בית מדרש עליון לתורה פחד יצחק, ירושלים
פסח שבא בטומאה
במשנה פ' כיצד צולין דף פ': הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא, הציץ מרצה. נטמא הגוף, אין הציץ מרצה. מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף, נטמא טומאת התהום, הציץ מרצה. ופרש"י שהוא טמא, הפסח או הדם. הציץ מרצה, ופטור מפסח שני.וריצוי ציץ נלמד מהפס' פר' תצוה והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קדשיהם וגו'. פרש"י שם ונשא - לשון סליחה, ואעפ"כ אינו זז ממשמעו, אהרן נושא את המשא של עון, נמצא מסולק העון מן הקדשים. את עון הקדשים- לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה וכו'. ולכאו' זהו ריצוי העוון להקריב קרבן טמא או ע"י כהן טמא, וכאשר נעשה כן מרצה הציץ ונושא עליו את עוון בני ישראל, ומתקבל הקרבן.
ובמשנה לעיל דף ע"ו הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. ופרש"י הפסח שבא בטומאה, כגון רוב ציבור טמאין. שמתחילתו לא בא אלא לאכילה, כשנצטוה עיקר פסח, לאכילה נצטוה, דכתיב לפי אכלו, וכי שרייה רחמנא למיתי בטומאה, מאיש נדחה ואין ציבור נדחין, אדעתא למיכליה שרייה. כלומר, שהתירה התורה פסח הנעשה כאשר רוב הציבור טמאים, למרות שבשר קודש טמא אסור בלאו ובשר טהור לאוכל טמא בכרת. והטעם הוא שעיקרו של הפסח לאכילה, ובוודאי אם קרב אין זה כי אם על מנת לאכלו. ושאני דין פסח שבא בטומאה המובא במשנה זו, מדין הפסח שנודע שהוא טמא המובא במשנה לעיל. שבפסח הבא בזמן שרוב ישראל טמאין, טומאה דחויה אצל ציבור, ונעשה פסח כבשאר שנים ונאכל בטומאה. אבל פסח אחד שנטמא, נאסר באכילה כדין בשר קודש טמא, ועליו דנים האם יוצאים בו ידי חובתם כיוון שכבר נזרק הדם, או שנדחו לפסח שני הואיל ונטמא הפסח.
ובתוס' פי' אליבא דרש"י את דינא דמתני', דפסח יחיד שנטמא ובכ"ז יוצא בו יד"ח שכבר נזרק הדם, שהוא כמ"ד שהציץ מרצה על אכילות [והיא מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע לעיל מינה דף ע"ז האם הציץ מרצה על אכילות. כלומר, קרבנות שחלקם לאכילה, ולא רק לעלות על גבי המזבח], וכר' נתן שאכילת פסח לא מעכבת [דף ע"ח שם מחלוקת האם מה שחייבה התורה טמא בפסח שני הוא מפני שאכילת הפסח מעכבת, או שהצריכה התורה גברא דחזי לאכילת פסח, אך האכילה עצמה לא מעכבת]. ואע"פ שלא יאכל את בשר הפסח, מ"מ ציץ מרצה ופטור מפסח שני. אבל הרמב"ם כתב בפ"ד מקרבן פסח בשר הפסח שנטמא ונודע לו קודם זריקה, אע"פ שהאימורין טהורין לא יזרוק את הדם, שאין הפסח בא אלא לאכילה, ואם זרק לא הורצה. ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם הורצה, שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא, ואינו מרצה על הזדון. וכיוון שכתב הרמב"ם שאם זרק בזדון לא הורצה, ובשוגג הורצה, שעלתה לו משנתנו כרבנן ולא כר' נתן, דלר' נתן אף במזיד הורצה, שאין אכילת הפסח מעכבת. ודלא כתוס' הנ"ל, שמתני' לר' נתן בלחוד.
ובאמת זהו דבר תימה, שהפסח עיקרו אינו אלא לאכילה, ולכן דוחה איסור כרת כאשר הוא בא בטומאה. ובכ"ז במשנה כאן ציץ מרצה, ולא צריך לאכול את הפסח. למרות שהתברר שכבר בשעת הזריקה הקרבן היה טמא, ואי אפשר היה לאכלו מעולם. ואפילו כתוס', שנשנתה המשנה אליבא דר' נתן שאכילת הפסח לא מעכבת, מ"מ פסח שאינו ראוי לאכילה בכלל, ובשעת זריקת הדם כבר נטמא, היכן מתקיים בו העיקרון של לאכילה הוא בא. ובנוסף יש לדקדק, היכן מצינו ריצוי ציץ שייחשב כאילו נעשה מעשה, ולא נאמר בו אלא שיישא את עוון הקדשים. ובפסח זה לא נעשה עוון של הקרבה בטומאה, שדמו טהור ונזרק בטהרה, אלא שלא נתקיימה מצוותו. וצ"ע.
ברמב"ם פ"ד מהל' ביאת מקדש: טמא שעבד במקדש חילל עבודתו, וחייב מיתה בידי שמים על עבודתו אע"פ שלא שהה, שנ' וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי, הרי זו אזהרה לעובד בטומאה, ולהלן הוא אומר ומתו בו כי יחללוהו, מה חילול האמור כאן מיתה בידי שמים, אף חילול האמור כאן מיתה בידי שמים וכו'. כהן שעבד ואחר כך נודע שהיה טמא, אם היא טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין, שהרי עבודתו חולין. ואם היא טומאת התהום, הציץ מרצה, וכל הקרבנות שהקריב נרצו. ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם, וזרק, הורצה. שהציץ מרצה על טומאת התהום אע"פ שהוא מזיד. וכבר ביארנו טומאת התהום בנזירות. וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין שנ' והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים. אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין, ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה, אא"כ היתה הטומאה הדחויה בציבור, שהציץ מרצה עליה.
והנה הרמב"ם כתב שעבודתו של הטמא חולין, וממילא כל הקרבנות שהקריב פסולים. ולשון זה למד מהפס' שהזהיר את הכהנים, שלא יחללו את קדשי בני ישראל, שעבודת טמא בקדשי בני ישראל, מחללת אותם. ולא שהקרבן פסול בכדי, אלא שאינו חלק מהקודש כלל והתחלל. נמצא שהקרבן שנעבדה בו עבודה בטומאה, מלבד העוון והמיתה שיש על הכהן העובד, הוא עצמו יצא מכלל הקודש לחולין. וכעין ילד שנולד לכהן מאשה גרושה וחללה, שאותו הילד נקרא חלל, והתחלל מהכהונה.
וצ"ל שכאשר ילפי' מהפס' ריצוי ציץ, ומתקבלים הקרבנות שנעשו בטומאה לרצון. אין די בכפרה על החטא שבעבודת טמא, אלא צריך גם לקדש את הקרבן שנעשה בטומאה מהחולין שבמעשה זה. ואילולי כן היה מחולל ופסול, גם אם היה מתכפר עוונו של הכהן. ולפי דרכנו נמצינו למדים שריצוי ציץ מאפשר לראות את הקרבן כאילו נעשה בטהרה ולא בטומאה, וכביכול נעבדה עבודה כהלכתה.
וכן משמע מפרש"י עה"ת שהובא לעיל, שיש למילים ונשא אהרן כפל משמעויות, האחת סליחה על העוון, ומלבדה שנושא אהרן את העוון מן הקדשים. והם הדברים שאותו העוון של עבודה בטומאה, מסולק מהקרבן ונחשב הקרבן כאילו נעשה בטהרה.
וריצוי ציץ מרצה מכיוון שמתייחסים לעבודת הכהן הנעשית בקרבן, ולא אל בשר הקרבן עצמו, שהוא בוודאי הוקרב טמא. ועיקר הקרבן ד' עבודות, אלא שהן מבוצעות ומתקיימות באופן מעשי בדם הקרבן ובאמוריו. ולכן כהן טמא מחלל את הקדשים, שעבודתו שלו שנעשתה בהם היא חולין וטמאה, והריהם כגוף מת ללא קדושה, שנוצרת בעבודת הכהן. אבל כאשר הקרבן טמא והכהן טהור, מרצה ציץ. שהעבודה שנעבדה בו, מתקבלת לרצון, למקום פנימי יותר, שבו מתקבלים מעשיו ורצונו של העובד ולא הדם והאימורים.
וגם אם נטמא גוף הכהן בטומאת התהום, מרצה ציץ, שטומאה זו לא ידועה לכהן וא"א להיזהר ממנה.
וכך נראה מפי' הרמב"ם בפי' המשניות לפרק כיצד צולין: וטומאת התהום, הוא טומאת מת נסתר ולא יודע לעולם, כאלו היה בתהום. ולפיכך הציץ היה מרצה, לפי שא"א בה ידיעה לעולם, כי אין בעולם אדם שיודע כי באותו מקום מת או קבר, ונקוה שידענו וידע שנטמא ויטהר. א"כ כל קרבן שיקרב והוא טמא בקבר התהום כשר, והציץ מרצה עליו. והיות הציץ כפרה על הפסול הנולד ההווה בקדשים, הוא לשון התורה אמר ה' יתברך, והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים וכו' עכ"ל. ולכן נתנה תורה כפרה זו של ריצוי ציץ, שיש טעויות ותקלות שהן למעלה מיכולתו של אדם להימנע מהן, ומעלה עליו שעשה את עבודתו כתיקונה.
וכך שמעתי ממו"ר הגר"י דיוויד שליט"א, שריצוי ציץ מעלה את המעשה למקום שבו אין משמעות לטמא וטהור. ובוודאי שאין מקום ליחס כזה אל הבשר הטמא עצמו, אלא למעשי הכהן והבעלים, שיש בתוכם מקום של מעשה נקי, שקיים גם ללא קיומם של תנאים מסוימים.
וכיוון שכך ניתן לבאר שלמרות שזריקת הדם היא עבודה שנעשית כביכול בדם לבדו, מ"מ היא אחת מהעבודות הנעשות בקרבן כולו, וכל עבודה משתייכת אל הקרבן השלם. ובקרבן שנטמא בשרו, אף זריקת דמו היא עבודה פסולה, שדם זה הוא דם של קרבן טמא. וכן הוא מהדין שבפ"ד ממעשה הקרבנות: כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום שנ' ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום וכו', כל שקרבו מתיריו ביום מעלין אותו על המזבח כל הלילה, כיצד, זבחים שנזרק דמם ביום מקטירין אמוריהן בלילה עד שיעלה עמוד השחר, וכן איברי העולות מקטירין אותן בלילה עד שיעלה עמוד השחר. ע"כ. וכך מבואר שכל העבודות בקרבן חשובות כאחת, אלא שמתחלקת העבודה לדם הקרבן, אמוריו ובשרו. וכאשר קרב המתיר ביום, שאר העבודות נחשבות כהמשך של הקרבת המתיר, ומותרות להימשך אל הלילה.
כתב הרמב"ם פ"א מפסולי המוקדשים וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל, שנ' בדם על הארץ תשפכנו כמים, דם שנשפך כמים הוא הנחשב כמים ויקבל טומאה, אבל דם קדשים שאינו נשפך כמים אינו מקבל טומאה. [וטעם הדין נראה שכאשר נשפך הדם והריהו כמשקים, אכן הוא כמים, אבל דם הקדשים נאסף אל כלי ונחשב כנפש החיה, כנאמר שם כי הדם הוא הנפש, ונעשות בו העבודות כנגד הנפש עצמה, והחיים אינם מקבלים טומאה, שהיא מיתה מסוימת.] כלומר, שגם כאשר הכהן הזורק את הדם טמא, הדם עצמו לא מקבל טומאה בכלל, ובכ"ז עבודתו של הכהן מחוללת ופסולה. כמבואר לעיל שכאשר הכהן טמא, עבודתו שלו מחוללת ופסולה. ולמרות שהדם עצמו אינו מקבל טומאה, ואין כאן משום מגישים על שולחני לחם מגואל, מ"מ עצם העבודה שנעשתה בטומאה פסולה.
ונראה לפרש מתוך הקושיות דלעיל, שמכיוון שהפסח עיקרו לאכילה הוא בא, נעשית אכילתו כאחת מעבודות הקרבן, ומקום העבודה הוא גופו של האוכל עצמו. ושאני אכילת הפסח משאר אכילות הקרבן, שאלו אכילות לאחר שהוקרב הקרבן ונעשית מצוותו, הותר בשר השלמים לבעלים. אך בשר הפסח עיקרו לאכילה הוא בא, וכל הבאתו אינה אלא לצורך אכילת בשרו. וממילא אכילה זו היא כעין אכילת כהנים קדשי קדשים, שחלק מריצוי החטאת נעשה באכילת כהנים, ובחז"ל כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. אמנם אכילת כהנים נעשית בעזרה במקום עבודה, ואכילת הפסח בכל ירושלים. מ"מ כיוון שכך היא עבודתו של פסח, הורחב מקום העבודה של קרבן זה, מעבר למקום העזרה, לעצם הגוף של האוכל (ואף הוא הוגבל לירושלים לבדה, ואף לבית האוכל לבדו, כלשון הכתוב: בבית אחד יאכל).
ולכך הצריך ר' נתן גברא דחזי למיכל, על אף שיתכן שהוא לא יאכל לבסוף. כשם שנדרש מזבח לצורך ריצוי קרבן בהזאת דמים, למרות שאימוריו טמאים ולא יעלום על המזבח כלל. שככל שהכשיר וטיהר אדם את עצמו, לאכילת הפסח, קיים את מקום העבודה של הפסח, וזה מעכב בקרבן זה שעיקרו לאכילה. ואף שלמד ר' נתן מהפס' כל עדת ישראל יעשו אותו, שכל ישראל יוצאים בפסח אחד שנאמר אותו לשון יחיד, ולא יתכן שיהיה בפסח אחד די בשר כזית לכל אחד ואחד, ובהכרח שאין אכילת הפסח מעכבת. מ"מ כל מי שנמנה על הקרבן ומקריב את קרבן פסח שלו, צריך לטהר את עצמו לאכילת פסח, שזו עבודתו של הפסח, ואף אם לבסוף ייאכל הפסח ע"י אחרים נתקיימה מצוותו של הפסח שנאכל, ואין צורך שכל אחד מבעליו יאכל בעצמו. ]וכך הלכתו של הפסח שנעשה בחבורה, כל עדת ישראל יעשו אותו. שכ"א מצטרף לחברו לחבורה, ודי לו במעשה האכילה של חבירו. וכשם שמידותיו של המזבח מעכבות, ואי' ברמב"ם פ"ב מבית הבחירה שנזקקו לעדות נביא על מקום המזבח ומידותיו, ואע"פ שבא להקריב קרבן אחד קטן שדי במזבח קטן בשבילו, מידותיו של המזבח כולו מעכבות. כך כל עדת ישראל כאחד מקריבה פסח, וכ"א מהמקריבים צריך להיות חלק מהקבוצה שתאכל את הפסח, אף שהפסח אין בו אלא כדי חלק מבני החבורה].
הלכך למרות שעיקרו של הפסח לאכילה הוא בא, כיוון שלא נאכל מחמת טומאה דווקא, לזה מהני ריצוי ציץ כשם שמהני בנזרק דם ונטמאו אימורים, ומהני זריקת הדם שיתקבל הקרבן, כיוון שבאמת הכשיר עצמו המקריב לאכילת הפסח כנדרש, אלא שנטמא הבשר. ולדעת הרמב"ם, אף לרבנן שעצם האכילה של כל אחד ואחד מעכבת, אינה מעכבת יותר מאימורי כל קרבן, וזה פי' מעכבת שצריך כל אחד ואחד לאכול. אלא שלדעת התוס' מצוות הפסח שכל אחד צריך לאכול, ואין די בקרבן זה ככל הקרבנות לצאת יד"ח בזריקת הדם, וכיוון שלא קיימה לא יצא ידי חובתו. ויל"ע.
וריצוי ציץ מועיל להכשיר זריקת דם של קרבן טמא, ולא להחשיב כאילו אכל, כמבואר לעיל שעצם הזריקה של דם של קרבן טמא פסולה. אלא שאין חסרון במה שלא נאכל הפסח, כפי שאין חסרון בזריקת דם שאר הקרבנות, במה שנטמא גוף הקרבן, ולא מוקטרים אימוריו.
ובפר' בא והיה כי תבואו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת. והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם. ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקד העם וישתחוו. התייחדה הקרבת הפסח, שנאמר עליה עבודה הזאת, והתייחדה עבודה זו שהיא תמיהה לבנים. והוא הטעם שעבודה זו שונה משאר קרבנות, שנעשית ע"י אכילת ישראל את הפסח, בקדושה שנתקדשו בשעה שנגף ה' את מצרים ואת בתינו הציל.
♦ ♦ ♦