מח"ס תורת הקדמונים ג"כ
פתח תקוה
ברכה על נטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה[1]
בגמ' בפסחים קט"ו ע"א איתא: א"ר אלעזר א"ר אושעיה כל שטיבולו במשקה צריך נט"י ע"כ. וכ"ה בירושלמי ברכות פ"ח ה"ב: תני רבי הושעיא כל דבר שיש בו ליכלוך משקה [צריך נט"י] עי"ש. ופירשו רש"י ורשב"ם בפסחים משום שהידים שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ע"כ. והנה בגמ' לא מוזכר האם מברכים על נטילה זו או לא, וכמו שבנטילת ידים לאכילת פת לא מוזכרת הברכה בחולין ק"ו ע"א. אלא שהגאונים ושאר חכמי ישראל פשיטא להו שמברכים על הנטילה לאכילת פת כיון שהיא מצוה מד"ס, וכמו כן פשיטא להו שמברכים על הנטילה לטיבולו במשקה כיון שגם זו מצוה מדברי סופרים. וכך היה המנהג הקדום 'בכל' קהלות ישראל, אלא שבתקופת הראשונים היו מעט ראשונים [בעיקר מחכמי צרפת ואשכנז] שפקפקו בברכה על טיבולו במשקה. ונראה לבאר את הדברים בס"ד.♦
דעת חכמי ישראל ומנהגי קהלותיהם
חכמי בבל ומנהגם. כתב רע"ג בסדר פסח: ולאחר ששותין [כוס ראשונה] מביאין מים ונוטלים ידיהם ומברכין ענט"י, דאמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים ע"כ. ובסוף הסדר הובאה שם תשובת רע"ג כנגד אלו שסברו שמברכים בפסח ג"פ ענט"י, ואחד מהם זה במים אחרונים, והאריך לדחותם שאין לברך על מים אחרונים וכתב בתוך הדברים: בשלמא שתי פעמים ודאי קא אמרינן אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש אעפ"י שנטל ידיו בטבול ראשון חוזר ונוטל ידיו בטבול שני שהוא של לחם, 'ומברך בשתיהן ענט"י' אלא שלישית היכן מקומה. ומדבריו שם נראה שגם דעת רב שר שלום גאון כן היא עי"ש. וכ"כ עוד בסוף הסדר בענין מי שעושה סדר פסח לאחרים לאחר שסיים את סדרו: מקדש בבית ראובן קידוש היום ונוטלין ידיהם 'ומברכין ענט"י', ומביאין מה שמבקשין משאר ירקות עי"ש. הרי לנו ג' מקומות בסדר רע"ג [וכן הוא בג' כתה"י שיש לנו מסדר רע"ג] שמברכים ענט"י לטיבולו במשקה[2]. וכ"ה בסדור רס"ג עמ' קל"ו: אח"כ ירחצו ידיהם ויברכו ענט"י עי"ש. וכן כתב הטור [בסי' תע"ג] בשם הגאונים [ונראה שכונתו לרע"ג].
חכמי המזרח והמערב ומנהגם. בסידור הרשב"ן בפ"ט גם כתב בפשיטות שמברכים ענט"י. וכ"ד הרמב"ם בהלכות ברכות פ"ו ה"ב כתב: כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך תחלה אקב"ו ענט"י עי"ש. ו'אכילה' שכתב היינו פת וטיבולו במשקה, שכתב בהלכה א' שחייב ליטול את ידיו עי"ש, וכפי שכתבו הב"י בסי' קנ"ח והרדב"ז בח"ד סי' ע"ח בדעתו[3]. וכ"כ בהלכות חו"מ פ"ח ה"א שנוטל את ידיו ומברך[4] ענט"י ואוכל ירק עי"ש. וכ"כ נכדו ר' דוד הנגיד בהגש"פ שלו עי"ש. וכ"ה בסדר ההגדה בסידור ארם צובה [רפ"ז]. וכ"ה בהגדה של פסח כמנהג מרוקו כת"י משנת שנ"ג [אוקספורד 1174][5].
מנהג תימן. בפירוש עץ חיים [למהרי"ץ] על הגדה של פסח כתב: אנן נהגינן לברך על נטילה זו וכ"ה בכל התכלאיל, ועוד האריך בזה עי"ש. וע"ע במה שהאריך הרה"ג יצחק רצאבי בהגהות פע"ח [בספר אגדתא דפסחא] אותיות פ'-פ"א בזה.
חכמי איטליה ומנהגם. במדרש שכל טוב פרשת בא פי"ב פסוק כ' כתב: ולבתר דשתה כוס ראשון נוטלין ידיהם 'ומברכין על נטילת ידים', מאי טעם משום דבעי למטבל בחרוסת, דאמר ר' אליעזר אמר ר' אושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים ע"כ. וכ"כ בפשיטות בספר סדר חיבור ברכות (עמ' 105): ונוטלין ידיהם 'ומברכים על נטילת ידיים' ע"כ. וכ"כ שה"ל סי' רי"ח: ואם לא נטלו ידיהן קודם קידוש נוטלין ידיהן 'ומברכין על נטילת ידים' שהרי צריך לו לטבל בירקות ע"כ. וכ"ה בספר התדיר. וכ"ה בסידור רומא כת"י משנת ה' כ"ה וכן בדפוס שונצינו רמ"ו ועוד.
חכמי ספרד ומנהגם. כתב הריצ"ג בח"ב עמ' ק"א: מים ראשונים פי' לטיבול ראשון ואמצעים לטיבול שני טעונין ברכת ענ"י, אחרונים לאחר המזון אין צריכין ברכה וכו' 'וכן ההלכה והמנהג' [והוא תורף תשובת רע"ג הנ"ל] עי"ש. וכ"כ בפשיטות בספר צדה לדרך מאמר א' כלל ג' פכ"ה עי"ש, האבודרהם, ספר זכר צדיק [בדור שלפני גירוש ספרד] בסדר ההגדה והאברבנאל בספרו זבח פסח על ההגדה [קושטא רס"ה]. וכ"ה בספר מנורת המאור [אבוהב, קושטא רע"ד] נר ג' סי' קי"ט: וצריך הנוטל ידיו לקריאת שמע ולתפלה ולאכול פת 'או כל דבר שטבולו במשקין' ליטול ידיו 'ולברך ברכת נטילת ידים'. והסימן הוא שטפתנ"י. שמע, טבול, פת, תפלה, נטילת ידים. ועל אלו הנטילות יברך ולא באחרות, שאלו חיבות וצריכות ברכה[6] ע"כ. וכ"ה בסידורי ספרד כת"י ודפוסים ראשונים [נאפולי ר"נ, ונציה רפ"ד, שד"מ שנ"ח ועוד]. וכ"ה בהגדה של פסח דפוס ואדי אלחגארא רמ"ב. וכן העיד מהר"ם אלאשקר בפירושו לטור, גאון יעקב כת"י בסי' תע"ג וז"ל והר"ם ז"ל כתב דהאידנא אין צריך נטילה וכו' [אלו דברי הטור]. אבל הר"ם במז"ל כתב פרק שמיני שנוטל ידיו ומברך, וכן נהגו ועקר עכ"ד [וכפי שהבאתי באריכות לשונם ליד בספרי תורת הקדמונים ח"א סימן ע"ד הערה ג', וע"ע מה שציינתי שם]. ומבואר שהמנהג בספרד היה בפשיטות לברך על טיבולו במשקה עד דורו של הב"י ועד בכלל. וע"ע לקמן בזה.
חכמי קטלוניא ומנהגם. כתב הרשב"א בתשובה סי' ק"צ וז"ל מקובל אני ממורי הרב ז"ל [והוא ר' יונה] שאין מברכין אלא בשחר ובשעת אכילה 'ומי שטבולו במשקה', וכך אנו נוהגים על פי מורנו ונראין דבריו עי"ש. וכ"ד תלמידי הרשב"א, ומהם צרור החיים דרך ט' סי' ה', ספר השלחן שער ז', ספר הפרדס, החינוך. וכ"ד הריטב"א בסדר ההגדה שכתב: ונהגו העם ליטול ידיהם לאחר הקידוש וכו', כשנוטל ידיו כל אחד ואחד מברך לעצמו על נטילת ידים עי"ש. וכ"ד הרשב"ץ במאמר חמץ ובברכות ספ"ח עי"ש. וכ"ד הריקאנטי בספרו מאה שערים שער י"ג. וכ"ה בסידורי קטלוניא כת"י [עי' במהדורת עידן פרץ] בסדר ההגדה [גם בהלכות שלפני הסדר וגם בסדר עצמו] עי"ש.
מנהג רומניא וענפיו (קנדיא קורפו וסיציליה). בסידור כמנהג רומניא כת"י מהמאה הט"ו [גינצבורג 746] ובדפוס משנת רפ"ג יש ברכה על נט"י, וכן בסידור קנדיא מהמאה הי"ד, וכן בהגדת קנדיא מהמאה הט"ז. וכן בסידורי קורפו [פריס 606 מהמאה הי"ד; פרמה 1782 משנת רמ"ה] וסיציליה [לונדון 11669].
חכמי פרובנס ומנהגם. כתב ספר המנהיג [הלכות פסח עמ' תע"ד במהדורת מוה"ק]: ואם לא נטל ידיו לפני הקידוש יטלם אחר הקידוש אע"פ שאינו רוצה לאכול פת וכו' 'ומברך על נטילת ידים' עי"ש. וכ"ה בסידורי פרובנס כת"י בהגדה של פסח [פריס 590 מהמאה הי"ג, פריס 608, בהמ"ל 5058 מהמאה הט"ו]. וכן העיד העיטור על המנהג, אלא שהוא חלק עליו. וז"ל בדף קל"ד ע"ג [ע"פ מהדורת 'כנסת' (בסוגריים מרובעים) ע"פ כת"י]: ומסתברא הני מילי לאוכלי טהרות אבל האידנא לא צריך אלא נטילה אחת כדרך כל השנה קודם קידוש או לאחר קידוש, ואפילו בחו"ל היו אוכלין חוליהן בטהרה, והאידנא ליכא [אלא] אסמכתא דרבי אלעזר בן ערך, אלא שנהגו הראשונים לברך [כרבינו שלמה], וטעות היא בידם, דבמים אחרונים לברכת המזון לא צריך ברכה, והכין שדרו ממתיבתא. ואני אומר שאף בטיבול שני אינו צריך, אלא דאינהו סברי טיבול שני הוא אכילת המצה ולא מצינו בכל מקום שפת נקרא טיבול ע"כ [וכ"כ הטור בסי' תע"ג בשם העיטור שאין מברכים על הנטילה הראשונה לטיבולו במשקה עי"ש]. ויש לדון בדבריו, דהנה כבר הבאנו לעיל שבתשובת רע"ג לענין מים אחרונים – מפורש שלגבי טיבולו במשקה מברכים, ואיך הסתמך העיטור רק על החלק של מים אחרונים וחלק על החלק של טיבולו במשקה. ועוד, דמה שכתב שבחו"ל היו אוכלין חוליהן בטהרה ולכן היה צריך נט"י לטיבולו במשקה והאידנא לא – דבר זה כבר ידעוהו הגאונים, דבתשובת גאון באוה"ג ביצה עמ' 14 [לרב צמח בר פלטוי גאון פומבדיתא או לרב נטרונאי גאון] נשאל לגבי תרו"מ בבבל שיש כמה מעשים בתלמוד בבלי שהיו מפרישים תרו"מ, אולם בזמן הגאונים לא נהגו. והשיב שיש כמה דברים שהאמוראים היו מחמירים על עצמם ומהם לאכול חולין בטהרה אע"פ שהיו שרויין בבבל במקום טומאה, והם היו מפרישים תרו"מ, ואין להביא מזה ראיה לשאר האנשים שלא מחמירים, שהם לא צריכים להפריש תרו"מ עיש"ב. ואעפ"כ דעת הגאונים שמברכים על טיבולו במשקה. וע"כ שנקטו שיש הבדל בין הדברים, ותקנת נט"י לטיבולו במשקה נוהגת גם בזמן שאין אוכלים חולין בטהרה. וכפי שנראה מלשון הגמ' 'צריך' נט"י, שזו תקנה לכולם, גם למי שלא אוכל חוליו בטהרה. וכעין מה שתקנו באכילת פת משום סרך תרומה, אף לישראלים שלא אוכלים תרומה. וכפי שכבר כתב הגר"א בביאורו לאו"ח סי' קנ"ח ס"ד שאף שאין עכשיו טהרה - תקנה הראשונה קיימת כמו בלחם אף שאין טהרה ותרומה עכשיו עיש"ב.
ונראה שהעיטור לא ידע ולא ראה את דברי רע"ג וסיעתו שסוברים לברך על טיבולו במשקה, דהא כתב שנהגו הראשונים לברך 'כרבינו שלמה', וחשב שרש"י הוא זה שסובר לברך גם בזה"ז. וכנראה שמה שכתב לגבי מים אחרונים ששדרו ממתיבתא שאין מברכים – אין כוונתו לתשובה המובאת באורך ברב עמרם הנ"ל, אלא תשובה אחרת היא שעוסקת רק בענין מים אחרונים[7] – עי' באוה"ג ברכות עמ' 128 מספר מעשה רוקח [דף י"ז ע"א]: ועוד שאלו [אנשי קירואן מרב שרירא גאון] כשנוטלין ידיהן באחרונה למה אין מברכין. והשיב כך אמרו חכמים מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה ע"כ. וכנראה שכך גרסו הגאונים בגמ' בחולין ק"ה ע"א, וכפי שנראה מדברי בה"ג בהלכות ברכות פ"ו עי"ש. ולא נראה מדברי העיטור שבא לחלוק על גאוני קמאי בענין ברכת ענט"י לטיבולו במשקה. ונראה ברור שאם היה רואה את דברי רע"ג ורס"ג שסוברים כדעת ר' שלמה לברך על נט"י לטיבולו במשקה לא היה חולק עליהם.
והמאירי בפסחים קט"ו ע"ב כתב: ובזה"ז שאין אוכלי טהרות מצויין אף בטבול משקה אין צריך נטילה ודיו בראשונה או בשניה אם ירצה שאינו צריך ליטול בראשונה לסתם ידים אחר שאינו אוכל, ואם בא ליטול שניה אינו מברך. וזה שכותבין בזמן הזה בנוסח סדר הפסח שצריך נטילה שני פעמים הראשונה משום טבול משקה אינו מחוור עי"ש. הרי שגם הוא העיד על המנהג שנוטלים ב"פ אלא שהוא ס"ל שא"צ ליטול, וכדעת בעה"ט. אולם בספרו המיוחד לדיני נט"י שנקרא בית יד בחלק השני כתב בפשיטות שיש נט"י לטבולו במשקה עיש"ב. וכ"כ בחולין ק"ו בפשיטות עי"ש. וכ"נ יותר עיקר בדעתו, אלא שלא מפורש בדבריו לגבי הברכה.
ורי"ו [נט"ז ח"ו דקמ"ז ע"ג] הסכים לדברי התוס' וז"ל: ויש מפרשים שאינו אלא משום נקיות ואין מברכין עליהן שלא תקנו נטילה אלא בפת הילכך אם הוא דבר אחר זולתי פת ואוכלו בטבול נוטל ידיו בלא ברכה וכן נראה עקר ע"כ.
חכמי אנגליה ומנהגם. בפירוש ר' אליהו מלונדריש עמ' ק"נ כתב גבי ליל הסדר ונוטל ידיו ומברך ענט"י עי"ש. וכן בספר עץ חיים מלונדריש בהלכות נט"י ריש פ"א כתב כדברי הרמב"ם שצריך לברך על טיבולו במשקה עי"ש. וכ"כ עוד בפ"ד מהלכות פסח עי"ש. וכ"ה בסידור כמנהג אנגליה כת"י מסוף המאה הי"ב [ס' 39535].
חכמי צרפת ומנהגם. בפיוט אלוהי הרוחות לכל בשר [לשבת הגדול] של ר' יוסף טוב עלם [מחכמי צרפת לפני קרוב לאלף שנה] כתב ומשי ידיה 'ומברך'[8] על נטילת ידים ע"כ. וכ"ה בספרי דבי רש"י [האורה ח"א סי' צ', מחזור ויטרי בסדר ההגדה]. וכ"ה בספר הנייר בהלכות פסח עי"ש. וכ"ה בסידורי צרפת כת"י פריס 634 [ד' אלפים תתע"ד], פרמה 3136 [מהמאה הי"ג], לונדון 19664 [משנת ה' נ"א] ומונטיפיורי 204. וכן כתבו התוס' בפסחים קט"ו ע"ב: ובכל סדרים כתוב שצריך על הנטילה לברך עי"ש. אלא שהתוס' בפסחים קט"ו ע"א-ב' כתבו שהנטילה לטיבולו במשקה אינה משום קדושה ונקיות אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול את גופו וכו'. ולפ"ז נראה דאין לברך על אותה נטילה כיון דליכא הכא מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך (חולין דף קו.), וכ"ש אנן שאין אנו נזהרין מלטמאות עצמנו ומלאכול אוכלין טמאין ואין אנו צריכין לאותה נטילה והמברך הרי זה מברך ברכה לבטלה, ובכל סדרים כתיב שצריך על הנטילה לברך ואין נראה כדפרישית ע"כ. וכ"ה בפסקי תוס' שם באות שט"ו וז"ל אין לברך ענט"י כשמטבל בחרוסת ואם בירך הוי ברכה לבטלה ע"כ. אולם כבר כתב הגר"א בביאורו בסי' קנ"ח ס"ד [וכפי שביאר בספר דמשק אליעזר שם היטב] דאף אם נסכים לדברי התוס' שעיקר הטעם הוא משום טומאה ולא משום קדושה ונקיות – כיון שהצריכו ליטול משום טומאה אז הצריכו ג"כ משום מצוה, שיהיה נוהג גם בזה"ז ומחויב לברך על הנטילה. ועיש"ב שיישב את קושיות התוס'. ונראה שהתוס' ראו את 'הסדרים' של צרפת, ולא את דברי הגאונים והסדרים של שאר הארצות, דלא מסתבר כלל שהיו חולקים על כל חכמי ומנהגי ישראל ע"פ סברתם בלבד.
חכמי אשכנז ומנהגם. המנהג הקדום באשכנז היה ככל ישראל לברך על הנטילה, אלא שבמשך הדורות חלק מחכמיהם נטו יותר שלא לברך, והדבר מתבטא גם בכתבי היד והדפוסים השונים.
הרוקח בסי' רפ"ג כתב ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים מפני שצריך לטבול במשקה ע"כ. וכ"כ בפשיטות בדרשתו לפסח. וכ"כ המרדכי בסדר פסח בקצרה [רמז תרי"א] עי"ש. ובהמשך הביא המרדכי את דברי הרשב"ט [דודו של ראבי"ה] דס"ל שאין לברך [כדלקמן], אולם סיים [הרשב"ט]: אבל רבותי חולקין על פסק זה ומצריכין ברכה על נטילה ראשונה של טיבול ראשון עכ"ל. הרי שהוא זה שחידש שאין לברך, אולם רבותיו לא הסכימו עמו, והמשיכו במנהג הקדום לברך. וכ"ד הטור בסי' תע"ג שהביא את דברי העיטור [דלעיל] ומהר"ם [דלקמן] שאין לברך, וכתב שלא נהירא וכ"כ הגאונים שצריך לברך וכו' עי"ש. וברוב ההגדות האשכנזיות הקדומות יש ברכת ענט"י, ומהן הגדת רוטשילד [מהמאה הט"ו], הגדת נירנברג השניה [ה' ר"ל לערך], כת"י מהמאה הט"ו [ס' 13734], דפוס פראג רפ"ז, אוגסבורג רצ"ד, מנטובה ש"כ ועוד. וע"ע בהגדה שלמה להרמ"מ כשר במבוא עמ' 98 הערה 6 שכ"ה ב19 כת"י של ההגדה [איני יודע אם כולם אשכנזים או מעוד קהלות].
אולם הרשב"ט שהובא במרדכי שם כתב: נ"ל נטילה זו אין צריכה ברכה דאינה אלא משום דילמא נגע במשקה דאי משום אכילת ירק הא אמרינן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. ותו דבזה"ז אין אנו אוכלין חולין בטהרה והנטילה אינה אלא לקיים מנהג הראשונים שהיו אוכלין חוליהן בטהרה וגם סדר פסחיהם וכו'. ובסדר רב עמרם מצאתי דאין מברכין על הנטילות שנוטלין בלילי פסחים רק על אותה שנוטלין לפני המוציא וכן נראה לי אבל רבותי חולקין וכו' [וכדלעיל] עי"ש. וכן נהג מהר"ם ליטול ללא ברכה, מהטעמים הנ"ל, כמבואר בתשב"ץ סי' צ"ט עי"ש. וכן דרש מהר"ש מנוישטט [מנהגי מהר"ש סי' כ"ז] שהביא מהרי"ל בסדר ההגדה אות י"ג מהטעמים הנ"ל עי"ש. והאגודה בפסחים העתיק את דברי התוס' עי"ש. וכן דרש והנהיג בעל תה"ד, כמבואר בלקט יושר עמ' 88 שכתב שהתוס' הוכיחו 'בהוכחות גמורות' וכו' שא"צ לברך וכן נהג מהר"ם. ורוב הגאונים כתבו שצריך לברך. ונראה דברי התוס' ומהר"ם למעט בברכות על פיהם, אבל מ"מ נטילה בעינא כהלכתה עי"ש. וכ"ד ר' יהודה בן הרא"ש בתשובה [זכרון יהודה סי' כ'] וז"ל: ודבר שטיבולו במשקה א"א ז"ל (כלל מ"ח סי' ג') היה מצריך נטילה. אמנם מפני המחלוקת טוב שלא לברך כי בכל מקום שיש ספק ברכות יש למעט בהם ע"כ. וכ"ה בכמה סידורי אשכנז כת"י כמו מינכן 200 [משנת ה' ק"צ], וכן כת"י רפאל בן יהודה מצליח [משנת רכ"ב] ועוד.
וראבי"ה בסי' תקכ"ה הביא את המחלוקת בענין זה ולא הכריע וז"ל ויש שנוהגין שאינן מברכין על נטילת ידים זו [שלפני הכרפס] מפני שאינה צורך אכילת מזון, ויש שמברכין כיון שהצריכוהו חכמים ליטול בטיבול הראשון ע"כ.
והמעיין בהנ"ל יראה שעיקר המדברים בזה לפטור מברכה הם רשב"ט ותוס', ושאר הראשונים העתיקו את דבריהם בשתיקה ובהסכמה. וכבר כתבנו לעיל בדברי העיטור והתוס' את מה שישיבו שאר הראשונים על טענותיהם. וכן הבאנו בהערה לעיל שאין דברי הרשב"ט בשם רע"ג נכונים, ואדרבה מפורש להדיא שכן מברכים. ומסתבר מאוד שאם היה הרשב"ט יודע מדברי רע"ג האמיתיים לא היה חולק על דבריו ועל דברי רבותיו גם יחד, וממילא גם הנמשכים אחריו לא היו כותבים כך. דהא לא מצינו אף אחד שהביא את דברי הגאונים שסברו לברך וחלק עליהם, אלא כל מי שחשש שלא לברך לא הביא את דברי הגאונים, או שהביא בשמם שאין לברך, וזה אינו וכנ"ל.
♦
האם לפוסקים הנ"ל אין חובת נטילה או שיש חובה ללא ברכה
מלשונות התוס', פסקי תוס', האגודה, רשב"ט, מהר"ם ולקט יושר שהעתקנו לעיל מבואר שבמקור הייתה ברכה, אלא שבזמננו שאין טומאה וטהרה מעיקר הדין לא היה צריך ליטול כלל, אולם למעשה מחמת מנהג ראשונים נוטלים ללא ברכה [וע"ע בלשון העיטור שהבאנו לעיל]. והטור בסי' תע"ג כתב בשם מהר"ם שהאידנא א"צ נטילה וע"כ לא היה מברך וכו' עי"ש, וכבר עמד על זה המטה משה בסי' ר"ע וכתב שהעיקר כמ"ש תלמיד מהר"ם שכן היה נוטל אלא שאינו מברך עי"ש. ונראה שזו גם כונת הטור שא"צ ליטול מעיקר הדין אלא מחמת מנהג אבותינו ולכן אין לברך, וכמ"ש הבני ציון [לכטמאן] בסי' קנ"ח ס"ד ועוד אחרונים. ועי' בלשונות ראבי"ה ורי"ו שהעתקנו לעיל שנראה בסברת הפוטרים מברכה 'שעיקר התקנה היתה ליטול ללא ברכה' עי"ש. אולם הם לא כתבו דבריהם באורך, והמקורות שכתבו בזה בעיקר הם התוס' והרשב"ט, ומדבריהם עולה שמעיקר הדין לא היה צריך ליטול כלל בזמננו, כך ששורש המחלוקת בראשונים היא 'בחיוב הנטילה' בזמננו.
♦
ההלכה והמנהג באשכנז בדורות האחרונים
הרמ"א בדרכ"מ בסי' תע"ג אות י"ב כתב שאין מברכים על הנטילה. וכן העיד בפירוש מעגלי צדק על הסידור [סביוניטה שי"ז] בסדר הגדה של פסח וזת"ד נחלקו הפוסקים אם יש לברך עליה או לא. ואנחנו נוהגים שלא לברך, והממעט בברכות שיש בהם ספק לא הפסיד וכו'. וראיתי לרוב בני אדם שנטילה זו אינו נוטל אלא בעה"ב לבד ואינו מברך עליה, ושאר המסובין אינם נוטלים כלל, ואין טעם ברור לזה, וכ"כ מהרי"ל: מהר"ש לא הצריך המסובין ליטול ידיהם לאכילת ירקות. אכן מהרי"ל בכל פעם שהיה נוטל היה אומר לאחרים שיטלו גם הם עכ"ד. ואחרוני אשכנז העידו שהמנהג בזמנם היה שלא נוטלים כלל לטיבולו במשקה, אולם כתבו שאין המנהג נכון אלא יש ליטול ללא ברכה – עי' במ"ב בסי' קנ"ח סק"כ ובפסקי תשובות שם הערה 63. ולפי מה שהבאנו לעיל שבדברי הפוסקים הפוטרים מברכה מפורש שנטילה מיהא בעיא, עכ"פ מחמת מנהג ראשונים – נמצא שבאמת אין סמך לנוהגים שלא ליטול כלל, וכפי שכתב הבני ציון הנ"ל. ואפשר שהטעם לזה הוא משום שהורגלו שלא לברך עליה, ועם הזמן טבע האנשים לחשוב שמצוה שעושים אותה ללא ברכה היא בגדר 'חומרא' בעלמא, ולכן הקלו בה בדורות האחרונים שלא כדין[9].
♦
הכרעת הב"י ושאר חכמי דורו והבאים אחריו
הב"י בסי' קנ"ח הביא את דברי התוס', הרשב"ט, מהר"ם ורי"ו שפסקו שאין לברך, ולעומתם את דברי הרמב"ם והטור וכן דיוק מרש"י והרא"ש שמברכים, וסיים: וכיון שיש חולקים בדבר 'יש לחוש' מלברך. ובהמשך כתב: הילכך 'נכון' שלא לברך על נטילה לדבר שטיבולו במשקה עי"ש. ובסי' תע"ג הטור דחה את דברי מהר"ם וכתב על דבריו 'ולא נהירא', וכתב עליו הב"י: שאין דבריו נכונים דכיון דפלוגתא היא אם צריך נטילה 'טוב' שלא לברך עי"ש. ובשו"ע בסי' קנ"ח ס"ד כתב: 'צריך נטילה בלא ברכה'. ובסי' תע"ג ס"ו כתב: נוטל ידיו 'ולא יברך'. ופסק זה קבלוהו האחרונים בסבר פנים יפות. בספר אות אמת [שאלוניקי שכ"ה] בהגהותיו לסידור רפ"ד ששם מופיעה הברכה בהגדה כתב: אין אנו נוהגין כן מפני המחלוקת ע"כ. ובספר חקת הפסח [שאלוניקי שכ"ט] דף ז' ע"ב הביא את דברי הטור, וכתב: והרב הגאון מורינו כמהר"ר יוסף קארו נר"ו פסק שלא לברך ע"כ. ובספר סדר היום [ונציה שנ"ט] כתב: י"א שאין מברכין עליו ענ"י מפני שיש מחלוקת בדבר וספק ברכות להקל וכן ראוי שלא לברך בשם ומלכות אבל יברך בלא הזכרה וכן בכ"מ שהוא מסופק בברכות יברך בלבו ולא יזכיר ה' בפיו הכל לירא ה' הנכבד ולמוראו ע"כ. וכ"כ הכנה"ג בסי' קנ"ח בהגב"י וכן בספרו פסח מעובין שכן אנו נוהגים עי"ש. וכ"כ שאר האחרונים.
אולם לעיל הזכרנו את דברי מהר"ם אלאשקר שכתב שנהגו ליטול עם ברכה וכן עיקר. וכ"ד הרדב"ז למעשה, דאע"פ שבח"ד סי' ע"ח כתב שיטול ידיו ולא יברך דברכות אין מעכבות, מ"מ בח"ד סי' רצ"ג דאע"פ שיש לומר סב"ל במחלוקת הפוסקים - צריך שיהיה המחלוקת מהפוסקים הידועים אצלנו שאנחנו סומכים עליה בכל שאר הדברים. לפיכך אני אומר שאין לברך על נטילת ידים אלא בשחרית כשרוצה להתפלל ולקרות בתורה שבכתב או בתורה שבעל פה או בזמן שרוצה לאכול פת 'או בזמן שרוצה לאכול דבר שטבולו במשקה'. ואעפ"י שבזו יש חולק - יש טעם לברך כיון שהנטילה הוא הכרח וחיוב עי"ש. וכ"כ עוד בח"ח [מכת"י] סי' נ"ז: וצריך ליזהר אם הוא מטבל בחרוסת כעין שלנו שאין בו תורת משקה, וגם הירקות אין עליהן מים ונוטל ידיו, שלא יברך על נטילת ידים שהיא ברכה שאינה צריכה, שהרי אין צריך ליטול ידיו, ולא תקנו ענ"י אלא על נטילה של שחרית, או לאכול פת, או דבר שטיבולו במשקה ע"כ. הרי דס"ל שמברכים על טיבולו במשקה.
♦
משא ומתן בהכרעת הב"י הנ"ל
ובאמת שיש להצריך עיון טובא על פסק הב"י בזה [שבעקבותיו נמשכו שאר האחרונים] מתרי טעמי תריצי; א. מחמת מנהג 'ספרד'. ב. מחמת מנהג 'כל העולם'.
כפי שהבאנו לעיל – מנהג ספרד היה ברור בזה מעולם, מזמן הריצ"ג [לפחות] ועד זמן הב"י גופיה, וכפי שמופיע בכל הסידורים כת"י ודפו"ר, וכן העיד מהר"ם אלאשקר, בן דורו של הב"י, וגם בקטלוניא ובארצות המזרח נהגו כן. והב"י לא התייחס כלל למנהג זה ולא הזכירו, ולא עוד אלא שפסק כנגד מנהג זה וחשש לדעת תוס' ומהר"ם וסיעתם. והרי בשאר דוכתי מצאנו שהב"י מתחשב במנהג לברך, אף שאינו מנהג 'קדום מאוד', ואף שכנגדו יש 'הרבה פוסקים' שאוסרים, והא לך כמה דוגמאות לזה.
ברכת התורה למי שהשכים בבוקר קודם אור היום. הב"י בסי' מ"ז סי"ג הביא שדעת ר"ת, מרדכי בשם מהר"ם וכן תר"י שאין לברך. אולם התוס', הרא"ש, האגור ותה"ד כתבו לברך, וכתב הב"י: 'וכן נוהגים העולם'. ובשו"ע פסק בפשיטות שמברך ברכות התורה. למרות שהמחלוקת שם שקולה, וגם לא מצאנו עדות קדומה על המנהג אלא מה שהעידו תה"ד והאגור בלבד. ולפ"ז ק"ו בנד"ד שהמנהג קדום הרבה יותר, ומשקל הפוסקים המצריכים ברכה גדול הרבה יותר, דהו"ל לסמוך על המנהג ולא לחוש לחולקים.
ברכת הגומל להולכי דרכים. השו"ע בסי' רי"ט ס"ז העתיק את דברי הטור שם: באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים. ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה ע"כ. הרי שכל קהלה ממשיכה במנהגה, וספרד לא חוששים לסב"ל כנגד מנהגם, אף שבצרפת ואשכנז לא נהגו כמותם וס"ל שלא על זה תקנו ברכה, והוי ברכה לבטלה לדעתם.
ברכת ההלל בליל פסח בבית הכנסת. הב"י בסי' תע"ג ס"ז כתב שמנהג ספרד לברך על ההלל בבה"כ בליל פסח. וכ"פ בשו"ע בסי' תפ"ז ס"ד בפשיטות. ועי' בח"ג סי' נ' שהארכתי בענין זה והבאתי שמנהג זה בספרד לא היה פשוט כלל, ואינו קדום, וגם בתקופת הב"י וקצת לפניו יש מקומות שלא היו קוראים את ההלל בבה"כ וממילא לא מברכים עליו, וכ"ש ששאר ארצות לא נהגו כן. ואעפ"כ סמך הב"י על המנהג בזמנו לברך, ולא חשש למנהג שאר העולם בזה.
ברכת שהחיינו על המילה. השו"ע ביו"ד סי' רס"ה ס"ז כתב: ואם המוהל הוא אחר, י"א שאין שם ברכת שהחיינו. ולהרמב"ם, לעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה, וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים ע"כ. ובב"י הביא פוסקים רבים דס"ל שאין מברכים שהחיינו על המילה, ואעפ"כ לא ביטל את המנהג מחמת דברי הרמב"ם בלבד, שכמותו נהגו בא"י וסביבותיה.
ונראה שהתשובה לזה היא כפי שהארכתי בכעי"ז בח"א סי' ע"ז בענין בציעה על מצה ומחצה בליל הסדר, שגם שם כתב הב"י שנהגו לבצוע על ב' מצות ומחצה, אולם בדברי שאר חכמי דורו וכן לפניו ולאחריו וכן בסידורי ספרד בתקופה ההיא מפורש שהיו בוצעים על מצה ומחצה. ושם הבאתי כמה וכמה דוגמאות שהב"י כתב להדיא שהמנהג הוא כך, אבל בפועל המנהג היה אחרת, וכפי שהעידו פוסקים אחרים, וכן בסידורים מאותה התקופה כתוב אחרת עיש"ב. וכ"ש כאן שהב"י לא כתב כלום על המנהג, ויתכן שלא היה ברור לו שהמנהג לברך, ולכן חשש לסב"ל. והבאים אחריו קיבלו את דבריו עד שאט אט השתכח המנהג כליל. אולם לפי מה שביארנו שהמנהג היה ברור ופשוט לברך במשך כל הדורות בספרד – נראה ודאי שגם הב"י היה מודה ומורה להמשיך לברך, דעדיף טפי וטפי מהדוגמאות שהבאנו לעיל שסמך על המנהג בשופי.
והטעם השני לברך בנידון דידן הוא מנהג 'כל העולם', שהרי הוכחנו באר היטב שהמנהג המקורי בכל העולם מתקופת הגאונים היה לברך על טיבולו במשקה, אלא שחכמים מועטים בכל קהלה [העיטור בפרובנס, התוס' בצרפת, רשב"ט באשכנז] פקפקו בזה מסברתם, ובאשכנז נמשכו יותר אחר התוס' והרשב"ט הנ"ל. אולם הדבר פשוט וברור שהחכמים הנ"ל לא ידעו ולא ראו שמנהג כל העולם הוא לברך, אלא רק את מנהג ארצם, וחשבו שהוא מנהג בטעות. אולם אין נראה כלל שהיו חולקים על המנהג אם היו יודעים שכך מקובל בכל עם ישראל מימות הגאונים, שמסתבר שקיבלו כן מחכמי התלמוד, דהא אלו דברים שעוברים במסורת איש מפי איש. וע"כ אין אנו דנים כאן מצד רוב כנגד מיעוט, שבזה שייך לדון סב"ל כנגד הרוב, אלא הנידון כאן הוא של מנהג כל ישראל כנגד מעט מהפוסקים שלא ידעו מהמנהג ולכן שינוהו בסברא דידהו, שבזה הדעת נותנת שכשהתברר קדמות המנהג – העיקר הוא כמותו. ואע"פ שב400 שנה האחרונות נהגו בזה בספרד ובאשכנז שלא לברך, וכפסק השו"ע והרמ"א – הרי המנהג במשך 1000 שנה שקודם לכן היה לברך, ואלים טפי מנהג קדום זה ממנהג מאוחר זה. והגר"א בביאורו לשו"ע בסי' קנ"ח ס"ד כיון לכל הנ"ל מדנפשיה וחלק על הכרעת השו"ע מסברא ומראיות, וכן נהג למעשה כמבואר בספר מעשה רב אות פ"א עי"ש. ולהאמור דבריו נאמנו מאד מדברי כל הגאונים ורוב המוחלט של הראשונים וקהלות ישראל.
ויש להוסיף עוד שגם מדברי הב"י נראה שאין 'איסור' לברך, דהא כתב בב"י בג' מקומות בזה, ולשונותיו הם 'יש לחוש' מלברך, 'נכון' שלא לברך, 'טוב' שלא לברך. הרי שזו הנהגה לחוש לכתחלה בזה, אבל נראה שגם לדבריו מי שמברך אינו עובר באיסור ברכה לבטלה, דגדול כח המנהג. וגם בדבריו בשו"ע ניתן לפרש כן, דמה שכתב בסי' קנ"ח 'נטילה בלא ברכה' היינו שכך 'נכון' 'וטוב' לעשות, אבל לא בא לומר איסורא למי שמברך. וכן בסי' תע"ג שכתב 'ולא יברך' היינו שכך דעתו 'לכתחלה' שעדיף טפי להמנע, אבל מי שמברך – גם לדעתו לא עשה איסור.
ויש להוסיף עוד, שלפי מה שהבאנו לעיל, שורש המחלוקת הוא 'בחיוב הנטילה', האם ישנו בזמננו או לא. וא"כ יש לצרף את סברתו הידועה של הרדב"ז בח"א סי' רכ"ט שאם המחלוקת היא במצוה ולא בברכה, ואנו נוקטים כמו הדעות שעושים את המצוה – יש לברך עליה ואין בזה סב"ל עי"ש. ואף שהאחרונים האריכו בזה שדעת השו"ע אינה כן, מ"מ חזי לאצטרופי סברא זו, כיון דבלא"ה יש לברך מחמת הטעמים הנ"ל.
ומכל הני טעמי תריצי נראה שהמברך ברכת ענט"י לדבר שטיבולו במשקה כתקנת חז"ל והגאונים ורובא דרבוותא דעם ישראל במשך הדורות, ינוחו לו ברכות על ראשו וישא ברכה מאת ה', ובכגון דא אמרינן כשל כח הסב"ל.
ודע, כי אין הבדל בין פסח לשאר ימות השנה, דאמנם הגמ' בפסחים מיירי על ליל הסדר, ולכן הגאונים ורוב הראשונים כתבו את דבריהם על ליל הסדר, אולם הדין האמור בגמ' נאמר על כל ימות השנה, וכפי שפשוט לפוסקים בסי' קנ"ח. וכן בירושלמי הובא הדין בברכות פ"ח לגבי כל השנה. וכן הרמב"ם בהלכות ברכות פ"ו ועץ חיים מלונדריש שהעתיקו, וכן הרשב"א בתשובה סי' ק"צ, כתבו להדיא לברך בכל השנה. וכן נקט הגר"א בסי' קנ"ח ס"ד ובמעשה רב. ומה שכתבו כמה פוסקים בסי' תע"ג לחלק בין פסח לשאר ימות השנה, זהו רק למנהג אשכנז המאוחר שסמכו על התוס', וסברו שלדעתם א"צ ליטול כלל בכל השנה, ואעפ"כ בפסח היו נוטלים. וע"ז כתבו כמה חילוקים עי"ש. אולם לדעת המחייבים בחיוב גמור – אין הבדל בין הזמנים.
♦
לאחר עשיית צרכיו יכול לברך בשופי על טיבולו במשקה
ולרוחא דמילתא אפשר לעשות את העצה שכתב הטור בסי' תע"ג: והרוצה לצאת ידי ספיקא יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר כגון שיסך רגליו [או יטיל מים] וישפשף ע"כ. וכתב הב"י: זה ע"פ הסברות שכתב רבינו בסימן ז' שאחר עשיית צרכיו מברך ענט"י, אבל לפי דעת הרא"ש שכתב רבינו שם דאינו מברך ענט"י אחר עשיית צרכיו אא"כ רוצה הוא להתפלל - אין תיקון זה כלום. וכ"ש לפי מה שהעליתי שם דאפילו ברוצה להתפלל נמי אינו מברך ענט"י אחר עשיית צרכיו ע"כ. וגם הדרכ"מ באות י"ב שם הסכים לזה עי"ש. וכבר תמה על הטור – בעל תה"ד וכפי שמובא בספר לקט יושר עמ' 88 וז"ל ואתמהה דא"ח גופיה כתב בשם אביו הרא"ש שאף כשהסך רגליו ושפשף לא היה מברך ענט"י אא"כ התפלל אח"כ ע"כ. אולם נראה שסברת הטור ברורה בזה, שכיון שדעת הרבה ראשונים שמברכים לאחר יציאת ביהכ"ס [וכפי שהבאתי בח"ג סי' ד' עיש"ב], ולא מצאנו מי שיסבור בשניהם לא לברך אלא מהר"ם לבד [וכפי שהבאתי שם שהוא מהסוברים שאין לברך ביוצא מבהכ"ס אלא לתפלה, וגם לטיבולו במשקה ס"ל שאין מברכים] – הו"ל יחיד ממש ולא חיישינן לסב"ל בכה"ג, ועדיף מס"ס דעלמא. ובאמת שכן מתבאר מדברי ראבי"ה בסי' תקכ"ה שכתב: ואם ברור לו שנגע בטינוף או נכנס בבית הכסא יטול ידיו ויברך ענט"י ולא יטול ידיו אחר הקידוש, דקידוש צורך סעודה הוא, ולא הוי היסח הדעת עי"ש. ובהמשך שם הביא את המחלוקת בעיקר דין הברכה לטיבולו במשקה [והבאנו דבריו לעיל] ולא הכריע בזה. הרי שאם נכנס לבהכ"ס מברך לשיטתו לכל הדעות. וכ"פ הרדב"ז בח"ד סי' ע"ח, ששם ס"ל שיטול ולא יברך [ודלא כמו שכתב בב' תשובות אחרות שהבאנו לעיל] ואעפ"כ כתב וז"ל ולענין ברכה יביא עצמו לידי חיוב נטילה ויברך לצאת מידי ספק ברכות עי"ש. ולפי האמור, ודאי שמי שעושה כן אין לו כלל לחוש לסב"ל דהא מלבד מהר"ם אין שום דעה ברורה שאוסרת לברך בכה"ג, ולא חיישינן לסברא יחידאה או לספק סברא, בפרט שבלא"ה דעת רובא דרבוותא שצריך לברך על הנטילה וכנ"ל.
♦
מי שחושש מלברך עדיף שינגב את המאכל כדי שלא יתחייב בנטילה
ומי שלבו נוקפו שלא לברך על אף כל הדברים הברורים שכתבנו – יקפיד לנגב את המאכל לפני שאוכלו [בשאר ימות השנה] ולא יטול את ידיו כלל, ועדיף טפי מליטול את ידיו ללא ברכה, שבזה לדעת רובא דרבוותא עושה איסור של עשיית מצוה ללא ברכה, כדתנן ברפ"ק דתרומות ערום ואלם לא יתרומו, ובירושלמי שם איתא שהוא מפני הברכה. אמנם בניגוב המאכל יש הפקעת האדם מהמצוה, וגם זה אסור, וכמו דאיתא בירושלמי חלה פ"ג ה"א על המשנה בחלה פ"ב מ"ב מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה עושה עיסתו קבין, ודייק הירושלמי: מפני שאינו יכול. הא אם היה יכול לא בדא. הדא אמרה שאסור לאדם לעשות עיסתו קבין עי"ש. וכן איתא בבבלי בפסחים מ"ח ע"ב שאין לעשות עיסתו קפיזא קפיזא, דקא מפקע לה מחלה עי"ש. וכ"פ השו"ע ביו"ד סי' שכ"ד סי"ד עי"ש. אולם במקום שא"א – מותר לאדם להפטר מהמצוה, דומיא דמי שלא יכול לעשות עיסתו בטהרה. וא"כ גם כאן שלא יכול לברך משום שחושש לסב"ל – יפקיע את עצמו מהמצוה ע"י ניגוב המאכל [וכפי שכתבתי בקצרה בח"א סי' ה' הערה ח' עי"ש].
♦
פרטי דינים מעשיים על אלו מאכלים רטובים ניתן לברך בנטילתם
אלא שיש לברר על מה ניתן לברך 'למעשה', מחמת כמה מחלוקות בדברי הפוסקים שיש לדון האם ניתן לברך עליהם ענט"י.
תערובת מים מועטים עם משקין אחרים מרובים. אם התערבו מים עם משקין אחרים, כגון סלט ירקות או פירות ששטפו אותם במים והם רטובים, והתערב בהם גם המיץ של הפרי או הירק, או שסחטו לימון לסלט או מיץ תפוזים וכדומה, או רסק עגבניות בתבשיל עם מים – באנו למחלוקת הרמב"ם והראב"ד האם אזלינן בתר רובא [דעת הראב"ד] או שמים מכשירים בכל שהוא [הרמב"ם], וכפי שהובא באחרונים – עי' בכה"ח סי' קנ"ח אות מ'. ולמעשה יטול ידיו ללא ברכה.
דבר שאין דרכו לטבל כגון פירות רטובים. בספר הבתים בסוף שער א' מנט"י כתב בשם ר' שמשון: לא אמרו שטיבולו במשקה צריך נט"י אלא דבר שדרכו לטבל אבל דבר שאין דרכו לטבל אע"פ שמטבלו א"צ נט"י, ולא נראין דבריו ע"כ. וכ"כ המאירי בקונטרס בית יד שער א' שחכמי הצרפתים פירשו שאינו נוטל, כל שטיבולו במשקה אמרו כל שמטבלו במשקה לא אמרו, ולא יראה לי כן שהרי בתלמוד המערב אמרו כל שיש בו לכלוך משקה צריך נט"י ע"כ. וכדברי המאירי וספר הבתים כ"נ מדברי הרשב"א [במיוחסות סי' ר"ב ובתוה"א ב"ו ש"א] שכתב שפירות 'נגובים' כגון ענבים ותפוחים א"צ נטילה וה"ז מגסי הרוח עי"ש, הא 'רטובים' צריכים נטילה, אף שאין הדרך לטבל פירות אלו. ומאידך דעת הר"ש מפלייזא המובא באו"ז סי' רנ"ו כדעת הר"ש וז"ל [התיקונים הם עפ"י הפירוש הנדפס במהדורת מכון ירושלים] והאוכל ירקות בחומץ או במלח או בשר ודגים בחרדל או בשומין ובפלפלין וזה נקרא טיבול בכל מקום כדאמר מטבל עמו בציר, ובהשוכר את הפועלים אומר כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל ודאי להא צריך נט"י, משא"כ בפירות וכן בלחמניות שקורין ניל"ש מפני שכמה פעמים אוכלים אותה בלי טיבול. ויש מקילין לומר דאין נקרא טיבול במשקה [אלא דבר] שמטבילין אותם לטעם כגון חזרת, ושאר ירקות (ד)אין רגילים כלל להיות נטבלים כך ע"כ. וסברתו הראשונה היא סברת הר"ש הנ"ל. והוסיף עוד סברא אחרת של הטבלה 'לטעם', ולא סתם 'מים' וכדומה שאינם 'מטעימים' את המאכל. וכחילוק הר"ש כ"כ מדנפשיה הרדב"ז בח"ד סי' ע"ח וז"ל ומסתברא דלא גזרו אלא כעין נהמא שהוא מלתא דשכיחא דהיינו דבר שדרכו לאכול מטובל במשקה או שדרכו להיות עליו משקה אבל מידי אחרינא לא גזרו ואעפ"י שזה אוכל אותו על ידי טיבול בטלה דעתו אצל כל אדם. וכן נראה מלשון רשב"ם ז"ל שכתב כל שטיבולו במשקין כגון ירק בכותח או בחומץ ע"כ. הכי דייק לישנא דקאמר כל דבר שטיבולו במשקה שפירוש כל דבר הרגיל להיות טבולו במשקה ולא קאמר כל דבר המטובל במשקה וכו' אי נמי כל המטבל במשקה צריך נטילת ידים דוק ותשכח עי"ש. ועל הראיה מדברי הירושלמי שנראה לכאורה לא כך – כתבו הפתה"ד בסי' קנ"ח אות ב' ועוד אחרונים שיתכן שהבבלי שכתב להדיא 'שטיבולו' – חולק, שהרי דייקו הפוסקים הנ"ל דיוק חזק שלא אמרו של 'המטובל' וכו', וא"כ ההלכה כדעת הבבלי. ועי"ש עוד שגם בדעת הירושלמי אינו מוכרח.
אלא שנראה שאין דברי הרדב"ז והר"ש שוים לגמרי, דבדברי הר"ש מפלייזא מבואר שפירות, אע"פ שהדרך לרוחצם במים, כיון 'שכמה פעמים אוכלים אותם בלא טיבול' – אין נקראים 'דרכן בטיבול', ופטורים מנט"י, וכ"נ דעת הר"ש הנ"ל. וכ"ש לפי טעמו השני של הר"ש מפלייזא שצריך שיהיה טיבול במשקה 'לטעם', שכל טיבול 'במים' אינו נקרא טיבול במשקה, דאינו לטעם[10]. אולם הרדב"ז בסוף דבריו הביא את דברי הכל בו בשם הרא"ש [וט"ס הוא וצ"ל 'הר"ש', והוא הרשב"א בתוה"א הנ"ל] שגם פירות ששראם במים חייבים בנט"י והסכים לזה עי"ש, הרי דס"ל שכיון 'שפעמים מטבילים אותם במים' הוי 'דרכו בטיבול' וחייבים בנט"י.
ועי' בכה"ח בסי' קנ"ח אות י"ד שהביא את מחלוקת האחרונים בענין זה, ודעתו נראית להחמיר, עפ"י דברי החיד"א בשם תשובת הגאונים עפ"י הירושלמי עי"ש. אולם הפתה"ד הנ"ל דחה את הראיה מהירושלמי וכנ"ל ופסק להקל בזה עי"ש. ולמעשה נראה שיש להחמיר ליטול ידיו, אבל לא יברך על נטילה זו, והמקל שלא ליטול כלל יש לו על מה לסמוך.
ולפי הגדרתו של הר"ש מפלייזא וכן נראה מדברי הר"ש – גם בסקויט בתה או קפה לא צריך נט"י, דהא 'כמה פעמים אוכלים אותו בלא טיבול', וכפי שכתב הר"ש מפלייזא בעצמו 'פה"ב כגון ניל"ש' [שזהו ה'וופל' בימינו[11]] שלא נוטלים עליו ידים [ועי' בכה"ח באות ט"ל דברי האחרונים המחייבים בזה, וכל נידונם הוא מדין משקה מבושל עי"ש, אולם להאמור לדעת הראשונים הנ"ל אין חיוב בזה]. ורק דבר שבד"כ אוכלים אותו בטיבול צריך נט"י לכו"ע, כמו שימורים [זיתים, מלפפונים חמוצים, תירס וכדומה] או ירקות עליים כדוגמת הכרפס ודומיו, שלא אוכלים אותם כמות שהם אלא מטובלים באיזה דבר. וע"כ המטבל פה"ב במשקה יטול ידיו ולא יברך.
אוכל ומשקה מבושלים הנאכלים בכף, כדוגמת בשר או עוף או דגים מבושלים עם מעט רוטב או קטניות מבושלות, כמו שעועית וחומוס וכדומה הניתנים על אורז או תפו"א וכדומה. בתורת הקדמונים ח"א סי' כ"ט הארכתי טובא בזה, והעליתי שהדבר מפורש בראשונים שאוכל בכף צריך נט"י [רמב"ם], ואף מאכל ומשקה מבושלים [בה"ג, ראבי"ה, רשב"א, מאירי, צרור החיים, ספר הבתים ושכ"ד תוס', וכ"ד מהר"י צמח] ואין בזה ספק כלל עיש"ב, וע"כ יש לברך גם על אכילה זו.
♦
סיכום
מנהג כל ישראל מזמן חתימת התלמוד ועד זמנם של בעלי התוספות היה פשוט שמברכים על נט"י לטיבולו במשקה. חכמים בודדים בכמה ארצות שונות לפני כ800 שנה לערך דנו מסברא דנפשייהו שהמנהג הוא בטעות ואין לברך על טיבולו במשקה. אולם פקפוקם לא התקבל ברוב הארצות, כולל בספרד וארצות המזרח, אלא המשיכו לברך עד זמנו של השו"ע, מלבד באשכנז, שרבים מחכמיהם במשך הדורות קיבלו את הפקפוק הנ"ל והפסיקו לברך. קרוב לודאי שהפקפוק שלהם הוא מחמת שלא ראו את דברי הגאונים במקורם שמצריכים ברכה גם בזה"ז, ואילו היו רואים את דבריהם לא היו חולקים מסברא דנפשייהו עליהם. ובפרט שרבים מהפוסקים שביטלו את הברכה, הסתמכו על מה שכתב רשב"ט בשם רע"ג שלא לברך, אך באמת בסדר רע"ג מפורש בג' מקומות שונים בכל כתבי היד שיש לברך.
השו"ע חשש 'לכתחלה' מברכה זו, וכך הונהג גם אצל הספרדים מדורו והלאה. השו"ע לא התייחס למנהג הקיים בספרד בדורו לברך, ויתכן שלא היה ברור לו המנהג. אולם כיון שמהר"ם אלאשקר העיד על המנהג לברך, וכך עולה מדברי שאר חכמי ספרד בדור ההוא, וכן פסק הרדב"ז – קי"ל במקום מנהג לא אמרינן סב"ל, ובפרט שגם הראשונים שפקפקו לא ראו את דברי הגאונים בזה וכנ"ל. ולכן נראה שאין כל חשש בברכה על טיבולו במשקה, והמברך ישא ברכה מאת ה'[12].
מי שרוצה להסתלק מן הספק הקל שיש בדבר יביא עצמו לידי חיוב נטילה ע"י עשיית צרכיו קטנים [ושפשוף] או גדולים, ובזה שפיר דמי טפי.
מי שלבו נוקפו גם בזה – ינגב את המאכל ויפקיע עצמו מידי החיוב.
למעשה, ניתן לחלק את המאכלים הרטובים לג' נידונים.
מאכלים שלכל הדעות, בראשונים ובאחרונים, יש חיוב נטילת ידים, והם מאכלים שאינם מבושלים שהדרך לטבל בהם להטעימם, וכגון ירקות עליים [כרפס ודומיו], וכן ירקות בשימורים. ועליהם ניתן לברך ענט"י ללא חשש כלל. ולכן בליל הסדר אין חשש בברכה על נט"י לכרפס ודומיו, וכמנהג כל ישראל מקדמת דנא.
מאכלים שהאחרונים נחלקו בהם וחלקם פטרו מנט"י, אולם בדברי הראשונים והשו"ע מפורש שצריכים נט"י, והם מאכלים מבושלים בנוזל שלהם ובפרט כשנאכלים בכף ודרכם להיאכל בכף, וכגון עוף ובשר ודגים וקטניות ברוטב. גם בזה ניתן לברך נט"י כיון שכך עיקר ההלכה, וא"צ לחוש לדעות האחרונים שפוטרים, כיון שבדברי הראשונים מפורש שלא כדבריהם.
מאכלים שהראשונים והאחרונים נחלקו בהם האם יש חיוב נט"י, והם מאכלים שאין 'רוב' אכילתם ע"י טיבול במשקה, כמו פירות רטובים ופה"ב שמטביל במשקה, וכן מים שמעורבים עם שאר מיני משקה כמו סלט פירות או סלט ירקות וכדומה, ובזה יטול ידיו ולא יברך.
♦
נספח א' - בירור נוסח תשובת הגאונים בענין טיבולו במשקה בדבר שאין דרכו בטיבול
בשו"ת הגאונים שערי תשובה סי' קצ"ג יש תשובה בענין זה בזה"ל: לרבינו שמשון ז"ל שאם בא אדם אחד בסעודה אצל חביריו ונטל מעל השלחן חתיכת של דג או של בשר עוף וטבל בפלפלין או בשומן שצריך נטילת ידים כדאמרינן בערבי פסחים כל שטיבולו במשקים צריך נטילת ידים, ודוקא בדבר שדרכו לטבל, אבל בדבר שאין דרכו לטבל לא מדקאמרינן כל שטיבולו במשקים ולא אמר כל שטובלים משמעו דבר שרגילים לטבל דתני רב אושעיא כל דבר שיש בו לכלוך משקה צריך נטילת ידים ע"כ. ומתשובה זו נראה שהביא ראיה מהא דכל שיש בו לכלוך משקה, לזה שרק דבר שדרכו לטבל צריך נט"י. ומאידך הברכ"י בסוף סי' קנ"ח כתב: ומצאתי בתשובות של הגאונים כ"י שכתוב וז"ל בירושלמי דברכות משמע אפי' אין דרכו לטבל, דתני ר' אושעיא כל דבר שיש בו לכלוך משקה צריך נטילת ידים עכ"ל, הרי שהביא תשובת הגאונים שדייקו להיפך מהירושלמי. והאחרונים נשאו ונתנו בזה ודנו האם זו אותה תשובה או תשובה שונה, וכן האם יש ט"ס בשו"ת שערי תשובה הנ"ל, וכן האם בשומן יש דין טיבולו במשקה, ועוד תמיהות כפי שיראה המעיין – עי' בפתה"ד, ובפקודת אלעזר ובתורת חיים סופר ובמעשה אליהו מאני ועוד.
ונראה להעמיד את הדברים על דיוקם ע"פ עיון בכתבי היד שהובאה בהם תשובה זו [ובחלק מהדברים העמידני ידידי הרב ישי רונן, כשליבננו יחד ענין זה]. כתה"י שהיה לחיד"א הוא הנקרא כיום 'ליהמן 48', ושם בסי' פ"ז נוסח התשובה הוא כך [אני מעתיק את השינויים שיש מהנוסח בשע"ת הנ"ל] לרבינו שמשון וכו' חתיכה של דג וכו' או בשומין[13] וכו', ודוקא בדבר שדרכו לטבל, ובירושלמי דברכות משמע אפי' אין דרכו לטבל, דתני ר' אושעיא כל דבר שיש בו לכלוך משקה צריך נטילת ידים עכ"ל. חזינן מיניה שמה שכתב החיד"א בשם 'תשובות הגאונים' כונתו לקובץ הנ"ל שמכיל ברובו תשובות הגאונים, אבל התשובה הנ"ל אינה לגאונים אלא לר' שמשון. ועוד חזינן מיניה שהעתקת החיד"א מדויקת, ואכן כתוב בתשובה זו שמהירושלמי יש ראיה להיפך מדברי ר' שמשון. ויש לציין שגם בכת"י אלמנצי [לונדון 566], ולמעלה מהם בכת"י גסטר 931[14], שניהם ג"כ בסי' פ"ז, הנוסח הוא אותו הנוסח.
ומאידך בשו"ת שערי תשובה הנ"ל יש משפט שאינו מופיע בכל כתבי היד הנ"ל, והוא: אבל בדבר שאין דרכו לטבל לא מדקאמרינן כל שטיבולו במשקים ולא אמר כל שטובלים משמעו דבר שרגילים לטבל. ומשפט זה נראה שהוא כן מדברי הר"ש, דהא המאירי בבית יד שהבאנו לעיל כתב להדיא בשם חכמי הצרפתים [שזה ר' שמשון, כמובא בספר הבתים] גם משפט זה, וז"ל חכמי הצרפתים פירשו שאינו נוטל, כל שטיבולו במשקה אמרו כל שמטבלו במשקה לא אמרו עי"ש.
ונראה שלמסדר השע"ת היה כת"י אחר שבו היתה התשובה בשלמות יותר [כמו שהיתה למאירי], אלא שהוא טעה בטעות הדומות אחת, ולכת"י גסטר ודומיו היתה טעות הדומות אחרת, וכך היתה התשובה במלואה: לרבינו שמשון ז"ל שאם בא אדם אחד בסעודה אצל חביריו ונטל מעל השלחן חתיכה של דג או של בשר עוף וטבל בפלפלין או בשומין שצריך נטילת ידים כדאמרינן בערבי פסחים כל שטיבולו במשקים צריך נטילת ידים, ודוקא בדבר שדרכו לטבל, אבל בדבר שאין דרכו לטבל לא מדקאמרינן כל שטיבולו במשקים ולא אמר כל שטובלים משמעו דבר שרגילים לטבל. ובירושלמי דברכות משמע אפי' אין דרכו לטבל דתני רב אושעיא כל דבר שיש בו לכלוך משקה צריך נטילת ידים ע"כ. והמעיין היטב יראה שכ"י גסטר ודומיו טעו בטעות הדומות הראשון [לטבל – לטבל], והשע"ת הנדפס טעה בטעות הדומות השני [לטבל – לטבל].
עוד יש לציין, שהסיום של התשובה הנ"ל – 'ובירושלמי דברכות וכו'', אינה מדברי ר' שמשון, וכפי שמתבאר מדברי המאירי וספר הבתים, אלא זו השגה של עורך כתה"י על רבינו שמשון [יתכן שהשיג עפ"י דברי המאירי, או להיפך, שהמאירי ראה תשובה זו עם ההשגה של העורך].
נמצא שלמעשה נחלקו בדין זה ר' שמשון [שלא הביא את דברי הירושלמי, וכן הר"ש מפלייזא וכפי שהבאנו במאמר] עם המאירי שהביא את הירושלמי, וספר הבתים, וכן עורך שו"ת הגאונים שערי תשובה. ועיין בגוף המאמר מה שהעלנו לדינא בענין זה.
♦
נספח ב' – האם בעל העיטור ראה את סידור רב עמרם גאון
העיטור הזכיר כמה וכמה פעמים בספרו את דעת רב עמרם גאון, אולם המעיין יראה שרוב הדברים שמזכיר משמו הם 'מתשובותיו'. פעמים שהוא עצמו ציין 'ובתשובות' רב עמרם וכו', ופעמים שכתב כן בסתמא בשמו, אולם אנו יודעים שהמקור הוא מתשובות רע"ג, הן ע"פ ראשונים אחרים, והן משום שאלו נושאים שלא שייכים כלל לסידור אלא ביאורי סוגיות וכדומה.
ויש מעט מקומות שהוא מזכיר את דברי רב עמרם, שהם נמצאים גם בסידורו, אולם במקומות אלו הביאם מהריצ"ג, ולא מצאנו באף מקום שיביא את דברי רע"ג בסידורו ישירות. ואכתוב את המקומות בהם הביא את דברי רע"ג בסידורו, ואת המקורות שלו בדברי הריצ"ג.
בהלכות הלל דף צ"ה ע"א: ונהגו לברך לקרא את ההלל וחותמין יהללוך וכן כתב רב עמרם ע"כ. מקורו הוא מדברי הריצ"ג בהלכות הלל [ח"ב עמ' ד'] שהעתיק את כל לשון רע"ג בסידורו באורך עי"ש, והעיטור קיצר את עיקרי הדברים.
בהלכות שופר דף ק"ג ע"א: וא"ר עמרם ורב סעדיה לאחר תפלת מוסף מנהג בב' ישיבות להריע תרועה א' גדולה וכו' עי"ש. מקורו הוא מהריצ"ג הלכות ראש השנה [ח"א עמ' מ"ב] שהעתיק את לשונו של רע"ג ושל הרס"ג, והעיטור קיצר 'ועיבד' את לשונו.
בהלכות יוה"כ דף ק"ח ע"ב: ועיו"כ [מתודה] קודם אכילה. ש"ץ אומר אחר תפלה וכן ר' עמרם כתב אחר תפלה וכו' עי"ש. מקורו מריצ"ג [ח"א עמ' נ"ט] שהביא את דברי רע"ג ורה"ג ועוד, והעיטור העתיק את תוכן ותורף דבריו עי"ש.
בהלכות מצה ומרור דף קל"ז ע"א: וא"ר יהודאי מאן דלא מני עומר לילה קמא לא מני בשאר לילתא, אבל בשאר לילתא היכא דלא מני לאורתא מני ביממא. וכן אמר רב עמרם משום דבעינן תמימות וליכא עי"ש [וכ"ה בסתמא בארח"ח הלכות ספירת העומר אות ה' בשם רב עמרם עי"ש]. ולפנינו ליתא בסדר רע"ג לענין ספירת העומר. וכתב גולדשמיט בסידור רע"ג מהדורתו עמ' קכ"ו: חסר פרק על ספירת העומר 'בכל כ"י הסדר', ונשמר לנו רק קטע בספר העיטור וכו': היכי דאשתלי ולא מנה ליליא קדמא תו לא מני בשאר לילותא משום דבעי תמימות וליכא עי"ש. אולם כבר העיר על דבריו לנכון, הרב עדיאל ברויאר בירחון האוצר נ"ב עמ' י"א הערה נ"ו, שמקור דברי העיטור בזה אינם מסידור רע"ג אלא מריצ"ג בהלכות ספירת העומר [ח"ב עמ' ק"ח] שהביא כן בשם רב 'סעדיה', והתחלף לעיטור רב 'סעדיה' ברב 'עמרם'. וכך מתבאר להדיא מהמשך דברי העיטור שם שכתב: וה"ר אבן גיאות כתב כרב יהודאי ורב 'עמרם' שאם לא מנה מבערב לא עלו בידו תמימות וכו' עי"ש. הרי שהעתיק את דברי הריצ"ג וכתב במקום רב 'סעדיה' – רב 'עמרם'. וברור שגם החלק הראשון העתיק מהריצ"ג, אלא שלא היה הספר שלו לפניו, והעתיקו מהזכרון, והתחלף לו רב 'סעדיה' ברב 'עמרם'. וא"כ אין שום צורך ומקור לומר שהיה בסדר רע"ג הלכות ספירת העומר ונשמט 'בכל' כתה"י, אלא לא היה כלל בסדרו, ולכן גם הראשונים לא הביאו משמו כלום בענין זה.
וראיה ברורה יותר שהעיטור לא ראה את סידור רע"ג היא ממה שכתב בהלכות תפילין דף ס"ב ע"א: ובהלכות - המספר בין תפלין ש"י לתפלין ש"ר חוזר ומברך שתים. וכן לר' עמרם ריש מתיבתא כשאין לו אלא א' מברך שתים להניח ובמצות תפלין עי"ש. הרי שהביא את דברי רע"ג דמיירי במי שאין לו אלא תפילין אחד שמברך שתים, ולמד מזה שבסתמא שיש לו ב' תפילין מברך על כל אחד ברכה בפני עצמו. והנה בסדר רע"ג איתא להדיא: ומאן דמנח תפלה של יד מברך וכו'. ועל של ראש מברך וכו' עי"ש. הרי להדיא שמברך ב', ולא מיירי במי שאין לו אלא תפלה אחת וכו'. אולם מקורו של העיטור הוא 'מתשובת' רע"ג, וכפי שהביאו בספר המכריע סוף סי' פ"ז ושה"ל בהלכות תפילין שכתב להדיא דין זה דמי שאין לו אלא תפלה אחת מברך עליה ב' ברכות עי"ש. ואת תשובה זו הביא העיטור. ומזה שלא הביא את דברי רע"ג 'בסידורו' שמפורש שמברך בכל פעם ב' ברכות – חזינן שלא ראה את סידור רע"ג.
עוד ראיה ברורה לזה היא מענין נט"י לטיבולו במשקה שהארכנו במאמר, שמתבאר להדיא שהעיטור העתיק רק את סוף תשובת הגאונים שאין מברכים על מים אחרונים, שאותה הביא הריצ"ג בקצרה וכן עוד ראשונים, ולא ראה את תשובת רב עמרם הארוכה הנמצאת בסידורו, וגם את ב' המקומות האחרים בסידור שמפורש שמברכים על נט"י לטיבולו במשקה. וגם כתב שהטעם שנהגו לברך על טיבולו במשקה הוא 'כרבינו שלמה', ולא כתב 'כרב עמרם'. הרי לנו שלא ראה את סידור רע"ג במקורו.
♦ ♦ ♦