זמן צה"כ לשיטת החת"ם סופר ורבותיו
נשאל החת"ם סופר (או"ח פ') ע"י רבה של אייזנשטאט אודות תינוק שנולד בקהילתו במוצאי שבת, כ"ח סיון תקס"ג, בשעה 20:30, ביום המעונן – כך שלא ניתן היה לראות האם יצאו ג' כוכבים – האם מילתו דוחה שבת?בנתוני התשובה כתב החת"ם סופר שהלכה רווחת כדעת ר"ת ששיעור ביהש"מ הוא ג' רבעי מיל קודם צה"כ, והוא מסוף שקיעת החמה תחת האופק [כלומר, בחישוב לאחור מצאת הכוכבים (ר"י לוינגר ז"ל)], דלא כסוברים (הרוקח והיראים) שמתחילת השקיעה הוא לילה גמור וג' רבעי מיל לפני כן הוא ביהש"מ - שהרי במדינתנו כולם עושים מלאכה בע"ש עד קרוב לשעה או ג' רבעי שעה קודם צה"כ, ואם כך – גם במוצ"ש אין לדחות את מילתו [והמנהג הברור בזמנו היה גם דלא כשיטת הגאונים שביהש"מ מתחיל מאחר השקיעה למשך ג' רבעי מיל].
והוסיף החת"ם סופר שאותה שעה נחשבת ודאי יום שבת, כי זמן הלילה הוא בשעה 20:55, ושיעור מיל הוא 22.5 דקות, כפי שהוכיח החק יעקב [חישוב זה נובע מכך שבין עלוה"ש לזריחה יש ד' מילין, וכן בין השקיעה לצה"כ, ונותרו 32 מיל לי"ב השעות שבין הזריחה לשקיעה בימי השוויון, וממילא מיל הוא 22.5 דקות], וממילא ג' רבעי מיל הם כ-16.8 דקות. ונמצא שבשעה 20:30 עדיין לא התחיל ביהש"מ עד השעה 20:38 לפי שעונם. ולכן יש למולו בשבת, אא"כ יש ספק בשעון או הבדל בין השעון בעיר אייזנשטאט ובין מטרסדורף.
יש לדעת שאת השעות קבעו בזמנם באופן שונה מאתנו, שאצלנו חילקו את העולם לרצועות זמן, ובתוך כל רצועה השעה נקבעת עפ"י הריחוק למזרח או מערב מאמצע הרצועה. כלומר, כשבעיר אלכסנדריה, שהיא אמצע הרצועה של א"י, חצות היום בשעה 12:00 – בירושלים השעה 11:39 כי היא מרוחקת 5.25 מעלות למזרח אלכסנדריה [זמן חצות היום משתנה מיום ליום עפ"י 'משוואות הזמן' בטווח של כ-27 דקות, וחצות בשעה 12 באלכסנדריה רק ארבע פעמים בשנה]; אבל בזמן החת"ם סופר בכל עיר מרכזית כיוונו את השעון המרכזי לשעה 12:00 בחצות היום; בעיר אייזנשטאט כיוונו כמה פעמים בשבוע את השעון המכאני עפ"י שעון השמש - ששניהם היו מוצבים על ארמון הנסיכים; ונמצא שכשהוא מציין שהתינוק נולד בשעה 20:30 – היינו שמונה וחצי שעות לאחר חצות היום.
והנה, כשנפתח את טבלת העיר מטרסדורף, עירו של החת"ם סופר באותה העת, באותו תאריך, 18/6/1803, נראה שלפי השעון המודרני חצות היום היה בשעה 11:55, ושקיעת החמה היתה בשעה 19:55, כלומר שמונה שעות אחר חצות היום, וממילא לפי לוח השעות של החת"ם סופר – י"ל שהשקיעה היתה בשעה 20:00, והתינוק נולד חצי שעה לאחר השקיעה, וצה"כ היה 55 דקות אחר השקיעה. יש לדקדק בזה מעט יותר, שבאייזנשטאט השקיעה היתה באותו היום כמעט דקה נוספת אחר חצות היום, אך החת"ם סופר לא מציין שידוע לו שהיה הבדל בין הערים, ונמשיך לפי החישוב המתאים למטרסדורף.
יש לשאול את עצמנו מנין היתה לחת"ם סופר הידיעה המובהקת ביום המעונן מתי בדיוק צה"כ, כדי להתיר למול בשבת תינוק שנולד יותר מ-16.8 דקות לפני צה"כ, והרי אין רמז בדבריו שערך תצפיות או שהיו לו לוחות זמנים של התוכנים, ואם רק סמך על נסיונו – סביר שהיה חושש לקבוע זמן מדוייק בצמצום להתיר למול בשבת, ביום המעונן.
כתב ר"י לוינגר ז"ל, שמקור החת"ם סופר הוא במה שהביא (ליקוטים, קובץ תשובות י"ח) את הלוח המדוייק שמסר לו רבו, ר' נתן אדלר "כפי הנמצא בפפ"ד, וכפי הנראה שגם במדינות אלו נמצא כזה בקירוב". הנוגע לנדו"ד הוא מ"ש "זמן הלילה... מד' שבועות קודם תקופת תמוז פאן ניין אוהר אויף פינף מינוטען פאר ניין [בין השעות תשע עד חמשה לתשע], וכן פוחת מעט מעט עד תקופת תשרי צעהן מינוטען נאך זעקס [שש ועשרה]... וזאת לדעת, דקיי"ל מן השקיעה עד צאת הכוכבים כ"ד מינוטען או ל"ה מינוטען [24 או 35 דקות], עבדינן הכא לחומרא והכא לחומרא; לכן זמן שאיבת מים למצות, אם אפשר לכוון לראות הרגע מתי נעלמת החמה מעינינו, ימתין אח"כ יו"ד מינוטען [עשר דקות] וישאוב, ואי לא - יחשוב משיעור צאת הככבים הנהוג באותו זמן כ"ה מינוטען [25 דקות] למפרע, וישאב עד צאת הככבים; ולענין הדלקת נרות בשבת וחנוכה בע"ש שצריך להיות לעולם קודם שקיעת החמה - והיינו קודם ל"ה מינוטען [35 דקות] קודם צאת הככבים הנהוג אז לפי החשבון הנ"ל". מכיון שהוראת ר' נתן אדלר היתה ברורה שזמן צה"כ בתקופת קיץ זו הוא פוחת בין 21:00 ובין 20:55 - לכן הסיק החת"ם סופר לנדו"ד, ויכול היה לחתוך את הפסק להתיר למול בשבת.
אם נשאל מנין לר' נתן אדלר היכולת לקבוע חישובים של זמני זויות השמש תחת האופק, גם לימים שלא ניתן לצפות בזה בעינים – הוכיח ר"י לוינגר שר' נתן אדלר שאב את הנתונים מהלוח שחיבר ר' רפאל מהנובר לשנת 1766; ר' רפאל היה ת"ח, שהיה בקי במדעים, וחיבר לוח זמני היום המבוסס על חישובי זויות השמש תחת האופק באמצעות נוסחאות מתמטיות של זוית השמש תחת האופק, וכך קבע בדייקנות את זמני עלוה"ש, הזריחה, השקיעה וצה"כ המתאימים לאזור העיר הנובר, כלומר בערך קו רוחב 52, והכין לוח המפרט את זמנים אלו לכל ימות השנה בדילוג של יום אחד מתוך שלשה ימים.
בקביעת הזמנים עפ"י לוח יש לדעת שיש הפרש בין השקיעה הכתובה בלוחות, והשקיעה הלכתית; השקיעה ההלכתית היא כשהקצה העליון של השמש נעלם תחת האופק, ואילו ההגדרה המדעית של שקיעה היא כשחצי מעיגול השמש עובר את האופק, ובניכוי בתופעת שבירת הקרנים ['רפרקציה'] - הגורמת שהשמש נראית מעל מקומה האמיתי. גם בתוכנות המציגות כיום את הזמנים בהשוואה למעלות השמש – זמן ה'שקיעה' לא מייצג את השקיעה ההלכתית, אלא את השקיעה המדעית. לכן הזמן המדוייק המייצג את השקיעה ההלכתית - הוא כשהשמש מוגדרת בלוחות ובתוכנות בזוית 0.833 מעלות תחת האופק; חישוב זה מתקבל בצירוף של זוית אמצע הקוטר הזוויתי של השמש [השמש נראית לנו בזוית של כ-34 דקות קשת, כלומר 0.533 מעלה, וממילא אמצע השמש הוא 0.266 מעלות] עם הרפרקציה [כ-0.55 מעלה]; הקוטר הזויתי של השמש משתנה מחמת המרחק המשתנה שלה מאתנו, והרפרקציה משתנה עם שינויים בלחץ האויר, ולכן המספרים אינם מוחלטים.
לכאורה, ר' נתן אדלר נטל את זמן השקיעה המדעי של ר' רפאל, ותרגם זאת ל'שקיעה ההלכתית', כלומר הוסיף לה את משך הזמן האורך עד שכל עיגול החמה יעלם [שככל שנמצאים בקו רוחב צפוני יותר – החמה שוקעת בזוית שטוחה יותר (90 פחות קו הרוחב), ולכן העלמות החמה נמשכת זמן רב יותר, בפרנקפורט באותו תאריך היא תוספת של כשתי דקות, ובא"י כדקה וחצי], והוסיף לזה את משך הזמן של שבירת קרני האור [כ-0.55 מעלה: בפרנקפורט באותו יום כ-4.25 דקות, ובא"י כשלש דקות].
ביאר ר"י לוינגר ז"ל במאמרו, שר' נתן אדלר קבע את צה"כ בתקופה זו כ-35 דקות אחר השקיעה עפ"י חישוב שכעשר דקות אחר השקיעה של חצי עיגול השמש – גם שפתה העליונה שקעה ואף אינה נראית מהמקומות הגבוהים שבעיר, ועוד כ-25 דקות שהם 17 דקות של ביהש"מ, מוכפלים ב-1.5 כי ביהש"מ מתארך בקיץ יותר מבימי השוויון [ולכן בימי השוויון הוא חישב את צה"כ כ-25 דקות בלבד אחר השקיעה].
החת"ם סופר השתמש בזמנים שמסר לו ר' נתן אדלר, המתאימים לעיר פראנקפורט השוכנת בקו רוחב 50, בלי שהתאים אותם לקו הרוחב 47.5 של מטרסדורף ואייזנשטאט; אמנם, לא יתכן להשתמש במטרסדורף בדייקנות בלוח זמנים שנכתב עבור הנובר הצפונית יותר, וגם לא עבור פרנקפורט הסמוכה יותר - בלי להקדים את זמן השקיעה וצה"כ, כי ככל שנמצאים בקו רוחב הקרוב יותר לקו המשוה, לא רק שמשך ביהש"מ מתקצר כי השמש נכנסת לאופק בזוית תלולה יותר וממילא מגיעה מהר יותר לזוית נמוכה תחת האופק שגורמת להחשיך, אלא גם אורך היום בקיץ קצר יותר וממילא השקיעה מוקדמת יותר, וזמן צה"כ מוקדם יותר. ולפי ביאור זה שמשך ביהש"מ משתנה עם השתנות אורך היום – טען שהיה לחת"ם סופר לחוש שצה"כ אצלו מוקדם מעט מהזמנים שאמר לו ר' נתן אדלר, ושמא תינוק זה נולד כבר בתוך ג' רבעי מיל לפני צה"כ, והיה אסור למולו בשבת.
אמנם, לא זכיתי להבין מדוע ר"י לוינגר תלה את חישוב של החת"ם סופר מהשקיעה והלאה, כשיטת הגאונים, בעוד שיטת החת"ם סופר הברורה היא לחשב ג' רבעי מיל מצה"כ ולאחור, כדעת ר"ת; ועוד קשה על יסוד דבריו [המרחיב את שיעור ג' רבעי מיל פי 1.5 בימי הקיץ, ומצרף למשך הזמן מהשקיעה של חצי עיגול השמש ועד שקיעת כל השמש, והסתלקותה גם מהמקומות הגבוהים – ויחד קיבל את שיעור צה"כ בשעה 8:55 בשעון מטרסדורף] - שיתכן שלא נהגו באירופה להאריך ולקצר את משך ביהש"מ מחמת השינוי באורך היום בין החורף לקיץ, אלא נקטו שיעור קבוע של ג' רבעי מיל (ראה מש"כ בהמשך בזה).
בלוח ר' רפאל ליום 17 ביוני [מכיון שהלוח שלו מוסר את לוחות הזמנים של רק יום אחד מתוך שלשה, אין שם את זמני יום 18 ביוני, ולכן הבאנו את זמני היום שלפניו] השקיעה המדעית היתה בשעה 8:22 [=שעות אחר חצות היום], וצה"כ בשעה 9:28 [=66 דקות אחר השקיעה].
בפרנקפורט אמר ר' נתן אדלר שצה"כ באותה תקופה בשעה 8:55-9:00 [בלוח המודרני חצות בשעה 12:26, השקיעה המדעית בשעה 7:48, השקיעה ההלכתית בשעה 8:37 - כלומר 8:11 שעות אחר חצות היום, וצה"כ בשעה 9:34 - כלומר 57 דקות אחר השקיעה ההלכתית (זמנים אלו ללא שעון קיץ; בהמשך יתבאר החישוב של זמן זה בלוח המודרני)].
בשל כך היינו מצפים שהחת"ם סופר יקדים את זמן צה"כ שלו עוד יותר, כפי הנגזר ממה שמטרסדורף ואייזנשטט הן 2.5 מעלות דרומית לפרנקפורט ולכן השקיעה ההלכתית היתה בהן מוקדם יותר, בשעה 8:00 [אחר חצות היום], וצה"כ היה בשעה 8:52, 52 דקות אחר השקיעה [בשעון המודרני חצות בשעה 11:55, השקיעה המדעית בשעה 7:48, השקיעה ההלכתית בשעה 19:55 (שמונה שעות אחר חצות), וצה"כ בשעה 20:47 (52 דקות אחר השקיעה) – לפי שעון חורף]. אך הוא לא התחשב בהפחתת הזמנים כלפי פרשבורג, והורה למול בשבת, ולפ"ז צריך לדון האם היה לו לחוש שהתינוק נולד לאחר תחילת ביה"ש, ואסור היה למולו בשבת.
החת"ם סופר הסתמך על כך שצה"כ הוא בשעה 8:55 כפי מה שקיבל מר' נתן אדלר, וכפי שציינו כאן – במקומו צה"כ היה מוקדם בשלש דקות 8:52; בנוסף הוא הסתמך על הפחתת 16.8 דקות לפני צה"כ כדי לוודא שהתינוק נולד לפני תחילת ביהש"מ – ולפי המסורת שקיבל מר' נתן אדלר ביהש"מ התחיל רק בשעה 8:38 [8:55 פחות 17 דקות]. אך לפי הזמן האמיתי של צה"כ הרי שתחילת ביהש"מ היה מוקדם בשלש דקות, כלומר בשעה 8:35 – ועדיין התינוק נולד לפני תחילת ביהש"מ, ויש למולו בשבת.
אמנם, לכאורה לא די בזה, כי גם משך בין השמשות אמור להתקצר במטרסדורף ביחס לפרנקפורט וכ"ש להנובר, כפי המציאות שכניסת החמה לאופק היא בזוית תלולה יותר בקווי רוחב דרומיים יותר. אלא שנראה החת"ם סופר נקט שמשך ביהש"מ הוא זמן קבוע של ג' רבעי מיל, כלומר 16.8 דקות מתוך שיעור מיל שהוא 22.5 דקות, ומשך זמן זה הוא גם בימי הקיץ הארוכים שבהם שיעור ביהש"מ במציאות ארוך יותר. וממילא ג' רבעי מיל לפני צה"כ צ"ל בשעה מוקדמת יותר. סיבת הדבר היא ששיעור ג' רבעי מיל נאמר ע"י רבי יהודה לגבי ארץ ישראל בתקופת ניסן, ובתקופה זו סיבוב כדור הארץ חוצה את 'רצועת הדמדומים' בזוית ישרה, כלומר מחשיך מהר, ואילו בימי החורף, וכ"ש בימי הקיץ – סיבוב הארץ אינו ניצב לרצועת הדמדומים אלא חוצה אותה באלכסון, וזה מאריך את משך ביהש"מ, וגורם שיחשיך לאט יותר, ובפרט ככל שמתרחקים צפונה מא"י - שיעור זמן ביה"ש מתארך. כל זאת ממשנתו של ר"י לוינגר ז"ל, שסבר שאת זמן צה"כ קבע ר' נתן אדלר עפ"י זמן השקיעה בתוספת משך הזמן עד שכל עיגול השמש נכנס לאופק [כשתים עד שתים וחצי דקות באופקים אלו], בתוספת משך הזמן שכבר לא רואים אותה ממקומות גבוהים, ובתוספת משך ג' רבעי מיל המחושבים כארוכים יותר פי 1.5 בימי הקיץ.
אמנם, רואים שהחת"ם סופר סבר ששיעור ג' רבעי מיל הוא קבוע, 17 דקות, וממילא לאור זאת התינוק נימול בשבת כדין! [בהמשך יתבאר טעם אפשרי בזה, בשם הגרז"מ קורן].
לענ"ד אפשר לגשת לנושא באופן אחר: הרי ר' רפאל מהנובר חישב את הלוח עפ"י נוסחאות מתמטיות של משך הזמן שאורך לשמש להגיע לזוית מסויימת תחת האופק - שהחשיב שבזמן זה יש כבר מספיק חשיכה כדי שיהיה ניתן לראות את הכוכבים, ולאחר שידע את הזוית הגורמת לראיית הכוכבים – יכול היה לחשב לכל יום בשנה כמה זמן אחר השקיעה יראו הכוכבים, ולא היה לו צורך לחשב את הִמשכות השקיעה.
ד"ר ר' ערן רביב חישב ומצא שהנוסחה ששימשה את ר' רפאל לקביעת זמן צה"כ היתה זוית 7.18 מעלות תחת האופק [ועלוה"ש הוא 8 מעלות תחת האופק (לא זכיתי להבין כיצד יתכן ששיעור זה נחשב כעלוה"ש – הרי זה הרבה לאחר האור הראשון, השם יאיר עיני), ומשך הזמן מהזריחה לחצות שווה למשך הזמן מחצות לשקיעה]; גם בחישוב בתוכנה מודרנית [של הרב גרוסמן מבלגיה] אימתתי שזמני צה"כ בלוחו של ר' רפאל תואמים לזוית של 7.18 מעלות תחת האופק, שהוא כתב בלוחו שהשקיעה [המדעית] היא ביום 17 ביוני [אין שם ערך נפרד ל-18 ביוני, כי הוא חישב את הזמנים רק ליום אחד מתוך כל שלשה] בשעה 8:22 אחר חצות היום, וצה"כ הוא בשעה 9:28, כלומר 66 דקות לאחר השקיעה; זמני הלוח המודרני של הנובר המחושב לאותו יום קרובים לזמני ר' רפאל - שחצות היום [בשעון האזורי] הוא בשעה 12:21, השקיעה המדעית בשעה 20:38 [8:17 שעות אחר חצות היום], השקיעה ההלכתית בשעה 20:45 [8:24 שעות אחר חצות היום], והשמש בזוית 7.18 מעלות תחת האופק בשעה 21:49 [64 דקות אחר השקיעה].
אם נחשב את הזמנים עבור פרנקפורט, נווכח שחצות היום בשעון המודרני [לתאריך 17/6/1803] הוא בשעה 12:26 [בשעון האזורי], השקיעה המדעית בשעה 20:30 [8:04 שעות אחר חצות], השקיעה ההלכתית בשעה 20:37, וצה"כ בשעה 21:34 [64 דקות אחר השקיעה המדעית]; ממילא בשעון שלהם שחצות היום היה בשעה 12 – הרי שהשקיעה המדעית היתה בשעה 8:04, וצה"כ היה בשעה 9:08, ואילו ר' נתן אדלר כתב שצה"כ בשעה 9:00-8:55.
ואם נחשב את הזמנים עבור מטרסדורף\אייזנשטאט ליום לידת התינוק, ניווכח שחצות היום בשעון המודרני [לתאריך 17/6/1803] הוא בשעה 11:55 [בשעון האזורי], השקיעה המדעית בשעה 19:48, השקיעה ההלכתית בשעה 19:55, וצה"כ בשעה 20:47; ממילא בשעון שלהם שחצות היום היה בשעה 12 – הרי שהשקיעה המדעית היתה בשעה 7:53, השקיעה ההלכתית היתה בשעה 8:00, וצה"כ היה בשעה 8:52 [אחר חצות היום]; אם נפחית את שיעור ג' רבעי מיל כפי שחישב החת"ם סופר, שהוא שיעור קבוע של 17 דקות – הרי שתחילת ביהש"מ היתה בשעה 8:35, ונמצא שהתינוק נולד לפני ביהש"מ, ומצוה למולו בשבת.
בהתאם לאותם חישובים, כשנתאים את שיעור צה"כ בזוית 7.18 מעלות תחת האופק באותו יום [18/6/1803] בירושלים, נקבל שחצות היום בשעה 11:40, השקיעה המדעית בשעה 18:41, השקיעה ההלכתית בשעה 18:51, וצה"כ בשעה 19:22 - 41 דקות אחר השקיעה המדעית; יש להדגיש שחישוב הזמן לירושלים נעשה תוך התחשבות בגובה 800 מעל פני הים, משא"כ בחישובי שאר המקומות.
ובחישוב ליום השוויון השנה [21/3/2024] נקבל שחצות היום בשעה 11:46, השקיעה המדעית בשעה 17:47, השקיעה הלכתית בשעה 17:55, וצה"כ בשעה 18:22 – 35 דקות אחר השקיעה המדעית,ו-27 דקות אחר השקיעה ההלכתית.
בחישוב הזמנים בארץ ישראל - השקיעה ההלכתית מאוחרת מהמדעית בכשלש דקות, בשל ההפרש בין מיקום חצי עיגול השמש באופק ללא הרפרקציה לעומת כל עיגול השמש תחת האופק בהתחשבות ברפרקציה; בטבלה של ירושלים ההפרש גדול יותר בשל גובה העיר, המאפשר לראות את השמש זמן רב יותר אחר ששקעה במישור.
כל זאת כדי ליישב את דברי החת"ם סופר. אמנם, אם ננקוט שלא כדבריו, אלא כדברי ר"י לוינגר [וכפי המציאות] שבימים הארוכים גם שיעור ג' רבעי מיל מתארך בהתאמה – הרי שזמן ביהש"מ התחיל לפני שהתינוק נולד, ואסור היה למולו בשבת!
יש להוסיף כאן קושי גדול, שהרי החת"ם סופר פסק בבירור כדעת ר"ת, שהיא הגישה היחידה בראשונים שקובעת שהשקיעה עליה מדובר במסכת שבת בסוגיית ביה"ש איננה שקיעת עיגול השמש באופק אלא מועד מאוחר יותר הנקרא 'משתשקע'. ורק לשיטה זו ניתן לעשות מלאכות זמן מסויים לאחר שקיעת עיגול החמה, והיא זו שאיפשרה לחת"ם סופר להחשיב את חצי השעה שלאחר השקיעה כיום גמור; עם זאת, החת"ם סופר העיד על המנהג לעשות מלאכה במוצ"ש כבר לאחר 55 דקות אחר השקיעה [אפילו באותו זמן, בשיא הקיץ], וזה הרי לא יתכן לפי שיטת ר"ת, המצריך שיעור של ד' או ה' מילין [במקום ובמועד שעליו דיברה הגמרא] אחר אותו זמן הנקרא במס' פסחים 'משקיעת החמה'.
היו שחידשו ש'משקיעת החמה' להבנת ר"ת היא המצב שבו השמש 'רוצה' לשקוע, כלומר בעודה אדומה בגובה הרקיע לפני השקיעה, וקשה מאד להלום שיטה זו, כמש"כ בספרי 'היא חכמתכם'; היו שחידשו שאותם ג' כוכבים בינוניים הם לא הכוכבים המופיעים אחר שקיעת עיגול החמה אלא רק לפני תום ד' מילין שאחר השקיעה – וגם דברים אלו קשים, והחת"ם סופר [והמנחת כהן, ור' רפאל מהנובר ור' נתן אדלר] בודאי לא אחזו כך בשיטת ר"ת, שהרי החשיבו כצה"כ זמן רב לפני תום ד' מילין מהשקיעה.
המנחת כהן החשיב את הכוכבים שראה באמסטרדם 48 דקות אחר השקיעה בימי השוויון כצה"כ לר"ת, ויישב שיתכן שמשך ד' מילין האמור בגמ' הוא דוקא באופק א"י, שהיא ארץ הרים, משא"כ באירופה הוא קצר יותר – אך הנחה זו בודאי איננה נכונה מציאותית; עוד הוא יישב שיש שתי דרכים לקביעת צה"כ: אם רואים בפועל שלושה כוכבים בינוניים – הרי זה צה"כ גם לר"ת (כ"כ בפרק חמישי של מאמר השני), וכל שהצריכו ג' מילין ורבע אחר שקיעת החמה לתחילת ביהש"מ הוא רק ביום המעונן שלא ניתן לראות את הכוכבים (כ"כ בד' הפרקים הראשונים).
מו"ר הגרז"מ קורן שליט"א ניסה ליישב את מנהג הקהילות, שיתכן שהם סברו שהעיקר להלכה הוא כדעת רבי יוסי שביהש"מ לא נמשך ג' רבעי מיל אלא הוא כהרף עין, ובסיומו מיד צאת הכוכבים; ומה שרבי יוחנן נקט שהלכה לחומרא כרבי יהודה [ואפילו העמידו דבריהם בזה על דין תורה] - אינו אלא הרחקה מצאת הכוכבים האמיתי - שהוא כאשר רואים שלשה כוכבים בינוניים; ועפ"ז י"ל שמכיון שכל הקדמת ג' רבעי מיל לפני צאת ג' כוכבים אינה אלא הרחקה – לכן נהגו להסתפק בשיעור זה [של 13.5 דקות לנוהגים שמיל הוא 18 דקות, ו-16.9 דקות לנוהגים שמיל הוא 22.5 דקות] בלבד, שאמור בגמ' לגבי אופק ירושלים בימי השוויון – ולא האריכו אותו בארצות הצפוניות, וכן בימי הקיץ והחורף – שבכל אלו בין השמשות נמשך במציאות זמן רב יותר. ובפשטות כך היה המנהג הרווח באירופה [לפני שבחלק מהקהילות החלו לחשוש לשיטת הגאונים שביהש"מ מתחיל בשקיעת החמה, וחלקן החלו לנקוט בשיטת ר"ת שצה"כ הוא 72 דקות אחר השקיעה, ורק ג' רבעי מיל לפני כן מתחיל ביהש"מ] (וראה מש"כ בהמשך בשם הרב יהוסף שווארץ).
כתב ר' יהוסף שוארץ (דברי יהוסף א') [אף שהלך בשיטת הגאונים שלדעת רבי יהודה אחר השקיעה הוא ביהש"מ] שמה שפסקה הגמ' מעיקר הדין כרבי יוסי שביהש"מ הוא כהרף עין ומיד לאחריו צה"כ, אך לחומרא חששה לדעת רבי יהודה שביהש"מ ג' רבעי מיל - הוא רק כדי שנדע שלא לעשות מלאכה בכניסת השבת מיד בתחילת הג' רבעי מיל, ושלא לעשות מלאכה במוצ"ש רק לאחר שיעור רבי יוסי; אבל כדי לדעת כיצד לנהוג במקום שהחומרא היא קולא, כגון בתינוק שנולד לאחר השקיעה, או מי שנזכר אחר השקיעה שלא התפלל מנחה, וכיו"ב – ע"ז אמרה הגמ' שכוכב אחד יום, שנים ספק, ושלשה לילה. כלומר, במקרים אלו יש לסמוך על כך שמעיקר הדין גם מעט זמן אחר השקיעה הוא עדיין יום; ונראה שכ"פ הרמב"ם (קדה"ח ב' ט') "אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלשים - בית דין אומרים מקודש מקודש, שעדיין יום הוא, ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצאו שני כוכבים - למחר מושיבין..." [ר' יהוסף שווארץ ציטט את הרמב"ם הזה בהל' קדה"ח, וכך גם פירש הרמב"ם (פיה"מ שבת ב' ה') במהד' קמא "ודע כי אחר ביאת השמש עד שייראה כוכב מן הכוכבים הבינונים בגדולה נקרא יום, ושיראה כוכב אחד עד שיראו שנים הוא ג"כ יום, משייראו שנים עד שייראו שלשה הוא זמן בין השמשות, וכשיראו שלשה הוא לילה בלי ספק"; אך במהד' שניה כתב "ודע שמאחרי שקיעת החמה עד שייראו שלשה כוכבים בינונים בגדלם ואורך הוא זמן בין השמשות, וכשייראו שלשה הרי זה לילה ודאי", וכך פסק (שבת ה' ד') "משתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים בינונים הוא זמן הנקרא בין השמשות בכל מקום, והוא ספק מן היום ספק מן הלילה, ודנין בו להחמיר בכל מקום" (הערת הגרז"מ קורן עפ"י הספר 'דרך הרמב"ם', א.ש. אנגלרד)].
ור' יהוסף שווארץ הוסיף סברא (דרך מבוא השמש ע':) שאם בודאי לא נראו ג' כוכבים – עדיף לסמוך לומר שהתינוק נולד בעוד יום – כדעת בעל דרכי נועם שיציאת הולד מהפרוזדור היא כיציאתו לעולם, ואם יצא לאויר העולם לפני שנראו ג' כוכבים – ברור שיצא מהפרוזדור לפני ראיית הכוכב הראשון, וממילא נחשב שנולד ביום. ואף שר"מ ן' חביב חולק עליו – ראוי לסמוך עליו כשאין חשש חילול שבת [כלומר, הוא היה מוכן להשתמש בסברא זו כשהמילה תהיה ביום חול, או ביו"ט שני בחו"ל, אך לא בשבת, כבנדו"ד].
אמנם, כך אולי יש ליישב את מנהג הקהילות, אבל החת"ם סופר והמנחת כהן לא רמזו על כך, שהרי הם הצריכו ג' רבעי מיל לפני צה"כ - וא"כ חששו לשיטת רבי יהודה, וממילא שוב יש מקום לחוש שהלידה היתה כבר בתוך ביהש"מ המורחב של ימי הקיץ באירופה [ובפרט שהיה לחת"ם סופר לכתוב עכ"פ שהתבסס על תצפית שאימתה שחצי שעה אחרי השקיעה עדיין לא עמדנו במצב של "פני מזרח מאדימים" או "הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון", ולכן עדיין אין זה בין השמשות, והוא הרי כתב שאותו יום היה מעונן, ולכן הסתמך רק על הזמנים], וצ"ע בכל זאת.
מכל מקום, מדברים אלו למדנו שחכמים אלו, ר' רפאל מהנובר, ר' נתן אדלר, והחת"ם סופר, אף שנקטו כשיטת ר"ת – צה"כ שלהם לא היה ד' מילין לאחר שקיעת החמה, אלא בפשטות כשהחשיך מספיק כדי לאפשר את ראיית הכוכבים – ולכן הורה החת"ם סופר להתייחס לכחצי שעה שאחר השקיעה כיום גמור, ועם זאת כתב ש-55 דקות אחר השקיעה כבר עושים מלאכות במוצ"ש; וכך גם משמע שהבין המנחת כהן את שיטת ר"ת, שכתב שבאמסטרדם צה"כ הוא 48 דקות אחר השקיעה, לשיטת ר"ת.
♦ ♦ ♦