ראש ישיבת בית מתתיהו
בעניין בדיקת וביעור חמץ[1]
א.פסחים ז. אמר רב יהודה, הבודק צריך שיברך. ברא"ש פ"ק סי' י' כתב וז"ל אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיברך. דלא תימא אינה כל כך מצוה כיון דאינה אלא לבער את החמץ מן הבית, ע"כ. לרא"ש היה קשה מה קמ"ל רב יהודה בשם רב דצריך שיברך. הרי דין זה ידוע שכל מצוה שאדם חייב לעשות מברך עליה. אמנם בדיקת חמץ אינו חיוב מהתורה, כיון שאליבא דכל הראשונים חוץ מרש"י לומדים שהפסוק תשביתו שאור מבתיכם עוסק בהשבתת חמץ אחרי זמן איסורו, ואילו קודם זמן איסורו אין מצות השבתה וכילוי לחמץ. ומה שצריך להוציא מרשותו או להפקירו כל זה בתורת הכנה שלא יהיה בפסח ברשותו חמץ שלו ויעבור עליו. יש ראשונים דס"ל דחמץ שאינו מצוי לא עוברים בבל יראה ובבל ימצא, ולדבריהם אין חיוב מהתורה לבדוק כי החמץ שלא מצוי לא עוברים עליו אע"פ שנמצא. ועוד, שמהתורה מספיק שמבטל את החמץ שברשותו ושוב לא עובר עליו. אמנם חז"ל אמרו שהבודק צריך שיבטל וגם אמרו שהמבטל צריך לבדוק ולבער החמץ. עכ"פ מצאנו שמדרבנן צריך בדוקא לבדוק את החמץ. ואשר ע"כ קשה השאלה מאי קמ"ל שיברך דדין זה שמברכים אשר קדשנו במצוותיו וציונו גם על מצוה דרבנן גם היא מימרא בגמ' בשבת על מצות הדלקת נר חנוכה. וכיון שמדרבנן ודאי שחייב לבדוק ולבער לכן פשיטא שהבודק צריך לברך.
מתרץ הרא"ש שהיה מקום לטעות שאין מברכים על החיוב לבדוק כי אינה מצוה כל כך, כיון שאינה אלא לבער את החמץ מן הבית, וצ"ב מה ענין של מצוה גמורה למצוה שאינה כל כך מצוה. ביאור דברי הרא"ש שהיה מקום לומר שאין קיום מצוה בעצם מעשה בדיקת החמץ. הסיבה שחז"ל חייבו לבדוק אינו מכיון שקבעו את הבדיקה למעשה מצוה אלא כל הבדיקה היא הכשר והכנה שבפסח לא יהיה חמץ, זה הביאור 'אינה מצוה כ"כ שאינה אלא לבער החמץ מן הבית', התכלית היא שלא יהיה בבית חמץ וחייבו חכמים שאדם ידאג שיהיה מצב זה ואם כל המצוה היא רק הכשר הרי שאין המעשה מוגדר כמעשה מצוה שצריך לברך עליו.
נקח לדוגמא בדיקה מתולעים, גם בדבר שהוא בחזקת מתולע ויש חיוב לבדוק, אעפ"כ הבדיקה וסילוק התולעים היא לא מצוה. ואפי' כאשר חייב לאכול הבדיקה אינה מצוה, היא רק הכשר שיוכל לאכול אבל מעשה הבדיקה אינו מצוה שעומדת בפני עצמה.
אשר ע"כ למסקנה צ"ל שאינו כן. אלא מעשה בדיקת החמץ הוא קיום מצוה מדרבנן. ובדומה לשיטת רש"י בביאור המצוה תשביתו שאור מבתיכם שיש קודם הפסח מצות עשה להשבית את החמץ ואינו רק הכנה והכשר, כן הוא לכו"ע מדרבנן. חיוב הבדיקה הוא מעשה מצוה ויש בו קיום של פעולת מצוה. זה השמיענו רב יהודה בשם רב בזה שאמר הבודק צריך שיברך.
♦
ב.
נראה להביא ראיה מהגמ' לזה שהבדיקה איננה רק הכשר אלא קיום מצוה חיובי, בגמ' בפסחים ד: איבעיא להו המשכיר בית לחברו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מהו, מי הוי כמקח טעות או לא. הגמ' מסתפקת מדין ממוני שהמשכיר עבר על תנאי השכירות, האם יש דין מקח טעות בזה שלא קיים את התנאי שהם קבעו שהמשכיר צריך לתת לשוכר בית אחרי שבדק אותו מחמץ. כמובן שמצב זה מחייב עכשיו את השוכר לטרוח בבדיקת הבית ואת זה רצה השוכר למנוע ולכן קבע תנאי עם המשכיר שיתן לו את הבית אחרי בדיקה. והגמ' מסתפקת האם אי קיום התנאי יגרום למקח טעות.
הגמ' אומרת שאינו מקח טעות כי ניחא ליה לאיניש לקיים מצוה עיי"ש בפרטי הדין. המסקנה של הגמ' מבוססת על אומדנא שאדם מוכן להתאמץ ולעשות יותר ממה שהיה חייב לעשות מצד חיובי הממון, כאשר ע"י המאמץ הוא מקיים מצוה שמוטלת עליו. אם ניקח לדוגמא בדיקת תולעים. כאשר ידוע על ירק מסוים שהוא נגוע בתולעים ולכן חייב לבדוק אותו לפני האכילה, נעמיד את ספק הגמ' בענין זה. כאשר אדם יזמין מהחנות ירק שהוא בדוק מתולעים והירקן שלח לו ירק לא בדוק. וכי יעלה על הדעת שנפסוק שאינו מקח טעות כי ניחא ליה לאיניש לקיים מצוה של בדיקת תולעים. ברור שלא נאמר כך. כי בדיקת תולעים אינה קיום מצוה אלא רק הכשרה והכנה לאכול. לכן כאשר לאדם אין ירק מתולע לא חסרה לו מצוה. ואין לאדם לרצות שיהיה הירק שלו מתולע כדי לקיים מצות בדיקה, כל זה משום שהבדיקה היא רק הכשר שלא היו תולעים. סברת הגמ' דמשום שניחא ליה לשוכר לקיים מצוה של בדיקת חמץ ולכן אין זה מקח טעות בזה שנתן לו המשכיר בית לא בדוק במקום בדוק. סברא זו מוכיחה שחיוב בדיקת חמץ יש בו מעשה מצוה חיובי שהבודק מקיים מצוה מדרבנן בקיום בדיקת החמץ. וכמו הדלקת נר חנוכה דהיא קיום מצוה מדרבנן, כך גם קיום מצות בדיקת חמץ היא קיום מצוה מדרבנן.
למתבאר הרא"ש ביאר דחידוש הגמ' שהבודק צריך לברך, הוא גופא החידוש שדיברנו שבדיקת חמץ היא מצוה חיובית מדרבנן ולא רק הכשר מצוה, הר"ן (דף ג: מדפי הרי"ף ד"ה הבודק צריך שיברך). הקשה וז"ל ואם תאמר פשיטא ולמה לא יברך כשם שמברך על כל המצוות כולם. וי"ל דהא קמ"ל דאע"ג דביעור חמץ עיקר המצוה, אפילו הכי משעה שהוא מתחיל בה, דהיינו בשעת הבדיקה מברך עליה, ומיהו אין מברכין לבדוק אלא לבער שעיקר כונת הבדיקה הוא הביעור, עכ"ל.
חזינן בדברי הר"ן דמה שנקט הרא"ש בתורת חידוש, דבר זה הוא פשיטא לר"ן, דהיינו לר"ן פשיטא שיש מצוה דרבנן לבדוק ולבער את החמץ מן הבית קודם לפסח. זוהי מצוה חיובית ולא רק הכשר מצוה לסלק את החפץ כדי שלא יעבור עליו בפסח, אולי היה זה פשיטא לר"ן מכח הראיה שהבאנו דהניחותא לקיים את חיוב הבדיקה מבטל את מקח הטעות שהמשכיר לא קיים את תנאי השכירות שהשוכר יקבל בית בדוק. לכן הר"ן כתב דיש חידוש אחר בדברי הגמ' על הברכה בבדיקת החמץ. קודם נעסוק בדברי הרא"ש שחיוב הברכה תלוי בזה שנתחדש שחיוב בדיקת חמץ הוא קיום מעשה מצוה חיובי.
♦
ג.
בשו"ע סי' תל"ו בתחילתו. המפרש מיבשה לים או יוצא בשיירא, ואינו מניח בביתו מי שיבדוק. תוך שלשים יום זקוק לבדוק. מוסיף כאן הרמ"א ואומר ולא יברך אז על ביעור חמץ. בדין של יוצא מביתו קודם הפסח תיקנו חכמים שתי תקנות. האחת תקנה זו שהבאנו. היוצא מביתו תוך שלשים יום. אפילו יצא שלא על מנת לחזור לפסח אעפ"כ כיון שהוא היה בביתו בתוך שלשים יום לפסח, לכן חל עליו חיוב לבדוק את ביתו קודם שיוצא את ביתו. תקנה שניה תיקנו חכמים, היוצא מביתו קודם שלשים יום מלפני הפסח ודעתו לחזור לפסח חייב לבדוק בדיקת חמץ קודם שיוצא מביתו. בביאור הלכה שם מביא שלש דיעות בראשונים ענין חיוב ברכה על בדיקת החמץ לפי תקנות אלו. דעה אחת היא כדעת הרמ"א שאין דין ברכה על הבדיקה לפי שתי התקנות של יוצא מביתו. דעה שניה שיש חיוב ברכה על הבדיקה מדין שתי התקנות ודעה שלישית שהיוצא מביתו בתוך שלשים יום חייב לברך על הבדיקה אולם היוצא מביתו קודם שלשים יום ודעתו לחזור, חייב אמנם לבדוק אבל לא יברך על בדיקה זו.
נדבר בקצרה על שלשת הדעות. הדעה הראשונה שאינו מברך על כל בדיקה שבודק שלא בזמן הבדיקה. י"א שהטעם כיון שמברכים רק על הבדיקה בזמנה. ולפי"ז מובא במשנה ברורה (סי' תל"ג ס"א ועין בשער הציון אות ה') דעת אחרונים דס"ל דאם בדק בלילה קודם ליל י"ד כדין לאור הנר אעפ"כ חייב לחזור ולבדוק בליל י"ד. מבואר לפי שיטה זו דבבדיקה קודם י"ד לא מקיים בבדיקה את המצוה מדרבנן של בדיקה. ולפיכך אע"פ שעשה מעשה בדיקה טוב בלילה לאור הנר, אעפ"כ צריך לחזור ולבדוק בליל י"ד כי בבדיקה קודם לא קיים את מצות הבדיקה. צ"ל לפי"ז דיש אופנים שחיוב הבדיקה הוא רק הכשר מצוה ויש אופנים שהבדיקה היא קיום מצוה. וס"ל לאחרונים אלו שבתורת קיום מצוה לא תיקנו רק בזמנו דהיינו ליל י"ד. דעה אחרת בזה יש אומרים שהחסרון בבדיקה קודם זמנה הוא בזה שאין חיוב של ביעור מיד למחרת הבדיקה, שהרי החמץ מותר בהשתמשות. ומשום כך אין לברך לבער חמץ שהרי אין הבדיקה תחילת הביעור. קשורה הסברא לדברי הר"ן. [אמנם גם לשיטות דס"ל דבדיקה קודם ליל י"ד אין בה קיום מצוה אפשר דס"ל דמפרש ויוצא בשיירא יהיה חיוב ברכה, כיון דאמנם כאשר נמצא בביתו עד הפסח בכה"ג נקבע זמן לקיום המצוה והוא בליל י"ד. אולם ביוצא בשיירא, כיון שעוזב את ביתו לכן זמן חיוב הבדיקה הוא ליל האחרון לפני יציאתו מביתו. אשר ע"כ י"ל לפי"ז שנעשית הבדיקה בזמן שקבעו חז"ל ולכן יש בבדיקה קיום מצוה].
הדעה השניה שמברך על הבדיקה בשתי התקנות סוברת שכל אחת משתי התקנות היא מצוה מדרבנן, וגם בדיקה זו אינה רק הכשר מצוה אלא קיום גמור מדרבנן ולכן חייב בברכה גם תוך שלשים יום וגם בבדיקה של קודם שלשים יום.
הדעה השלישית בראשונים מחלקת בדין ברכה על בדיקה של מפרש ויוצא בשיירא בין התקנה לבדוק ביוצא בתוך שלשים יום שבזה חייב בברכה, לבין יוצא מביתו קודם לשלשים יום, דאע"ג דתיקנו חכמים שחייב לבדוק אפי' ביוצא קודם שלשים יום כאשר דעתו לחזור לפני פסח, אעפ"כ לא מברך על הבדיקה. מוכח בדעת ראשונים זאת דס"ל דחיוב הבדיקה כדי שיהיה מצוה וחייב בברכה לא צריך להיות דוקא בדיקה בליל י"ד, ואעפ"כ בחייב בבדיקה קודם לשלשים יום לא מברך.
בהכרח מוכח החילוק שיש אופנים שתקנת הבדיקה נתקנה בתורת קיום מצוה מדרבנן ובאופנים אלו חייב לברך. ומצד שני יש אופנים שאמנם חכמים חייבו לבדוק אולם הבדיקה לא קיבלה דין שהיא קיום מצוה חיובית ולכן לא מברכים על בדיקה זו. הטעם לסברת הראשונים דס"ל דדוקא בקיום בדיקה שבתוך שלשים יום יש קיום מצוה יש לבאר ע"פ היסוד של דין חיוב שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. ביאור ענין זה הינו שענין שלשים יום קודם הרגל הוא דין דומה לערב שבת כלפי שבת. ערב שבת הוא זמן הכנה לשבת ויש דברים שחייבים בו ויש דברים שאסורים בו. הדין בזה לא תלוי במשך מספר השעות של ערב שבת ואין חילוק בין ימים קצרים לארוכים. הגדר בזה הוא שזמן זה של ערב שבת הוא זמן הסמוך והמסונף לשבת בתורת זמן המיועד להכנות לשבת. כך גם בשלשים יום שקודם לרגל. זמן זה הוא מסונף לרגל בתורת זמן המיועד להכנות לרגל. בדין שואלין קודם לרגל מביא המשנה ברורה דעות שדין זה הוא רק בפסח שיש בו הרבה הלכות שצריכות הכנה. במשנה למדנו שעושה סוכתו תוך שלשים יום חשיב סוכה לשם סוכה. וצ"ב מנין שיש בסוכות ענין של זמן שלשים יום לפי הדיעות שלא חייב ללמוד קודם סוכות שלשים יום, לדברנו מבואר שפיר. יסוד הדין של שלשים יום הוא דתקופה זו היא זמן המסונף ומיועד לרגל לשם הכנה. זהו יסוד הדין בכל הרגלים ולכן משה רבינו הזהיר על פסח שני שלשים יום לפני כן, אע"פ שגם בפסח שני אין בו ריבוי הלכות שחייבים לשאול קודם שלשים יום. לכן גם העושה סוכה בתוך שלשים יום חשיב עושה בימים שנועדו להיות מכינים את הסוכה ולכן הסוכה כשרה. מה שחייבים לשאול ולדרוש הוא גם תולדה מזה. שהרי אי אפשר לקבוע כמה זמן לפני הפסח חייבים לשאול בעניני הפסח כאשר לא קובעים כמה זמן צריך להקדיש לזה בכל יום. אלא קודם נקבעו ששלשים ימים אלו הם ימי הכנה. אח"כ קבעו שמכיון שיש בפסח הלכות רבות לכן חייב אדם לנצל את כל ימי ההכנה כדי לשאול, וכל אחד לפי צרכיו שלו יקבע איך לחלק את הלימוד במשך הזמן של שלשים יום.
נחזור לבאר את דעת הראשונים. בתקנה של בדיקה בתוך שלשים יום. בדיקת החמץ נעשית בזמן שיש לו דין של זמן ההכנה לפסח. לכן שייך שתינתן בזמן זה חיוב של קיום מצוה שהיא ממצוות הפסח, אולם בדיקה שמקיימים קודם לזמן הזה, סוברים ראשונים אלו כיון שאין הזמן קשור לזמן הפסח לכן לא שייך שתהיה תקנה שמעשה הבדיקה הוא ממצוות הפסח, כי אין שייכות לזמן זה עם פסח, לכן בהכרח לפי סברת ראשונים אלו התקנה לבדוק קודם שלשים יום לא נאמרה בתור תקנה של מצוה אלא תקנה של חיוב והכשר, וכמש"נ.
♦
ד.
בשו"ע סי' תל"ו ס"ג. ישראל שיוצא מבית אינו יהודי תוך שלשים יום ונכנס לבית אחר בעיר זו או הולך לעיר אחרת, אינו צריך לבער בית האינו יהודי, שהרי יקיים מצוות ביעור באותו בית אחר. אבל אם הוא מפרש או יוצא בשיירא ולא יכנס בפסח בבית. יש מי שאומר שחל עליו חובת הביעור כיון שהוא תוך שלשים יום, וצריך לבער בית האינו יהודי, שהוא יוצא ממנו, כדי לקיים מצות ביעור, ע"כ.
בהלכה זו מוכח היסוד שאמרנו שחיוב בדיקת החמץ וביעורו אינו רק הכשר להכנה שלא יהיה חמץ ברשותו באופן אסור. אלא יש בזה קיום מצות עשה מדרבנן. למדנו כאן, שכאשר יוצא יהודי מבית אינו יהודי ונכנס לבית אחר אינו צריך לבדוק ולבער את הבית שהיה בו, מבואר שאע"פ שנשאר בבית חמץ שהיה שלו, אעפ"כ אין איסור אפילו מדרבנן להשאיר את הבית עם החמץ, כיון שהבית הוא של עכו"ם והישראל כבר לא גר בבית זה. לכן אין בזה איסור להפקיר ולעזוב חמץ שלו אע"פ שהחמץ היה שלו. זהו חמץ ברשות עכו"ם. אעפ"כ אומר המחבר בשו"ע, דאם לא נכנס לבית אחר חייב היהודי לבדוק ולבער את הבית. ונותן לזה טעם כיון שחל עליו חובת הביעור. אילו היתה בדיקת חמץ וביעורו רק דין של הכשר והכנה שלא יהיה איסור של חמץ בפסח, לפי"ז לא היה סביר שיהיה דין כזה, שחייב לבדוק כיון שחל עליו חיוב הביעור, גם לא היתה חלה עליו חיוב בדיקה כיון שאין איסור להשאיר את הבית בלא בדיקה. אלא מוכח כמוש"נ שחיוב בדיקת וביעור חמץ הוא חיוב של קיום מצוה חיובית לעשות קיום מצוה דרבנן של ביעור החמץ. יש חלות חיוב שנתחייב בקיום המצוה ויש דינים למי שכבר חלה עליו המצוה שלא יפטור את עצמו מהמצוה.
נביא מהשו"ע ראיה לדין שמחדש החק יעקב. בסוף סימן תל"ג אומר הרמ"א בשם המהרי"ו, הכיסים או בתי יד של בגדים שנותנים בהם לפעמים חמץ צריכין בדיקה, ע"כ. הלכה זו כוללת כל כלים שמחזיקים בהם לפעמים חמץ שצריכים בדיקה. לכן דין זה כולל תיקים, ילקוטים, תרמילים, מזוודות וכדו'.
אומר הח"י על דין זה 'ולא יברך על בדיקה זו'. לפמש"נ כוונתו שאין לבדיקה של דברים אלו תקנה של קיום מצוה, אלא רק חיוב לבדוק ולא מקיים מצוה חיובית, לכן אין חיוב לברך על בדיקה זו.
אם לא היינו אומרים כך, אלא היתה זו קיום מצוה דרבנן לבודק כיסים, והיה חייב ברכה, לפי"ז לא היתה מעשית ההלכה בשו"ע של יוצא מבית עכו"ם ולא נכנס לבית אחר, שבכה"ג לא יקיים מצות ביעור. שהרי יש לו כיסים ותיקים וקופסאות וכד' שיקיים בזה מצות בדיקה וביעור. אלא נראה מוכח כמוש"כ החק יעקב דבבדיקה זו לא מקיים מצוה.
הטעם לזה י"ל. דסמכו חכמים את התקנה לבער חמץ בפסח מרשותו אע"פ שהפקיר או ביטל, על מש"כ בתורה תשביתו שאור מבתיכם. חיוב זה הוא להשבית את החמץ מרשותו, מביתו ודומה לבית, דהיינו נכסים דלא ניידי. בביעורם יש קיום מצוה דרבנן לקיים תשביתו שאור מבתיכם. [יש בזה אריכות לבאר דין הברכה וההפסק במי שיש לו שני בתים ואכמ"ל].
♦
ה.
הבאנו את דברי השו"ע לגבי ישראל היוצא מבית אינו יהודי בתוך שלשים יום לפני הפסח. אומר המחבר דכיון שהתחייב במצות ביעור לכן אם לא יהיה לו בית אחר שיקיים בו מצוות ביעור, אזי חייב לקיים את חיובו בבית שעוזב. אלא דיש מקום לתמוה איך שיייך שתתקיים מצות הביעור בבית זה. הרי הבית הוא של עכו"ם והישראל השוכר יצא מן הבית. א"כ כיון שבפסח אין לישראל שייכות לרשות זו לכן נראה שאין כלל קיום מצוה של ביעור אפילו שעושה את הבדיקה כאשר הבית עדיין שכור בידו. משום שאע"פ שמעשה הבדיקה הוא קיום מצוה מדרבנן אבל החפצא של המצוה הוא שבודק את הבית מחמץ לפסח.
באמת הרמ"א מדבר על שאלה דומה. אחרי דברי המחבר כותב הרמ"א אע"פ שהאינו יהודי יכנס לבית בפסח. וי"א שאינו צריך כשנכנס בו האינו יהודי, ע"כ. במשנה ברורה בס"ק ל' הוסיף וכתב על מש"כ הרמ"א שיכנס שם נכרי 'ויביא שם חמצו'. נראה שבא לבאר שאפילו כאשר יבדוק הישראל ויבער את החמץ ישאר הבית עם חמץ. נמצא שלא הועילה הבדיקה והביעור שתהיה הרשות בלא חמץ, אעפ"כ אומר הרמ"א בדעה הראשונה שמקיים ביעור כזה שמבער את החמץ שלו. מצד שני בצד השני של דברי הרמ"א, י"א שאינו צריך כשנכנס שם הנכרי הביא במשנ"ב ס"ק ל"ב בשם החק יעקב שאפי' לא נכנס הנכרי אינו צריך כיון שהישראל הפקיר את חמצו. לפי"ז הרמ"א בדעת היש אומרים סותר לגמרי את דברי המחבר וס"ל דאין קיום מצות ביעור בבית שיצא ממנו הישראל כיון שהוא הפקיר את חמצו.
אולם בדעת המחבר אנחנו עומדים בשאלה איך יש צד שכן מקיים את חיוב הביעור בבית שהוא בבעלות של עכו"ם והישראל שהיה שוכר בו כבר אינו שוכר בפסח. שהרי קיום הדין של ביעור החמץ נמדד שיהיה ביעור בפסח.
מכח הקושיא החמורה היה נראה לדחוק בדברי המחבר ולומר דמה שכתב לחייב את השוכר בבדיקה, כוללת שהשוכר חייב להשאיר את הבית או חלקו בשכירות שלו לימי הפסח כדי שיקיים את מצות הביעור שהתחייב בה. אלא דהדבר נראה דחוק כי אין בדברי המחבר רמז לזה וחסר הוא מן הספר. אלא דאעפ"כ נראה להקל קצת מן הקושי שיש בזה שהמחבר סתם ולא פירש להדיא שצריך להמשיך ולשכור את הבית או חלקו לפסח.
♦
ו.
יש לעיין על המדובר במקרה של השו"ע האם ימי השכירות של הישראל נגמרו בתוך השלשים יום, או שימי השכירות היו עד אחרי הפסח אלא שהישראל מבקש לסיים את השכירות קודם הזמן.
נלענ"ד דאם זמן השכירות נגמר לפני הפסח ודאי שלא חל חיוב בדיקה וביעור שלשים יום קודם הפסח אע"פ שהבית עדיין נמצא בשכירות של הישראל. ויעויין בסוף סי' תל"ו במשנה ברורה שהביא מחלוקת בין הקדמונים האם חייב לבדוק בי"ד מקומות שהוא רוצה למחר בי"ד למכור לעכו"ם. יש דעות דאע"ג שהמקומות שייכים לישראל בליל י"ד, בזמן שחייב בבדיקה, אעפ"כ כיון שרוצה למכור את המקום לעכו"ם קודם הפסח, לכן אינו חייב לבדוק ולבער. בנידון זה המקום בשעת החיוב הוא של ישראל ומצד קנינו בשעה זו הוא ישאר בידו גם בפסח, אלא שיש בכוונתו למכור למחר קודם הפסח את המקום לנכרי. וכאמור יש פוסקים שאעפ"כ פטור מבדיקה וכן היה המנהג בדורות הקודמים. והטעם כאמור כי הוא עתיד למכור את המקום מחר קודם ביעור חמץ.
למתבאר ק"ו בנו של ק"ו כאשר אין לישראל זכות ממונית בבית בזמן הפסח, כיון שזמן השכירות נגמר קודם הפסח. בנידון זה הבעלות של הבית לעכו"ם אינה התחדשות שתהיה מחר והיא לא רק כוונה לעשות למחר בי"ד, אלא כך היא זכות הממון בשעה שצריכה לחול חובת הבדיקה שהרשות שייכת בפסח לבעלות ולהשתמשות של הנכרי ולא של הישראל. נראה דבכה"ג לכו"ע לא תחול מצות הבדיקה ברשות שבלא מעשה היא לא תהיה ביד ישראל בימי הפסח. אשר לפי"ז צריך לכאורה להעמיד את דברי השו"ע בישראל שיש לו זכות שכירות שתימשך עד אחרי הפסח אלא השוכר מבקש לחדש ולגמור את השכירות קודם זמנה. בזה אומר המחבר, כיון שהתחייב במצות בדיקה וביעור בשעה שהוא שוכר וזכות השכירות נמשכת עד אחרי הפסח, ועכשיו רוצה הישראל לבטל את השכירות. פוסק על זה המחבר דכיון שחלה עליו מצות הבדיקה והביעור, אסור לו להפקיע את החיוב שחל עליו כיון שהוא צריך לקיים את מצות הבדיקה והביעור. לפי"ז אין בזה כ"כ דוחק שלא הזכיר המחבר שישאיר את השכירות הקיימת בידו כיון שא"צ לחדש ולקנות זכות בבית לפסח, אלא להיפך צריך להשאר במצב הקיים כדי לקיים את המצוה שחלה עליו.
ואשר לפי"ז דברי הרמ"א יתפרשו, דאם העכו"ם נכנס לבית לפסח, אע"ג שהבית הוא בשכירות של ישראל, אולם כיון שלמעשה העכו"ם מכניס חמץ לבית לכן מביא בזה הרמ"א מחלוקת. די"א שחייב בבדיקה כי הרשות הממונית היא של ישראל. אולם י"א דכיון שהרשות לא תהיה מבוערת מחמץ לכן אין קיום של מצות הבדיקה ולכן אין חיוב בדיקה כאשר העכו"ם נכנס לבית עם חמצו, וממילא כבר לא צריך להשאיר את הבית ברשותו. אע"ג שהקלנו מהדוחק אעפ"כ סתימת הדברים צ"ע, אלא דנשארת השאלה וכי יש קיום מצוה של בדיקה וקיום מצות ביעור בבית שיהיה בפסח ברשותו של עכו"ם, וכמוש"נ.
♦
ז.
יש להעיר לגבי חיוב בדיקה של בחורים בחדרי הפנימיה שהם דרים בהם. החזו"א והרב מפוניבז' נחלקו לגבי זכויות הבחורים בהשתמשות בנכסי הישיבה לצרכיהם. החזו"א נקט שיש להם זכויות בדומה לשוכרים שמשתמשים בזכות. הרב מפוניבז' נקט שהבחורים הם כסמוכים על שלחנו שאין להם זכויות בתשמישים.
כתולדה ממחלוקת זו נחלקו היכן להדליק נר חנוכה. החזו"א סבר שבחורים צריכים להדליק בבית שהם ישנים בו, ואילו הרב מפוניבז' נקט שמדליקים במקום האכילה בחדר האוכל. כך נהגו בזמנו בישיבת פוניבז' מקומו של הרב מפוניבז'.
כיום פשה המנהג בכל הישיבות כדברי החזו"א והבחורים מדליקים בחדרי הפנימיה או בפתח הכניסה לפנימיה. נראה שהנידון האם בחורים חייבים בבדיקה תלוי גם בשאלה זו. דאם יש לבחורים זכות השתמשות לפי"ז חל עליהם חיוב בדיקת הרשות, ואילו אם הם כסמוכים על שלחן הישיבה הם אינם חייבים בבדיקה. לפי"ז לפי הנוהג כהחזו"א בנר חנוכה היה צריך להיות לבחורים את הדין המבואר בשו"ע שחל עליהם החיוב בתוך שלשים יום ויוצאים מהבית ואינם נכנסים לבית אחר, והיה צריך לפי המחבר לחייב בבדיקה.
אלא שהעיר על זה אחד התלמידים, דלפימש"נ דאם נגמרת השכירות קודם הפסח אזי לא חל חיוב. י"ל דיציאת הבחורים מהישיבה בימי הפסח היא הפסקת זכות ההשתמשות שלהם בפסח ולכן לא חל עליהם לכתחילה חיוב בדיקה וביעור, כיון שהבית לא ישאר ברשות בפסח, ואינו דבר מחודש אלא לכתחילה נקבעה זכותם רק לימי זמן הלימודים ולא לבין הזמנים.
♦ ♦ ♦