מח"ס פני אברהם
הערות בעניין אכילת קודשים
א.כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים
א. במנחות ע"ג ע"א עה"כ זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש כל קרבנם לכל מנחתם וגו', לרבות מנחת העומר ומנחת קנאות, סד"א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והאי להתיר קא אתיא, ואידך נמי לברר קא אתיא, קמל"ן. וכתבו האחרונים, (עי' גבורות שמונים אות מו) דאמנם באכילת קודשים האכילה תלויה בכפרה, והא דנאמר גבי מנחת סוטה מצות אכילה, היא מצוה אחרת. ויתכן שממנחת סוטה ילפינן שגם בשאר אכילות קודשים הכלולות בפרשת קורח, ישנה גם מצוות אכילה בלא כפרה.
ויש לפרש שזכייה דאכילה בלא כפרה היא משום שהזכיה באכילה היא גם שכר העבודה לכל אנשי בית אב המקריבים באותו יום, כמו"ש רש"י בב"ק צ"ט ע"ב ד"ה עבודתו. וכן דעת הר"מ כמ"ש הכס"מ בהל' כלי המקדש פ"ד ה"ז. ובתוספתא דמאי פ"ב: בן לוי שקיבל עליו כל מתנות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו וכו', ר"ש אומר מניין אף ממתנות, ת"ל ראשית דגנך, מה טעם, כי בו בחר ד' אלוקיך, המקבל עליו לשרת יש לו במתנות. (ועי' ספרי פרשת קרח על הכתוב חלף עבודתם ובאור זרוע חלק א סימן קיג). ובר"מ הל' פסולי המוקדשים פ"י הט"ו: "אבל הסולת, אם יחלקו אותה הכהנים ביניהם נמצא מגיע לזה מלא כפו סולת או פחות, שאינו ראוי לא ללוש אותו ולא לאפותו, לפיכך היה עולה על הדעת שיחלקו מנחה כנגד מנחה, ולא יחלקו מנחה זו בפני עצמה על כל אנשי בית אב", הרי דדנין באכילת קודשי קודשים גם בחשיבות המתנות באכילת הכהן. (והדין דבע"מ שולח קורבנותיו והוא עצמו אוכל כמו שאמרו בב"ק קט ע"ב, הוא משום דרחמנא רביה כפירוש רש"י שם, וכפי שרביה לחלוקה כמו שאמרו בזבחים קב ע"א.) ולזכיה זו מתווספת מצוות אכילה כשלעצמה. ויתכן שהיא כדי שלא יהיה הבשר נותר. ועי' להלן אות כז וכט.
ב. ונפק"מ למה שאמרו בתורת כהנים פרשת צו (פ"ב הי"א) על הכתוב "מצות תאכל". מה תלמוד לומר, לפי שנאמר יאכלוה, אין לי אלא כולה מניין אף מקצתה, תלמוד לומר תאכל אפילו כל שהוא. ובארתי בפני אברהם בסימן ל"א אות א' דהתו"כ שו"ט אם יש כלל מצוות אכילה בשיירי מנחות כשלא נשארו כל השיריים (וכך מפרש בתוספות חדשים הנדמ"ח). ויתכן שבאכילת כל שהוא אין כפרה אלא מצוה בעלמא מהכתוב "מצות תאכל" (לדעת הריטב"א ביומא לט אין בכך כל מצות אכילה.) ועי' להלן אותיות כז וכט.
[נראה שההו"א בתו"כ שהכתוב "יאכלוה" ממעט מצות אכילה אם חסרו השיריים, הוא משום שלמנחה יש שיעור שכולל את הקומץ ואת השיריים, ולכן הו"א שכוונת הכתוב היא שבחסר שיעור השיריים אין מצוות אכילה].
ג. ויתכן עוד, שקרבן הקרב מחמת יום מסוים, דהיינו קורבנות ר"ח והמועדים, גם כפרת האכילה שלהם היא רק באותו יום ולא בלילה שאחריו, ורק מצות אכילה בעלמא יש גם בלילה שאחריו. [ויש לכך סמך בשיטת הר"מ בפירוש המשניות למנחות פ"ב מ"א שלחם הפנים "אינו נאכל אלא ביום השבת בלבד, כלומר, כל יום שבת כמו שבאר הכתוב ביום השבת ביום השבת יערכנו", ואעפ"כ כשחל יו"כ בשבת הלחמים נאכלים במוצאי יו"כ, כמו שאמרו במנחות צט ע"ב]. ולכן ביו"ט שחל בשבת היו הכהנים אוכלים את בשר החטאת בשבת כשהוא חי כמ"ש בפסחים עא ע"א. וגם אם נניח שבאכילת חי אין קיום מצוות אכילה כלל אלא רק מניעת נותר, כמו שנראה מתוס' מנחות דף מח ע"א ד"ה חטא, מ"מ גם באכילה זו יש כפרה. וא"כ, שעיר יו"כ הנעשה בחוץ שנאכל במוצאי יו"כ אין באכילתו כפרה, אלא כל הכפרה בהקרבה, והיא מכפרת לגמרי כמו היכא שנפסל הבשר, שאז ההקרבה מכפרת לגמרי, כמ"ש תוס' בפסחים מט ע"ב ד"ה יכול. ולפי זה, א"ש קושית המקדש דוד סי' יד אות ז לגבי שעיר הנעשה בחוץ למה הוא בא.
ויתכן עוד שבחטאות ימים אלו, כשאוכלם בלילה אין מ"ע של אכילה מצד עצמם, אלא המצוה היא שהבשר יאכל כדי שלא יבוא לידי נותר. ואולי זו היא כוונת התוס' במנחות דף ק ע"א ד"ה ששונאין, דבאכילת שעיר החיצון כשחל יו"כ להיות בער"ש, שהבבלים אוכלים אותו חי, "מצוה קא עבדי שלא יבוא לידי נותר" ולא נקטו שקיימו מצות אכילת חטאות, כי בלילה שלאחר המועדות אין מ"ע דאכילה כנ"ל. ועי' להלן בעניין למשחה, לגדולה.
ד. ויותר נראה שבאכילת כל שהוא אין השלמת כפרה לגמרי, מקיבעא, אלא הוי כפרה מקופיא.
ומה שכתבו התוס' ישנים ביומא דלא בעינן כזית, י"ל דקאי רק על לחם הפנים וכיו"ב, שאינם באים להדיא לכפרה (עי' רדב"ז פ"י ה"א), לכן סגי בכפרה מקופיא, אבל בקרבנות שבאים להדיא לכפרה כחטאת ואשם, שהם עיקר הכתוב בפרשת שמיני, שיש מצוה לאכול ולכפר, וכמו שנראה מספר המצוות מ"ע פט [ואיל המילואים שבפרשת תצוה אף הוא בא לכפר כמו שכתב הרמב"ן שם פסוק לו, והיינו שקידוש אהרן נעשה גם ע"י קורבן שבא לכפר], קרבנות אלו, כיון שאכילתם היא השלמת הכפרה והם באים להדיא לכפרה, אין כפרת האכילה נגמרת אלא באכילת כזית שהיא כפרה מקיבעא. ועי' לקמן באות לה.
ה. [ולכאורה לפי"ז יש ליישב קושיית השפ"א בפסחים נט ע"ב על דברי התוס' ד"ה יכול וכו', דס"ל דכל היכא דאין הבשר ראוי לכהנים, כגון נטמא הבשר, ממילא הזריקה לבד מכפרת. והקשה השפ"א, מהסוגיא כאן דמחוסר כיפורים מביא חטאתו בער"פ לאחר תמיד של בין הערבים שא"א להקטיר את האימורים, והקשו בגמרא, הרי א"כ לא יוכלו הכהנים לאכול את בשר החטאת לכן גם הבעלים לא יתכפרו, והקשה השפ"א, הרי כיון שהבשר לא היה ראוי מעולם לאכילת כהנים, א"כ אין האכילה מעכבת את הכפרה.
ו. ולפי דברינו הנ"ל י"ל שגם לשיטת התוס' הזריקה בלבד מכפרת מקופיא וסגי בכך להכשר זריקה, אבל לגבי מחוסר כיפורים שבעינן כפרה שלימה מקיבעא, אין כפרת הזריקה מספיקה, ולכן הקשו בגמרא גבי קורבן מחוסר כיפורים בער"פ לאחר תמיד של בין הערביים, שהאכילה תעכב את הכפרה.
ז. אולם לא ייתכן לומר כן, שא"כ בנטמא הבשר או שזרק שלא במקומו שהבשר נפסל לאכילה, ואילו הבעלים נתכפרו (עי' תוס' הרשב"א שם), לא יתכפר מחוסר כיפורים. אלא ודאי הזריקה מכפרת לגמרי מקיבעא.
ח. ובאמת עניין מקיבעא ומקופיא שייך רק היכא שיש דרגות בכפרה, כגון דרגת שם בעל הקורבן או דרגת שם האכילה השונה לפי שיעור אכילה, אבל כשאין צורך באכילה של כהנים, ודאי שהזריקה מכפרת לגמרי מקיבעא, וכמו"ש הרשב"א ביבמות צ ע"א גבי נטמא הבשר שהציץ מרצה במקום אכילה ושם ודאי שהכפרה מקיבעא.
ט. על קושיית השפ"א י"ל שאם העיכוב מאכילה הוא לא מפסול וחיסרון הבשר הנאכל, אלא באימורים, שהם בכל קורבן מעכבים את האכילה, וכאן שאינם ראויים להקטרה היום, יש עיכוב נמשך, אבל אין חיסרון בבשר עצמו, לכן אי"ז נקרא שהבשר אינו ראוי לכהנים, ומשו"כ הוא צריך לעכב את הכפרה מפני שאינו נאכל כעת. ויותר מכך מצינו ביבמות צ ע"א בהו"א, שאפילו מצד גזירת חכמים שלא לאכול את הבשר, עדיין האכילה הוי עיכוב לכפרת האכילה, וכ"ש הכא, שהקטרת אימורים היא עיכוב בכל קורבן. ולכן התוס' כאן והראשונים ביבמות צ' לא הקשו כלל מהגמרא בפסחים כאן.
י. מסקנת הגמרא ביבמות היא שהאיסור מדרבנן לאכול, עושה את הבשר לאינו ראוי מצד עצמו לאכילת כהנים, ולכן מתכפר לגמרי בזריקה בלבד. והדבר תלוי אם תקנת חכמים מועילות לגבי דבר שמתגלגל מהן. עי' פני אברהם עמ' פח: וקז.].
יא. אולם גם אם רק באכילת כזית יש כפרה מקיבעא, נראה שאם אין כזית לכל אחד, י"ל דלא גרע מנפסל הבשר לאחר זריקה דמתכפרי בעלים בשלימות בזריקה כמו שכתבו התוס' בפסחים נט ע"ב סוד"ה יכול, והכי נמי כיון שמדין חלוקה לבית אב מגיע לכל אחד פחות מכזית, יש כפרה שלימה מקיבעא גם באכילה כל שהיא.
יב. והנה אם נניח שמצות אכילה היא לצורך כפרה, כפי שנראה מספר המצוות לר"מ ומרש"י ביבמות מ ע"א, נמצא שכשיש כזית והכפרה היא דווקא בכזית, אזי גם מצוות אכילה היא דווקא בכזית, וכשאין כזית והכפרה היא בכל שהוא, גם מצוות אכילה היא בכל שהוא. (אבל י"ל שכשאין כזית כל הכפרה של החטאת היא רק בזריקה, ולכן גם מצות אכילה, היא רק בכזית. ועי' להלן לאחר האות מ בד"ה במכילתא פרשת בא).
ולפי זה, לא רק בחטאת שבאה להדיא לכפרה וצריך דווקא כפרה מקיבעא שהיא בכזית, אבל רק כשיש לכהן כזית, וכשאין כזית הכפרה היא בכל שהוא, אלא גם בכל קוד"ק, כגון שלמי עצרת ולחם הפנים שסגי בכפרה מקופיא י"ל שכשיש כזית, המצווה והכפרה הם דווקא בכזית, וכשאין כזית המצווה והכפרה בכל שהוא.
יג. אבל גם אם נניח שהאכילה היא מ"ע בפני עצמה, ג"כ י"ל שכיון שמחלקים את לחם הפנים לכוהני בית אב ופעמים שאין לכל אחד כזית, אזי בכה"ג המצווה היא בכל שהוא, וכמו באופן שלא נשאר כלל אלא כל שהוא, דילפינן בתו"כ הנ"ל שג"כ ישנה מצוות אכילה. וכשיש כזית המצווה דווקא בכזית כמו בכל אכילות שבתורה.
וכך יל"פ בכוונת התו"י, שתחילה כתב "ולא בעי כזית לגמרי" ומתקיימא מצוות אכילה, ואח"כ כתב "אלא כזית עדיפא וחשיבא אכילה". יל"פ כנ"ל שכשיש פחות מכזית, מתקיימא המצווה בכל שהוא, אבל כשיש כזית וניתן לקיים מצוות אכילה כמו בכל התורה, ששיעור כזית הוא אכילה חשובה, אזי מצוותה דווקא בכזית. (עי' בחת"ס או"ח סי' קס).
יד. ויתכן שהנפק"מ בין חטאת ואשם לשאר קודשים, היא גם אם הכפרה היא רק לאחר שכל הכהנים אכלו את חלקם, או שסגי באכילה של כהן אחד, דבחטאת ואשם י"ל שרק באכילת כל הכהנים יש כפרה בשלימות, וכן נראה מהכתוב "מדוע לא אכלתם וגו' ואותה נתן לכם לכפר וגו'. ומחוסר כיפורים אינו מתכשר אלא באכילת כל הכהנים חלקם, עי' חינוך מצוה קב. אולם מדבריו נראה שגם בשאר קודשי קודשים הכפרה נשלמת רק באכילת כל הכהנים.
טו. במאירי יבמות מ. כתב שאכילת כהן מבית אב אחר "עיכוב גמור הוא", ולפו"ר יש לפרש שמסתבר למאירי שהעיכוב שתהא האכילה על ידי כהן המקריב, ודאי שהוא משום הכפרה שעל ידי אכילתו, כי הוא ממשיך באכילתו את מעשה העבודה המכפרת, וכיו"ב הזכיה של כהני בית אב היא משום הכפרה שיכולה להיעשות גם על ידם, כי הם המוכנים ומתקדשים לעבוד היום, ולקבל לאכול את השיריים. וגם בע"מ שחולקים בשיריים, מתקדשים לכך, (מלבד שהם מתקדשים להיכנס ללשכת העצים שבהר הבית), ועי' בחינוך מצוות ל"ת תר"ח "ועוד טעם אחר, כי באכילת הקודשים תמצא כפרה לבעלים וכעניין שאמרו ז"ל 'כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים' ואין ספק כי באכלם את קודשיהם היו אוכלים אותם בכוונה ובדעת שלם וכל מחשבותם וכל תנועותיהם נכונות מאת ה' יתברך וכו'". ועי' בספורנו פרשת שמיני פרק י פסוק יט "הייטב בעיני ה' שנאכל קודשי דורות באנינות הלא דבר ידוע הוא שאין אכילת אונן בכוונה ראויה לכפר". (ועי' להלן אות לג). וא"כ יש להבדיל בין כוהני בית אב המוכנים ומתקדשים לעבודות המקדש, שרק הם ראוים לאכילת קודשי קודשים, ובין שאר כהנים שאינם מוכנים ומתקדשים לעבוד היום במקדש ולקבל ולאכול שיריים, אין באכילתם כפרה כאכילת אנשי בית אב.
טז. לגבי לחם הפנים, כתב המאירי בסוכה שמ"ש שמשמר היוצא מקבל שש חלות, היינו הבית אב, וא"כ ייתכן שגם מ"ש משמר הנכנס הכוונה לבית אב.
יז. ואולי הדין הזה נרמז בכתוב "חלק כחלק יאכלו" ואיתא בסוכה נו ע"א: מניין שכל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים ברגלים, ת"ל חלק כחלק יאכלו וכו'. ומשמע שהחילוק למשמרות חל מהתורה, כי לא נקטו: מניין שכל הכהנים שבאו לעבודה ברגל יאכלו במתנות של הקורבנות. ולדעת הר"מ (מ"ע לו) החלוקה למשמרות היא מ"ע מה"ת. והיינו שע"י החלוקה שעשו משה ואהרן ואח"כ שמואל ודוד ונביאי בית שני ונקבעו סדרי המשמרות על ידם או ע"י גורל, נעשית זכותם מצות התורה. לכן נקטו שה"משמרות" זוכות ברגל בעבודה ובאכילה. וגם לרמב"ן שאין מ"ע מה"ת, אבל "היא מצווה מקובלת ממשה מסיני ולא נכתבה בתורה". א"כ, י"ל שהיא נרמזת בפסוק הנ"ל לפי קבלת חז"ל.
[ואם נניח שלא כל הכהנים נכללו במשמרות כפי שכתב הרמב"ן שם לעיל, נראה לפו"ר שבאמת אין להם זכות עבודה ואכילה כרצונם בכל הקורבנות ברגל. אולם ברמב"ן מבואר לא כן, אלא שאפילו כל השנה הם יכולים להצטרף לכל משמר ובית אב. הרמב"ן לשיטתו, בהו"א שחילוק למשמרות אינו מצווה הכתובה בתורה, כי הכתוב "וכי יבוא הלוי וגו' ר"ל שכל כהן יכול להשתתף בכל העבודות כל השנה, וכשחלקו למשמרות וקנו ומכרו אבות זל"ז, בטלה מאלו שהסכימו למכירה זכות זו במשך השנה, מלבד ברגלים. אבל אלו שלא הסכימו למכירה זו, רשאים לעבודה כל השנה. אבל לשיטת הרמב"ם נראה שלא ייתכן שיהיה כהן שאינו מחויב למשמרו. ומרבינו חננאל נראה שגם בתי אב כולם היו חייבים לעבוד ביום מסוים. ועי' ראבי"ה הל' תענית סי' תתקס"ט].
ואם כן, לפי הנ"ל באות יז ואילך, גם המשך הכתוב "מלבד ממכריו על האבות" שקאי על כל השנה, מיירי ג"כ בחילוק לחם הפנים בשבת, שאז זוכים בלחם הפנים דווקא בתי אב שעובדים בשבת.
יח. אמנם מבואר בתענית יז ע"א שאם כבדה העבודה על אנשי בית אב, באים מבתי אב אחרים ומסייעים אותם. וביומא ז ע"ב מבואר שאם היו בית אב טמאים מקריבים בית אב אחר את קורבנות הציבור, אע"פ שלא הכינו והתכוננו לעבודה היום, ועי' להלן אות כג. אולם לגבי אכילה, כשזכו בית אב אחד י"ל שאין להם לתת לבית אב אחר. ורק אם נטמאו העובדים לאחר זריקה נותנים מתנותיהם לבית אב אחר.
יט. אולם באמת גם אם כל אנשי המשמרות, משמר היוצא ומשמר הנכנס, זוכים בלחם הפנים, הרי כיון שהם מעותדים לזכות ולאכול בעזרה, הרי הם מתכוננים ומתקדשים בקדושת עזרה. אמנם לפי זה בשבת יש רשות ליתן להם גם קודשים אחרים שזכו בתי אב היוצא והנכנס.
כ. הטעם שכל אנשי המשמרות הללו זוכים בלחם הפנים, הוא משום שאין במצות לחם הפנים שנוטלים מהשולחן מעשה עבודה בלחם הפנים, לכן אין זקני בתי אבות של שבת זוכים בלבד, אלא שתי המשמרות שבשבת, שעובדים גם בהקטרת הבזיכין וגם בשאר עבודות היום, וכמו שכתבו רש"י ותוס' בסוכה נה נו לגבי סיבת חלוקת לחם הפנים לכל המשמרות כולם בשבת שברגל, אע"פ שהיא חובת יום השבת.
והיינו שאנשי משמר זוכים בעצם בעבודות של כל שבוע עבודתם "מיום השבת ליום השבת הם מתחלפים" (ר"מ בל' כלי המקדש פ"ד ה"ג), ובשבת עצמה יש זכות מסוימת לשתי משמרות, היוצא והנכנס. אולם, כשראשי בתי אבות מכרו זל"ז את ימי העבודה בבתי אב, הרי בתי אב שעובדים באותו יום שלהם, זוכים במתנות הקורבנות שהקריבו באותו יום (הל' מעשה הקורבנות פ"י ה"ו), אבל עדיין במתנות שלא נעשו בהם עבודות, כלחם הפנים ותשלומי גזל הגר, נשארו המשמרות בזכותם לקבל המתנות, בזכות כל עבודותיהם שעבדו ושיעבדו בתי האבות שלהם אותו יום. ויתכן, שאם החזיר גזל בגר בשבת, שמותר מה"ת, ג"כ זוכים בו שתי המשמרות.
[ויש לעיין כיון שבית אב של שבת שעברה סידר אז את הלחם כמ"ש רש"י בסוכה דף נ"ו ע"ב והסידור הוא עבודה שזר חייב עליה, א"כ הם שיזכו לפחות בשש חלות. וכבר העיר על כך בערוך לנר.
וייתכן שכיון שבאותה שבת א"א לזכות בלחם הפנים מצד דיני לחם הפנים, א"א לזכות אח"כ. וכעין שמצינו שטמא אינו חולק בקודשים אע"פ שלערב יטהר, כיון שרק הראוי לאכילת קודשים חולק (זבחים צט ע"א), וכציו"ב י"ל גם כשאין המתנות ראויות לחלוקה ולאכילה בינתיים מצד דיני הקורבן, כלחם הפנים בשבת שבה הונח הלחם על השולחן].
כא. ובב"ק קי ע"א: אם היה טמא בקורבן ציבור ואין כהנים טהורים בכל המשמר, עבודתה ועורה לבעלי מומים טהורים שבאותו משמר. וי"ל, שכיון שאנשי בית אב לא עבדו בקורבן, לכן זכו כל אנשי משמר בעור כנ"ל.
ושם בדף ק"ט ע"ב: מניין לכהן שבא ומקריב קורבנותיו בכל עת שעבודתה ועורה שלו, ת"ל ואיש את קודשיו לו יהיו. הא כיצד, אם היה בעל מום נותנה לכהן שבאותו משמר ועבודתה ואכילתה שלו, ואם היה זקן שיכול לעבוד רק ע"י הדחק, נותנו לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר. ויש לפרש, שעצם היותו כהן מבטל את זכות בית אב של אותו יום, שלגבי כהנים לא מכרו אבות זכותם זל"ז, אבל לגבי זכות אנשי משמר באותו שבוע שהוא חל מהתורה כנ"ל באות יט, אין כהן בעל מום שאינו ראוי לעבודה יכול להפקיע. ורק האכילה, שהוא ראוי לה, היא שלו. ויש גורסים שגם האכילה היא של כהני המשמר.
וכשהכהן יכול לעבוד ולא לאכול, הרי הוא שולח כל כהן לעבוד במקומו. אבל האכילה היא לאנשי המשמר, כי הכהן כשלעצמו מעצם היותו כהן מפקיע זכות העבודה מכל הכהנים, ויכול לשלוח לעבודה כל כהן, אבל לגבי אכילה, כיון שאינו יכול לאכול, אמנם הרי הוא מפקיע בתור כהן את זכות בית אב, כי לא מכרו האבות זכות הכהנים באכילה, אבל זכות משמר לא פקעה, ורק הם זוכים באכילה.
כב. נראה עוד, שכל אנשי משמר של אותו שבוע ג"כ מתכוננים ומתקדשים לקדושת עזרה, עכ"פ יותר משאר משמרות. ולכן כשיש מעט אנשי משמר טהורים הם קודמים לאחרים, ואילו כשנמצאים בירושלים רק מיעוט טהורים שמספיקים לעבודה, חוזרת העבודה לבית אב הטמאים, או אפילו לאנשי משמר הטמאים, כי עבודת בית אב מרווחת בקורבן שזמנו דווקא היום עם כהנים המוכנים לכך, עדיפה ממעט כהנים שאינם מוכנים כלל, אע"פ שהמיעוט טהורים, כמו שכתב הר"מ הלכות ביאת מקדש פ"ד הי"ד ועי"ש ברדב"ז (כנראה כך הייתה גרסתו בגמרא).
כג. אבל העיקר הוא שאין סברת המאירי מפני התכוננות וההתקדשות לעבודה ולאכילת קודשים במקדש, שהרי גם לקטנים חולקים את הקודשים. ובע"כ, שהעיקר הוא שהזכיה באכילה יהיו רק לממונים לעבוד היום ולכל הנלווים עליהם.
ויתכן שאם נטמאו בית אב והביאו בית אב אחר לעבוד, הם זוכים לגמרי במתנות כל הקורבנות של אותו יום, כי הם כבית אב של אותו יום. ואולי גם אם באו לעבודה באמצע היום, זוכים במתנות של קורבנות שעבדו בהם. וי"ל גם שהמסייעים את הכהנים כשכבדה העבודה כנ"ל, גם הם זוכים בחלק מהמתנות של קורבנות שעבדו בהם. ועכ"פ הזורק את הדם ודאי שהוא זוכה בבשר, לדעת התוס' ביבמות מ ע"א שהמקריב חייב לאכול. עוד יש לעיין כשבית אב אחר טהור עובד במקום בית אב קבוע, האם בעל מום שבאותו בית אב, האם הוא אוכל בקודשים.
כד. במנחות צ"ט ע"א במשנה: חל יו"כ להיות בשבת, החלות מתחלקות לערב, חל להיות ערב שבת, שעיר של יו"כ נאכל לערב. נראה שכיון שאת השעיר מקריב דווקא הכה"ג, הרי שאין לשאר כהנים שאינם ראוים להקרבה זו שום זכות חלוקה. כבר העירו על כך האחרונים. ואם לדעת הר"מ את כל העבודות עושה רק הכה"ג, יתכן שאין ביו"כ כל מינוי של בתי אב, ורק כדי שלא יבוא הבשר לידי נותר חלקו את בשר השעיר לכהנים הנמצאים אז. לכן לא קתני שהשעיר מתחלק לערב.
ויתכן שבמתנות שיש בהם דין חלוקה, מי שזכה בחלקו חייב לאוכלו בעצמו, ואילו כשאין דין חלוקה אלא שנותנים לכהנים הנמצאים כדי שלא יהיה נותר, יכול הזוכה לתת לאחר. מלבד אם זכה מתחילה מדין חלוקה ואח"כ נשאר בו רק מצות מניעת נותר, כמו שכתבתי לעיל אות ג', בכהאי גוונא נשארה עליו רק מצוה זו.
כה. לגבי לחם הפנים, גם לשיטת הרמב"ם בהל' עבודת יו"כ פ"א ה"ב שגם מוסף של שבת וכן שאר העבודות של יום זה הכל בכה"ג, וא"כ לכאורה סילוק וסידור לחם הפנים נעשה ביו"כ רק בכה"ג, וא"כ לכאורה אין לשאר הכהנים דין חלוקה. אולם כבר כתבתי לעיל באות כב שזכיית בתי אב בלחם הפנים אינה דווקא משום הבזיכים, כי אין שם עבודה בגוף הלחמים, אלא גם משום שאר עבודות שעשו ושיעשו, א"כ גם ביו"כ, אפילו לשיטת הרמב"ם, סידור המערכה אינו בכה"ג, כמו שכתב הרמב"ן במלחמות ביומא ולפי זה רק בית אב היוצא שהוא סידר את המערכה הוא הזוכה בלחם הפנים. מלבד זאת, לדעת המרכבת המשנה גם מנחות וחביתין ונסכים אינם בכה"ג, ולדעת האו"ש גם סילוק וסידור לחם הפנים אינם בכה"ג. א"כ מסתבר, שבית אב עושים עבודות אלו, ולכן הם חולקים את לחם הפנים. (ועי' בגור אריה יהודה סי' טו או' יא-יג וצ"ע בדבריו.) וגם יתכן שהכה"ג מצטרף תמיד לבית אב של אותו יום, ולכן אע"פ שביו"כ אין שאר הכהנים עובדים, הרי הם לא גרועים מבע"מ של אותו בית אב שחולקים אע"פ שאינם עובדים.
[באמרי יושר (חלק ב סימן קכז אות ה), העיר אמאי לא קתני שבכל יו"כ השעיר מתחלק לערב כמו שקתני לגבי לחם הפנים. ויתכן לפי דברי הר"מ הנ"ל שמצות אכילת לחם הפנים היא בשבת עצמה, לכן קמ"ל דאעפ"כ ישנה מצוה לאכול גם במוצאי שבת. אבל לגבי שעיר אין חידוש שיתחלק ויאכל לערב].
כו. בגור אריה יהודה (שם אות יג) כתב דמה שאמרו שאפילו אם טומאה הותרה בציבור, מ"מ היכא דאיכא שיירים לאכילה, לכו"ע מהדרינן אטהרה, דאין זה אלא אם אכילת השיריים בתורת מצוה, שפיר מהדרינן. אבל אם אין בה קיום מצוה, אלא רק מניעת נותר לא מהדרינן אטהרה. ויש לפרש שכשיש קיום מצות אכילה יש באכילה כפרה ולכן מהדרינן אטהרה, שתהא גם כפרת אכילה בטהרה, אבל במקום שיש אכילה רק כדי שלא יהא נותר, י"ל שאין בכך כפרה, לכן לא מהדרינן אטהרה לצורך אכילה זו. אולם לעיל באות ב כתבתי שגם באכילה זו יש כפרה. ולדעת הבית הלוי כל מצות אכילת קודשים היא כדי שלא יהא נותר.
כז. לדעת הדברי מלכיאל (ח"ה סי' כח) אפילו באכילת קטן יש כפרה. ויש לבאר שהוא משום שהמקריב מפרנס שבט עובדי המקדש. (עי' לעיל אות א) ולפי"ז אפילו באכילת כל שהוא יש כפרה (ועי' להלן אות כט).
כח. לגבי קודשים קלים, אם נניח שהכפרה באכילת קודשים קלים היא משום שם עבודה שיש באכילתם, יל"פ מש"כ המאירי בסוכה ששלמים נאכלים רק לבעלים, ויל"פ שהבעלים מכוונים באכילתם גם לכפרה, כי לשם כך הקריבו שלמים וע"י כוונתם יש באמת כפרה, אבל אחרים אין דעתם מכוונת לכפרה, לכן חסר בכוונת האכילה. עי' לעיל אות יז בדברי החינוך והספורנו. ועי' בבית האוצר (אות א סי קנח).
ומ"מ התורה זיכתה לבעלים שכל הסמוכים על שולחנו יאכלו גם הם, ויש מצווה במועדים להאכיל לוויים ועניים משלמיו. ויתכן שאפילו אם לא יאכל הבעלים כלל אלא הלויים והעניים, ג"כ יתכפר בשלימות, כי קיים מצוות חגיגה ושמחה, וכמו בנפסל הבשר לאחר זריקה שהבעלים מתכפרים בשלימות כמובא לעיל אות יא וצ"ע.
כט. נראה שמצד שהכפרה היא משום שמפרנס עובדי המקדש, סגי בכל שהוא, וכמו"ש לעיל אות כז, ואילו מצד שהכפרה היא משום שהאכילה הוי עבודה י"ל שדוקא בכזית. ולכן בכל שהוא הכפרה הויא מקופיא כמוש"ל באות ד', כי חסר בכפרת העבודה.
ל. הרמב"ם לא הזכיר שאכילת כהנים מעכבת את הכשר מחוסר הכיפורים בקודשים, ייתכן שס"ל שהסוגיא בפסחים היא לרבי יוחנן בן נורי שעל חמש לידות מעכבים כל חמשת הקרבנות, ועי' בתוס' בב"ב קסו שכן נהגו עד רבן גמליאל, וה"נ כפרת האכילה היא כפרה נפרדת, והיא כקרבן אחר, כי יש בכל חטאת שתי הקרבות, האחת במזבח והשניה באכילת כהן, והכל מעכב, אבל להלכה שמספיק קורבן אחד להכשיר בקודשים, הו"ה שמספיקה כפרת ההקרבה.
לא. ויל"פ מ"ש בחגיגה ו ע"א דחגיגה עדיפה מעולה משום דאית בה שתי אכילות (וכיו"ב פסחים עז ע"ב לדעת רבי יהושע דאם אין בשר אין דם ובמכות יז ע"ב כפי שיתבאר להלן), ר"ל הזריקה ואכילת בשר שלמים וחטאת, ששתי אכילות אלו מכפרות כעין שתי הקרבות, (אמנם אם גם בהקטרה יש כפרה, עי' תוס' יומא מו ע"א ד"ה תחילתו, מסתבר יותר דשתי אכילות ר"ל הקטרה ואכילת כהנים), ולכן גם חטאת ושלמים חמורים מעולה לגבי הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך כמ"ש במכות יז ע"ב.
לב. ובמנחות סא ע"א איתא מרבה אני להגשה שאר מנחות שיש מהן לאישים וכו' ויש מהן לכהנים ומוציא אני מנחת כהנים ומנחת כהן משיח שאין בהן לכהנים. ומסתבר שהיתרון לגבי הגשה אל המזבח משום שיש מהן לכהנים, הוא מפני הכפרה שיש בהן באכילתן, ולא מפני היותן מתנות כהונה.
לג. ובתוס' שם ס ע"א (ד"ה מנחת) כתבו דת"ק לא ס"ל פירכא הא דשאר מנחות יש מהן למזבח ולכהנים, מה שאין כן במנחת כהנים. וצ"ב, הרי קי"ל כת"ק וגם קי"ל כרבי יהושע בפסחים עז דס"ל פירכא זו. ויתכן שרק לגבי ההגשה לא חשיבא אכילת כהנים מעלה לחייב בהגשה, אע"פ שאכילתם מכפרת, כי אי"ז ככפרה במזבח. אבל לגבי הדין הכתוב בשלמים שאם אין בשר אין דם, סגי במעלת אכילת כהנים המכפרת לבטל את הזריקה אם אין בשר. ואפילו מצד עצם המצווה של אכילת כהנים י"ל דהוי סיבה לבטל את הזריקה, גם לדעת ת"ק במנחות.
לד. והו"ה לגבי עדיפות חגיגה מעולת ראיה בשיעור ההוצאה, לדעת ב"ה דחגיגה שתי כסף ועולת ראיה מעה, דשתי מצוות ושתי כפרות שבחגיגה עדיפי מעולת ראיה שאין שם שיריים, גם לדעת ת"ק במנחות. וכך גם לגבי מ"ש רבא במנחות יז ע"ב גבי הלאו לא תוכל לאכול בשעריך, באוכל חוץ לחומה ולאחר זריקה, שהחמירה תורה בקרבנות שיש בהם גם אכילה מכפרת יותר מעולה כמ"ש לעיל, גם ת"ק במנחות מודה בכך. ועי' טו"א חגיגה דף ו' וצ"ע.
♦
במכילתא פר' בא עה"כ אך אשר יאכל לכל נפש וגו' "ויהא מקצת אוכל נפש דוחה את השבת, והדין נותן ומה אם במקום שאין כל עבודה דוחה יו"ט כל או"נ דוחה את יו"ט, במקום שמקצת עבודה דוחה את השבת אינו דין שיהא מקצת או"נ דוחה את השבת" וכבר דן הרמב"ן בפר' אמור בביאור המכילתא.
ויל"פ שהכונה לבישול בשר חטאת בשבת, והיינו בשבת שחל בו ר"ח או יו"ט ומקריבים חטאת, דהו"א שכשם שהקרבת חטאת דוחה שבת כך האכילה של בשר חטאת שהיא קרויה עבודה (פסחים ע"ג ורשב"א ב"ק קט ועיין חולין ק"כ דאי"ז אכילת הדיוט, ועי' פני אברהם עמ' תל"ב), תידחה שבת בבישול הבשר.
ומצינו בפסחים דף סח ע"ב דהקטר חלבים דוחה שבת משום דחביבה מצוה בשעתה, עי' מנחות עב ע"ב. וברמב"ן שבת כד ע"ב ד"ה מנהנ"מ כתב שגם בדין שריפת קודשים שנטמאו ישנה סברה זו דחביבה מצוה בשעתה לגבי הדין עשה דוחה ל"ת, דחשיב אי אפשר לקיים שניהם. ואם כי בנוגע לדחיית איסורי שבת לא מהני סברה זו אלא צריך ילפותא מהכתוב, כמ"ש תוס' שבת כ ע"א ד"ה למשרי, מ"מ נילף מק"ו שגם בישול בשר חטאת יותר בשבת, כי כיון שהקרבת החטאת דוחה שבת, הו"ה וק"ו שיותר בישול לצורך עבודת האכילה שחביבה בשעתה. ובפרט לדעת החכם צבי בסימן קנא שעיקר מצות אכילת קודשים היא ביום ההקרבה קודם הלילה. וכן נראה מהתוס' בביצה כ ע"ב סד"ה מאי. והיינו מ"ש שיהא מקצת או"נ דוחה את השבת. ובקרן אורה מנחות ס"ג ע"ב נקט כן להלכה דהבישול דוחה שבת. וכ"נ מחידושי המאירי ביצה כ ע"ב ד"ה ואם ואם הייתה שבת שאין זריקתו מועלת לאכול בשר היום, שאסור לבשל ולצלות מה שאינו קורבן היום, עכ"ד.
[ומה שאמרו בפסחים עא ע"א דשעירי רגלים נאכלים חי, יש לפרש לפי מש"ל באות ד ובאות יא שבחטאת בעינן כפרה מקיבעא, ובפחות מכזית אין הכפרה אלא מקופיא, ולכן אז כל הכפרה היא בזריקה, וא"כ ברגלים שהחטאות מתחלקות לכל המשמרות, מסתבר שלא הגיע כזית לכל אחד מהכהנים, לכן אין כפרה באכילה, אלא יש רק מצוה לאכול. מצוה זו אינה דוחה שבת, ולכן השעיר נאכל חי.
ואע"פ שבפחות מכגורגרת אין מלאכת בישול בשבת, מ"מ קי"ל דחצי שיעור אסור מה"ת. וגם ייתכן שכיון שגם בפחות מכזית ישנה מצוה לאכול את הבשר כשהוא מבושל משום שזו דרך אכילת בשר וגם מצד "למשחה", א"כ יש לומר דרחמנא אחשביה לבישול בשר קודשים גם בכל שהוא, כפי שמצינו ברש"י ביצה כז ע"ב גבי נתינת חלה טמאה לבהמתו דחשיב מלאכת מבעיר, א"כ יש לומר דהו"ה גם לגבי שיעורים. (עי' שבת צ ע"א גבי הוצאת משמשי ע"ז בכל שהוא, וביבמות קג ע"ב גבי בית המנוגע). ולפי זה באכילת חי אין המצוה משום עצם האכילה, אלא רק כדי שלא יגיע לידי נותר. ולכן הבישול הוא לצורך מצות אכילה כשלעצמה ואסור בכל שהוא.
מה שאין כן גבי שני כבשי עצרת שהמאירי בביצה מיירי בהו, שיש גם באכילת כל שהוא כפרה. ואם שחטן וזרקן לשמן ועלו לחובת היום, שאז האכילה מכפרת ואכילה היא מעין עבודה, לכן גם הבישול שהוא צורך מצות אכילתן ובכך אכילה מכפרת והיא מעין עבודה, משום כך הבישול דוחה שבת, וצ"ע. (ועי' שו"ת מהרש"ם חלק ז סימן נ"א)].
♦
בדברי הרמב"ן בשבת הנ"ל יתכן שהסברה שחביבה מצוה בשעתה אע"פ שניתן לקיימה אח"כ, היא רק לר"ש דדריש טעמא דקרא, אבל אם לא דרשינן טעמא דקרא, י"ל שאמנם בקודשים שיש ילפותא להשלים את ההקרבה בהקטרה בשעתה, אמרינן דגזרת הכתוב דחביבה מצות הקטרה בשעתה. וגם במצות בניין המקדש י"ל כן, (עי' ברשב"א שם.) אבל לגבי שריפת קודשים לא אמרינן דהיא חביבה כ"כ להחשב שא"א לקיימה למחר.
♦
ב.
למשחה לגדולה
א. התוס' בבכורות (כז ע"א ד"ה ואתי) כתבו כתבו שאע"פ שהכתוב "למשחה" קאי על כל מתנות כהונה מ"מ לגבי תרומה לא מצינו שיצריך אכילה בגדולה דשמא לא שייך ב"גדולה" אלא בבשר. ולפי"ד גם באכילת שיירי מנחות אין למשחה. והקשו על דבריהם מהגמרא בסוטה ט"ו ע"א לגבי מנחת סוטה דרשאין הכהנים ליתן לתוכו יין, שמן ודבש, מאי טעמא, אמר קרא למשחה, לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים. (עי' הרחב דבר לדברים ריש פ' טז. ובשו"ת קול מבשר חלק א סימן ט"ו.
בכוונת התוס' יתכן לדחוק שס"ל שיש חובה לאכול המתנות דווקא באופן שערב לו כמ"ש בחולין קל"ז "ואין נאכלין אלא צלי", ולכן אם לא ערב לו צלי אלא מבושל הוא חייב לטרוח ולשהות עד שיתבשל ולא יחפז לצלות ולאכול, כי אז בטלה גדולת מלכים. וכ"ז בבשר, שהצלוי והמבושל שונים זמ"ז, אבל בתרומות ומנחות אם ערב לו להוסיף בהם יין כו' יש בכך אמנם דרך גדולה, אבל כיוון שאין הבדל בתרומה ובמנחות עצמם, לכן אם אכלם בלא תערובת יין אין בכך ביטל למשחה לגדולה, אלא רק רשות יש לו לערב בהם יין.
ב. ויתכן עוד, שבקדשים, אין חיוב אפילו בבשר לאוכלם צלי בחרדל, אם ערב לו, כי בקדשים יש הו"א שלא יאכלו אותם במטעמים אלא רק לשם שמים כמוש"כ הכס"מ בפ"י ה"י. ובערכין ד'. איתא דהו"א בכהנים פטורים מזימון על אכילת שיירי מנחות משום שאוכלים לשם כפרה, ובחולין קכ ע"א איתא דאכילת קודשי קודשים אינה אכילת הדיוט אלא אכילת גבוה, ובמנחות נח ע"א איתא דהלאו דאסור להקטיר דבש הותר מכללו במקדש באכילת שיירי מנחות, (ועי' פני אברהם עמ' תלב ולהלן מדברי תלמיד הרשב"א במנחות), לכן י"ל שאין חיוב לאכול קדשים דווקא באופן שערב לו, אלא רק רשות יש לכהנים לאכלם דרך גדולה כמלכים. וכן נראה מהר"מ.
עי' פסחים דף עא ע"א דשעירי רגלים שחלו בשבת נאכלים חיים ואין בהם שמחה, ואע"פ שמהכתוב למשחה ילפינן בירושלמי ביכורים שיאכלו גם בשמחה, ומשמע לכאורה שאין בקודשי קודשים חיוב "למשחה" "בשמחה", וגם אין זה כדרך שהמלכים אוכלים, ואפילו אם הכוונה שאכלו את הבשר נא, אין זה כדרך אכילת מלכים. ועי' ביצה כא ע"א שרק בשר מבושל הוי צורך יו"ט. (ועי' שו"ת מהרש"ם חלק ט סימן קנח.) אולם שם, במסכת פסחים ע"א, י"ל דהמצוה לאכול ביום ההקרבה כמ"ש החכם צבי בסימן קנא וכן הוא לכאורה בשיטת מקובצת בזבחים נו ע"ב אות ח, עדיפה ממצות "למשחה".
עוד י"ל לפי מש"כ לעיל בעניין אכילת קודשים אות ג' שבקורבנות יו"ט הכפרה היא רק באכילה ביו"ט עצמו ולא במוצאי יו"ט, וא"כ מצות אכילה לשם כפרה היא רק ביו"ט עצמו. ולכן עדיפה מצוה זו שמקיימה גם באכילת בשר חי ובכך היא גם מכפרת, ממצות "למשחה".
ועי' תוס' מנחות ק ע"א ד"ה ששונאין, שמשמע שאין באכילה זו ביטול מצוה. וא"כ נראה שבכל הנאכל לכהנים אין חובת למשחה, לגדולה.
[על מה שאמרו בחולין הנ"ל דאכילת קודשי קודשים היא אכילת גבוה, פירש רש"י משום דמשולחן גבוה קא זכו. ולפי זה גם בקודשים קלים שלשיטת רש"י בב"ק יב ע"ב אפילו חלק הבעלים משולחן גבוה קא זכו, ג"כ הויא אכילת גבוה. וכיו"ב מצינו בתוס' שבת כג ע"ב ד"ה גזירה שלמ"ד דחלק הבעלים בשלמים משולחן גבוה קא זכו, הוי עיקר הקורבן לצורך גבוה, ולכן ס"ל דאין מקריבים נדרים ונדבות ביו"ט. ובתלמיד הרשב"א במנחות צא ע"א כתב שלחמי תודה, כיון דמשולחן גבוה קא זכה, הויא אכילתו לגבוה, דדמי לנסכים. וא"כ י"ל שדין השלמים לגבי מצות למשחה הוא כדין קודשי קודשים, שאין חובה לאוכלם למשחה.
ומרש"י בב"ק הנ"ל ומקידושין נב ע"א וסוכה ט ע"א משמע לכאורה שלכו"ע חלק הבעלים משולחן גבוה קא זכו. וא"כ צ"ל שסברת המ"ד שמקריבים נדרים ונדבות ביו"ט היא משום דעיקר הקורבן הוי לצורך הדיוט כמ"ש תוס' הנ"ל, ואע"ג דהאכילה היא אכילת גבוה, צ"ל דס"ל דלגבי הדין ד"לכם" אזלינן בתר מגמת המקריב שלמים, ועיקר מטרת המקריב שלמים היא לאכול קודשים קלים, ולכן חשיבא צורך הדיוט אע"פ שיש בבשר השלמים קדושה של אכילת גבוה, ובשבת קטז ע"ב מבואר דהפשט כל עור הפסח מבעוד יום הוי צורך הדיוט, וצ"ע.
והעיקר שגם לרש"י לא כו"ע סברי דבעלים משולחן גבוה קא זכו, וכפי שמוכח מרש"י בערכין לא ע"א ותמורה ח ע"א ששם לדעת רש"י הסוגיא מוכיחה דס"ל שלאו משולחן גבוה קא זכו. וא"כ גם המ"ד דנדרים ונדבות ביו"ט י"ל דס"ל כן].
אבל י"ל דמ"מ מצד כבוד הקדשים יש חיוב לאכלם בדווקא למשחה. [עי' ברש"י שבת קטז ע"ב ד"ה שלא, דחיישינן גם לכבוד אוכלי שולחנו של מקום]. ואם למשחה הוא משום הכפרה שיש באכילתם, א"כ ודאי שהיא מצוה חיובית. וכן נראה מרש"י ביומא יד ע"א שכתב דבקודשים דבעינן למשחה לגדולה אסור לאוכלם באנינות. וכן הוא בסמ"ג ל"ת רסד. (מובא בקול מבשר חלק א סימן טו.) וברש"י פסחים פו ע"א ד"ה ואין כתב להדיא שגם בקודשים קלים ישנה חובה למשחה, לגדולה.
♦
מה שכתבתי בפני אברהם אות ב דבאכילת תרומה יש גדר כפרה, יש לכך סמך בדברי הרשב"א בב"ק כט ע"ב, שכתב דאכילת קודשים נקראת עבודה משום דאכילה מכפרת, א"כ הו"ה בתרומה.
♦ ♦ ♦