הרב דוד לוי
כולל פוניבז'

בעניין ההולך למול את בנו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו

א.
גדר דבר וסעודת מצוה
מתניתין דפסחים (מט, א): "ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו. אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו - יחזור ויבער, ואם לאו - מבטלו בלבו".
ודין זה נפסק בשו"ע (או"ח תמד, ז): "ההולך ביום ארבעה עשר לדבר מצוה, כגון למול את בנו, או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בביתו, אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו, יחזור ויבער. ואם לאו, יבטלנו בלבו". ובשו"ע מבואר, דההיתר להולך לאכול סעודת אירוסין, היינו רק החתן ההולך לבית חמיו. אמנם הרמב"ם (חמץ ומצה ג, ט) כתב דהוא הדין ההולך לכל ההולך לסעודת מצוה[1], ולאו דווקא חתן הסועד בבית חמיו: "מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור לעשות מצוה, או לאכול סעודה של מצוה, כגון סעודת אירוסין ונשואין ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו".
והנה המשנה ברורה (שם סקכ"ג) בשם מגן האלף (סק"ב) כתב: "ולסעודת ברית מילה, משמע דלא מקרי מצוה לענין זה לבטל מצות ביעור". ובשער הציון (סקי"ז) כתב דפשוט הוא וכן מוכח מלשון המשנה. ונראה כוונתו דמכך שנקטה המשנה ההולך 'למול' את בנו, ולא נאמר שהולך לאכול 'סעודת ברית מילה' של בנו, וכפי שכתבה לגבי סעודת אירוסין בבית חמיו, עכ"ד. אמנם צ"ע בטעמא דמילתא, דהלא וודאי שסעודת ברית מילה, הוי סעודת מצוה (ראה מ"ב סימנים - תע סק"י; תצב סק"ה; תקסח, טז; שם סקי"ט; שם סק"כ; תרמ סקל"ד).
ונראה דהדברים תלויים בנידון דלעיל, דלשיטת הרמב"ם שכל סעודת מצוה מתירה לבטל את החמץ בלב, הוא הדין שאף סעודת מילת בנו מתירה לעשות כן, שלא גרע מהולך לאכול סעודת אירוסין של אחר. אמנם למה שכתב השו"ע כפשטות המשנה, שההיתר הוא רק לחתן עצמו ההולך לאכול בבית חמיו, אם כן אפשר שאין להוסיף על כך, וההיתר הוא רק בהולך למול את בנו, ולא בהולך לאכול סעודת מילת בנו.
♦
ב.
מדוע ההולך למול את בנו לא יפטר מתשביתו מדין עוסק במצוה
יש לעיין, מדוע ההולך למול את בנו לאחר ו' שעות, שהדין הוא שצריך לחזור ולבער, משום שאינו יכול לבטל, דאף שיש עליו מצות תשביתו, מכל מקום מדוע לא יפטר מביעור חמץ של ערב פסח, מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה (סוכה כה, א ועוד).
והנה שיטת רש"י (פסחים ד, א ד"ה בין; ב"ק כט, ב ד"ה משש), שמשש שעות ולמעלה עובר באיסור בל יראה[2]. ולפי זה וודאי שלא קשיא מידי, שכן עוסק במצוה אינו פוטר מן הלאוין ומן האיסורין. אמנם להסכמת הפוסקים שאין עובר בו' שעות בבל יראה, עדיין יקשה מדוע לא יפטר מן הביעור מדין עוסק במצוה שהולך למול את בנו. [ובתוס' סוכה כה, א ד"ה שלוחי, מבואר דאף ההליכה נחשבת לעוסק במצוה, כל שאינו יכול לקיים שניהם, עיי"ש].
וביותר יש לעיין, דהלא בפשוטו חיוב מילה חל עליו עוד קודם שחל עליו חיוב תשביתו, שכן חיוב מילה חל מנץ החמה (מגילה כ, א), ובפסחים (ד, א) תניא: "כל היום כולו כשר למילה". ואילו עשה דתשביתו חל רק מחצות. ומדוע שלא יעדיף את מצות מילה, שנתחייב בה עוד קודם שנתחייב בעשה דתשביתו לבער את החמץ.
♦
ג.
יסוד האחרונים שחיוב מילה זמנה כל היום בשונה מתשביתו
יש יסוד גדול בגדר חיוב מצות מילה, המתבאר בס"ד בדברי המגן אברהם (ס"ק יא). ובהקדם, כתב המשנה ברורה (שם סקכ"ט) בשם המגן אברהם: "ומיירי שהוא עדיין בשעה חמישית שיכול לבטל, אבל אי קאי כבר בשעה ששית ע"כ יחזור לבער, שהרי אז אינו ברשותו לבטל, ואף על גב דעי"ז יתבטל מצות מילה, עשה דתשביתו חמיר טפי שהוא עובר עליה בכל רגע, משא"כ במילה ואינך", עכ"ל. הרי שעשה דתשביתו דוחה את מצות מילה, לפי שעובר עליו כל שעה ושעה, בשונה ממילה.
והאחרונים השיגו על דברי המגן אברהם[3], וכתב השער הציון (סקכ"ד) לבאר את דברי מג"א על פי יסוד נפלא: "ועיין באחרונים שגמגמו בדבריו, שהרי מילה גם כן החיוב בכל עת למול. ולעניות דעתי הצדק עם המגן אברהם, שבמילה אף שחיובה ביום השמיני, מכל מקום זמנה הוא כל היום אלא שזריזין מקדימין, מה שאין כן העשה דתשביתו הוא מתחיל תכף לאחר חצות ואם כן חיובה קודם, ואף דעל ידי זה שיבער ממילא ידחה לבסוף המילה על יום אחר, לית לן בה[4] וכו'. ועיין באבן העוזר דחולק על מגן אברהם. וכדברי מגן אברהם מבואר בהדיא בחידושי מהר"ם חלאוה, עיין שם בפירושו ובפסק הלכה, ומטעם דקדים איסורא דחמץ, וכונתו כמו שבארנו מתחלה".
ומבואר גדר יסודי במצות מילה, שאף שזמנה מתחיל מהנץ החמה, מכל מקום לא חל על האב חיוב למול כל רגע ורגע שמבטלו, אלא שיש עליו חיוב למול ביום השמיני, וזמנו מעיקר הדין כל היום, אלא שיש דין זריזין מקדימין למול מתחילת היום (ראה פסחים ד, א). בשונה מתשביתו, שהחיוב הוא בכל רגע ורגע שמבטל את הביעור.
וכיסוד זה מבואר להדיא בחידושי הגר"ח (על הש"ס פסחים ד, א) שהביא את קושיית הצל"ח על המגן אברהם מאי שנא מצות מילה, שיש בה דין זריזים, למצות תשביתו שחייב להשבית את החמץ בתחילת זמן הביעור.
והובא בשם הגר"ח: "ונראה דלא קשה כלל, דהנה באמת אחר יום שמיני עובר בכל רגע ורגע, וכמו שנחלקו הרמב"ם והראב"ד (בהל' מילה פ"א ה"ב) אם הוא באזהרת כרת בכל שעה ושעה או לא, ובע"כ דכל רגע עובר, וזה לאו דוקא לאחר שהגדיל דאף קודם שהגדיל הוא כן, אלא דקטן אינו באזהרה, והחיוב על האב למולו, וגם הנימולים לאחד תיכף כשנולד מתחיל החיוב למולו ועובר בכל שעה ושעה, ורק במילת שמיני אינו עובר בכל רגע ורגע, דיש חילוקי דינים בין מילה בזמנה ובין שלא בזמנה, והיינו משום דמילה בשמיני הוא שקבעה התורה זמן ויום למצות מילה וכל היום זמנו הוא, אבל לאחר יום שמיני וכן הנימולים לא' אין כאן קביעת זמן, אלא שמיום זה ואילך מתחיל החיוב וחייב בכל שעה ושעה ועובר בכל שעה ושעה שאינו מקיים המצוה, וכן התשביתו, יום ראשון הוא זמן שממנו מתחיל החיוב להשבית, ועובר בכל שעה ושעה וכדברי המ"א".
[לביאור נוסף בדברי המגן אברהם, ראה במשמרת חיים פסח סי' ז'].
♦
ד.
יישוב הקושיא מדוע אין עוסק במצוה בהולך למול את בנו
מעתה יש לומר, דלא נדון את ההולך למול את בנו כעוסק במצוה שפטור מן המצוה, שכן תשביתו חמיר מינה שעובר כל רגע ורגע, בשונה ממילה, ולכך מניח את המילה ועוסק בתשביתו והמילה תדחה מאליה, וראה הערה[5].
ובשער הציון הוסיף על כך, דחיוב תשביתו חל קודם מצות המילה, שכן מילה זמנה כל היום, וכל שמל בסוף היום נחשב שקיים בשלימות את מצות מילה ביום השמיני, מה שאין כן במבטל עשה דתשביתו, שעובר כל שעה ושעה מחצות היום והלאה כשאינו מבער. נמצא שחיוב תשביתו קודם, והוא חמור טפי. ומשום כך אין לדון דין עוסק במצוה במילה לגבי מצות תשביתו, שכן חמץ חמיר טפי שעובר כל רגע ורגע, ואף קודם לזמן חיוב מילה.
אך עדיין צריך ביאור מדוע כתב השער הציון: "מה שאין כן העשה דתשביתו הוא מתחיל תכף לאחר חצות ואם כן חיובה קודם". וזה לכאורה צ"ע, דהרי אכתי זמן חיוב מילה הוא משעת נץ החמה, בעוד שבתשביתו מתחייב רק בחצות היום, ומהו שכתב שתשביתו 'חיובה קודם'.
ושמעתי ממו"ח הרב הגאון רבי מאיר שמחה סוקולובסקי שליט"א, לבאר, דאין כוונת השעה"צ בדבריו הללו, שזמן חיוב תשביתו קודם, אלא שחיובו של תשביתו קודם מחמת חומרתו, ועל כן יש להקדימו, אף שזמנו הוא רק לאחר חצות, דמכל מקום מוטל עליו לדאוג שלא יכשל כל שעתא ושעתא בעשה דתשביתו.
♦
ה.
יישוב פסק המשנה ברורה שיש להקדים תשביתו למילה אף קודם הזמן
ובזה יובנו דברי המשנה ברורה (תמד, כז) המבאר את הדין שהולך למול את בנו ונזכר שיש לו חמץ, שאם יש שהות לקיים שניהם: "יחזור ויבער - מאחר שלא יתבטל המצוה ע"י הביעור יקיים שניהם ומשמע דמצות ביעור קודמת".
והנה כאן מדובר עוד קודם שעה שישית, שכן יש שהות לקיים שניהם, ואם כן מדוע שמצות ביעור תקדם, והלא לא חל כלל חיוב של תשביתו, בעוד שמילה זמנה קודם מהנץ החמה.
אמנם למבואר כעת ניחא, שכן מצות תשביתו חמורה טפי, שעובר כל שעה ושעה, ומשום כך יש להקדים את מצות ביעור החמורה, כדי שלא ייכשל בה לאחר ו' שעות, בשונה ממילה, שאף אם ישתהה לאחר חצות, לא מבטל מצוה כלל. ולכך מצות תשביתו קודמת, אף שעדיין לא נתחייב בה, שכן מוטל על האדם כבר מתחילת יום י"ד לדאוג שלא ייכשל כל שעתא ושעתא בעשה דתשביתו לאחר חצות, ודוק.
♦ ♦ ♦