בִּכְתָמִים הֵם: א) קַרְקַע וְכָל דָּבָר הַמְחֻבָּר אֵלֶיהָ בְּחִבּוּר קָבוּעַ, כְּגוֹן בַּיִת, דֶּלֶת, אַסְלַת בֵּית-כִּסֵּא וְכַדּוֹמֶה, אֲבָל שֻׁלְחָן אוֹ כִּסֵּא וְכַדּוֹמֶה אֵינָם נֶחְשָׁבִים "מְחֻבָּר", מִפְּנֵי שֶׁהֵם נַיָּדִים. ב) כָּל דָּבָר מֵעֵץ שֶׁאֵינוֹ כְּלִי וְאֵין לוֹ שִׁמּוּשׁ מֻגְדָּר, כְּגוֹן חֲתִיכַת קֶרֶשׁ שֶׁלֹּא הִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ לְאָרוֹן וְכַדּוֹמֶה, וְאֵין הִיא מְשַׁמֶּשֶׁת כְּלִי קִבּוּל. ג) נְיָר, פִּיסַת צֶמֶר. אוּלָם יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם רָאֲתָה עַל נְיָר אוֹ עַל צֶמֶר צְרִיכָה שְׁאֵלַת חָכָם, וְכֵן נוֹהֲגִים. ד) בֶּגֶד שֶׁגָּדְלוֹ פָּחוֹת מִ 6×6 ס"מ אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה בְּדֶרֶךְ-כְּלָל, אוּלָם הֱיוֹת וְיֵשׁ בְּגָדִים שֶׁאַף בְּגֹדֶל זֶה אֵינָם מְקַבְּלִים טֻמְאָה, וְיֵשׁ שֶׁפְּחוּתִים מִגֹּדֶל זֶה וְהֵם מְקַבְּלִים טֻמְאָה, עַל-כֵּן תִּשְׁאַל שְׁאֵלַת חָכָם.
א) [גם כתם שנמצא במים שבאמבטיא או באסלה טהור^[29] (אבנ"ט אות סא בשם מרן הגרע"י, ילקו"ט עמ' רנו).]
ב) בטה"ב (סי' ח משה"ט ט) כתב שגם כלי עץ שיש לו שימוש מוגדר, כל שאין לו בית קיבול [ואינו עשוי לישיבה או שכיבה עליו (ד"ע)] אינו מקבל כתמים^[30].
ג) לגבי נייר ופדים ראה לקמן סע' כא. צמר שאינו טווי, ארוג או דחוס [לבדים] אינו מקבל טומאה, וכן הדין בצמר גפן^[31] (טה"ב סי' ח סוף משה"ט ט).
ד). [כל הבדים מלבד צמר ופשתן, אינם מקבלים טומאה אם אין בהם שיעור ג' על ג' טפחים [24x24 ס"מ] (טה"ב סי' ח משה"ט ט). והיינו דוקא בחתיכות בד שאין להם שימוש, אבל בגד המיועד לשימוש מכל מין שיהיה, מקבל טומאה בכל שהוא (אבנ"ט הע' נו. וכ"כ כאן בדרכ"ט תו"ת י).]
תו"ת י. שאלה: אלו בגדים שגודלם פחות מ6X6 ס"מ מקבלים טומאה? תשובה: כל בגד שמשתמשים בו בשיעור פחות מ6X6 ס"מ = מקבל טומאה כי יש עליו שם כלי. עי' ברמב"ם הלכות כלים פרק כ"ב הלכה כ"א.
[אולם חתיכה שנקרעה מבגד, אפילו יחדה לשימוש, אינה מקבלת טומאה בפחות מג' על ג' אצבעות (טה"ב סי' ח משה"ט ט).]
כא. בֶּגֶד הֶעָשׂוּי מִבַּד סִינְטֶטִי אוֹ מִנְּיָר מְקַבֵּל טֻמְאָה, וְכֵן דָּם שֶׁנִּמְצָא עַל פֶּד (תַּחְבֹּשֶׁת) דִּינוֹ כְּכֶתֶם הַנִּמְצָא עַל דָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה.
בטה"ב (סי' ח סע' י) כתב, שנייר אינו מקבל טומאה, ואפילו עשו ממנו בגד^[32] (שם במשה"ט י). ובגד סינטטי [וכן כלי פלסטיק] גם אינו מקבל טומאה, כל שאינו תפור גם בחוטים אחרים שכן מקבלים טומאה^[33] (שם סע' יא). ולכן נייר טואלט, מגבונים ופדיםלג, אינם מקבלים טומאה (ילקו"ט מכתב לד ואבנ"ט אות מה, בשם מרן הגרע"י זצ"ל).
תו"ת יא. שאלה: טבעת פלסטיק למניעת הריון הנמצאת באותו מקום, ונמצא עליה דם, אע"פ שפלסטיק אינו מקבל טומאה, מה דינה? תשובה: טמאה כיון דחשיב טבעת פלסטיק כמו בדיקה.^[34]
באב"ש (סי' קצו סע' ו סק"ו) כתב, שאם נמצא דם על טבעת נובה-רינג, ישאלו לחכם^[35].
תו"ת יג. שאלה: אשה ביום השביעי לספירת ז"נ מצאה על בגד התחתון כתם (דם), ולדבריה היה בו פחות מגריס ועוד, ובלא הרגשה. אך לא הלכה לטבול בליל שמיני – איני יודע מאיזו סיבה. למחרת מצאה על אותו בגד באותו מקום, שוב כתם דם על אותו מקום הכתם הישן. אלא שעתה באה לפני חכם והראתה לו, ולפנינו נמצא כתם שיש בו שעור. האם כשם שהאמינתה תורה לספירה נאמינה גם בזה שאמרה שהכתם הראשון לא היה בו שעור. ולא שאנו מפקפקים באמירתה, אך אולי טועה בדמיונות היא. תשובה: נאמנת. שאלה: לצד שאנו מאמינים לה, אם מה שנראה לנו כעת שיש שיעור כתם, האם יש מקום לומר כיון שהכתם הראשון לא היה בו שיעור לדבריה, ובא הכתם ביום השני באותו מקום הוי כתם על דבר שאינו אוסרה, כלומר בגד צבעוני או לכלוך, ואז אפילו שיש בכתם החדש שיעור כתם אינו מטמא, ואינה צריכה לספור ז' נקיים מחדש. תשובת הרב בכ"י: לא! והוסיף להטעים בע"פ: כי אינו בגדר בגד צבעוני אלא כתם יש בו בלבד.
אם מצאה כתם על גבי כתם או הפרשה ישנים, ישאלו לחכם^[36].
תו"ת יד. שאלה: אשה שראתה כתם על תחתון מקופל, הבד העליון צבעוני והתחתון לבן, ויש כתם יותר מכגריס בחלק הלבן, מה הדין? תשובה: טמאה.
[בבגד שאינו סמוך לבשרה, הרוצה להקל יש לו על מה לסמוך^[37] (יבי"א ח"ח יו"ד סי' יז אות ב).]
כד. ...לַהֲלָכָה: נוֹהֲגִים לִלְבֹּשׁ לְבָנִים כָּל שִׁבְעָה נְקִיִּים. וְאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ הַרְבֵּה כְּתָמִים בְּשִׁבְעָה נְקִיִּים, תִּשְׁאַל חָכָם אֵיךְ לִנְהֹג וּלְהָקֵל בִּלְבִישַׁת בְּגָדִים צִבְעוֹנִיִּים.
בילקו"ט (עמ' תתנה) כתב, שא"צ לשאול לחכם, וכל שחוששת מכתמים יכולה להקל ללבוש צבעונים גם בז' נקיים. עי' להלן פי"ג סע' ו.
כו. כֶּתֶם בָּרֶגֶל – מֵהֶעָקֵב עַד הַבֹּהֶן וּלְמַעְלָה לְכָל אֹרֶךְ הָרֶגֶל בְּצִדָּהּ הַפְּנִימִי, בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁהָרֶגֶל נוֹגַעַת בָּרֶגֶל וְשׁוֹק בַּשּׁוֹק – טְמֵאָה, וּבִשְׁאָר חֶלְקֵי הָרֶגֶל – טְהוֹרָה. יֵשׁ מְקִלִּים בֶּעָקֵב, וְאֵין הֲלָכָה כְּמוֹתָם. כֶּתֶם בַּיָּד – בְּכַף הַיָּד, בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהַגִּיעַ לְשָׁם דָּם מֵהַמָּקוֹר, וַאֲפִלּוּ גַּב הַיָּד – טְמֵאָה, כִּי הַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת הֵן וְאֶפְשָׁר שֶׁהִגִּיעַ דָּם מֵהַמָּקוֹר לַיָּדַיִם. כֶּתֶם בַּבֶּטֶן וּלְמַעְלָה – טְהוֹרָה, אֲבָל אִם הֵרִימָה הָאִשָּׁה אֶת רַגְלֶיהָ לְמַעְלָה מִבִּטְנָהּ בְּהִתְעַמְּלוּת וְכַדּוֹמֶה – טְמֵאָה, בֵּין אִם הַכֶּתֶם נִמְצָא מִלְּפָנֶיהָ בֵּין מֵאֲחוֹרֶיהָ. וְכַמּוּבָן, דַּוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּגִּיעַ לְשָׁם דָּם מֵהַמָּקוֹר בְּלִי שֶׁתַּבְחִין בּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהֵרִימָה רַגְלֶיהָ, אֲבָל נִמְצָא בַּצְּדָדִים – טְהוֹרָה. כְּשֶׁנִּמְצָא דָּם בְּגוּפָהּ בִּלְבַד, טְמֵאָה הָאִשָּׁה אַף אִם "הִתְעַסְּקָה בְּדָם" (וְעַיֵּן לְקַמָּן בִּסְעִיף ל' מַהִי הַגְדָּרַת "הִתְעַסְּקָה בְּדָם").
[כתם ביד. אם יודעת שלא נגעה בידיה באותו מקום, מאותו עת שיש להסתפק שנכתמו ידיה, טהורה (טה"ב סי' ח סע' יג).]
כתם בבטן ולמעלה. כ"כ גם בתוה"ט, אבל באבנ"ט (הע' קיב) הביא מהפוסקים, שנזדקרה היינו שהתהפכה רגליה למעלה וראשה למטה, ודוקא אז יש לחשוש לכתמים שלמעלה מן החגור. [ולעד"נ שהכל לפי המציאות, אם אפשר שע"י הזדקרות כזו יגיע הכתם לאיפה שנמצא].
[כשנמצא דם בגופה בלבד. אם התעסקה בדם בידיה ממש [או שנגעה בפצע], גם אם נמצא הכתם על בשרה בלבד טהורה, שתולים שהגיע לשם מידיה (טה"ב סי' ח סוף משה"ט טו).]
טז. שאלה: אם לבשה בגד פנימי אטום ואין שום אפשרות שדם יצא לחוץ ומצאה כתם בחוץ, מה דינה? תשובה: באופן זה אפשר להקל. עי' בד"ת בסי' ק"צ סעי' י"ב.
[והיינו דוקא כשיודעת בבירור שלא הסירה את הבגד התחתון בהיותה לבושה בבגד העליון (עי' אבנ"ט הע' קיט, וכ"כ בשימו"ח סע' יב בשם הגר"מ אליהו זצ"ל).]
כט. כֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא עַל הַסָּדִין אוֹ עַל הַשְּׂמִיכָה שֶׁלָּהּ, יֵשׁ לִבְדֹּק: אִם יֶשְׁנָהּ אֶפְשָׁרוּת שֶׁהַדָּם הִגִּיעַ מִמֶּנָּה לְאוֹתוֹ מָקוֹם בּוֹ נִמְצָא הַכֶּתֶם – טְמֵאָה, וְאִם לָאו – טְהוֹרָה. סָדִין אוֹ שְׂמִיכָה שֶׁאֵינָם מְחֻבָּרִים לַמִּטָּה וְנָעִים וְנָדִים בְּמֶשֶׁךְ הַלַּיְלָה – כָּל מָקוֹם שֶׁיִּמָּצֵא בוֹ כֶּתֶם, טְמֵאָה. וְיֵשׁ לְוַדֵּא בְּמִקְרֶה כָּזֶה שֶׁאֵין אֶפְשָׁרוּת שֶׁהַדָּם הִגִּיעַ מִמָּקוֹם אַחֵר – מִבְּנָהּ, מִבַּעֲלָהּ, מִפֶּצַע, מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת וְכַדּוֹמֶה. בְּכָל מָקוֹם שֶׁטְּמֵאָה בְּמִקְרִים אֵלֶּה, טְמֵאָה רַק אִם הִתְמַלְּאוּ שְׁאָר הַתְּנָאִים – צֶבַע, גֹּדֶל, צוּרָה וְכַדּוֹמֶה.
[אם היתה לבושה בבגד פנימי צמוד כל זמן שהיתה במיטה, ואין על הבגד הפנימי שום דם, טהורה בכל המקרים (כנ"ל בתו"ת טז).]
סע' ל. כְּפִי שֶׁהֻזְכַּר בַּפִּסְקָה הַקּוֹדֶמֶת, אִם אִשָּׁה "הִתְעַסְּקָה בְּדָם" וְנִמְצָא עָלֶיהָ כֶּתֶם, בְּרֹב הַמִּקְרִים – טְהוֹרָה. וּמַהוּ "הִתְעַסְּקָה בְּדָם"? אִשָּׁה שֶׁנִּקְּתָה עוֹף אוֹ דָּגִים, אוֹ הִתְעַסְּקָה בְּצֶבַע אָדֹם, אוֹ בְּמִיץ סֶלֶק, בִּשְׁזִיפִים וְכַדּוֹמֶה, וְאֶפְשָׁר שֶׁנִּתַּז עָלֶיהָ מְעַט מַשְׁקֶה בְּצֶבַע אָדֹם; וַאֲפִלּוּ אִם לֹא הִתְעַסְּקָה בָּהֶם, אֶלָּא יָשְׁבָה לְיַד הַמִּתְעַסְּקִים בָּהֶם וְכַדּוֹמֶה – דִּינָהּ כְּ"הִתְעַסְּקָה בְּדָם". וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְהַשְׁווֹת אֶת צֶבַע הַדָּבָר שֶׁהִתְעַסְּקָה בּוֹ לְצֶבַע הַכֶּתֶם, אֶלָּא תּוֹלָה בּוֹ עַד שֶׁתִּרְאֶה שֶׁאֶחָד אָדֹם וְהַשֵּׁנִי שָׁחֹר, אֲבָל אִם אֶחָד אָדֹם בָּהִיר וְהָאֶחָד אָדֹם כֵּהֶה – תּוֹלָה בּוֹ.
אם המרחק בין מראה הכתם למראה הדבר שנתעסקה בו גדול מאד, הרי זה כאדום ושחור שאין תולה בו (טה"ב סי' ח משה"ט כב)^[38].
לו. אִשָּׁה שֶׁבָּדְקָה אֶת עַצְמָהּ בְּעֵד בָּדוּק, וְאַחֲרֵי הַבְּדִיקָה מִעֲכָה אֶת הָעֵד עַל יְרֵכָהּ וְהִנִּיחָה אוֹתוֹ בְּמָקוֹם שָׁמוּר, וּלְמָחֳרָת נִמְצָא עָלָיו כֶּתֶם גָּדוֹל מִכִּגְרִיס – טְמֵאָה. וְאִם גָּדְלוֹ כִּגְרִיס אוֹ פָּחוֹת – טְהוֹרָה. וְדַוְקָא כְּשֶׁכֶּתֶם זֶה עָגֹל, אֲבָל מָשׁוּךְ – טְמֵאָה בְּכָל שֶׁהוּא. וְיֵשׁ מְטַמְּאִים גַּם בְּכֶתֶם עָגֹל, וְנוֹהֲגִים לְהַחְמִיר כְּמוֹתָם.
בטה"ב (סי' ח סע' ל). פסק כדעת המקילים בכתם עגול [או מרובע או צורה אחרת (שם גיליון 60)] עד כגריס^[39].
לז. אִם בָּדְקָה בְּדִיקָה פְּנִימִית בְּעֵד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק (הַגְדָּרַת "עֵד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק" כְּהַגְדָּרַת "בֶּגֶד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק", וְהַגְדָּרָה זוֹ כּוֹלֶלֶת אַף 'עֵדִים' הַמּוּכָנִים לָהּ לִבְדִיקָה אַךְ לֹא נִבְדְּקוּ כְּדִין בֶּגֶד בָּדוּק, אוּלָם עֵדֵי הַבְּדִיקָה הַנִּמְכָּרִים כַּיּוֹם נֶחְשָׁבִים בְּדוּקִים, כַּנַּ"ל), וְנִמְצָא עָלָיו כֶּתֶם כִּגְרִיס – טְהוֹרָה, יוֹתֵר מִכִּגְרִיס – טְמֵאָה. וְדַוְקָא אִם אַחֲרֵי שֶׁבָּדְקָה בוֹ אֶת עַצְמָהּ הִנִּיחַתּוּ בְּמָקוֹם שָׁמוּר, אֲבָל אִם אַחֲרֵי שֶׁבָּדְקָה אֶת עַצְמָהּ נִקְּתָה בּוֹ אֶת יַרְכוֹתֶיהָ, אוֹ שֶׁהִנִּיחַתּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ שָׁמוּר – טְהוֹרָה אַף בְּיוֹתֵר מִכִּגְרִיס. וְיֵשׁ אוֹסְרִים אַף בְּמִקְרֶה זֶה בְּיוֹתֵר מִכִּגְרִיס. וְלַהֲלָכָה: אִם נִמְצָא מָשׁוּךְ – מַחְמִירִים, וְאִם עָגֹל – מְקִלִּים.
בטה"ב (סי' ח סע' כט) פסק כהמקלים בטחה בירכה עד שאינו בדוק, אפי' במשוך יותר מכגריס^[40] [והוא שטחתו במקום שאי אפשר לדם המקור ליפול שם].
מב. בָּדְקָה בְּעֵד הַבָּדוּק לָהּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּיוֹם מְסֻיָּם בַּחֹדֶשׁ אוֹ בְּהַפְלָגָה קְבוּעָה, וְרָאֲתָה דָּם בָּעֵד – קָבְעָה וֶסֶת לִבְדִיקָה בְּיוֹם מְסֻיָּם. דִּינָהּ שֶׁל אִשָּׁה זוֹ כְּדִין אִשָּׁה שֶׁיֶּשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ לִקְפִיצוֹת וּזְמַן. וְעָדִיף סוּג וֶסֶת זֶה מִוֶּסֶת הַקְּפִיצוֹת, שֶׁבְּוֶסֶת הַקְּפִיצוֹת חוֹשֶׁשֶׁת רַק לַזְּמַן שֶׁעֲלוּלָה לִרְאוֹת בּוֹ אַחַר הַקְּפִיצָה וְאַחַר זְמַן זֶה הִיא מֻתֶּרֶת, וְכָאן שֶׁהַבְּדִיקָה גוֹרֶמֶת לִרְאִיָּה – אִם בָּדְקָה וְהִיא נְקִיָּה – טְהוֹרָה, וְאִם בַּבְּדִיקָה הָיָה דָּם – מִמֵּילָא הִיא אֲסוּרָה.
בשו"ע (סע' נד) כתב שכתמי עד הבדוק הרי הם כראיות לכל דבר, ומשמע שאין דינן כוסת הקפיצות, אלא מצטרפות עם כלל ראיותיה לקביעת וסת רגיל. ואף שמקילים שלא לחשוש להן אלא בוסת שנקבע ג' פעמים (כ"כ גם בטה"ב סי' ח סע' לז), היינו מפני שאין זה ודאי שהרגישה, ווסת שאינו קבוע קל הוא, ומקילין בספיקו. אבל מ"מ נראה שמצטרף כתם על עד בדוק לראיות, לקביעת וסת קבוע לימים בלא גורם^[41] (ד"ע).
מד. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: דִּין עֵד הַבָּדוּק כְּדִין דָּם לְכָל דָּבָר וּצְרִיכָה לְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים, וְאַחַר-כָּךְ שִׁבְעָה נְקִיִּים. אוּלָם אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לִבְדִיקָה זוֹ כְּוֶסֶת לְעִנְיַן פְּרִישָׁה, אֶלָּא אִם רָאֲתָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּיוֹם מְסֻיָּם עַל-יְדֵי בְדִיקָה, צְרִיכָה לִבְדֹּק אֶת עַצְמָהּ כְּשֶׁיָּבוֹא שׁוּב אוֹתוֹ הַיּוֹם, וְאִם תִּהְיֶה נְקִיָּה תְּהֵא מֻתֶּרֶת (וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין עוֹנָה כְּמוֹ בְּוֶסֶת הַקְּפִיצוֹת).
ע"פ המבואר בסע' הקודם, גם אם הבדיקה יצאה טהורה, אסורה כל אותה עונה כמו בכל הוסתות.
מה. אִשָּׁה הָרוֹצָה לְהַשְׁאִיל בֶּגֶד לַיְלָה אוֹ סָדִין שֶׁהִשְׁתַּמְּשָׁה בוֹ לַחֲבֶרְתָּהּ – רָצוּי שֶׁתִּבְדְּקֶנּוּ וְאַחַר-כָּךְ תַּשְׁאִילֶנּוּ. לֹא בָדְקָה וְהִשְׁאִילַתּוּ וְלָבְשָׁה אוֹתוֹ חֲבֶרְתָּהּ אוֹ הִשְׁתַּמְּשָׁה בּוֹ וְנִמְצָא עָלָיו כֶּתֶם – שְׁתֵּיהֶן טְמֵאוֹת. בָּדְקָה הָרִאשׁוֹנָה אַחֲרֵי שֶׁפָּשְׁטָה, וְלֹא בָּדְקָה הַשְּׁנִיָּה קֹדֶם שֶׁלָּבְשָׁה, וְנִמְצָא עָלָיו כֶּתֶם – הַשְּׁנִיָּה טְמֵאָה וְהָרִאשׁוֹנָה טְהוֹרָה. אַךְ כַּאֲשֶׁר אַחַת מֵהֶן זְקֵנָה, מְעֻבֶּרֶת אוֹ מֵינִיקָה – תִּשְׁאַל שְׁאֵלַת חָכָם.
[אשה שהשאילה חלוק לחברתה ולא בדקתו קודם, ונמצא עליו כתם, ראוי להחמיר כדעת רוב האחרונים^[42] שאפי' באו לשאול בזו אחר זו טמאותמב, ומ"מ הרוצה להקל אין מזניחין אותו, שיש לו על מה לסמוך (טה"ב סי' ח משה"ט לה).^[43]מש"כ הדרכ"ט "אך כאשר אחת מהן זקנה, מעוברת^[44] או מניקה – תשאל שאלת חכם", נראה דקאי על המקרה של בדקה את החלוק לפני שהשאילתה, ששתיהן טמאות. ומבואר בשו"ע (סע' נב) שאם אחת מהן מסולקת דמים, היא טהורה ורק חברתה טמאה. באב"ש (סע' מ ועוד) כתב שבכל המקרים שיש ספק ממי בא הכתם, אם אחת מהן היתה לבושה בגד תחתון הדוק [בכל הזמן שהיתה לובשת את החלוק השאול, וכיו"ב], היא טהורה וחברתה טמאה (עי' כיו"ב לעיל בתו"ת טז).]
תו"ת יח. שאלה: אשה טהורה שהשאילה את חלוקה הלבן לאשה מעוברת שאינה שומרת את דיני טהרת המשפחה ואחר כך מצאה שם כתם – האם תולה להקל? תשובה: כן. שאנו אומרים האשה השניה ראתה ולא שמה לב.
[וכן בכל מקרה שאחת מהן היתה טמאה נדה, ועדיין לא סיימה לספור ז' נקיים, יש לתלות את הכתם בה וחברתה טהורה (טה"ב סי' ח סע' לב). [אבל אם היתה טמאה משום כתם שאינו בודאי מגופה, אין תולין בה (טה"ב שם סע' לד)]^[45].]
♦ ♦ ♦