שיטת הרמב"ם בעניין היזק ראיה
הגמרא במקומות רבים במסכת בבא בתרא[1] עוסקת בנושא של ״היזק ראיה", שכאשר שכן אחד רואה את שטחו הפרטי של שכנו, חלה חובה בין שכנים להשתתף בבניית כותל המונע את היזק הראיה. הגמרא בתחילת מסכת בבא בתרא מביאה מחלוקת האם היזק ראיה נחשב היזק, ולהלכה היזק ראיה נחשב היזק. נראה שהאחרונים תופסים שתי הבנות מרכזיות[2] בביאור הבעיה של היזק ראיה:א. נזקי גופו - היזק ראיה הוא איסור משום צניעות או עין הרע[3], ומשום כך יש חיוב בבניית כותל משותף, המונע היזק ראיה בין שכנים במקרים מסוימים.[4]
ב. נזקי ממון - היזק ראיה הוא נזק ממוני, מחמת העובדה שאחד יכול להסתכל על שטח חברו השכן נזהר מלבצע תשמישים מסוימים בחצר, ובכך נוצרת ירידה באפשרויות השימוש ובערכו של הקרקע[5].
ברצוני לעיין ולסקור את שיטת הרמב"ם בהבנת היזק ראיה, האם לדעתו האיסור נובע מבעיית הצניעות או ממניעת השימוש בקרקע.
♦
א.
מקומה של המנהג בהיזק ראיה
המשנה בתחילת מסכת בבא בתרא (ב ע"א), עוסקת בכוחה של המנהג בעקירת היזק ראיה, "מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין, לבנים, בונים, הכל כמנהג המדינה... וכן בגנה, מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו. אבל בבקעה, מקום שנהגו שלא לגדר אין מחייבין אותו" וכו'. לגבי השאלה האם המנהג יכול לקבוע את המצב של קיום "היזק ראיה", יסוד המחלוקת תלוי כאשר נהוג לא להתייחס להיזק ראיה בגינה, ומכיוון שלפי ההבנה הפשוטה בגמרא (שם ד ע"ב) נראה שקיים כוח למנהג בעקירת היזק ראיה בגינה[6] דנו הראשונים, האם ההיזק ראיה בגינה הוא חמור יותר מההיזק ראיה בחצר[7], ולכן קל וחומר שהמנהג קובע גם בחצר, או שמא[8] חצר חמורה מגינה, והעובדה שבגינה המנהג קובע איננו מוכיח שהמנהג קובע אף בחצר.
יש[9] שהבינו שהמחלוקת האם בכוח המנהג לעקור את קיום ההיזק ראיה[10] תלויה בתפיסות השונות בדין של היזק ראיה[11]. אם הבעיה של היזק ראיה נובעת מחוסר צניעות וחדירה לפרטיות, נראה שאין מקום למנהג לקבוע, שהרי מה כוחה של המנהג אם יש בעיה של צניעות? רק אם נבין שזו מחמת מניעת השתמשות בקרקע, מכיוון שהנזק במניעת השתמשות כרוך בזכות השתמשות בחצר של הניזוק, ובמקרה שאין מנהג בעיר לקיום היזק ראיה יתכן שגם אין זכות השתמשות בחצר וממילא לא קיים היזק ראיה בה.
נציין שיש שקשרו בין סוגיה זו לדברי הרמב"ם ביחס להיזק ראיה בגינה. הצגנו לעיל שהגמרא מביאה שתי דעות האם היזק ראיה נחשב היזק. כראיה לכך שהיזק ראיה נחשב היזק מביאה הגמרא במסכת בבא בתרא ב ע״ב את המשנה בתחילת מסכת בבא בתרא העוסקת בחובה בבנית כותל המונעת היזק ראיה, "וכן גינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו". אך הגמרא דוחה זאת, ומסבירה שחיוב בניית הכותל בגינה שונה, ויסודו הוא מחמת "עין הרע". ואין הוא חיוב מחמת בעיית הצניעות, שהיא הסיבה הרגילה של היזק ראיה, כי אין בני אדם נוהגים לעשות דברים צנועים בגינה, ולכן אין ללמוד מהחיוב בבניית הכותל בגינה לחצר. ההבנה הפשוטה בדברי הגמרא היא שיש חיוב כרגיל בבניית כותל של ארבע האמות[12], אך חיובו הוא משום עין הרע, שהוא מעין סעיף של היזק ראיה, וכן מבינים רוב הראשונים[13]. הרמב"ם[14] יוצא דופן, ולדעתו לא קיים חיוב בבניית כותל של ארבע אמות בגינה מפני ש"עין הרע" איננו חיוב אלא מידת חסידות[15]. ולכן יסוד בניית הכותל אינו אלא מחמת עניין אחר ("נתפס עליו כגנב"[16]), לפיכך הכותל הוא רק עשרה טפחים.
למרות הראיות לשיטת הרמב"ם[17], ההבנה הפשוטה במשנה ובגמרא היא שיש חיוב בבניית כותל של ארבע אמות בגינה, שיסודו מחמת עין הרע שהוא מעין סעיף של היזק ראיה ולא מדין "נתפס עליו כגנב". לכן, איך יתכן שהרמב"ם העלים עין מדברים אלו? הרמב"ם[18] התייחס לשאלה זו אך ענה בדרך דחוקה ולא מובנת, שסוגיה זו "דחיקא בעלמא ולא אליבא דהלכתא". ותמהו הבאים אחריו, שמאיפה ובאיזה זכות הרמב"ם יכול להגיד דבר כזה על דברי הגמרא? בשאלה זו עסקו הבאים אחריו[19], אך האבן האזל (שכנים פ"ב הט"ז) התייחס לדברי הרמב"ם לפי התפיסות השונות לבעיה של היזק ראיה שהוצגו לעיל. הרמב"ם הבין שיסוד הבעיה של היזק ראיה הוא חוסר צניעות וחדירה לפרטיות. ומכיוון שנחלקו הראשונים, האם "מנהג" מסוים בעיר, אשר איננו מתאים להלכה המצריכה כותל בין שכנים, יכול לעקור את תקנת חכמים, אשר נעסוק בה בהמשך. ובנושא גינה, רוב הראשונים[20] קובעים לפי ההבנה הפשוטה בגמרא (בב"ב ד ע"ב), שהמנהג בכוחו לבטל את תקנת חכמים בכתלים המבדילים בגינות. ולכאורה זה דבר לא מובן, מהיכי תיתי שהמנהג יכול לבטל את היזק ראיה?! הרי אם קיימת חדירה לפרטיות, מה כוחו של המנהג? כמו שהערנו, יתכן שאם הבעיה של היזק ראיה נובעת ממניעת השימוש בקרקע, קיימת תלות בזכות השתמשות בחצר של הניזוק. וכאשר אין המנהג לעשות כותל מחמת היזק ראיה, זכות השתמשות מבוטלת, וממילא לא קיימת חובה לבנות כותל. אך כיוון שהרמב"ם הבין שהיזק ראיה נובע מבעיית הצניעות, מה שבשום אופן לא יתכן שמנהג יעקור אותו, הרמב"ם הבין שלא יתכן שיסוד בניית גדר לגינה מחמת "היזק ראיה" הוא, אלא הוא דין שונה משום "נתפס עליו כגנב". ולכן הסוגיה בתחילת מסכת בבא בתרא היא לא אליבא דהלכתא, ובונים כותל של עשרה טפחים.
אך נראה לי, שמחלוקת זו לא קשורה לתפיסות השונות בדין היזק ראיה מחמת כמה סיבות עיקריות:
א. ביחס לדברי אבן האזל: האבן האזל מסתמך על הכסף משנה שדברי הרמב"ם, "ואפילו במקום שלא נהגו מחייבין אותו" כוונתו למקום שאין מנהג[21], ולא למקום שלא נהגו להתייחס להיזק ראיה, וכפשטות דברי הרמב"ם, ולכן כמה אחרונים[22] חלקו על הבנה זו. אלא שפשטות דברי הרמב"ם היא שהרמב"ם (שכנים פ"ב הל' ט"ז) עצמו פוסק כפי הירושלמי (בבא בתרא דף א ה"ב), כדרכו במקומות רבים, שאפילו במקום שלא נהגו מחייבים אותו לגדור. לפיכך הבעיה שהציג האבן האזל נפתרת על ידי הרמב"ם עצמו בכך שאכן זה לא הגיוני, וגם כאשר המנהג היא ההפך מהלכה המחייבת כותל המונעת היזק ראיה, מחייבין אותו בכל זאת.
אציין שגם לגבי בקעה שיטת הרמב"ם מסובכת. בפירוש המשניות הוא מסביר שלעולם לא יתכן מצב שבו יהיה גדר בבקעה אפילו שנהגו (שכן אין שום חדירה לפרטיות), אך במשנה תורה (הלכות שכנים פ"ב הל' י"ז) הוא קבע שבמקום שיש מנהג בבקעה יש לעשות גדר. החזו"א (ב"ב ס"ב סק"ב) חילק בין המקרים שבהם הרמב"ם עוסק, אך התירוץ המקובל (קצוה"ח קנ"ח ס"ב) הוא שקיימת סתירה, והעיקר כדברי הרמב"ם במשנה תורה, וכאשר המנהג בבקעה היא לעשות כותל המונע היזק ראיה, אע"פ שעל פי ההלכה אין צורך ותועלת בכך, יש לעשות גדר. הרמב"ם איננו מזכיר את עניין המנהג בקביעת קיומו של היזק ראיה בחצר, ולכן יש להניח שאין המנהג לשיטתו קובע בחצר, שכן אילו המנהג היה יכול לעקור את היזק ראיה בחצר, הייתה חובה על הרמב"ם להזכיר זאת. למסקנה, יש להניח שהרמב"ם סבר שאין המנהג יכול לקבוע את אי קיום היזק ראיה, והוא רק יכול לחדש אותו במקרים שבו לא קיים היזק ראיה בכללי.
ב. לא ברור האם כאשר מנהג בני העיר הוא לא להתייחס להיזק ראיה נעקרת זכות השתמשות בחצר של הפרט. הרי יתכן שאין הציבור והנהגותיו יכולים להשפיע על זכותך המלאה בשימוש בחצר הפרטי! לפיכך, יתכן שגם לפי התפיסה שהיזק ראיה נובעת ממניעת שימוש בחצר, המנהג לא קובע.[23]
ג. יתכן שהיזק ראיה הוא נזק המותנה בהתייחסות הציבור אליו וכאשר אין התייחסות אליו מהציבור חובת בניית הכותל המונעת היזק ראיה לא קיימת, גם אם הבעיה היא מחמת חוסר צניעות. ולכן, שיטת הרמב"ם שכמעט לעולם אין המנהג קובע, נראה שהוא בגלל העובדה שלשיטתו עצם תקנ"ח (ללא קשר למהו היזק ראיה) לא הייתה מותנית במנהג המקום, וכל חברה אסורה להתנהג בצורה לא צנועה כזאת. אך החולקים עליו, וסוברים שכמו שבגינה מקום שלא נהגו אין מחייבים אותו, כן הוא הדין בחצר, ותקנת חכמים היא או שעצם ההיזק מותנה בהתייחסות הציבור אליו. והמחלקים בין גינה לחצר, לכאורה סבורים שבגלל הרמות השונות בחומרת היזק ראיה, יש מקרים שבהם המנהג ביכולתו לקבוע ויש שלא.
לפיכך, מסוגיה זו לא ניתן לגלות את תפיסת הרמב"ם בדין של "היזק ראיה".
♦
ב.
היזק ראיה בגג
יש שתי סוגיות במסכת בבא בתרא שלכאורה נראות כסותרות אלו את אלו בנושא קיום היזק ראיה בגג. מצד אחד נראה שאין היזק ראיה בגגות[24], ומאידך מוכח בסוגיה אחרת שיש היזק ראיה בגגות[25]. הראשונים עוסקים בבעיה זו, ומביאים שלושה דרכים אפשריים בפתרונה.
אחת[26], יש הבדל בין גגות סמוכים לגגות שאינם סמוכים. גגות סמוכים, מחמת העובדה שהם נזהרים זה מזה ומלכתחילה הם אינם עושים דברים צנועים ליד האחר, אין בהם היזק ראיה. לעומת זאת, גגות אשר אינם סמוכים, בגלל העובדה שאין אנשים נזהרים זה מזה מחמת ריחוק הבתים, הם עושים דברים צנועים ליד השני, ולכן בהם קיים היזק ראיה.
שנים[27], יש חילוק בגוף הגג, כאשר הגג הוא לא עשוי לתשמיש/לדירה לבין כאשר הוא עשוי לדירה/תשמיש. כאשר הגג איננו עשוי לדירה - לא נעשים בו דברים צנועים, וממילא אין בו היזק ראיה. אך במצב ההפוך, כאשר הגג עשוי לתשמיש ולדירה, יש היזק ראיה. חשוב לציין, שהפוסקים[28] דנו האם גגות שאינם ראויים לתשמיש הוא תנאי גרעיני לאי קיום היזק ראיה בגגות, וכל החילוק בין סמוכים/לאינם סמוכים לחלק מהשיטות הוא רק כאשר עצם הגג ראוי לתשמיש, או שמא לא.
שלושה, הראב"ד (מובא בשמו בשטמ"ק ו ע"ב) מביא אפשרות נוספת לחילוק בין הברייתות. כאשר הגג ניזק ממקום אחר, כיוון שהאדם ממילא לא עושה דברים צנועים אין בעיה בהסתכלות יתירה. אך כאשר בעל הגג לא ניזוק מאף אחד חוץ ממנו, קיים היזק ראיה (דברים אלו של הראב"ד יש להם תימוכים מכמה מקומות במסכת ב"ב שמביאות סברא דומה[29]).
שיטת הרמב"ם (שכנים פ"ג הל' ה-ו) היא מורכבת בנושא זה. רוב האחרונים שהסבירו שכוונת הרמב"ם לחילוק בגוף הגג, האם הוא ראוי לדירה/תשמיש או לא[30]. אך החתם סופר (בחידושיו לב"ב ו ע"ב) העיר "חידוש מופלא", שהרמב"ם בכלל סובר כמו תוספות המחלקים בין גגות "סמוכים/ושאינם סמוכים", וצע"ג בכוונתו. ונראה שיותר פשוט להבין שהרמב"ם קבע שהחילוק הוא בעצם הגג.
יש אחרונים[31] שרצו לתלות מחלוקת זו בתפיסות השונות של היזק ראיה. אילו נבין שהיזק ראיה נובע מחוסר צניעות וחדירה לפרטיות, מובן החילוק בין גגות סמוכים לגגות שאינם סמוכים. הרי, כאשר הגגות אינם סמוכים, והם עושים דברי הצנע, אז יש היזק ראיה, אך כאשר הם סמוכים ואין הם עושים דברים צנועים, אין היזק ראיה. ואם היזק ראיה נובע ממניעת תשמיש לא יתכן שבמקרה שבו הגגות סמוכים והם נזהרים זה מזה ולא עושים דברים צנועים, שלא יהיה היזק ראיה? הרי בדיוק אז צריך להיות היזק ראיה, שכן יש כאן מניעת תשמיש!
לפי השיטות האחרות, שהחילוק הוא בגוף הגג האם הוא עשוי לתשמיש/ לדירה, נראה שזה נתון לשני הצדדים. מצד אחד, אם היזק ראיה נובע ממניעת שימוש, הרי יש היזק של מניעת השתמשות רק כאשר יש "תשמישין" שמתבצעים שם. ולכן כאשר הגג אינו עשוי לתשמיש/ דירה ולא נעשה בו שימוש, אין בו היזק ראיה. מצד שני, ניתן להבין שבמקרה שבו אין תשמישין באותו מקום, גם הבעיה הנובעת מחוסר צניעות וחדירה לפרטיות לא שייכת, שכן הוא לא נמצא שם. ולכן שיטת הרמב"ם כאן מובנת לשני הצדדים.
וכך נראה אף בשיטת הראב"ד. לפי ההבנה שהיזק ראיה נובעת ממניעת תשמיש, כיוון שממילא התשמישים של פלוני נמנעו ממישהו אחר, אין הבעיה קיימת יותר להסתכל על חלקו, שכן יכולת הראיה אינה מונעת ממנו תשמישים בגלל ההסתכלויות האחרות[32]. ואם היזק ראיה נובע מחוסר צניעות וחדירה לפרטיות, כאשר הוא ממילא ניזוק מאחרים יש להניח שהוא כבר לא עושה דברים צנועים במקום, ולכן אין הנזק קיים יותר.
♦
ג.
חלוקת אחים
הגמרא בב"ב בשני מקומות[33] קובעת שאחים שחלקו חצר אין להם "חלונות זה על זה". הראשונים דנו מה כוונת הדברים. האם הכוונה לערעור על סתימת אור[34], כלומר כאשר אחד מן האחים סתם לאח האחר את האור המגיע מבחוץ, לא ניתן לעכב עליו מעשיית פעולה זו. אך כאשר יש בין האחים היזק ראיה מחלונות שונים, ברור שניתן לסתום את החלון, וכך גם הבין הרמב"ם. אך אחרים מוסיפים[35], שהאחים גם לא יכולים לערער על היזק ראיה המגיע מהחלון של האחר. דברים אלו צריכים עיון - למה שהיזק ראיה יבוטל ולא יהיה שייך באחים?!
האבן האזל (פ"ב הל' ט"ז מהלכות שכנים) העיר שמחלוקת זו תלויה בשתי התפיסות בדין של היזק ראיה. הראשונים שמסבירים שאחים שחלקו חצר יש בהם דין היזק ראיה, זו מפני שהם סבורים שהיזק ראיה נובע מחוסר צניעות וחדירה לפרטיות, ואין שום סיבה לפטור אחים מכך. אך אם נבין שהיזק ראיה נובע ממניעת תשמיש, וכיוון שהנזק מותנה בזכות השתמשות בחצר הניזוק, כאן קבעו חכמים שאין זכות השתמשות, "אין להם חלונות זה על זה"[36], ולכן לא קיים היזק ראיה באחים שחלקו חצר.
אך יתכן להעיר שגם לפי התפיסה שהיזק ראיה נובע מחוסר צניעות לא קיים היזק ראיה באחים שחלקו חצר, כיון שהאחים מלכתחילה פחות נזהרים בצניעות מול השני. בנוסף, לא ברור האם כוונת דברי חז"ל שאין לאחים "חלונות זה על זה" היא ביטולה של זכות השתמשות בחצרות האחים. ולכן נראה שמסוגיה זו ניתן להבין את כל השיטות לפי שתי התפיסות בדין של היזק ראיה, ובכך הרמב"ם גם כאן מובן לשני הצדדים.
♦
ד.ראיה חלקית בחלקו של חבירו
יש מחלוקת ראשונים בשאלה האם ראיה על חלק קטן מהחצר ולא על כולו מחייבת בבניית כותל המונעת את היזק הראיה[37] או לא[38]. לכאורה מחלוקת זו מובנת לשתי התפיסות בהבנת דין היזק ראיה[39]. לפי ההבנה שהיזק ראיה נובע מחוסר צניעות[40], הרי לא ניתן לחלק בין ראיה חלקית לראיה גמורה, שהרי בכל זאת נגרם נזק. אולם, אם ההיזק הוא נזק ממוני, והבעיה היא מניעת השתמשות, ניתן לדון האם מפני שזו רק ירידת ערך של חלק מהשטח זה לא בעייתי, או שלא[41].
יתכן שמחלוקת זו היא יסוד המחלוקת בדיון אחר במסכת בבא בתרא (בדף ו ע"ב). הגמרא קובעת "שני בתים בשני צידי רה"ר זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו". הראשונים שאלו - הרי אין פעולה זו מסלקת את היזק הראיה לגמרי, ועדיין ניתן לראות חלקית על זה לצד חבירו, אע"פ שכל אחד בנה כותל על חצי כותל? יש מהראשוניים שמבינים שהקושיא מעיקרא ליתא, וצריך לבנות את המעקה בצורה שלא יינתן לראות[42], וביניהם הרמב"ם.
אחרים מבינים שגם אם ניתן לראות את חבירו במצב כזה, זה לא אפשרי אלא בטורח רב וסכנה רבה, ולכן יש להניח שהוא לא היה עושה את זה[43]. אך רבים[44] הבינו שמפני שלא ניתן לחייב את אחד לעשות הכל או שניהם לשלם את הנשאר, אין להמשיך בכותל. רבי דוד פוברסקי (שיעורי רבי דוד פוברסקי ו ע"ב) הקשה על סברא זו - הרי מהי טענה זו, איך טענת הפסד יכולה לעקור את גדר היזק ראיה וחובת בניית הכותל? לכאורה, יתכן שלפי המחלוקת הנ"ל, מפני שמדובר על היזק על חלק קטן בחצר, אולי אין בו "היזק ראיה" בכלל, ולכן במקום הפסד לא תקנו. נציין, שהרמב"ם גורס אחרת בדברי הגמרא, אבל אין הכרח שהוא סובר שגם ראיה חלקית היא איסור מדין "היזק ראיה", ויתכן שכך גרס הרמב"ם בדברי הגמרא ללא קשר למחלוקת.
♦
ה.חזקה בהיזק ראיה
יש מחלוקת ראשונים בשאלה האם כאשר אדם מחזיק שלוש שנים בראיה לשטח חבירו, האם יש צורך בבניית כותל אע"פ שיש לו חזקה, או שמא החזקה אינה מועילה בהיזק ראיה. המחלוקת תלויה בהבנת כמה סוגיות בש"ס[45], מחלקן נראה שחזקה מועילה לעקור היזק ראיה, ומחלקן לא. לפיכך, רבים, וביניהם הרמב"ם, קבעו שקיימת חזקה[46], אך אחרים[47] חלקו על הבנה זו, וקבעו שאין חזקה מועילה[48] בעקירת היזק ראיה[49]. רבים מהאחרונים[50] העירו שהמחלוקת תלויה בתפיסות השונות בדינו של היזק ראיה. אם זו נובע מחוסר צניעות וחדירה לפרטיות, ברור שאין כאן חזקה, שכן אין חזקה בנזקין. רק אם היזק ראיה נובע ממניעת שימוש בחצר, יתכן שבו מועיל החזקה. לפי זה נמצא שהרמב"ם שפסק שקיימת חזקה בהיזק ראיה, תפס את היזק ראיה כבעיה של מניעת שימוש.
אך לכאורה נראה מלשון הרמב"ם במספר מקומות אחרת.
א. הרמב"ם בהלכות שכנים פ"ב הל' ט"ז כותב: "חצר השותפין שיש בה דין חלוקה או שחלקוה ברצונם אע"פ שאין בה חלוקה יש לכל אחד מהן לכוף את חבירו לבנות הכותל באמצע כדי שלא יראהו חבירו בשעה שמשתמש בחלקו".
ב. הרמב"ם בשו"ת פאר הדור סימן מ' כותב "היזק ראיה שהוא היזק גדול ודאי שיראה אדם עומד ויושב ועושה צרכיו".
הרמב"ם מצביע פעמיים על כך שמטרת בניית הכותל היא למנוע את מעשה הראיה בשעת תשמיש, ועצם הראיה בשעה שאדם משתמש בחלקו היא בעייתית. ביאורו של הרמב"ם במטרת בניית הכותל אפשרית רק להבנה שהיזק ראיה הוא נזק של צניעות, שבו עצם הראיה היא בעייתית. אך, לפי ההבנה שהבעיה היא במניעת השתמשות, הנזק הוא אף באפשרות הראיה, הגורמת למניעת תשמישים, ולא דווקא בעצם הראיה. לפיכך, העובדה שהרמב"ם דייק בלשונו שהבעיה היא הראיה עצמה, מוכח לשיטתו שהיזק ראיה הוא בעיה של חוסר צניעות.
נמצא שיש סתירה, כי נראה שמלשון הרמב"ם מוכח שהיזק ראיה הוא מחמת חוסר צניעות, אך משיטתו בחזקה מובן שהיזק ראיה הוא בעיה של מניעת תשמיש. נראה שקיימות שלוש אפשרויות בתפיסת הרמב"ם את היזק הראיה.
א. הרמב"ם סובר שהיזק ראיה הוא "נזקי ממונו". הרי לפי כל המקורות לא נמצאת סתירה להנחה זו אלא מן הדיוק שהצגנו בדברי הרמב"ם. ולכן נצטרך לומר שאין הדיוק במקומו, וכוונת הרמב"ם היא להצביע על גודל הבעיה של עצם ההסתכלות, "שהוא היזק גדול שיראה אדם יושב ועושה דברי הצנע", אשר הוא הגורם להפסד הממוני של מניעת השתמשות. אך דרך זו נראית דחוקה בלשון הרמב"ם, ונראה שכוונת הרמב"ם בדבריו היא שמדובר על נזק בצניעות.
ב. הרמב"ם סובר שבהיזק ראיה כלולות שני הבעיות, נזק צניעות ונזק ממוני, אך הבעיה העיקרית היא נזק הצניעות. לכן, בכל המקורות הרמב"ם הולך לשתי ההבנות או רק להבנת נזקי ממון (עיין באות ג', שנראה שאולי גם משם אין ראיה, ולכן בכלל הרמב"ם תמיד הולך לשני הצדדים). אך הרמב"ם כאשר הוא מבאר את בעיית "היזק ראיה" הוא רק מזכיר את הבעיה העיקרית, שהיא נזק הצניעות, ואת הנזק הממוני אין הוא מזכיר.
ג. הרמב"ם סובר שזו בעיה מחמת חוסר צניעות וחדירה לפרטיות, אך לא קיימת קושיא מסוגיית חזקה בהיזק ראיה. חשוב להבחין בין עצם היזק הראיה לבין החובה בבניית הכותל המונע את היזק הראיה. במילים אחרות, יש להבחין בין הבעיה (ההסתכלות) לפתרון (חובת בניית הכותל), שגדרם שונים לחלוטין.
לכן נראה[51] לבאר את עמדת הרמב"ם שקיימת חזקה בהיזק ראיה: בכך שאין החזקה על עצם ההיזק ראיה (בכך שאכן ניתן להסתכל לאחר זמן מסיום) מפני שאין אפשרות לקיום חזקה בנזק של צניעות אלא על החובה בבניית הכותל (כפי שמעירים חלק מהראשונים[52]) ובכל מקום חל איסור הסתכלות.
♦
אציין שיש מספר סוגיות אחרות שבהן יש צורך בהבחנה זו:
א. נחלקו הראשונים, האם אחד מהשותפים בחצר יכול לבנות את הכותל המונע היזק ראיה על חלקו בחצר שעשוי מאבנים פחות חזקים בתנאי שהכותל יהיה על חשבונו, בגלל החסרון של מקום שהכותל לוקח[53]. הטענה לאסור דבר כזה, היא שלאדם יש "זכות השתמשות" בגוף הכותל, ולכן הוא מעדיף שזה יהיה בשטח של שניהם. הט"ז[54] מתקשה להבין מניין שקיימת זכות השתמשות בכותל, הרי מה זאת אומרת שיש לכל אחד זכות בכותל, והוא יכול לעכב על כך? יש[55] שרוצים לתלות מחלוקת זו בתפיסות השונות של היזק ראיה. אולם נראה שחשוב להבחין בין סוגיות אשר עוסקת בעצם היזק ראיה המחייב כותל מפריד, לבין עצם הכותל אשר היזק הראיה מחייב. ונראה שהמחלוקת תלויה בהגדרות השונות בחובה בבניית הכותל. למשל, אילו החובה היא על שני השותפים, הרי שניהם צריכים להיות משותפים בבניין ובהנאה בכותל וקיימת "זכות השתמשות בכותל". רק אם נבין שזו חיוב פרטי יתכן שלא קיימת זכות הנאה בכותל[56].
ב. הגמרא בב"ב ו ע"ב עוסקת במקרה שבו יש שתי חצרות, אך בגבהים שונים. בעל החצר התחתון צריך לבנות כותל, וכאשר הכותל יגיע לגובה של בעל החצר העליון הוא ימשיך בבניית הכותל. נחלקו האמוראים האם בעל החצר העליון צריך לסייע בתשלום בניית הכותל לבעל החצר תחתון או שאין צורך בכך. הטעם לכך שבו יהיה צורך בסיוע, היא בגלל העובדה שהעליון תלוי בתחתון, ובהעדר הכותל שבו התחתון בנה לא היתה אפשרות לעליון לבנות כותל, ולכן הוא צריך לסייע לתחתון[57]. והטעם לכך[58], שלא יהיה צורך בסיוע לתחתון, היא מפני שאין העובדה שהעליון איננו תחתון, יצטרך להביא לבעל החצר העליון הפסד[59]. יש[60] שהסבירו שמחלוקת האמוראים תלויה בהבנות השונות בדין היזק ראיה, אך זה נראה רחוק מאוד, מפני שהמחלוקת אינה קשורה לעצם היזק ראיה אלא לגוף הכותל.
♦ ♦ ♦