כולל פוניבז', בני ברק
בעניין השולח משלוח מנות דבר טמא לאדם טהור ולחברים
יש להסתפק אם השולח משלוח מנות בפורים דבר טמא לאדם טהור מטומאה, האם יצא ידי חובה. הנה נחלקו הראשונים האם מותר לאדם טהור לאכול חולין טמאים כשאינו בימי טומאתו.♦
בתוס' בחולין (ב:) כתבו: ואפילו יהא אסור לטמא גופו באוכלין טמאים כדדרשינן והתקדשתם והייתם קדושים אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה מכל מקום יכול לטמאותן ולאוכלן בימי טומאתו, עכ"ל. ומבואר שיש איסור לאדם טהור לאכול חולין, והטעם הוא שהוא נעשה טמא. [וצ"ב, הרי אין איסור לנגוע בנבילה ושרץ אלא ברגלים, ומדוע הוא מוזהר שלא לטמא את עצמו בטומאת האוכל חולין טמאים, שנטמא מדרבנן].
ובמקדש דוד (סימן מ"א) הביא מדברי התוספות ישנים בכריתות (דף י"ג) דכתבו שאף האוכל דבר טמא שפחות משיעור ולא נטמא גופו נמי איכא איסור חצי שיעור לאכול זאת (ובמקום סכנה התירו). ומוכח דאף שלא חלה טומאה על הגברא, שם האיסור הוא אכילת חולין טמאים, ואף כמות שלא מטמאה את האוכל אסורה באכילה.
אמנם אדם טמא שרי ליה לאכול חולין טמאים. ולכן בזמן הזה, שכולנו טמאי מתים ואף הכהנים נגעו בראשון לטומאה, מותר לאכול חולין טמאים. אמנם בזמן דנזכה לאפר פרה, מי שיהיה טהור יאסר לו לאכול חולין טמאים.
אולם הרמב"ם (פרק ט"ז טומאת אוכלין הי"ב) כתב: אע"פ שמותר לאכול חולין טמאים, חסידים הראשונים היו אוכלין חוליהן בטהרה והן נקראין פרושים. וכן דעת התוס' בכריתות (דף י"ג) דשרי לאכול אוכל טמא.
אמנם לחבר פשוט שאסור לאכול חולין טמאים, כדאיתא בתוספתא (פ"ב דמאי ה"ב) שקבלת דברי חבירות זהו לאכול חולין בטהרה, ומחלוקת הראשונים היא על אדם שאינו חבר.
ויש להסתפק לגבי השולח משלוח מנות דבר טמא לחבר, דאסור לו לאכול זאת, האם יוצא ידי חובה, דלחבר אין בזה שימוש של אכילה לעצמו, ויכול להאכיל אחרים שאינם חברים. וכן הוא עצמו רשאי לאכול בזמן שהוא טמא.
האם זה נחשב שהוא שלח דבר הראוי, דמסתבר שהשולח לאדם שבשרי עד סוף פורים ושלח לו מאכל חלבי, חשיב דבר הראוי לאכילה דחשיב מאכל כלפיו. ובספר יבקשו מפיהו, עמוד מ"א, כתב מהגריש"א דיצא בדיעבד. אבל התם עדיף, שזמן ממילא קאתי. אבל כאן שרק אם יתחדש מצב של טומאה, אז יוכל לאכול זאת, אם כן יתכן שאינו נחשב מאכל כלפיו.
ויש לדון באדם ששלח לחבירו מאכל, ומקבל המשלוח יש לו חיוב של כיבוד אב שלא יאכל מאכל כזה, שאביו ציוה אותו לא לאכול סוג מאכל כזה, האם כאשר קיים איסור חיצוני זה נחשב שקיים כאן שם מאכל או לא.
ויתכן שאם האיסור באוכל חולין טמאים הוא שיגרום טומאה לאוכל, כשיטת התוס' בחולין דף ב', אין חיסרון בגוף המאכל, ונחשב כמאכל הראוי לאכילה ואינו איסורי אכילה. אבל אם האיסור הוא בעצם אכילת דבר טמא, כשיטת התו"י בכריתות, זהו איסור אכילה ולא יצא.
ואם נימא דהשולח מאכל טמא למי שאסור לו לאוכלו לא יצא ידי חובה, אם כן אם השולח אינו חבר והוא שולח לחבר, היות שהוא לא נאמן כלפיו שזהו טהור כדאיתא בחגיגה דף כ"ב. אם כן אף אם המאכל הוא טהור, אבל היות שלמקבל אין להאמין לשולח שזהו טהור, לא יצא המשלח ידי חובה. ורק מי שחבר יוכל לשלוח לחבר. אמנם מי שאינו חבר יוכל לשלוח למי שאינו חבר, דכלפיו יש נאמנות שזה לא טמא, וממילא הוא שולח דבר טהור. ואף לראשונים שאסור לאכול חולין טמאים, יצא ידי חובה כששלח דבר טהור כשהשולח והמקבל שניהם אינם חברים, דכלפי החבר בלבד אין נאמנות לאדם שאינו חבר (עיין מקדש דוד מ"א סק"ב).
ובחגיגה (דף י"ח) איתא דבגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה, ונמצא דאף פרוש לא נאמן לגבי אוכלי תרומה דהדבר לא נטמא. ואין לחבר לשלוח מאכל לאוכל תרומה, דאסור לו לאכול מאכל לסוברים שאין לאכול חולין טמאים. וכן אוכלי תרומה לאוכלי קודש לא נאמנים כלפיהם. וצריך להקפיד לקנות מאכל רק מחנווני שנאמן, או באופן שהמאכל ארוז וא"א לנגוע בו.
♦ ♦ ♦