ישיבת קדומים
מחבר 'לוחות ושברי לוחות' (על הלוח העברי) ו'תקציר מסקנות הדף'
פסיקות רשב"ם בפירושו לבבא בתרא[1]
חזקת הבתים (כח.-ס:)ל. ד"ה מי לא אמרינןהלכה כרב נחמן בתרוויהו: א) כשטוען מרא־קמא 'בשכוני גוואי הוואי' אין חזקה; ב) על המוכר להוכיח שלא קנה מבר־סיסין את השדה הנקראת 'בר סיסין'.
ל. ד"ה א"ל אנאכשהיה במקום אחֵר ושיירות מצויות אינו יכול לטעון שלא שמע שהחזיקו בקַרקעו.ֹ
ל: ד"ה אמר רבא'מפלוני קניתי שקנה ממך' - הדין עם המערער (כי אין לו חזקה ואין לַמוֹכר שטר מהבעלים).
לא. ד"ה אמר ליהעֵדֵי 'של אבותי' גוברים על עדי חזקה; ה'מיגו' מוכחש בעדים.
לא. ד"ה ומודי עולאהלכה כעולא, כדפסקינן בגמ'.
לא. ד"ה דלא מגליהטוען חוץ לב"ד יכול לטעון בב"ד טענה סותרת; אך לא לסתור את הודאתוֹ־בפני־עדים.
לא: ד"ה אבל באותה [רש"ל]הלכה כרב נחמן, שעֵדֵי 'של אבותי' וחזקה כשרים מול עדי חזקה.
לב: ד"ה והלכתאכשמודה דשטרא זייפא הוא, הלכה כרבה בקרקע וכרב יוסף במעות, לפי המוחזק.
לג: ד"ה אודיהלכה כאביי ורבא - כיוון שהודה שרב אידי קרוב יותר, צריך לשלם לו את הפירות שאכל.
לג: ד"ה מה לי לשקראין לקיים טענה ע"י 'מה לי לשקר' כאשר עדים סותרים אותה.
לד: דיבור ראשוןקי"ל כר' אבא שהמחויב שבועה שאינו יכול להישבע משלם (חוץ מיתומים מן היתומים, שבזה דעבד כרב ושמואל עבד).
[לו. ד"ה יכול לטעוןיכול לתבוע עד כדי דמי העזים (שאכלו שׂעורים) - בשבועה.]
לו: ד"ה דקל נערהדקל שטוען 3 פעמים בפחות מ-3 שנים - אעפ"כ אין חזקה אלא ב-3 שנים.
לח: ד"ה כאן בבורחאין מחזיקים בנכסי הבּורח מפּני סכּנת נפשו.ֹ
לט. ד"ה אמר רב הונאהמּחאה כשרה אף בתנאֵי מניעת מסירתָהּ, אא"כ אמר המערער לעדים 'אַל תוציאו מילה'.
לט: ד"ה מחויאתהמחאה - בפני שניים.
לט: ד"ה ה"גצריך לִמחות בכל שלוש שנים.
מ: ד"ה אבל הכאמתּנה טמוּנה אינה מודעא לחברתהּ אלא כאשר יש אונס־מוּכח באחרונה.
מא. ד"ה קמ"להחזיק וטען 'שלא אמר לי אדם דבר מעולם', ואח"כ הסביר שחשש לומר שקנה, כי חשב שיידרש להציג את השטר – נאמן.
מא: ד"ה א"ל אהדרקי"ל כרב יהודה, עֵד אומר 'הסיג 2 שורות' ועֵד אומר '3' - יחזיר 2.
מא: ד"ה וכי, וד"ה איבעיאקי"ל כרבי חייא, 'מפלוני קניתי בסברי שקנה ממך' צריך עדים שפּלוני גר בה, אפי' יום.
מב: ד"ה דלית בהקי"ל כרבינא, שלְּשותף שהחזיק בכל השדה אין חזקה בשׂדה שאין בה דין חלוקה.
מה. ד"ה אפילו ליכא [רש"ל]קי"ל כאמימר, שהמוֹכר חמוֹר לישראל וחטפוֹ גוי - אפילו הניח את האוכף - פטור המוכר.
מו. ד"ה תיובתאהמקבל פקדון בעדים (ואף בשטר) א"צ להחזירו בעדים. קיבל בעדים, ועתה טוען שקנהו - אם נראה עתה הפקדון בידו, אין לו חזקה, ואם לאו, יש לו, ובשבועה [ועוד חילוקים].
מו. ד"ה אבל אם אמרהתחלף לו בגדו אצל האומן שאמר לו 'קח טליתךָ' - אסור להשתמש בה, שטּעה.
מז. ד"ה כגון של ביתהמוחזק בשׂדה מסוימת כגזלן - אין לו חזקה בה. הורגֵי נפשות על עסקי ממון - אין להם חזקה על שום קרקע בעולם.
מז: ד"ה אין ראייתוקי"ל כרב הונא, דתליוהו וזבין זביניהּ זביני.
מח: ד"ה רב הונאכותבים מודעא על מכירה אף בדתלויוהו וזבין (כרב הונא, לא כרבא).
נב. ד"ה על האחיןהלכה כרב - על האח המטפל בנכסים להביא ראיה על שטרות שעל שמוֹ, שיְּרָשָׁם מבית אמו.
נב: ד"ה ופסק ר' חננאלרבנו חננאל פסק כשמואל כשהאח הנ"ל מת; ואין נ"ל, אלא אין הלכה כשמואל (על יורשיו הראיה), וכ"כ ר"ח בשם מרי"ש גאון[2].
נב: ד"ה ורבינו חננאל פסקר"ח פסק שצריך האח הנ"ל להביא ראיה בעדים, ואין די בקיום השטר.
נד. ד"ה לא קנההלכה כרב, בשׂדה גֵר המוגדרת במצריהָ קנה כולה בעידור אחד.
נד: ד"ה הרי הן כמִּדברהלכה כשמואל, והמחזיק בנכסי גוי (שקנה ממנו יהודי בכסף) זכה בהם (ור"ח לא פסק כן).
[נח. ד"ה אמר להור' בנאה דן כהֲלכה ב'נכסַי לאחד מבנַי', שהיא שודא דדייני.]
נט. ד"ה עביד ליההלכה כר' אילעא שיכול למחות בשכנוֹ העושה חלון מעל ארבע אמות, אע"פ שאין לו חזקה.
נט: ד"ה החזקתאין הלכה כמ"ד כל בפניו לאלתר הווייא חזקה.
[ס: ד"ה ואיפכאדרך שהחזיקו[3] רבּים אסור לקלקלהּ, ואם כָּנס ולא הוציא זיז אסור להחזיר את הקיר למקומו]
♦
המוכר את הבית (סא.-עג.)
סב: ד"ה איכא דאמריכשציין 3 גבולות לא השאיר מן השּׂדה אלא את המצר הרביעי עצמו, כשיש לו חשיבות ב-2 קריטריונים (אינו מובלע; ויש שוּרת דקלים או בית 9 קבּים). בחדא - אומדן, שודא דדייני.
סג. ד"ה תנו חלקקי"ל כסומכוס דממון המוטל בספק חולקים (ע"ע צב. ד"ה לשחיטה, קסו: ד"ה תיקו).
[סד. ד"ה כר' עקיבאהמסקנה כר' עקיבא, מֹכר בעין יפה מוֹכר.]
סז. ד"ה אגבהּ מאיצטרובליהלכה כר' אליעזר, שכֹּל המחובר לקרקע הוא כקרקע, וכ"פ רבנו חננאל.
סז. ד"ה ומר סברמסתבר כלשון בתרא, דבדאמר 'חצר' חָלקוּ; ולכן בין 'חצר' בין 'דרתא' ובין 'דירתא' מכר בָּתֶּיהָ.
סח. ד"ה הכי כתוב'בית־הבּד וכל תשמישיו, ואלו גבולותיו' - קנה אף את תשמישיו הבִּלתי־מיוחדים. 'בית המרחץ וכל מה שבתוכו' - אפילו בסימון גבולות חיצוניים לא קנה ברֵכות מים ומחסן העצים (שמְּצרים הרחיב בלבד); אלא ב'וכל תשמישיו...'.
♦
המוכר את הספינה (עג.-צא:)
עז. ד"ה הכי גרסינןשיטת הגמ' למסקנה במקומות רבּים שאותיות נקנות במסירה וא"צ שטר (ע"ל קנא., קעג.).
עח. ד"ה בכדי שהדעתמסתבר כתירוץ אחרון, שבּכדי שהדעת טועה אין אונאה וביטול־מקח.
עט: ד"ה מתני'הלכה כסתם־משנתֵנו וכר' נתן, שהמוכר בור מכר מימיו.
פ. ד"ה במתניתאהקונה פירות כוורת לוקח 3 נחילֵי דבוֹרים, ואח"כ משאיר 1 לצורך המוכר ולוקח 1 לסירוגין.
פב: ד"ה מותר להביאקי"ל כרבי יאשיה בכלאים, שאינו נאסר אלא אם זָרע חיטה ושׂעורה וחרצן יחד.
פג: ד"ה אמר רב חסדאבאונאת־שישית אין הלכה כרב חסדא (וסְתמא בב"מ) שהמְּרֻמֶּה יכול לחזור בו; אלא קנה ותוחזר האונאה, כרבא בב"מ.
♦
המוכר פירות (צב.-קב:)
צב. ד"ה לשחיטהקי"ל כסומכוס דממון המוטל בספק חולקין. וכן בסבא ויבם בנכסי המת (יבמות לח.); אך כשהעובדות ידועות לבית־הדין מודה סומכוס דהמע"ה (עי' סג. קסו:).
צג: ד"ה מפני וד"ה דמיהלכה כר' יוחנן, שאומן (כגון שוחט שקיבל בהמה ועשׂאהּ נבֵלה, קיבל חיטים ועשה פת פירורים) בשׂכר, שקלקל - חייב, אך פטור מדמי הוצאה ובושת. בחינם – פטור.
צד. ד"ה נותן לוהלכה כר"מ דדאין דינא דגרמי (מזיק בידיים אך אין ההיזק נִכָּר) (ור' להלן קמז:); אך גרמא בנזקין פטור (היזק נִכָּר, אך לא בידיים ולא מִיָּדִי).
צו. ד"ה חד אמרבדק חבית לעשׂוֹת יינהּ תרומה על יין אחר, ואחרי זמן נמצאה חומץ - 3 הימים הראשונים ודאי יין, אף שרֵיחוֹ חומץ טעמוֹ יין. כר' יוחנן.
[צז: ד"ה הכי גרסינןהמּוֹתר על 10 חביות קוססות ופיטסות יחזיר, אך לא ה-10 עצמן.]
צח. ד"ה ודלאהלכה כר' חייא בר יוסף, מזל בעל היין גרם, אא"כ אמר לו 'למִקפה' וידוע שיינוֹ מחמיץ.
♦
בית כור (קב:-קח.)
קד: ד"ה ואי איכאקי"ל כר"נ, ולכן במכירת מספּר כורים חריגה של בית ½7 קבּים לכל כור מחוּלה (ורק אם חרג יותר, ובסה"כ 9 קבּים - חוזרת).
קה: ד"ה דהתםבשתי לשונות סותרות אין הלכה כרב וכבן ננס, אלא ספק הוא, ובקרקע קי"ל כר"נ שבּחזקת בעליהָ עומדת (ובמרחץ דציפורי הדין עם המשכיר); ולגבי 'מדה בחבל הן חסר הן יתר' - כשמואל, הלֵּך אחר פחוּת שבלשונות. [וצ"ע מפסיקתו כסומכוס, לעיל סג. ועוד[4].]
קז: ד"ה טעמא דאחרים3 דיינים ששָּׁמוּ - '80', '100' ו-'120' - יידון ב-100, כת"ק.
♦
יש נוחלין (קח.-קלט:)
קיג: ד"ה אף ירושה שניהבן קודם לבת בכל דרגת ירושה. 2 אחים שמתו, לאחד בנים ולאחר בנות - בנחלת הסב אלו יורשים חלק אביהם ואלו יורשות חלק אביהן.
[קיג: ד"ה ג' שנכנסוהבּא לראות כדי להעיד נעשה עֵד (אף לִפסול את העדוּת אם הוא פסול) ולא יוכל לדון בו.]
קיד. ד"ה אפילוב"ד שקיבל עדוּת בלילה - ידון על פיהָ למחרת; משא"כ בראיית ב"ד בלילה, שנעשו עדים.
קטו: סד"ה נחלה [לגי' ב"ח]לנחלה, אבי המת קודם לאחֵי המת, אחֵי המת קודמים לסבם - וכן בכל דור למעלה [ר' להלן].
קטז. ד"ה האב קודםלנחלה, הסָּב קודם לאחֵי האב.
קטז: ד"ה הכי נמיהאח קודם לסב. סיכום סדר הנחלות.
קטז: ד"ה ושהיה בכורבן הבּכור עומד במקום אביו לרשת כפל בנכסי הסב.
קכד: ד"ה אמר רבאאין הלכה כרבא (כרבי בדיעבד, שבכור נוטל פי 2 בשבח הבא מאליו), אלא כרב פפא (קכה:, כרבנן).
קכז. ד"ה הוכרו2 בנים שנולדו יחד והוכר הבכור ואח"כ התערבו, כותבים הרשאה זה לזה ליטול חלק בכורה.
קכח. ד"ה גובין מן העבדיםאין בעל־חוב גובֶה מֵעבדֵי יתומים (הם כמיטלטלין).
קכח. ד"ה רבא אמרהלכה כרבא, שמעיד אדם לאחי סבו (שלישי בראשון).
קכח: ד"ה נאמןהלכה כרבי יהודה, שהאב נאמן להצביע על בכוֹרוֹ אפילו אם אחֵר מוחזק בכור.
קלג. ד"ה א"ל רב כהנאכתב נכסיו לבניו ולאשתו, שאבדה כתובתהּ מהם - לא אבדה מנכסים שקנה אח"כ, ואפילו נפלו לו מאותם הנכסים (כרב כהנא. וכ"כ בד"ה א"ל רב יימר).
קלג. ד"ה א"ל רב יימר[שכיב־מרע שחילק כל נכסיו וכתב לאשתו קרקע כלשהי ושָׁתקה - מחֲלה שעבוּדהּ מאותם נכסים; וככל החילוקים שבסוגיה. בריא - ספק, והמע"ה ומועילה תפיסה.]
קלג. ד"ה מתנה דרבנןהא דקי"ל מזון האשה והבּנות לא טרפא ממשעבדי - ממתנת שכיב־מרע טרפא.
קלג. ד"ה ורחמנא'נכסַי לך ואחריך לפלוני' - אם הראשון ראוי לירשוֹ אין לשני אחריו, שאין לירושה הפסק.
קלג: ד"ה ת"ש דא"לאפילו אין בניו נוהגים כשורה, לא יעביר מהם את הירושה (כרבנן וכשמואל, לא כרשב"ג).
קלה. ד"ה חוש להבעל שאמר 'גירשתי את אשתי' אינו נאמן.
קלה. ד"ה זאת אומרת'מנֶה לי בידך' והלה אומר 'איני יודע' - פטור, כר"נ וכר' יוחנן, ובשבועת היסת.
קלו. ד"ה מוכיח עליוהלכה כר' יוסי, שהכותב 'לאחר מיתה' קנה מהיום, שהתּאריך שבּשטר מוכיח. ובגיטין נהגו להחמיר ולכתוב 'מן יומא דנן' (גאונים).
קלו. ד"ה אתוּן[אף לר' יהודה א"צ לכתוב 'מהיום' בשטר שיש בו קניין.]
קלז. ד"ה דתניא כו'הלכה כר"ל, שקניין פירות אינו כקניין הגוף. והלכה לגבי 'ואחריךָ לפלוני' כרשב"ג, שאין לשני אלא מה שהשאיר הראשון ולא מכר.
קלז: ד"ה ואם לאו לא יצא[מנהגֵנו לברך כל הקהל על אתרוג אחד ביו"ט א', שדּעת כֹּל אחד מהקָּהל לתת חלקוֹ לחברוֹ.]
קלז: ד"ה ואם לאולגבי גיטין קי"ל כר"מ דבעי תנאי כפוּל - לכתחילה, לרווחא דמילתא, וכן בקידושין; אך לדיני ממונות די בגילוי דעת.
קלח. ד"ה יורשיןהלכה כר"ל, שמקבל־מתּנה שאמר (מעיקרא) 'אי אפשי בה' נעשתה הפקר; וכרבנן, במזַכה ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח, שקנה.
קלח: ד"ה בי דינאאין חוששים לבית־דין טועים (בתר עדים דייקי. מלבד ב"ד אחרי ב"ד כדלגבי חליצה ומיאון).
מי שמת (קלט:-קנט:)
קלט: ד"ה אמר רבן גמליאלהלכה כאדמון, בנכסים מועטים ניזונים הבּנים והבּנות יחד.
קמג. ד"ה הראויה מכםקי"ל כרב נחמן, ש'קְּנֵה אתה וחמוֹר' קנה חצי; ושהמְּזכּה לעֻבָּר 'לכשתלד' קנה.
[קמד. ד"ה לא שביקאדם כרב ספרא, שהשביח את נכסי הירושה, אף שלא אמר 'לעצמי אשביח', השביח לעצמוֹ.]
קמז: ד"ה מחולקי"ל דדיינינן דינא דגרמי (ע"ל צד.), והמוחל שטר־חוב שמכר לחברוֹ חייב.
קמח. ד"ה במעמד שלשתןאֵין מטבע נקנה בחליפין (ואעפ"כ נקנה במתּנת שכיב־מרע).
קנא. ד"ה כל שאילו עמדשכיב מרע יכול לחזור בו (ואף להקנות לאחֵר), ואע"פ שמת אח"כ ולא עמד.
קנג. ד"ה כדמקנו אינשימתנת שכיב מרע עם קניין - לא קנה, אא"כ ייפה בה את כוחו (וכתב לשון תוספת) ומת. 'כִּתבוּ וּתנוּ מנֶה לפלוני' והוסיף לשון תוספת ומת - כותבים ונותנים. כתב ומסר את השטר לזה, וכתב ומסר לזה - השני קנה, ואם נרפא חוזר. ואם גם הִקנָה, אין יכול לחזור בו כלל.
קנג. ד"ה לא איתפרק'בחיים ובמוות' 'מחיים ובמוות' - מתנת שכיב מרע (כרב ולא כרבא).
קנג: ד"ה חוליםקי"ל כרבה וכר' נתן, ועל הטוען 'בריא היית' 'שכ"מ הייתי' הראיה לפי המצב כעת.
[קנה. ד"ה נעשה גדוללמסקנת הסוגיה א"צ קיום כשמודה בכתיבת השטר וטוען, הוא או העדים, שאינו אמתי.]
קנו: ד"ה ולא לחושקי"ל כרבנן, דדברי שכיב־מרע ככתובים וכמסוּרים.
קנז. ד"ה והא רב ושמואללקמן (קעו.) פסקינן הלכתא: מִלוָה בעל־פה נגבה מן היורשים.
קנז: ד"ה ומשניאין הלכה כשמואל דאמר בעל חוב גובה השבח, אלא גובה חציו.ֹ
[קנח: ד"ה אלו ואלונפל הבית עליו ועל אמו ויש לה עוד בן - הוא יורש הכל, שאין ספק (אחיהם מן האב) מוציא מידי ודאי; ולא אמרו חולקין אלא כשאין לה בן נוסף, שחזקות שני הצדדים שוות.]
קנח: ד"ה אלא אי איתמרהמוכר בחיי אביו חלקוֹ הראוי לו בנכסיו לא עשה כלום, שהראוי אינו משתעבד ואינו נמכר.
קנט: ד"ה ומשניבן מכר בנכסי אביו בחייו (את חלקוֹ הראוּי, או חלק בכורתוֹ), ומת - בנוֹ מוציא מן הקונים. וכן שאר השמועות שבסוגיא [ﬠֵד החתום בשטר נעשה גזלן או יָרַשׁ את השּׂדה, אינו נאמן לקיים את חתימתוֹ, אך אחרים נאמנים אם הוחזק כתב־ידוֹ בב"ד (קֻיַּם כבר). וכן כשנעשה חתנוֹ (של בעל השטר) ואף שלא הוחזק בב"ד.]
♦
גט פשוט (קס.-קעו:)
[קסא: ד"ה מר זוטרארבנו חננאל: דייקא מתני' כרב הונא, שבמקושר חותמים כנגד בין השורות.]
[קסו: ד"ה תיקובכל מקום שעָלתה ההלכה ב'תיקו' - וכאן: 'קפל' למעלה ו'ספל למַטה - הלך אחר המוחזק.]
קסט: ד"ה רבן שמעוןהלכה כרשב"ג, שאותיות נקנות במסירה, ולא כרבנו חננאל שפּסק כרבנן (ע"ל עז.).
קע. ד"ה כשמעתךהלכה כרבא, שאם באו העדים (הבִּלתי־נצרכים) כדבריו אך אמרו 'להד"מ', לא הפסידוהו.
קע: ד"ה אמר ליההלכה כרשב"ג שא"צ 'לברר' את ריבוי טענותיו הבִּלתי־נצרכות.
קעב. ד"ה פסקשטר הלוואה (עם אחריות) שנכתב אחרי יום הקניין פסול כמוקדם, ואין להכשיר אלא מתּנה (ללא אחריות) או מכר (שבּוֹ העדים מוציאים הקול), ולא כרבנו חננאל שהקל גם בהלוואה.
קעד. ד"ה ברקי"ל כרבא, כל הלשונות הן ערבוּת, ורק 'תֵּן לו ואני נותן' קבּלנוּת (נשא ונתן ביד - אין למלווה על הלווה כלום).
קעד. ד"ה רב הונאהלוואה בעל־פה נגבית מהיורשים (קעו.). הלכה כרב הונא ב"ר יהושע, שיתומים הם בני מִצוַת פריעת חוב, ורבא (ערכין כב:) לא חלק עליו. בזמן הזה, דליכא מקרקעי כ"כ, גובים ממטלטלין.
קעה. ד"ה המלוהפסקינן הלכתא (ב"מ טו:) דאחריות טעות סופר הוא וכמי שכּתוב בשטר דמי.
♦ ♦ ♦