בדין הסבה בימינו
מנהג העולם כיום, ע''פ השו''ע, להסב באכילת כזית מצה ושתיית ד' כוסות, כדי להראות דרך חירות וכפי שתקנו לנו חז''ל. ויש לעיין אם גם כיום שייך חיוב הסבה, כיון שדרך כל העולם לשבת על כסאות, ומנהג זה גם בקרב שרים מלכים וראשי ממשלה וכו', וא''כ יתכן שאין ההסבה כיום מורה על דרך חירות.♦
א.
כתב בפסקי ריא"ז (ברכות פ"ו ה"ה) גבי קביעות אנשים לאכילה וז''ל: ונראה בעיניי שלא נאמרה ההסיבה אלא לבני אותן המקומות שדרכן לישב על המטות ושוכבין מטין על צדיהן, אבל אנו שאין דרכינו בהסבה אלא על גבי ספסלין וכיוצא בהן, ישיבתנו היא הסיבתנו, חוץ מלילי הפסח שצריכין להסב זיכר לחירות. עכ''ל. ומבואר להדיא בדעתו שאף שכיום אין דרכינו להסב, מ''מ חיוב הסיבה בפסח בעינו עומד. וכן נראה בדעת הרא''ש (פסחים פ"י סי' כ) שכתב וז''ל: "ואם אכל בלא הסיבה לא יצא כדאמר ריב"ל השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא, משמע[1] מיסב אין לא מיסב לא, ואם אכל בלא הסיבה יחזור ויאכל בהסיבה" עכ''ל. וזאת על אף שבזמנו לא נהגו להסב, וכמש''כ הרא''ש בברכות (פ''ו סי' לג) גבי קביעות אנשים לאכילה וז''ל: והאידנא שאין אנו רגילין בהסיבה ישיבה שלנו הוי קביעות כהסיבה דידהו. עכ''ל. וכן י''ל בדעת התוס' (ברכות מב.) שכתבו גבי קביעות אכילה ע''י הסבה דדוקא לדידהו שהיו אוכלים בהסבה היו צריכים הסבה אלא ישיבה שלנו הוי קביעות לנו כהסבה דידהו שהם היו רגילים כל אחד להסב על מטתו ועל שלחנו אבל עכשיו כולנו אוכלים על שלחן אחד וכשאנו אוכלין יחד היינו קביעותינו. עכ''ל. ומאידך בפסחים (קח.) דנו התוס' בסוגיית הסיבה ולא הזכירו כלל שישיבה שלנו כהסבה שלהם ופטורים אנו מהסבה. וכן נראה בדעת הסמ''ג שכתב (עשין סי' כז) שהביא את דברי התוס' בברכות שישיבה שלנו כהסיבה שלהם, וגבי פסח (עשין מא) כתב דיני הסבה כמובא בגמ' מבלי להעיר שישיבה שלנו כהסבה דידהו. ונראה מכל זה דס''ל לראשונים הנ''ל שיש לנהוג הסבה בליל פסח, הגם שמנהגינו לישב על כסאות.
♦
ב.
כל קבל דנא מצאנו לראב"ן (פסחים) וז''ל: ואינו יוצא ידי מצה אלא באוכלה בהיסיבה על השלחן... והם היו נוהגין לישב על המיטות ולהסב בהסיבת שמאל אבל אנו שאין אנו רגילין בכך יוצאין אנו כדרך הסיבתינו ואין לנטות ימין ושמאל. ונשים בעו הסיבה. וחייבין באכילה מצה. עכ''ל. וכ''כ נכדו הראבי"ה[2] (סי' תקכה) וז''ל: ובזמן הזה שאין רגילות בארצינו (להסב) שאין רגילות בני חורין להסב ישב כדרכו. עכ''ל. וכ''נ דעת המרדכי (פסחים הסדר בקצרה רמז תריא) שהביא לראב''ן בשתיקה. וכ''כ האמרכל (הלכות מועדים) וז''ל: כתב ראבי"ה ורבי' ברוך ממינצא והר"ר חיים דהסבת שמאל דווקא בימיהם שהיו מסובים על המטות אבל אנו סגי בכל הסבה. והר"ר חיים פי' דאדרבה דרך מלכים עתה לאכול בלא הסיבה ומיהו מצאתי כיון שאנו רגילין בלא הסבה כל ימות השנה, עתה דרך חירות בכך. וכ''כ מהרי"ל (מנהגים סדר ההגדה) פעם אחת כתב מהר"ש שמצא כתוב בגליון אלפסי שהניח לו אביו מה"ר זעקיל ז"ל, ששמע מפי רבו הר"ר יודא ז"ל דדוקא בימיהם שהיו רגילין בהסיבה בשאר ימות השנה, אז מחוייבין בה בפסח, אבל לדידן שבשאר ימות השנה לא נהגינן בהסיבה, אין לנו לעשותה בלילי פסח, דמה חירות שייך בזה אדרבה דומה לחולה, וכ"כ אבי העזרי. וכ''כ האגודה וז''ל: שכח ושתה בלא הסיבה מסופק ר"י אם יחזור וישתה וכן בין ג' לד' דאמרי' לא ישתה, ונראה לי דעתה בזה"ז לא יחזור וישתה אם שכח ושתה בלא הסיבה כי כדיי הוא רבינו אבי"ה לסמוך עליו שכתב דעתה אין להסב דאין דרך שרים עתה לעשות כן. עכ''ל. וזאת על אף שאפשר בנקל להחמיר ולחזור ולשתות.
♦
ג.
וכן נראה ג''כ בדעת רב אחאי גאון בשאילתות (פרשת צו שאילתא עז) שכתב: אשה אינה צריכה הסיבה מאי טעמא לאו דרכא דנשי למזגא ואי אשה חשובה היא צריכה הסיבה[3]. עכ''ל. וכ''כ בסידור רב עמרם גאון (סדר פסח) וז''ל: אשה אינה צריכה הסבה שאין דרכן של נשים להסב, ואם אשה חשובה היא, צריכה הסבה. עכ''ל. וכ''כ הרי"ץ גיאת (הלכות פסחים עמוד שיז) וז''ל: אשה אינה צריכה הסבה לפי שאין דרך הנשים להסב ואם אשה חשובה היא דדרכה להסב צריכה הסבה. עכ''ל. ומבואר דהכל תלוי אם יש דרך להסב או לא ולכן כתבו שאשה חשובה צריכה להסב כיון שדרכה להסב בשאר ימים וכלשון הריצ''ג "דדרכה להסב", ומשמע שאם היא חשובה ואין דרכה להסב שאינה צריכה הסבה. וממילא יש ללמוד לזמנינו שאין דרך אנשים חשובים כגון שרים נשיאים ומלכים להסב, שאין חיוב להסב, והיא היא סברת הראב''ן והראבי''ה הנ''ל.
וכן מצאנו בעוד ראשונים שהביאו לשאילתות, ולא חלקו עליו שכ''כ הרשב"ם (פסחים קח.) אשה אינה צריכה הסיבה. מפני אימת בעלה וכפופה לו, ומפרש בשאילתות דרב אחאי לאו דרכייהו דנשי למיזגא. וכ''כ האו''ז (סי' רנג) וז''ל: אשה אצל בעלה אינה צריכה הסיבה מפני אימת בעלה שכפופה לו לפי זה אם אין לה בעל צריכה הסיבה. בשאלתות דרב אחאי לאו דרכא דנשי למזגי לפירוש זה אפי' יש (נראה שהוא ט''ס וצ''ל 'אין' ) לה בעל. וכ''כ רבינו ירוחם (אדם וחוה נתיב ה חלק ד, דף מב טור ד) וז''ל: אשה לא בעיא הסבה... ופירש רשב"ם מפני אימת בעלה שכפופה לו ולפ"ז אלמנה וגרושה בעו הסבה. ובשאלתות כתו' דלאו דרכא דנשי למיסב אם לא שתהיה אשה חשובה ולפ"ז אלמנה וגרושה לא בעייא הסבה. עכ''ל. וכ''כ האבודרהם (סדר ההגדה ופירושה) אשה אינה צריכה הסבה מפני שאימת בעלה עליה ולפי זה אלמנה וגרושה בעיא הסבה. ובעל ה"ג (יש ראשונים שהביאו את דברי השאילתות ע''ש בה''ג) פירש מפני שאין דרך האשה להסב. ולפי זה כל אשה אינה צריכה הסיבה. וכ''כ הרשב''ץ במאמר חמץ (אות קיט) והאגור (סימן תשצא) שלטי הגבורים (פסחים כג.) שהביאו את שיטת רשב''ם ושיטת השאילתות.
אולם יש מקום רב לחלק ולומר, שבנשים מעיקרא לא תיקנו חז"ל הסיבה. מה שאין בגברים החיוב לא ישתנה, אף שבזמננו יושבים על כסאות.
♦
ד.
הראנו בזה שדעת הראבי"ה שאין חיוב הסיבה בזמן הזה, אינה דעת יחיד. ולפי זה יש להעיר עמש''כ בהגהות מיימוניות (חמץ ומצה פ''ז ה''ז) ששיטת הראבי''ה היא דעת יחיד. והביאו הב''י (סי' תעב) בשתיקה, ונראה שמסכים לו, דלפי המבואר לעיל אין הדבר כן. ונראה שבפרט, לנשים יש ע"מ לסמוך להקל בזה, שגם בזמן חז"ל היו פטורות. אלא שיש להעיר, דהן אמת שכיום אנו יושבים על כסאות, אך אנשים חשובים יושבים על כסאות עם ידיות בשני צידי הכסא כדי להשען עליהם לצורך נוחות מירבית, ובפרט כסא מנהלים שהיושב בהם מתרווח על הכסא ומיסב על צדו, וגם נשים נוהגות להסב על כסאות אלו בעבודתן. נמצא א''כ שכיום הרגילות בכל העולם להסב גם בקרב אנשים פשוטים, שהרי ישנם אף כסאות פלסטיק שיש להם ידיות[4]. ויתכן א''כ לומר שהסבה כיום היא חובה גם לשיטת הראב''ן והראבי''ה וסיעתם. אלא שמאידך גיסא י''ל שהמנהג כיום להסב רק בישיבה בעלמא, כגון בשעה שמדבר עם חבירו וכדו', אך לא בשעת אכילה שאז דרך העולם לישב בצורה זקופה. וא''כ אפשר לומר שמכיון שאין דרך לאכול בהסבה אין חיוב להסב בימינו, וכדעת כל הראשונים הנ''ל.
♦
ה.
כיצד דרך הסבה
כמו כן יש לציין מש''כ ידידי הרב עמנואל מולקנדוב שליט''א (תורת הקדמונים ח''ג סי' נא) שגדר הסבה לא בעינן שיהיה 45 מעלות או על כרים ומטות כמו שנקטו כמה פוסקים בהגדרת הסבה, והביא ראיה מרש"י (שבת מג.) שכתב: למיזגא - להשען, שכל הסבתן כך היתה, יושב קצת ונשען קצת על שמאלו. עכ''ל. ומשמע שבשעינה קצת סגי, וגם לא בעינן כרים, דאף על לבנה הוי הסבה, והביא עוד ראיות לפירוש זה. וכעין חיזוק לדבריו הביא תמונה של תבליט אשורי מהמאה השביעית לפנה''ס של המלך אשורבנפיל, בו רואים את המלך מיסב, והמלכה אינה מסבה (כנראה משום שלא היה דרך האשה להסב, ובפרט לא בפני בעלה). ההסבה אינה שכיבה ואף לא 45 מעלות, אלא ישיבה זקופה עם השענות מעטה על ידית המטה.
♦
ו.
אם הסבה מעכבת את המצוה
והנה לדעת המחייבים הסיבה יש לדון מה הדין בדיעבד כשלא היסב. והנה איתא בגמ' (פסחים קח.) איבעיא להו: שמש מאי? תא שמע, דאמר רבי יהושע בן לוי: השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא. מיסב אין, לא מיסב לא, שמע מינה בעי הסיבה, שמע מינה. ע''כ. וכבר הבאנו לעיל את הרא''ש שלמד מכאן שהסבה מעכבת. ויש להוסיף שכ''כ הרשב''ץ (מאמר חמץ אות קיט) וז''ל: ובגמ' אמרו שהשמש שאכל מצה כשהוא מסב יצא, מוכח דהסבה מעכבה אפי' בדיעבד. אם לא נחלק בין הסבה דמצה להסבה דיין (פירוש דלעיל מינה כתב שאם לא הסב ביין יצא וכמו שאמרו גבי יין חי ידי יין יצא ידי חירות לא יצא, וא''כ ה''ה נמי לגבי הסיבה י''ל דרק ידי חירות לא יצא).
ויש לעיין אם הא דאמרינן הסבה מעכבא פירושו שלא יצא יד''ח תקנת חכמים שהצריכו להסב, או שגם מדאורייתא לא יצא כיון שלא קיים את המצוה כדתקון רבנן. והנה מצאנו כה''ג בגמ' בברכות תלמוד בבלי (יא.) רב יוסף אמר: עשה כדברי בית שמאי (שקרא קריאת שמע בהטייה גופו) - לא עשה ולא כלום, דתנן (סוכה כח.): מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית - בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. אמרו להם בית הלל לבית שמאי: מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן החורנית. מצאוהו שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, ולא אמרו לו כלום. אמרו להם: משם ראיה? אף הם אמרו לו: אם כן היית נוהג, לא קיימת מצות סוכה מימיך. ע''כ. וכתבו התוס' (סוכה ג. ד''ה דאמר לך), דאפילו מדאורייתא לא יצא לב''ש, וכך משמעות דברי התוס' בברכות הנ''ל (ד''ה תני).
אולם הריטב''א בסוכה (כח.) כתב וז''ל: לא קיימת מצות סוכה כראוי וכרצון חכמים, ודכוותה בפרק ערבי פסחים מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, שפירושו שלא קיים מצותו כראוי אבל ודאי אינו מעכב, וכן רבים. עכ''ל. וכ''כ הר''ן (סוכה יב: מדפי הרי''ף) וכ''כ המאירי בחיבור התשובה (משיב נפש מאמר ב פ''ב) לגבי מי שלא חתם המלך הקדוש שלא יצא וז''ל: ויש שכתב שאינו חוזר, שאין לשון לא יצא מכוון במקום זה לומר שיהא חוזר, אלא כמי שאומר שלא הפליג בדבר כאמרם, על כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, שהכונה בו שלא הפליג בספור הענין. עכ''ל.
ולכאורה י''ל דה''ה בנדו''ד באדם שלא הסב, לדעת התוס' לא יצא מדאורייתא ולריטב''א והר''ן יצא. הנלע''ד כתבתי וציי''מ וימ''ן.
♦ ♦ ♦