מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בענייני שליחות בגיטין וקידושין, בקדשים, ובתרומה
בגמ' קדושין ריש פרק שני דף מא. הובאו מקורות לשליחות בגרושין, בקדשים, וקרבן פסח, ובהפרשת תרומה. וכידוע, מצינו שני סוגי שליחות - האחת היא שליחות כח, דהשליח מקבל כח לפעול חלות מסוימת בשליחותו, והשנית היא שליחות מעשה, שבאה לייחס את פעולת השליח למשלח. והאריך בזה בשערי יושר ש"ז פ"ז.במסגרת מאמר זה נבאר את החילוק בסוגי שליחות בכל הנזכר. והנה בגרושין אינו רק שליחות לייחוס המעשה למשלח, אלא הוי שליחות כח להחיל את הגרושין, דהשליח נעשה כמו הבעל המגרש. ולענין שחיטת קדשים ופסח, נראה דאם ננקוט דדין חובת בעלים בשחיטת קרבנו וכן בשחיטת פסחו אינו לעיכובא, ע"כ דדין שליחות בזה הוא לייחס את מצות השחיטה לבעלים, כיון דאינו לעיכובא שהבעלים ישחטו. ואף אם דין בעלים בשחיטת פסח הוי לעיכובא, כמש"כ המנ"ח מצוה ה סקכ"ב, מ"מ דין שליחות בא כאן לייחס לבעלים את השחיטה. ועי' במנחת ברוך סי' יג-יד ובאור שמח מקואות פ"א ה"ח אות י דשחיטה בבעלים אף בפסח לא הוי לעיכובא, והביאו כן מהאור זרוע בהל' פסחים סימן רכד. וכ"כ בפנ"י לענין שליחות בשאר קדשים. וכ"כ באו"ש פ"ג מאישות הי"ז דבכל הקדשים לא מעכב שחיטת בעלים אלא למצוה, ולדבריו השליחות גם בפסח הוי שליחות מעשה. אמנם מקו' הרע"א בקושיות עצומות פסחים סג. מבואר דשחיטת בעלים בק"פ הוי לעיכובא, דעי"ש שהקשה בשוחט פסח על החמץ דנימא דאין שליח לדבר עבירה והשליחות בטילה, ותו יפסל מצד דהוי שחיטת שלא ע"י הבעלים, עי"ש.
ולענין שליחות במעילה דילפי' מקרא דבמעילה יש שליחות לדבר עבירה, ובמעילה כא. אמרי' דהוא גם בשלח חש"ו דעשו השליחות כמעטן של זיתים וכו'. ומבואר דהוי שליחות רק על ההתייחסות של הוצאה מהקדש למשלח, ושליחות דמעילה הוי שליחות על מעשה גרידא. ויש שכתבו דהא דקטן התמעט בשליחות, היינו דווקא משליחות על חלות, וכדמוכרח כן בגמ' מעילה שם. ועי"ש בקר"א, וברע"א בשבועות ג: גבי הקפת הראש ע"י קטן.
והנה בשליחות לקדושין במהרי"ל תשו' עד, הו"ד באב"מ בסימן ל סק"א, הקשה דלמה ליה לשליחות כלל, הא בכך שהאשה קיבלה את המעות ש"מ שדעתה מסכמת, וא"כ יהני גם בשלח ע"י גוי או קוף. ותי' דכיון דהאומר לאשה טלי קדושיך ע"ג קרקע לא מהני, להכי בעי לשליחות. ולפ"ז הוי שליחות מעשה לנתינת הקדושין. ותמוה, דא"כ אמאי עבד אינו בתורת שליחות לקדושין. ובאב"מ שם ונתיבות סימן רמד סק"א מבואר דבקדושין הוי לעיכובא שיאמר המקדש לאשה הרי את מקודשת, והשליחות היא לענין האמירה, דהוי ממעשה הקדושין ובעי לשליחות, דעומד במקום הבעל. והיינו דהוי במקומו לזה, והוי שליחות על חלות למעשה קיחה דהבעל. והנתיבות אזיל לשיטתו במש"כ בדין אמירה בקדושין בספרו תורת גיטין סימן קמא ס"ו, וע"ע באב"מ סימן לה סק"ט ובעונג יו"ט בסימן קלו.
ובגמ' בקדושין שם מבואר דבעי קרא לשליחות בגרושין דהבעל עושה שליח, וילפי' מושלח ושלחה דבעי קרא גם על האשה דעושה שליח לקבל את גיטה. וכתבו תורא"ש ושיטה לא נודע למי שם דהא דצריך מקור דגם האשה עושה שליח הוא משום דכיון דמתגרשת בעל כרחה, סד"א דאינה יכולה למנות שליח במקומה. והיינו דכיון דהבעל הוא בעל המעשה, דמגרש את אשתו בעל כרחה, סד"א דרק הוא עושה שליח, והשליחות דבעל היא לענין נתינת הגט לשם גרושין מכח נתינת הבעל.
ונראה דבשליח האשה לקבלת הגט הוא חידוש יותר, דאמרי' דקבלת הגט ע"י השליח נחשב כקבלת הגט ליד האשה. וכן מפורש בלשון הרמב"ם פ"ה מגרושין ה"א דונתן בידה הוא אחד ידה או חיקה או חצרה או שלוחה שעשתה ידו כידה עכ"ל. ואכן בשליח לקבלת הגט צריכה למנותו בפני עדים [עי' ברמב"ם פ"ג מאישות ה"א והט"ו ובפ"י מגרושין ה"א דשליח להולכה לא בעי עדים, בין בקדושין בין בגרושין, ושליח לקבלה בעי עדים במנוי], ומתבאר בזה הא דצריך רבוי מיוחד דגם האשה עושה שליח, ועפנ"י שרמז לזה. ומדוייק כן גם בר"מ פ"א מגרושין ה"ג, שכתב עד שינתן הגט לידה או ליד שלוחה שהוא כידה. ולכן הר"מ בהל' גרושין הקדים את דיני שליח לקבלה לשליח להולכה, דאכן עיקר החידוש הוא בשליח קבלה דהוי כיד האשה. וכן בר"מ ריש הל' גרושין כתב לגבי האשה שיתנהו לה ולא הזכיר לשלוחה, משום דנתינה לשלוחה נקרא נתינה לאשה. ונמצא דשליח קבלה חלותו הוא בזמן קבלת הגט.
ולפ"ז נראה לחדש דאף דס"ל להרמב"ם בהל' גרושין פ"ב הט"ו דהיכא דהבעל נשתטה אם השליחות קיימת, והטור חולק, ועי' או"ש שם בביאור המחלוקת. אמנם נראה דבנשתטתה האשה המשלחת אחר המנוי, דלכ"ע בטל השליחות, דלא שייך לומר דהוי כידה, כיון דלאשה עצמה ליכא אז יד.
ובגמ' בקדושין שם מבואר דגם לדין שליח עושה שליח בעינן לשני לימודים, חדא על שליח האיש ועוד על שליח האשה. וכתב הרמב"ן דבעי לזה ב' דרשות גם על שליח האיש וגם על שליח האשה, וכ"כ המהרש"ל בדעת רש"י. וע"ע בשיטה קדמונית ובשלנ"ל בקדושין שם. וצ"ב דאמאי צריך שני דרשות לכך? וע"כ משום דבשל"ק נעשה כידה, ולהכי בשל"ק כיון דהוי ידו כידה, סד"א דאין לשליח כח עצמי לעשות שליח, ורק היכא דיש לשליח כח עצמי עושה שליח. ולהכי בעי' קרא לשל"ק ולשליח להולכה דתרוייהו עושים שליח. ועי' במאירי, ספק אם גם בכל התורה שליח עושה שליח או דוקא בגיטין וקידושין, ובשלנ"ל מפורש דה"נ בכה"ת. ובשו"ת הריב"ש סי' רכח כתב את הטעם דבכה"ת שליח עושה שליח, דכיון דמהני בגרושין ילפי' בכה"ת. ועוד כתב דכיון דבק"פ הוי כמותו ממש, שהרי קראו לשליח בשם כל הקהל, ע"כ דהוי שלוחו כמותו ממש וכבעלים הוא ולהכי עושה שליח. ועיש"ה, שכתב דמה"ט גם שליח שני עושה שליח. [ולסברת הריב"ש דהיכא דהוי "כמותו" ממש עושה שליח, זה לא שייך בשל"ק, דהוא טפל לאשה ונעשה כידה, אבל אין לו דין עצמי, וניחא דלהכי סד"א דאינו עושה שליח].
שליח עושה שליח
וראוי להביא את דברי הריב"ש שם, וז"ל: נראה שבכל התורה כולה שליח עושה שליח אע"ג דלא פירש לו הבעל דבר במידי דליכא קפידא ולא הוה מילי, דכיון דאית ליה הכי בגרושין כדפ"ל ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח, ה"נ אמרי' במילי אחריני משום דילפי' מגרושין, ואע"ג דכי בעינן למילף התם קדושין מגרושין פרכינן מה לגרושין שכן ישנן בעל כרחה וכן כי בעינן למילף תרומה מגרושין פרכינן מה לגרושין שכן חול, היינו למילף עקר שליחות מהתם שיהא אפשר לעשותו ע"י שליח, אבל בתר דאית לן דבכל התורה כלה שלוחו של אדם כמותו שפיר ילפינן מגרושין שהשליח עושה שליח ולא פרכינן דגלויי מילתא בעלמא הוא, ועוד י"ל בדרך אחרת כי ילפינן שלוחו של אדם כמותו מדכתיב הפסח ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל כמותו ממש ילפינן שהרי קרא השליח בשם כל הקהל, וא"כ השליח כבעלים לגמרי, ובגרושין דלא קרא השליח בשם הבעל אלא שריבה הכתוב מושלח שהבעל יכול לגרש ע"י שליח איצטריך רבויא אחרינא לומר שהשליח עושה שליח, והשתא לא אצטריך לרבויא בגרושין שהשליח השני יוכל לעשות שליח שלישי ואע"פ שהדין כן כדאי' בפ' כל הגט (כט.), משום דכיון דשלוחו של אדם כמותו לגמרי כדנפקא לן מפסח הרי גם השליח השני יהיה כמו השליח הראשון לגמרי, ויכול למנות גם הוא שליח שלישי וכן לעולם, ומדגלי קרא בגרושין שהשליח עושה שליח גם השליח השני עושה שליח שלישי בגרושין כמו בפסח, ולא פרכינן מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח או שכן ישנם במחשבה דגלויי מילתא בעלמא הוא, וכיון דנפיק לן מפסח וגרושין שליחות בכל התורה כלה אית לן שהוא כמותו לגמרי והשליח ראשון עושה שליח שני ושני שלישי וכן לעולם במידי דליכא קפידא אע"פ שלא פירשו הבעלים לשליח ראשון שיוכל למנות אחר, וכן נראה מדברי הרמב"ם וכו'. ע"כ לשה"ק של הריב"ש.
ונראה בביאור דברי הריב"ש דבשליח נעשה שליח גלי לן קרא דחל עליו דין שליח בשעת המינוי, וילפי' לכה"ת דשליחות חלה בשעת המינוי, ולהכי עושה שליח. ולכן מתבאר בריב"ש שם דבשליחות במילי אינו עושה שליח שני, משום דבמילי לא חל עליו דין שליח בשעת המינוי, אלא בשעת קיום השליחות. אבל בשליחות על מעשה הוי שליח מיד, ולהכי בכה"ת הוי שליח עושה שליח. ונתכוין לזה באמרי משה בסי' יח דחלות השליחות חלה עליו בשעת מעשה השליחות וכל זמן דהוי מילי ל"ה עדיין שליח, ולהכי אינו עושה שליח. והצ"פ בריש הל' אישות כתב דזו סברת הרמב"ן לעיל ט: דבעי' בשטר דעת האשה, ולא סגי בדעת השליח כדס"ל להר"מ פ"ג מאישות הי"ח, דמתחילה השליחות רק בשעת הקדושין, וא"כ צריך שיהיה מתחילה קדושין, דהיינו שיהא מדעתה, עי"ש. ובזה מבואר מש"כ הרשב"א שם דהיכא דהוי בקנין מהני במילי [ולהר"מ מכירה פ"ה הי"א לא שייך בזה קנין כלל]. והיינו דע"י הקנין חל עליו דין שליחות מיד בשעת המנוי, וכיון דכבר חל עליו דין שליח יכול לעשות שליח שני.
והנה בדברי הריב"ש שם מבואר בתחילת דבריו דלגבי ק"פ שליח כבעלים לגמרי, וכלשון הגמ' גבי פסח דשלוחו כמותו, ובגרושין הוי רק רבוי דיכול לגרש ע"י השליח, ולכן צריך רבוי דשליח עושה שליח. והיינו דבק"פ שהכתוב קרא השליח בשם כל הקהל, ע"כ דהוי כבעלים, ולכן פשוט דשליח עושה שליח [ונתכוין לזה בספר המקנה, דבק"פ פשוט דשליח עושה שליח]. ולפ"ז י"ל דלאחר הרבוי דבגט שליח עושה שליח, נתרבה דגם בגט השליח כבעלים. וכן משמע בריב"ש בהמשך דבריו, שכתב דהשני עושה שלישי כמו בפסח דגילוי מילתא בעלמא הוא, וכיון דנפיק לן מפסח וגרושין שליחות בכה"ת אית לן שהוא כמותו לגמרי וכו', היינו דמפסח הוי גילוי דגם בגרושין הוי דין דשלוחו כמותו, וממילא עושה השליח שליח שני, וכן לעולם. ולא פרכי' מה לגרושין שישנן בע"כ, כיון דהוי רק גילוי דשליח כמותו, וזהו עיקר החידוש דעושה שליח שני להיותו במקום הבעלים. ובשלנ"ל אכן מפורש דלא בעי למקור נוסף דשליח האשה עושה שליח, דרק לגבי עיקר השליחות באשה ליכא למילף משליחות דבעל, דבגרושין בדידי' תליא מילתא, וכיון דגלי לן קרא דהאשה עושה שליח ה"נ השליח עושה שליח, עי"ש.
והנה הריטב"א כתב דלגבי פסח לא מהני שישחוט מדין זכיה, דבעי' שחיטה בגופו ורק מדין שליחות מהני. ויש לבאר בדבריו דבפסח בעי לשליחות שיהא "כמותו" והוי שחיטה דידיה, ובזכיה פועל עבור חברו אבל ל"ה כמותו. ואף אם זכיה מדין שליחות, מ"מ כיון דליכא מנוי לכך, והוי כשליחות בלי מנוי, להכי לא שייך לומר דהוי כמותו. ועוד נראה דזכיה מהני היכא דהוי חלות עבור חבירו, אבל בשליחות להתייחסות לא שייך שתועיל ע"י זכיה.
והנה בזכר יצחק בחי' הגריי"ר סימן ו כתב דרק בשליחות חלות נתרבה דשליח עושה שליח ולא בשליחות מעשה. אך בשעורי מו"ר רבי שמואל באות שלג כתב איפכא, דכל הא דצריך למילף דשליח עושה שליח הוא רק גבי שליחות על עשיית חלות, אבל בשליחות מעשה מסברא שליח עושה שליח.
♦
שליחות בקדשים
בגמ' קדושין שם מקשי' דנילף שליחות מקדשים, ומשני דמה לקדשים שרוב מעשיהן ע"י שליח. והקשה העצמות יוסף דהא קי"ל דבקדשים הכהנים הוי שלוחי דרחמנא כדאיתא לעיל כג:. ועו"ק, דהלא הגמ' דנה למילף שליחות דמהני בשחיטת קדשים ופסח, ומאי פירכא דרוב מעשיהם ע"י שליח בהקרבה, הא דנינן כעת למילף משחיטה, ואכן לענין שליחות בשחיטה בזה ה"נ הוי שלוחי דידן, וכמבואר ברשב"א לעיל שם ובנדרים לו.
ונראה דהא דבעי' בעלים בשחיטה, אינו דין עצמי מחמת שחיטה, אלא דעל הבעלים איכא חובת הקרבה של קרבנו, וחייב בטיפול והבאה של הקרבן, ואינו יוצא ידי נדרו עד גמר ההקרבה. [ואף לשי' רש"י בחולין קלט. דיוצא ידי חובת נדרו בהבאה לעזרה, היינו דווקא לגבי חיוב ממון לגבוה, ולא לגבי חיוב קרבן מחמת הכפרה, ואכ"מ.] ולפ"ז נראה דגם להלכה דכהנים שלוחי דרחמנא, היינו דלדין כח ההקרבה אין צריך למנוי שליחות על חלות, ומש"ה ליכא חסרון בשליחות הכהן להקרבה מדין כל מילתא דאיהו לא מצי עבידף כמבואר לעיל כג:, ומ"מ בעי' לשליחות לייחס את מצות ההקרבה לבעלים. ולענין זה הוי שלוחי דידן, דהשליחות מתייחסת לבעלים, ורק דלא בעי' מנוי של הבעלים לכהנים, דרחמנא עבדיה לשלוחי הבעלים, אבל מ"מ יסוד החיוב של ההקרבה הוא על הבעלים. ולכן גם לענין שחיטה, שהיא תחילת ההקרבה, חיובו הוא על הבעלים, אלא דבזה השוחט הוי שלוחי דידן, ולענין שאר העבודות הכהנים הם שלוחי דרחמנא, וליכא חסרון דאיהו לא מצי עביד, דד"ז נא' רק היכא דבעי' מנוי שליחות מכוחו. עכ"פ יסוד הדברים הוא דהא דבעי' שחיטה בבעלים הוא משום דין ההקרבה שחל על הבעלים. וד"ז מוכרח גם ממש"כ לפנינו בתוד"ה נפקא, ועי"ש במהרש"א לענין דעת בהקרבה, והרי הכא מיירי על שחיטה, ומוכח כמש"כ.
ובזה ניחא דברי הגמ' דמשני דרוב מעשיהן ע"י שליח. היינו דתי' הגמ' דבקדשים, שיש דין הקרבה על הבעלים, רוב מעשיהן ע"י שליח, דהתורה מינתה את הכהנים לשלוחים בהקרבה, וממילא ליכא למילף שליחות מהא דמהני שליחות בשחיטה דקרבנות, דזהו דין מיוחד דמעשיהן וכל דיני הקרבתן, ובכלל זה שחיטה, הוי ע"י שליח וכמש"נ.
♦
מנוי לקרבן פסח
ובעיקר ראית הגמ' מב. ממתני' דפסח דהוא אוכל וכו', יל"ע, דאמאי לא פריך בפשיטות דבקראי דפסח חיובא על כל כל החבורה ולר' יהודה אין הפסח נשחט על היחיד, וא"כ בעי שכולם ישחטוהו, והרי אין שוחטין קדשים בשנים, וע"כ דאחד שוחט בשליחות כולם.
ונראה לי לחדש דבשחט אחד השותפין המנויים בקרבן פסח נתקיימה מצות שחיטה בבעלים, דכיון דיש לו חלק בקרבן, שפיר מהני שחיטתו בלי דין שליחות משאר השותפין. והא דפריך בגמ' להוכיח לדין שליחות מפסח מהך מתני', נראה דעיקר הקו' היא מהא דאחרים אוכלים עמו, אף דהם לא שחטו. והדברים מפורשים בלשון הרשב"א מב. שכתב דמהך דהן אוכלים משלו ע"כ דמהני שליחות [אך בתוס' מב. ד"ה ודילמא משמע דהראי' היא מהא דשוחט לכולן]. ונראה ביאור הדברים, דהמנחת ברוך שם דן דפסח דין בעלים בשחיטה הוי לעיכובא משא"כ בשאר קרבנות, ובפשטות הכוונה דבפסח איכא מצוה מיוחדת על הבעלים לשחוט כדתי' ושחטו, [והריב"ש הנ"ל כתב דמפסח ילפי' דשלוחו הוי כמותו ממש, דמיקרי שחטו]. ונראה דכיון דבפסח נקבע דין הבעלים המנויים רק בשחיטה, דהרי עד השחיטה נמנין ומושכין ידיהם, שפיר להכי בפסח הוי עיכוב בשחיטה ע"י הבעלים, דהבעלים קובע בשחיטה שהוא מנוי על קרבן פסח זה. וזש"כ הרשב"א דמייתי ראיה מפסח, דהם אוכלים משלו היינו דיוצאים ידי פסחם אף שלא שחטו [ומלשון הרשב"א משמע דאם לא מהני השליחות, כיון דלא קיימו את מצות השחיטה אינם יכולים לאכול משלו, אף דהשחיטה והאכילה של הפסח הן ב' מצות]. ולהכי מהא דהוא יוצא אף ששחט לבד בלי שאר הבעלים לא מייתי לשליחות, ומשום דאף דלא כל הבעלים שחטו, ליכא חסרון במצות שחיטה דידיה, וכדפי'.
והנה בס' משנת יעקב למחו' הגרי"נ רוזנטל זצ"ל בהל' ק"פ הביא דשאל למרן הגרי"ז דל"ל לקרא דתכוסו על השה דא"א להמנות אחר שחיטה, תיפ"ל דאם התמנה אחר שחיטה הרי חסרה לו עבודת השחיטה. ותי' לו הגרי"ז דלא בעינן שתהא שחיטה עבורו, וסגי דהוי בעלים בשעת זריקה דאז עיקר הכפרה. וכמו כן להנך דמהני מכירה בקק"ל גם להתכפר חברו, ואם נימא דמהני המכירה גם אחר שחיטה, יקשה דהרי לקונה לא הייתה שחיטה לשמו. ותי' הגרי"ז דסגי בהא דנזרק עליו, דעיקר הקרבן הוא לכפרה ותליא בזריקה, ואין דין שתהא גם השחיטה עבורו, עכתו"ד. ואכן בשפ"א בפסחים פט כתב דהא דר"ש מודה דאין נמנין על הפסח משנשחט, יראה פשוט הטעם משום דגם השחיטה מכלל המצוה כדכתי' ושחטו אותו כל קהל, ומינה ילפי' ג"כ על שליחות בקדשים, לכך צריך להיות נמנה גם בשעת שחיטה עכ"ד. אך צ"ע, דא"כ למה לי לקרא להכי דא"א להתמנות אחר שחיטה.
ונראה דדדברי הגרי"ז הנ"ל שייכי בכל הקרבנות, דסגי דנזרק כשהוא בעלים, וכדמצינו ביומא נ לחד מ"ד בדמו ואפי' בדמו של פר. אכן בק"פ, דעיקרו לאכילה ויש בו מצות שחיטה על הבעלים, וכמש"כ הר"מ בהל' ק"פ פ"א דמ"ע לשחוט הפסח בי"ד, ושם פ"ח דאכילת בשר הפסח בליל ט"ו מ"ע, הרי דהוי ב' מצוות, וכ"ה בסה"מ נה – נו. ודוקא בפסח הוי ב' מצות, וחובת הבעלים היא גם בשחיטת הפסח, דהוי מצוה על הבעלים לשחוט את הפסח וילפי' דין שליחות מיניה וכנ"ל. ולפ"ז ודאי דבפסח בעי שיהא בעלים בשחיטה. ואדרבא, ברמב"ם הנ"ל מבואר דזו גופיה הגזה"כ דתכוסו דילפי' מקרא דתכוסו על השה, דאינו יכול להתמנות אחר שחיטה כיון דבעי שחיטה לשם המנויים. וזהו דילפי' מקרא דבפסח בעי גם שחיטה לשם בעלים המנויים. והיינו דבפסח איכא מצות שחיטה על הבעלים או שלוחיו, ובשחיטה נקבעת בעלות על הפסח, ולהכי בעי שבשעת שחיטה יקבעו המנויים ובעי שישחט על המנויים. וזה גופי' הטעם דא"א להתמנות אחר שחיטה, כיון דבעי' שחיטה לשם המנויים. וכדכתב הר"מ בריש פ"ב דק"פ ולהלן בפ"ב הי"ד דנמנים ומושכים את ידיהם עד שישחט, כיון שנשחט אינו יכול למשוך את ידו "שהרי נשחט עליו". ומפורש דאחר שחיטה אינו יכול להימשך, דכבר נשחט עליו. וזהו הטעם דבעי שחיטה לשם המנויים דבפסח בעי לכ"א שחיטה, וכמש"נ.
ועדיין צ"ע, דממנ"פ כיון דבעי שכל בני החבורה ישחטו בעצמם ולזה השוחט הוי שלוחם, א"כ ל"ל לקרא דמנוי בפסח אינו אחר שחיטה, והרי אם יתמנה אחר שחיטה לית ליה קיום מצות שחיטה, דהרי בשעת השחיטה אין השוחט שליח אלא של כל המנוים עד השחיטה. ודוחק לומר דזהו הטעם דתכוסו דאין מתמנים אחר שחיטה, דזהו דין נפרד דבעי מנוי כשהוא חי, או מגזה"כ דחיותיה דשה, או משום דבעי שחיטה לשם המנויים מדין לשם מנויו וכדפי'. ואין לומר דמיירי דהשוחט עצמו התמנה להך פסח אחר שחיטתו, דהרי מ"מ בשעת שחיטה לא היה מנוי בהך פסח ואין השחיטה עבורו.
ונראה לומר, דהנה בדין מנוי בפסח ביאר הגרי"ז בספרו בהל' ק"פ דבעי קנין בדמי לקיחתו, והיינו דהוי דין זכיה ממונית בפסח, וכ"ה בפסקי תוס' ר"פ האיש מקדש אות פ דזכיה והקנאה בעי במנוי הפסח [וראה בזה מש"נ בכנסת ראשונים זבחים נו ע"ב]. ומעתה י"ל דבלי קרא דתכוסו, הרי למצות שחיטה סגי במה שהתמנה בפה לפסח, ועי"ז השוחט הוי גם שלוחו, ולדין מנוי באכילתו בדמי לקיחתו סגי שישלם אחר השחיטה. ולזה בעי קרא דתכוסו, דכל הלכות מנוי בדמי לקיחתו בעי שיהא עד השחיטה. וכן י"ל נ"מ בהיה זקן וחולה אחר השחיטה דאינו ראוי לאכילה, ולדברי הגר"ח בספרו בהל' ק"פ נפקע המנוי. ונראה דאם החולה אח"כ הבריא, דבזה יש לדון דבשחיטה ודאי דהיה בשליחותו וקיים מצות שחיטה, ואח"כ כשהיה חולה והבריא חזר המנוי, ובזה מסתבר דהמנוי חוזר אף אחר שחיטה. וכיו"ב דן השפ"א שם בנמשך אחר שחיטה דמהני לר"ש, ואח"כ חזר והתמנה, אם מהני כיון דכבר היה מנוי בשחיטה. והסתפק השפ"א אם המשיכה עוקרת את המנוי למפרע. עכ"פ בכה"ג הרי בשחיטה הוי בשליחותו, ושפיר קיים את מצות השחיטה.
והנה בגמ' מב. ר"ל דמדין מנוי בפסח ילפי' שליחות דממנה אחרים על הפסח. ובתורא"ש הקשה דהשה הוי חולין א"כ ל"ה שליחות בקדשים. ותי' דמסתמא מיירי דהשה כבר קדוש והוי שליחות בקדשים. ויל"ע, דלהגרי"ז דמנוי הוי קנין ממוני בדמי לקיחתו, א"כ שליחות על מנוי הוי שליחות בחו"מ, ואמאי חשיב שליחות בקדשים. ונראה מוכרח דגם להגרי"ז איכא ב' דינים במנוי - חד מנוי להיות בחבורה דפסח ושישחט גם עבורו, וזה ע"י רצונו להיות מנוי על הפסח, אף אם עדיין לא שילם דמים. ובזה דוקא כתב הגר"ח בספרו דבזקן וחולה נפקע המנוי שלו, דמנוי בפסח שייך רק בראוי לאכילה. ועוד דין איכא, דמנוי בעי לשלם דמים כדי שיאכלו מהפסח מדין בעלים. ומעתה בשולח להיות מנוי על פסח, הוי שליחות בקדשים, דרצונו לחול עליו דין של אחד מחבורת הפסח.
♦
שליחות בהפרשת תרומה
בגמ' נדרים לו. מבע"ל בתורם על תבואת חברו שלא מדעתו אם מהני, ונפסק להלכה דמהני. ובעונג יו"ט בסימן קט מבואר דבתרומה איכא ב' חלויות - האחת מה שמחיל על התרומה שם תרומה, ובזה בעי כח בעלים, והב' שמחיל היתר בשיריים שהם מותרים באכילה. ובתורם משלו על של חבירו כדי להחיל תורת תרומה על שלו א"צ לדין שליחות, כיון שהוא הבעלים על פירותיו, אלא דבעי כח להתיר שיריים שאינם שלו. ובזה אמרי' דא"צ כח בעלים, אלא דאם הבעלים אינו מעכב יכול לחול ההיתר ע"י אחר שאינו בעלים. ורק בתורם משל חברו על של חברו בעי שליחות, משום דאין לו כח להחיל תרומה בפירות חברו. ועד"ז כתב בקובץ הערות להגרא"ו ביבמות סימן עב סק"ד.
וברמב"ם פ"ד מתרומות ה"ב כתב ולא התורם את שאינו שלו "שלא ברשות הבעלים". וצ"ב כוונת הר"מ שלא ברשות בעלים, הא הוי אינו שלו. ובדרך אמונה שם כתב דאתי לומר דהפריש שלא בשליחותו. ותמוה, דבאינו שלו לא יהני כלל רשות בעלים. ועיקר הגמ' בקדושין מא: צ"ב, דלמה ליה קרא דאינו מפריש באינו שלו. ונראה מוכרח בשי' הרמב"ם דעיקר החסרון הוא דהוי שלא ברשות בעלים, ולהכי הר"מ שם סתם דבתורם משלו על של אחרים הרי"ז תרומה, ולא הזכיר דמהני מדין זכיה, וכסוגין [ועי' במעדני ארץ שם שהעיר בזה]. אלא דאה"נ עיקר הטעם דמהני הוא דכיון דליכא הקפדת הבעלים שוב מהני כמו במפריש בשל הפקר. ולפ"ז להפרשת תרומה אין צריך לדין שליחות ממש, וסגי בגלוי דעת דכל הרוצה כדי שיוכל להפריש על של חבירו.
ויסוד שי' הרמב"ם בנוי עפ"י הירושלמי בפ"ק דתרומות, דמבע"ל אתם פרט לתורם את שאינו שלו מה את עביד ליה כתורם את שאינו שלו או כתורם את של חברו ע"כ. וביארו המפרשים שם דהספק הוא אם בעי' דין בעלים להפרשה, כמו בכל חלות קנין, או דלא בעי בעלות בחיוב, אלא דבשל חברו אינו יכול לתרום דחברו מעכב. ונ"מ לתרומה של הפקר. ודנו האחרונים אם הספק הוא גם כשהתרומה משל הפקר או דוקא כשהתרומה משלו ומפריש על של הפקר. ויעוי' באחיעזר יור"ד סימן לז אות ד שכ' דהספק הוא בגוונא שגם התרומה משל הפקר, מי נימא דאינו יכול להתפיסה בקדושה, אבל משלו על של הפקר מהני, א"ד דגם אם התרומה משל הפקר מהני, דכיון דאינו ברשות אחר ואין דעת אחרת מעכבת בזה יכול להפריש. ומבואר דלא בעינן לחלות דין בעלים על ההפרשה, אלא דאינו יכול להפריש על של אחר, הואיל ואיכא רשות אחרת. ונראה דזו כוונת הר"מ בה' תרומות שם, שכתב את שאינו שלו "שלא ברשות הבעלים", ולכא' באינו שלו לא יהני כלל רשות בעלים. אלא מוכח דעיקר החסרון הוא דהוי שלא ברשות בעלים. ובזה ניחא שיטת הרמב"ם דפוסק דיכול לתרום משלו על של חברו, אף דבגמ' נשאר בספק, דהר"מ פוסק כירושלמי דמהני לתרום על הפקר וה"נ מהני לתרום על של חבירו. ומצינו כיו"ב בדברי הגר"ח בהל' זכיה לגבי חילול מע"ש, דיכול לחלל גם בהיות הפירות הפקר ולא בעי בעלות בחיוב. וביאר בזה לגבי מופלא הסמוך לאיש דפדיונו במע"ש פדוי. והקשה הגר"ח דמ"מ איך יחלל מע"ש של אביו, הא בעי שליחות ואין שליחות לקטן. ותירץ הגר"ח דכיון דפדיון מע"ש מהני בשל הפקר ורק בשל חברו הוא המעכב, כל דיהיב רשות יכול להפריש מכוחו גם בלי תורת שליחות. ושפיר י"ל כן בדעת הר"מ גם גבי תרומה, דכיון דמהני בשל הפקר וכדברי הירושלמי, שוב לא בעינן שליחות.
אך צ"ע, דאיך ילפי' דין שליחות בתרומה מאתם גם אתם, והרי בתרומה ל"ב שליחות. ונראה, ובהקדם דברי האו"ש בפ"א מהל' מקוואות הנ"ל, שכתב בהא דילפי' שליחות בשחיטת פסח, אף דדין בעלים בשחיטת פסח אינו לעיכובא כלל. ותי' האו"ש דכיון דבפסח איכא מצות שחיטה בבעלים, לזה בעי דין שליחות לקיים לבעלים את מצות השחיטה, אבל להכשר הקרבן לא בעי שליחות, וזהו דילפי' מושחטו כל קהל עדת ישראל דמהני לזה דין השליחות עי"ש. ומעתה נראה דגם בשליחות דתרומה משל חברו על של חברו, כל דין השליחות הוי שליחות מעשה לקיים מצות הפרשה לבעלים, אבל לחלות הפרשה לא בעי דין שליחות וסגי בנתינת רשות. ונמצא לפ"ז דבמפריש משל חברו על של חברו וכן משלו על של חברו הוי רק דין שליחות על המעשה אבל ל"ה שליחות על החלות, דלענין חלות ההיתר על השירים ל"ב לדין בעלים, דהא לירושלמי מהני גם בשל הפקר וכמש"נ.
ובגמ' קדושין מא: ילפי' מקרא מיוחד ולא התורם שאינו שלו, הרי דאי לאו קראי ס"ד דמהני. ועי' במהרי"ק על הר"מ בתרומות שם, שכתב דכיון דעומד להפרשה לית ליה לבעה"ב קפידא וכו'. ומוכח דעיקר מה דאינו מפריש בשל חברו הוא משום קפידא דבעה"ב, וכמש"נ. ולפ"ז י"ל דבתרומה לא יהי' חסרון דאיהו לא מצי עביד, וכדברי הסמ"ג שהביא המשנ"ל בפ"ד מתרומות ה"א דעושה שליח לתרום על דבר שלא בא לעולם. דכתב הסמ"ג בעשין קלד דעושה אדם שליח להפריש תרו"מ מכל התבואות שיהיו לו עד עולם, והקשה המשנ"ל דנימא כל מילתא וכו' ל"מ שליח עי"ש. וי"ל דהסמ"ג ס"ל דגם בכה"ג חשיב שליחות על המעשה, וא"כ נמצא דבכל גוונא בשליחות דתרומה ליכא להאי דינא. אולם יל"ע מהא דלא מהני שליחות לגוי בתרומה משום דליתא בתרומה, ואם הוי שליחות מעשה אמאי יש חסרון של אינו בתורת. אכן י"ל דאדרבא בזה ניחא היטב הא דהר"מ הביא פסוק נפרד בפ"ד ה"א דגם אתם וכו' ולא אמרינן דתיפוק ליה דליתא בדנפשיה. וכבר הקשה כן בשעה"מ שם, דלהר"מ לשיטתו דפסק כחכמים דגוי אינו בתורת תרומה, א"כ בלא"ה אינו נעשה שליח, כיון דגוי ל"ה בתורת תרומה. והר"מ לשיטתו דס"ל דשליחות דתרומה הוי שליחות על מעשה, ובזה ל"ב שיהא בתורת, ולכן הר"מ לשיטתו הוצרך לומר מיעוט מגזה"כ דבני ברית למעט גוי משליחות בתרומה. והארכתי בזה בספרי משא יד ח"ד בפרשת קרח, קחנו משם.
והנה בעונג יו"ט סימן קט ד"ה הנה כתב דלהכי יכול לתרום משלו על של הפקר, כיון דלהתיר את השיריים ליכא עיכוב מאדם אחר. ולכא' נראה כדבריו מהא דאי' בב"ק סו. דגזלן שתרם תרומתו תרומה וקונה את הגזילה בשנוי השם ובאים כאחת. ומבואר דחל היתר על השיריים. וצ"ע, דבשיריים לא נעשה שנוי כלל. וע"כ דכדי להתיר את השיריים לא בעי כח בעלים, וכמש"נ. [ובכתבי הגר"ח משמע דכיון דאינו ברשות הבעלים לית ליה זכות לעכבו שלא תחול התרומה].
[ונ"ל עוד דתליא במח' רש"י ותוס' המפורסמת ביבמות פו אם בטבל מעורבת התרומה, ונמצא דבהפרשה ל"ה חלות חדשה כמו הקדש אלא בירור החלקים, ולהכי לא בעי' לזה לדין בעלים, וסגי ברשות מהבעלים. וראה עוד בזה בעונג יו"ט סימן לג בהגה וסימן קיד. ובאתוון דאורייתא כלל ב כתב דלשיטת רש"י איסור טבל הוא מחמת דמעורב בו תרומה, ולתוס' טבל הוי איסור עצמי. ומה שהקשו תוס' דלא ליתסר טבל לכהן, ראה באתוון דאורייתא ובקוה"ע שם שתי' דהיתר אכילת תרומה לכהן אינו אלא לאחר ההפרשה. ובס' יהגה האריה פסחים לג, א כתב בישוב קו' רע"א שם דלא שייך להפריש תרומת חמץ, כיון דאסו"ה לאו דידיה. דלשיטת רש"י דבטבל מעורב התרומה ובהפרשה רק מברר שזהו התרומה, א"כ יכול להפריש גם באסו"ה, ורק אם נימא דבהפרשה מקנה לכהנים לא היה מהני הפרשתו. אולם עי' בתוס' פסחים לח, א ד"ה אתיא שכתב בשם ר"י דאתרוג של טבל לא חשיב שלו כיון שצריך ליתן לכהן וכו', וכ"ה בתורא"ש שם, ובתוס' בסוכה לה, א ד"ה אתיא. ומשמע קצת דס"ל דגם קודם הפרשה מעורב בטבל חלק הכהן].
ובאור שמח שם הקשה מהירושלמי בכורים פ"א ה"א דאי' שם דנגזל אינו תורם לפי שאינו ברשותו. והקשה האו"ש דזה סותר לירושלמי בתרומות הנ"ל דמהני לתרום משל הפקר. ותי' האו"ש דבאינו ברשותו גרע, דכיון דלגזלן יש קניני גזילה הוי קצת שלו ולהכי אינו יכול לתרום. ומבואר דמחמת הקניני גזילה הוי ריעותא בבעלות הנגזל. ועי' ברע"א בפסחים לג. בגה"ש הנ"ל שנקט דא"א להפריש תרומה באינו ברשותו, ולכן הקשה גבי תרומת חמץ דלא יהני כיון דחמץ הוי אסו"ה והוי אינו ברשותו. ולפי דברינו י"ל דבאסו"ה, דהוי אינו ברשותו, ה"נ יכול להפריש תרומה, ולא גרע מהירושלמי דמפריש בשל הפקר. וה"נ באסו"ה אפי' אם הוי אינו שלו יהני, כיון דאין כאן רשות אחרת המעכבת. ודוקא באינו ברשותו דגזילה, דהוי ריעותא בבעלות הנגזל, בזה אינו יכול להפריש תרומה, וראה מה שביארתי בזה במאמרי באוצר גליון צ אייר שנה זו בעמוד רכג ולהלן.
וברמב"ם בהל' תרומות פ"ד ה"ב דפסק דתורם על של חברו תרומתו תרומה. והכס"מ כתב דמקורו מבעי' הגמ' והמסקנה בנדרים שם דטובת הנאה בתרומה הוי של התורם. וכבר העיר המשנ"ל דמאי שייכי אהדדי, דאפי' נימא דבעי' דעת הבעלים לתרומה, מ"מ י"ל דהוי של התורם. והנה כבר ציין הרע"א שם לדברי הב"י בסי' שלא, ושם הוסיף הב"י, דאי צריך דעת בעלים פשיטא דטובה"נ של בעל הכרי, דהא כיון דתורם שליחותיה קעביד אינו בדין שיהא טובה"נ של תורם, ע"כ, וצ"ב בדבריו. והגר"א בשו"ע שם סקע"ג העיר דבדברי הר"ן מפורש דלא כב"י, דהרי הר"ן כתב דאף לרבנן שרי לתרום על של חברו, דכיון דטובה"נ של תורם אדעתי' דנפשיה עביד וכו', הרי דאף דתורם בעי דעת חברו, מ"מ הטוה"נ לתורם.
ונראה דהמח' בזה היא במה שיש לחקור בעיקר דין טובה"נ שיש בתרומה [והמחנ"א בהל' טובה"נ סימן א ביאר דגם למ"ד טובה"נ אינה ממון, ל"ה ממון רק למכירה וקדושין, אבל ודאי ל"ה כאין בו ממש, ואית ליה זכות זו שא"א ליקח ממנו. וכעי"ז במקור חיים לנתיבות בדיני חמץ, שביאר דאינה ממון היינו דל"ל ממון בגוף הדבר וכו', ומה"ט שייכא ירושה בטובה"נ, ואכ"מ] - אם הפי' דהטובה"נ הוי שיור מזכות הבעלות שהייתה לו בתבואה, שהרי התרומה היתה שלו. ולהכי גם אחר שהפריש ונעשה לממון השבט, נשארה לישראל זכות זו לתתו לאיזה כהן שירצה. או דהטוה"נ הוי זכות מחודשת דנתנה לו התורה, והרי חזינן דבמתנ"ע דלא כתי' ביה נתינה אלא עזיבה ה"נ ליכא לבעלים טובה"נ. ובעונג יו"ט סימן קד בהגהה נקט דהוי דידי' מחמת דהתבואה שלו ונשארה לו בעלות דטובה"נ. אכן נראה דזו פלוגתת הב"י והגר"א, והיינו דאם נימא דהוי שיור לא שייכי דברי הב"י, דשפיר י"ל דאפי' אם בעי' דעת בעלים, מ"מ הטובה"נ של התורם, וכדברי הר"ן, דכיון דהוי תבואה דידי' נשארה לו זכות זו. וזו גם סברת הר"ן דהמדיר עביד אדעתי' דנפשיה דבעי לטובה"נ. אמנם הב"י ס"ל דהוי זכות חדשה, ובזה ס"ל דאם בעי' דעת, שייכא הך טובה"נ לבעלים דשאר הטבל.
♦ ♦ ♦