רב ואב"ד קוברין
דרשה לשבת הגדול
רשימה מהדרוש שאמרתי בשבת הגדול שנת תרס"א לפ"ק בפיעסקהולך לדבר מצוה והולך לדבר הרשות * הקבלת פני רבו * כח השלום * מהנה ת"ח מנכסיו * הרכבה שְׁכוּנִית והרכבה מִזְגִית * דביקות בת"ח * כראות פני אלוקים - עשו * הרוצה להנות יהנה * סירוב משה ללכת למצרים * מידת אהרן ומידת משה * המתחבר נפחת * אפשר לעשותה ע"י אחרים * סעודת חמיו עדיפא מהקבלת רבו * חברותא דאיוב * חוני המעגל * הנהגת נכדי חוני המעגל * הנהגת חכמי הדור ההוא * להרגיש צרכי העניים ולבוא לאהבת ה' * בענין שחיטת הפסח * לבוא לאחדות ישראל וביטול משמשי ע"ז
הולך לדבר מצוה והולך לדבר הרשות
איתא במס' פסחים (מט.) במתני', ההולך לשחוט את פסחו, ולמול את בנו, ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור ולבער ולחזור אח"כ למצותו יחזור ויבער, ואם לאו מבטלו בלבו. אבל אם הולך להציל ישראל הנרדפים מן הנכרים, ומן הנהר, ומן הליסטים, ומן הדליקה, ומן המפולת, אפילו יש שהות לחזור ולבער ולחזור למצותו אפ"ה יבטל בלבו ולא יחזור לבער, משום דלמא יבטל אח"כ מצות פיקוח נפשות דחמירא טובא. אמנם אם הולך לדבר הרשות, כגון לקנות שביתה על התחום והיא שביתת הרשות, יחזור מיד.
♦
הקבלת פני רבו
ובירושלמי (פסחים פ"ג ה"ז) מסיק על זה, דאפילו אם הולך לקבל פני רבו ורוצה לקחת שביתה על התחום, אפ"ה יחזור מיד לקיים מצות ביעור חמץ, משום דמעשה עדיף מתלמוד. אבל מסיק אח"כ לחלק, דזה הוא דוקא במעשה שא"א להתקיים ע"י אחרים, אבל אם יש אחרים שיתקיים המעשה על ידם לקיום המצוה, אזי נמנו וגמרו דתלמוד עדיף ממעשה.
והנה לפי דברי הירושלמי יש להתבונן, דלמה זה ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, עדיפא מההולך לקבל פני רבו דקרי ליה שביתת הרשות ונדחית מפני מצות ביעור חמץ, אבל לא כן ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, אמרינן לו שיהיה מבטל בלבו את החמץ בכל מקום שהוא, ולא יחזור לביתו לקיים מצות ביעור חמץ.
♦
כח השלום
ובירושלמי איתא על זה: א"ר יוסה בי ר' בון, בוא וראה מה גדול כח השלום שהוקש לשני דברים שחייבין עליהן כרת, עכ"ל. אבל יש להתבונן במה גדול כח השלום ביותר בזה שהולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, מההולך לקבל פני רבו. ועוד, למה זה מסיק בגמ' דידן לחלק דדין הנ"ל לא נאמר רק בסעודה הראשונה ולא בשניה, דסעודה השניה או סעודת הסבלונות לא הוי מצוה אלא רשות, ואי משום דגדול כח השלום מאי שנא בין ראשונה להשניה.
♦
מהנה ת"ח מנכסיו
לכן אמינא להקדים לבאר את דברי הגמ' במס' כתובות (קיא:), דאיתא שם: אמר ר' אלעזר עמי הארצות אינם חיים לתחיית המתים שנאמר (ישעיהו כו יד): 'מתים בל יחיו' וכו'. א"ל ר' יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי וכו', א"ל מקרא אחר אני דורש (ישעיהו כו יט): 'כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל' - כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכו'. כיון דחזיא דקמצטער, א"ל רבי מצאתי להם תקנה מן התורה דכתיב (דברים ד ד): 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום' - וכי אפשר לאדם לדבוקי בשכינה והכתיב (דברים ד כד): 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא', אלא כל המשיא בתו לת"ח, והעושה פרקמטיא לת"ח, והמהנה ת"ח מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק עצמו בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר (דברים ל כ) 'לאהבה את ה' אלוקיך ולדבקה בו' - וכי אפשר לאדם לדבק בשכינה וכו'.
והנה נחזי אנן דהלא קי"ל מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא משני מקראות, וא"כ איך יליף הכא דרך אחד משני מקראות דהמהנה ת"ח מנכסיו כאילו מדבק עצמו בשכינה.
♦
הרכבה שְׁכוּנִית והרכבה מִזְגִית
ואמרתי, דהנה בדביקות דבר אחד לחבירו יש תרי אנפי, חדא הוי הרכבה שְׁכוּנִית, והשנית הוי הרכבה מִזְגִית. היינו למשל, תערובות יבש ביבש שני מינים ביחד ודבוקים זה לזה והיא הרכבה שכונית, דעם כל זה נשאר כל אחד מהם בכוחו וטבעו ויוכלו להפרידם זה מזה, להיות כל אחד מהם כבראשונה.
אבל אם נתערבו לח בלח שני מינים הוי הרכבה מזגית, שנתערבו יחד עד אשר נתבטלו כל אחד מהם ממצבו הראשון שהיו בו טרם שנתערבו ונולד מהם כח שלישי, כח חדש אשר לא היו במצב זה טרם שנתערבו. כגון אם הוי תערובות קר בחם, או מר במתוק, נולד משניהם להיות מידת הממוצע לא חמימא ולא קרירא, לא מר ולא מתוק.
ועוד יש לחלק ביניהם, דבהרכבה שכונית יוכל להפרידם ולהחזירם לעשותם כבראשונה, אבל הרכבה מזגית לא יוכל עתה להפרידם לעשותם כבראשונה להיות כמו שהיו טרם שנתערבו.
♦
דביקות בת"ח
והנה ר' אלעזר רצה להוכיח, דהדביקות מכל איש שמתדבק את עצמו להת"ח, מהני לו אף אם הוא עם הארץ, עם כל זה יעמוד ויהיה לתחיית המתים, והוא באשר הדביקות הזה נחשב כמו של הרכבה מזגית אשר לא יתפרדו לעולם, בחייהם ובמותם לא נתפרדו. לכן גם לתחיית המתים יעמדו יחד זה כמו זה. משום הכי בא להוכיח זאת משני מקראות, דאילו ממקרא חד הו"א דלא מהני התדבקות הזה רק בעודם בחיים ולא הוי רק הרכבה שכונית, לכן איצטריך תרי קראי, ואם אינו ענין להרכבה שכונית דכבר נודע ממקרא אחד, לכן בא השני לרבות דהדביקות הזה הוי הרכבה מזגית, ומוכח מזה דעם הארץ המהנה ת"ח מנכסיו יעמוד עמו גם לתחיית המתים דהוי זה כמו זה, ועץ חיים היא למחזיקים בה.
♦
כראות פני אלוקים - עשו
ולפי"ז יבואר שפיר דברי המדרש רבה (ב"ר פר' עח סי' יב) על זה שאמר לו יעקב לעשו 'ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצנו' (בראשית לג י) ואיתא במדרש רבה על זה: מה פני אלוקים 'ולא יראו פני ריקם' (שמות לד כ) - אף את ולא יראו פניך ריקם, והוא מדרש פליאה.
אבל רצה לומר, משום דעשו אמר ליעקב 'יש לי רב' ואין נחסר לי לקבל מתנה ממך, לכן על זה השיבו יעקב, הלא גם הקב"ה א"צ למתנתו של אדם בעולם ולא נחסר לו מאומה, ועם כל זה כתיב 'ולא יראו פני ריקם', והוא מטעם דכתיב (דברים ו ה) 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'. לכן על ידי זה שהאדם מבטל אהבת ממונו בשביל אהבת השי"ת, מתחזק אצלו גם אהבתו להשי"ת בכל לבו ונפשו, ונעשה הדביקות שלו להשי"ת בהרכבה מזגית שלא תתבטל לעולם. כן אמר לו יעקב שרצונו אשר עשו יקבל מאתו מתנה באשר חפצו שעל ידי זה תתחזק אהבתינו בהרכבה מזגית שלא יתבטל לעולם.
♦
הרוצה להנות יהנה
ועוד אמרתי לבאר לפי דברינו הנ"ל את דברי הגמ' במס' ברכות (י:): הרוצה להנות יהנה כאלישע והרוצה שלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי, והוא דשניהם הייתה כוונתם לשם שמים והא דאלישע היה נהנה מאחרים משום שרצה לזכות אותם לחיי העוה"ב, לכן היה מקבל מתנות מהם בכדי שיהיה להם התקשרות עמו בהרכבה מזגית ויקבלו חלק בעוה"ב וגם בעוה"ז, באשר הם יתחשבו בתומכי רגליו ללימוד התורה שלו ולעבודתו להשי"ת. אבל שמואל הנביא דרך אחרת היתה עמו כאשר כתבנו לעיל, דכל דרך שנתדבק להשני בהרכבה מזגית, מוכרח להיות אשר יפחתו שניהם מערכם וממצבם הראשון ונולד משניהם מין בפני עצמו לא חמימא ולא קרירא, לא מר ולא מתוק כראשונה, והרי יופחת מערכו.
ומהאי טעמא אמרתי להסביר, דלמה אמרו בגמ' שם בכתובות, על הא דהקשו שם וכי אפשר לאדם לדבק עצמו בשכינה, אלא קאי לדבק עצמו לת"ח.
והנראה לי לומר, דלעולם לא קאי לדבק עצמו להקב"ה אלא להדבק במידותיו, כמו שאמרו כן במס' סוטה (יד.). אמנם, אם זה קאי על הדביקות להשי"ת, ומדכתיב תרי קראי ידעינן מזה דהוו דביקות בהרכבה מזגית, וזה אי אפשר לומר אצל השכינה, דבהרכבה מזגית יופחת כל אחד משניהם מערכו הקודם להעשות במזג אחד להיות שניהם שוה בשוה, וזה א"א לומר אצל השי"ת.
לכן מזה ידע ר' אלעזר דקאי על הת"ח שמקבל הנאה מעם הארץ לתומכו ללימוד התורה, ובעבודת השי"ת נעשו שניהם שוה בשוה העם הארץ עם הת"ח כמו שחלקו ישכר וזבולון. ושמואל הנביא לא הסכים לזה ליתן מחלקו כלום, לזה שיתן לו תמיכה, ונתרצה ביותר שלא להנות משום אדם.
♦
סירוב משה ללכת למצרים
והנה לפי דברינו יבואר לנו שפיר להתבונן בזה, דלמה סירב משה רבינו מלקבל עליו שליחותו של הקב"ה ששלח אותו ללכת מצרימה לפדות את ישראל מיד פרעה ומשיעבוד של המצרים, והלא משה היה אוהב ישראל כ"כ, עד אשר אמר להשי"ת במעשה העגל 'ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת' (שמות לב לב). ועתה אשר שמע מהקב"ה אשר רוצה בהצלחת ישראל, ולפדות אותם משיעבוד הקשה ומעבדות אשר העבידו אותם המצרים בפרך, היה לו למשה לדלג שור ולרוץ במרוצה בכל מה דאפשר למהר הגאולה, ולא כן עשה משה אלא אמר לו להקב"ה 'שלח נא ביד תשלח' (שמות ד יג).
♦
מידת אהרן ומידת משה
אולם, אע"פ דכתב רש"י ז"ל בחומש, דלפעמים כתיב 'הוא משה ואהרן' ולפעמים כתיב 'הוא אהרן ומשה' מלמד ששקולים היו, עם כל זה היו נפרדים בדעותיהם, דמידת אהרן הייתה להיות מעורב עם הבריות אוהב שלום ורודף שלום, והיה מקרב את לבן של ישראל לאביהן שבשמים. אבל משה מידה אחרת היתה עמו, שהיה דרכו להתבודד במדבר ולהתרחק מאנשים שלא יבטלו אותו מלימודו, ושלא יפירו אותו מחשבותיו בדביקות השי"ת.
וכן היתה דרך יהושע שהיה מושבו תמיד מחוץ למחנה באהלו של משה, לכן אהרן שהיה מקורב להעם והם היו מקורבים אליו בהרכבה מזגית, לכן היה נפחת מעט ממדרגה שלו על ידם, ועל ידי זה נגרע ערכו להתבטל להם במעשה העגל. אבל משה באשר התרחק מהעם כדכתיב שנטה אהלו מחוץ למחנה והיה כל מבקש ה' יצא חוץ למחנה לאהלו של משה, לכן לא היה לו למשה התבטלות להעם במעשה העגל, ועמד נגד כל העם ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחון עד אשר דק וכו'. ועם כל זה כתב רש"י על משה ואהרן ששקולים היו, כי אין להכריע בין שני דרכים אלו, על איזהו דרך ישכון אור לומר זה הדרך נלך בה. כי מה שהפסיד אהרן על ידי זה שהתקרב לישראל ונפחת מערכו הרם, הרוויח בזה שזיכה את הרבים להורות להם לאהוב איש את רעהו, ולהיות כל אחד מהם אוהב שלום ורודף שלום.
♦
המתחבר נפחת
נמצא דהת"ח המתחבר להדור ומקורב להם, אע"פ שהוא מעלה אותם בעבודת השי"ת והם יתעלו בשבילו, אבל הוא בעצמו נפחת ממדרגותיו בהתחברותו להם. לכן אמרו חז"ל הרוצה שלא להנות הרשות בידו, ולא חשבום עוולה בזה שהוא מופרש ומובדל מאנשים, באשר מצינו כי כן עשה שמואל הנביא. לכן כתיב (שמות ד י): 'ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנוכי וגו' גם מאז דברך אל עבדך', רצה לומר בזה, משה טען לפני הקב"ה כי דרכו להיות רחוק מאנשים ולהתבודד במדבר. וכמו הא דאמרינן במס' חולין (פט.) על האי דכתיב (תהילים נח ב): 'האמנם אלם צדיק תדברון מישרים תשפטו בני אדם', מה אומנתו של אדם בעוה"ז ישים עצמו כאלם. א"ל הקב"ה (שם ד יא) 'מי שם פה לאדם' וכו', ורצה לומר הלא כתיב 'צדק תדברון' ואמרו בגמ' שם, יכול אף לד"ת כן, ת"ל 'צדק תדברון', וא"כ אני אומר לך שתלך למצרים ותחבר עצמך עם בני ישראל ליתן להם התורה ולהורות להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, כי לכך נוצרת להטיב לאחרים זולתך.
♦
אפשר לעשותה ע"י אחרים
והשיב לו להשי"ת עוד הפעם 'בי אדוני שלח נא ביד תשלח' (שם ד יג), ר"ל כמבואר בירושלמי הנ"ל, דבאם אפשר המעשה להתקיים ע"י אחרים אז אמרינן דתלמוד עדיף ממעשה, וא"כ גם הכא אפשר להתקיים השליחות הזאת ע"י אהרן שרגיל בשליחות כאלה, ודרכו בקודש להיות מעורב בין אנשים ולהתחבר עמהם באהבה ולמשוך לבבם לקיים בקש שלום ורדפהו, והוא מחובר עם כל ישראל בהרכבה מזגית וכמנהגו של אלישע הנביא כמבואר לעיל.
והשיב לו השי"ת שצריך אני לשניהם, כי אהרן יהיה משריש בישראל מידת אהבה להשי"ת, ואתה על ידך יבואו לידי יראת השי"ת. וכמו שאמרו חז"ל על האי דכתיב (דברים י יב): 'מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך' - אטו יראה מילתא זוטרתא, ומתרץ הש"ס (ברכות לג:) אין לגבי משה יראה מילתא זוטרתא היא. ופי' המהרש"א (ח"א ד"ה מלתא) דבני אדם שעמדו לגבי משה לכולם הוי יראה מילתא זוטרתא, משום דכתיב 'ויראו מגשת אליו', דהשפעת הקדושה שהיתה שורה על משה נתקיים בהו 'ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם' (במדבר יא יז).
'ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה' (שמות ד טז) - באשר הוא מחובר אל העם באהבה נכונה בהרכבה מזגית, אשר דבריו יעשו פרי אצלם, 'ואתה תהיה לו לאלהים' - רצה לומר ואתה תהיה לו לעזר, בזה שיחשבו אותך לאלהים ויראו ממך לעבור על דבריו.
♦
סעודת חמיו עדיפא מהקבלת רבו
ומהאי טעמא לפי דברינו, יבואר לנו שפיר המתני' הנ"ל דמקיש אכילת סעודת אירוסין בבית חמיו לשחיטת הפסח ולמול את בנו שחייבין עליהם כרת באם מבטל אותן. וכן הכא גדול כח השלום בזה שעושה סעודה חמיו בעת האירוסין והקידושין שמקדש את אשתו, שעל ידי זה מתדבק בה באהבה הרכבה מזגית ויתרבה אהבתם על ידי זה שנהנים זה מזה ויבוא לידי פו"ר. וזה הוא בסעודה הראשונה הוי סעודת מצוה, אבל השנית יתחשב רשות באשר כבר נתקשרו זה לזה בסעודה הראשונה, וגם סעודת הסבלונות נחשב אח"כ למותר ורשות.
ואחרי אשר ידענו כח השלום כי רב הוא, יבואר לנו ג"כ האי דכתיב (ויקרא יט יח): 'ואהבת לרעך כמוך' - ר"ל שתהיה אהבתך לרעך להיות כמוך, כי תתחשבו שניכם לאיש אחד וכאדם אחד ותרגיש צערו של חבירך כאשר היה הדבר נוגע אליך ממש, וזו הוא הנקרא הרכבה מזגית, דבקות זה לזה אשר לא יתפרדו לעולם, בחייהם ובמותם לא נפרדו.
♦
חברותא דאיוב
והוא כאשר מצינו בחברותא דאיוב בפ"ק דמס' ב"ב (טז:) 'ויוועדו יחדיו לנוד לו ולנחמו', תנא שלש מאות פרסה היה בין כל אחד ואחד ועם כל זה הרגישו בצערו כל אחד ואחד בשעה אחת, ולא חשו אף לטרדת עסקיהם ועמדו תכף ומיד להשתתף עמו בצערו, עד אשר אמרו שם, תנא כולם נכנסו בשער אחד. ועל זה אמר רבא או חברותא כחברותא דאיוב או מיתותא, ור"ל משום דאמרו בגמ' עירובין (יג:) נמנו וגמרו נח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא הוא לקיום העולם ולטובת אחרים כי לכך נוצרת. משום הכי אם יתנהגו באהבה זה לזה כחברותא דאיוב כדאי היתה יצירתו בעולם, ובאם לאו הסתלקותו מן העולם יותר נח לו מהוויתו בעולם.
♦
חוני המעגל
וכה"ג אמרתי לבאר את דברי הגמ' במס' תענית (כג.) לגבי חוני המעגל שישן שבעים שנה, ואח"כ שהקיץ משנתו בא לבית המדרש וראה שאין נוהגים בו כבוד כדבעי לו, בעי רחמי ונח נפשי, ושם ג"כ אמרו על זה או חברותא או מיתותא. והוא לפלא, דאיך יכול להיות לאיש קדוש וצדיק יסוד עולם כמוהו, יקפיד על זה שלא נהגו בו כבוד עד אשר יקוץ בחייו ויבקש מהשי"ת על מיתתו, דיותר ניחא לו בזה מאשר יחיה בלא חברותא כרצונו.
ועוד למה באמת לא חלקו לו כבוד כיאות לאיש כמוהו אשר כולם שתו בצמא את דבריו וחידושי תורתו, עד אשר אמרו נהירין לן שמעתתא כבשני דחוני המעגל, ובטח האמינו לו בזה שאמר אנא הוא.[2]
♦
הנהגת נכדי חוני המעגל
אבל יבואר לן שפיר, דאמרו שם בגמ' דשאיל על בריה ואמרו לו בריה ליתא בר בריה איכא, ומצינו שם בגמ' (ע"א וע"ב) דנכדיו היו בר בריה אבא חלקיה ובר ברתא היה חנן הנחבא, והם היו שניהם צדיקים גמורים והיו מתפללים על הגשמים ונענו. אבל דרך אחרת היתה להם, לא כדרך זקנם חוני המעגל שדרכו היתה עג עוגה ועומד בתוכה ומתפלל על הגשמים בפרהסיא לקדש שם שמים על ידו, כמאי דכתיב (תהילים מב ב): 'כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים', וכתב האלשיך הק', שדרך האיל לקבץ כל החיות ולהתפלל על הגשמים שיתקדש שם שמים על ידו, כן אמר דוד אשר גם דרכו כן לפרסם ממעשי ה' וגבורותיו, ולא חש לזה שיאמרו עליו שהוא מתגאה להתפאר כדכתיב (תהילים לד ג): 'בה' תתהלל נפשי ישמעו ענווים וישמחו', והוא מטעם כאשר כתבתי כמה פעמים, דבכל מקום שיש בו חסרון ומעלה ולא נודע לנו איך לעשות, המעלה מכריע יותר מהחסרון.
אבל נכדיו של חוני המעגל לא ישרו ביניהם דרך זה, לכן אבא חלקיה התפלל על הגשמים ונענה, ועשה את עצמו כמו שלא ידע מכלום. וחנן הנחבא נכדו של חוני המעגל, הוכרחו חכמי ישראל לשלוח אליו תינוקות של בית רבן שהם יעוררו אותו על מחסור הגשמים, ובחשאי התפלל ונענה שירדו גשמים, והיה נחבא את עצמו שלא ירגישו כלל שום איש שזה נעשה על ידי תפלתו.
♦
הנהגת חכמי הדור ההוא
ובאשר דרך של חוני המעגל לא ישרה בעיני חכמי דור ההוא לעשות כזאת בפרסום, לכן לא היה להם התפעלות כ"כ מאתו, ולא נהגו בו יקרא כאשר נהגו עמו הדור שהיה לפניו בעת הראשונה. לכן חשב חוני המעגל בלבו, אם בעיני חכמי הדור לא הוטב לקדש שם שמים בפרהסיא להודיע מעשי ה' וגבורותיו, א"כ למה לי חיים אחרי שאמרו נח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, באשר לנשמתו היה טוב ביותר להיות נשמתו צרורה בצרור החיים תחת כסא הכבוד בעוה"ב, ולא נברא בעולם הזה רק להטיב לאחרים למשוך לבבם ליראת ה' ולאהבה אותו. ואחרי אשר עתה לא נתקבל דרך זה ואין לי עתה מה לתקן בעולם, הלא יטב לפניו ביותר להסתלק מעוה"ז ולהיות בעוה"ב.
והוא ג"כ דומה לשיטה זאת שנחלקו בזה משה עם אהרן כנ"ל, אשר אהרן היה דרכו להתקרב לאנשים להטיב עמהם בעבודת ה', ומשה רבינו הכריע ביותר להסתיר דרכו ולא להיות מקורב לאנשים, ולהיות ירא שמים בסתר.
♦
להרגיש צרכי העניים ולבוא לאהבת ה'
ואחר זה אמרתי להתעורר להרגיש מחסור העניים על הוצאות של חג הפסח, וליתן כל אחד מעות חיטים לטובתם.
♦
בענין שחיטת הפסח
וכן אמינא להסביר טעם נכון על שחיטת הפסח שעשו ישראל במצרים, ראשית בכדי שעל ידי זה שיפזר כל אחד מעותיו לקנות השה בשביל לקיים מצות השי"ת, כאשר כתבנו לעיל הטעם דאמרה תורה בעולי לרגל דכתיב (שמות כג טו): 'ולא יראו פני ריקם', דבשביל זה שהוא מבטל אהבת ממונו בשביל אהבתו להשי"ת מתחזק אצלו אהבתו להשי"ת בכל לבו ונפשו, ונעשה הדביקות שלו בהרכבה מזגית, וכן הוא ג"כ במפזר ממונו בשביל לקיים מצות השי"ת לקראת הפסח, זה הוא מסמני מילתא בחיזוק אהבתו להשי"ת בלב ונפש.
♦
לבוא לאחדות ישראל וביטול משמשי ע"ז
ועוד שיאכלו אותו חבורות חבורות, זה הוא אות לאחדות ישראל שיאכלו אותו בדיבוק חברים ובהתקשרות אהבה זה לזה.
ועוד, הלא ידוע דשר של מצרים הסטין עליהם לומר מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי עכו"ם והללו עובדי עכו"ם, דבאמת גם בני ישראל ראינו דאצל טלה הוא ראש המזלות, והנהגת העולם הכל תלוי במזל, והבכורים של ישראל היו ג"כ משמשי עכו"ם, דהמצרים היו עושים עבודתם להעכו"ם ע"י הבכורים. ותנינן במס' ע"ז (נב:) וכן הוא בשו"ע (יו"ד סי' קמ"ו סע' יג) המבטל עכו"ם משמשיו ג"כ מותרין, ביטל משמשיו, משמשיו מותרין והעכו"ם אסורה, לכן בזה ששחטו את הטלה קרבן להשי"ת הרי זה ביטול להעכו"ם. ואחרי שביטלו להעכו"ם עצמה, לכן נעשו הבכורים של ישראל שהם משמשי עכו"ם מותרים ונשארו בחיים, ולכן כתיב (שמות יב יג) 'וראיתי את הדם ופסחתי עליכם', כי ע"י שחיטת הפסח נפדו הבכורים להצילם ממות לחיים.
אבל במצרים אומרים בהגדה של פסח: 'אלו עשה באלוהיהם ולא הרג את בכוריהם דיינו' - רצה לומר דאילו עשה מקודם שפטים באלהיהם היה מהראוי שישארו אח"כ הבכורים שלהם והיה דיינו, אבל על אחת כמה וכמה שראוי להודות להקב"ה שלא כן עשה הקב"ה, שמקודם הרג בכוריהם וביטל משמשיו ואח"כ עשה באלהיהם, כדכתיב (שמות יב יב): 'ועברתי בארץ מצרים והכיתי כל בכור' ואח"כ: 'ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים', וכל זה ידעינן דאיך הקב"ה משתדל הכל לטובת ישראל בעולם.
ועד הנה עזרנו רחמך ואל תטשנו ה' אלוקינו לנצח, וגם לנו יבוא גואל צדק במהרה ויבנה ביהמ"ק, ואז נאכל מן הפסחים ומן הזבחים, במהרה בימינו אמן סלה.
♦ ♦ ♦