הרב משה שמואל דיין
מח"ס קשב רב (כת"י)

האם מותר לתת לילד תרופה בליל הסדר, באופן שיאבד את התיאבון ולא יוכל לחנכו למצות הלילה

בס"ד. יום שישי י"ד ניסן. 'נפש נענה תשביע' לפ"ק. [בתוספת נופך י"ח אדר ב' התשפ"ד].
לכבוד ידידי הדגול כש"ת הרב הגאון רבי אלחנן פרינץ שליט"א. מח"ס אבני דרך.
שלום וברכה וישע רב, תזכו לשנים רבות נעימות וטובות, ולראות בקרוב ממש קץ הפלאות, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. באתי בזה אודות מה שנשאל כת"ר שליט"א, בדין מי שיש לו ילד (שהגיע לחינוך) עם הפרעת קשב, והוא רוצה לתת לו תרופה (ריטלין וכדומה) לפני ליל הסדר, כדי שיוכל לשבת ברוגע ולהקשיב לאמירת ההגדה, ולקיים את מצות 'והגדת לבנך' כתקנת חכמים, אלא שהתרופה גורמת לילד לאיבוד התיאבון, וממילא הוא לא יוכל לאכול מצה ומרור (אלא בגדר אכילה גסה). והשאלה אם עדיף שיתן לו תרופה, כדי שיוכל לקיים מצות 'והגדת לבנך' כתקנת חכמים, או שמא עדיף שיחנך את בנו במצות אכילת מצה ומרור. ומה הדין אם הילד מעל גיל מצות, אם מותר לתת לו תרופה בליל הסדר, ולהפקיע ממנו מצות אכילת מצה ומרור. ואמרתי לברר את הדברים בס"ד בהיותי עוסק הרבה בעניינים אלו. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
♦
א.
ממתי צריך לחנך את הקטן לאכילת מצה ומרור
תחילה יש לברר ממתי צריך לחנך את הקטן למצות אכילת מצה ומרור. הנה הרמב"ם (פ"ו מחמץ ומצה ה"י) כתב וז"ל קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות, ומאכילין אותו כזית מצה. ע"כ. וכ"כ המהרי"ל (תחילת הלכות הגדה). וכתב הרב המגיד (שם), שהרמב"ם למד דבר זה מהא דאיתא בסוכה (מב:) קטן היכול לאכול כזית צלי, שוחטין עליו את הפסח וכו'. ומשמע התם דכל שיודע לעשות הדבר מחנכין אותו. ע"כ. וכ"כ רבנו מנוח (שם). וכ"כ בשו"ת חקרי לב (או"ח סי' ע, דף קכה ע"א). ע"ש.[1] ומשמע דבעינן שיוכל לאכול כזית פת, ולא סגי שיכול לאכול פת (מעט). וכן בעינן שיכול לאכול כזית מצה, ולא סגי שיכול לאכול כזית פת. וכמו שלענין אכילת קרבן פסח, בעינן שיכול לאכול כזית צלי, ולא סגי שיכול לאכול כזית בשר מבושל, וכמ"ש המאירי בסוכה שם (ד"ה יכול לאכול, השני). ע"ש. ה"נ בזה בעינן שיוכל לאכול כזית מצה. ואע"פ שהרמב"ם כתב קטן שיכול לאכול פת, מ"מ נראה מדברי הרב המגיד הנ"ל, דבעינן שיודע לעשות הדבר, וא"כ אם יודע לאכול כזית פת, אבל אינו יודע לאכול כזית מצה, אין מחנכים אותו. אמנם לכאורה יש להעיר בזה מדברי האחרונים שכתבו שאדם שאין לו כזית מצה בליל הסדר, אלא רק חצי כזית, יש מצוה גם בחצי שיעור, והביאו לזה כמה ראיות. ועמש"כ בזה בשו"ת חזון עובדיה (סי' כח). והשתא אי נימא דיש מצוה גם בחצי שיעור, א"כ אמאי צריך לחנכו רק משעה שיודע לאכול כזית מצה, היה לנו לחנכו אפילו משעה שיודע לאכול משהו מצה, שהרי יש מצוה גם בחצי שיעור. [וכן העיר בשו"ת מהרי"ל דיסקין (סי' ד), ורצה להוכיח מזה דליכא מצוה בחצי שיעור, דאל"כ אמאי בעינן שיכול לאכול כזית דוקא, הרי גדול שאינו יכול לאכול כזית (או שאין לו כזית) חייב בחצי שיעור, וכיון שגדול חייב ה"נ מחנכינן לקטן, וכמבואר כיוצא בזה בחגיגה (ו.). וכתב די"ל דחיישינן שחינוך זה יקלקלו, שלא יאכל גם בגדלותו כי אם חצי כזית, ולכן שוא"ת עדיף. עכת"ד]. אלא ודאי שצריך לחנכו משעה שיכול לאכול מצה, אע"פ שאינו יכול לאכול כזית, וכפשט דברי הרמב"ם הנ"ל. [וכ"כ בס' בית מנוחה (קוניטץ שם) בדעת הרמב"ם. ע"ש]. אולם יש לדחות, שהרי ודאי שעיקר המצוה הוא בכזית, דסתם אכילה בכזית. ואע"פ שיש מצוה גם בחצי שיעור לדעת האחרונים הנ"ל, מ"מ עיקר המצוה בכזית. ולכן אין מחנכים את הקטן אא"כ הוא יכול לאכול כזית, כי מצות חינוך היא לחנך את הקטן באופן שגדול יוצא י"ח לכתחילה. [ויש לזה כמה ראיות. ובתשובה אחרת הארכתי בזה בס"ד. ואכמ"ל]. וע"ע בס' פסקי תשובה (סי' רצה בהג"ה).
♦
ב.
אין צריך לחנכו לאכילת מצה אא"כ יודע לאכול כזית מצה בכדי אכילת פרס
ועוד נראה מדברי הרב המגיד הנ"ל, דלא סגי שיכול לאכול כזית פת, אלא בעינן שיכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס, דאל"כ לא חשיב שיכול לעשות הדבר, שהרי אין אכילה אלא בכזית בכדי אכילת פרס, כדאיתא בפסחים (מד.). וכן מצאתי בס' הליכות שלמה (פסח פ"ט בדבר הלכה ס"ק פח) שכתב בשם הגרש"ז אויערבאך, שקטן שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס, חשיב לענין זה כלא הגיע לחינוך. ואפילו לדעת הסוברים שיש מצוה בחצי שיעור, מ"מ חשיב כקטן שאינו יודע לנענע בלולב, דליכא כלל חובת חינוך. וכל שכן לענין שיעור כזית, שהוא עיקר גדול בקיום המצוה. ולכן כתב שם, שקטן שאינו יכול לאכול כזית מצה ומרור בתוך כדי אכילת פרס, אין לחנכו בברכות על אכילת מצה ועל אכילת מרור. אלא שבקטנים יש להקל בשיעור אכילת פרס, ולהעמידו על השיעור הקל, דהיינו תשע דקות, וכדעת החתם סופר בתשובה (ח"ו סי' טז). ע"ש. וע"ע בס' חנוך לנער (בלויא פ"כ הערה יט). [ומ"ש ההליכות שלמה, שאם אינו יכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס, אין לחנכו לברך, לכאורה אינו מוכרח. וע' בתו' בר"ה (לג. סד"ה הא). וע"ע בס' חזון עובדיה (יו"ט עמ' רכא). ודו"ק. ואכמ"ל]. וכ"כ בשו"ת בנין אב (ח"א סי' ח אות ג ד"ה ואפשר), שצריך לחנכו משעה שיודע לאכול כזית בכדי אכילת פרס, והיינו בערך מגיל שש. ע"ש. וע"ע בשו"ת משיב נבונים (שטיינמץ ח"א סי' טז). ובזה ניחא מה שהעיר בשו"ת פרי השדה (ח"ג סי' קפז) על דברי הרמב"ם הנ"ל, דמה שייך ענין חינוך לתינוק כזה, שהרי אפילו קטן בן שנה יכול לאכול כזית פת, ומאי שנא מכל המצות, שחייב מדין חינוך רק משעה שהוא בר הבנה. וע"ש מה שכתב בזה. ולפי האמור אתי שפיר, דהא לא סגי שיכול לאכול כזית פת, אלא בעינן שיכול לאכול כזית מצה בכדי אכילת פרס, ובדרך כלל בזמן זה הוא כבר בר הבנה. וע' בס' ילקוט יוסף (פסח כרך ג עמ' תקסו). ואחמה"ר לא נחית לכל האמור.
♦
ג.
אין צריך לחנכם דוקא משעה שיכולים לאכול בהסיבה, אע"פ שההסיבה מעכבת באכילת מצה
אמנם נראה לפע"ד, שאין צריך לחנכם דוקא משעה שיודעים לאכול בהסיבה, אלא כל שיודעים לאכול כזית בכדי אכילת פרס, צריך לחנכם. ואע"פ שהסיבה מעכבת באכילת מצה, וכמ"ש מרן בש"ע (סי' תעב ס"ז). והרי צריך לחנך את הקטן באופן שגדול יוצא י"ח, וכמ"ש הריטב"א בסוכה (ב: ד"ה א"ר יהודה). ע"ש. מ"מ ההסיבה אינה מגוף מצות אכילת מצה, אלא מפרטי המצוה, ובזה א"צ לחנך את הקטן, וכמ"ש כיוצא בזה המשנ"ב בשער הציון (סי' תרנח ס"ק לו). ע"ש. וע"ע בביאור הלכה (סוף סימן תרנז) ובס' חזון עובדיה (סוכות עמ' תד). [ואפילו אי נימא דמי שאכל מצה בלא הסיבה, לא יצא י"ח אפילו מדאורייתא, דהוי מגוף המצוה, וכמ"ש בחידושי מרן רי"ז הלוי (פ"ז מחמץ ומצה ה"ז). ע"ש. ואכמ"ל. מ"מ הוא תנאי בצורת האכילה, אבל ודאי חשיבא אכילה גם בלא הסיבה. ודו"ק]. ומשא"כ אכילה בכדי אכילת פרס, הוא מעיקר המצוה, דאל"כ לא חשיב אכילה. ועוד י"ל דכיון שגם בגדול יש אופנים שפטור מהסיבה, כמו תלמיד אצל רבו, שפיר שייך חינוך בזה. וכ"כ בס' שיח התורה (עמוד שג) בשם מו"ר הגר"ח קניבסקי. ע"ש. וע"ע בס' ילקוט יוסף (פסח כרך ג עמ' תקסח) ובס' בית מתתיהו (גבאי ח"א סי' י סוף אות א). ולכן אע"פ שאינו יודע לאכול בהסיבה, יש לחנכו לאכילת מצה. ומכל מקום יש לחנכו לאכול בהסיבה, כדי שיתרגל בדבר, וכמ"ש הגרי"ח בבן איש חי (פרשת צו אות כח). ע"ש. וע"ע בס' מועדים וזמנים (ח"ג סי' רנז) ובס' פסקי תשובות (סי' תעב הערה 10). ונראה שגם במצות מרור צריך לחנכו משעה שיודע לאכול כזית מרור בכדי אכילת פרס, דומיא דמצה. וכ"כ בס' חינוך ישראל (עמוד קנט). ע"ש. וע"ע בס' ילקוט יוסף (שם עמ' תקסז ד"ה ולכאורה).
ד.
אם הילד יאכל את המצה בלי תיאבון, ודאי רשאי לתת לו תרופה
ומעתה הבא נבא לנידון שלנו, היאך הדין במי שיש לו ילד (שהגיע לחינוך) עם הפרעת קשב, שקשה לו לשבת ולהקשיב לסיפור יציאת מצרים, וגם יתכן מאד שיפריע למסובים והאורחים, אם מותר לתת לו תרופה קודם הלילה, כדי שישב ברוגע, ויוכל להקשיב לסיפור יציאת מצרים, או דלמא כיון שהתרופה גורמת לו לאיבוד התיאבון, ולא יוכל לחנכו למצות אכילת מצה ומרור, אינו רשאי לתת לו תרופה. והנה הדבר פשוט, שאם הילד יוכל להתאמץ לאכול כזית מצה ומרור בלי תיאבון, רשאי ליתן לו תרופה, כדי שישב רגוע במהלך הסדר, ואפילו אם הילד מעל גיל מצות, כי אע"פ שלכתחילה צריך לאכול את המצה לתיאבון, ואסור לגרום שלא יוכל לאכול את המצה לתיאבון, וכמבואר מדברי מרן הש"ע והרמ"א (סי' תעא ס"א). וע"ע בש"ע (סי' תע ס"ג) ובשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תפט). מ"מ אם אכל מצה בלי תיאבון, ודאי חשיב מצוה, אלא דלא הוי מצוה מן המובחר, וכמ"ש המשנ"ב בשער הציון (שם ס"ק יא). וכן מפורש בדברי רש"י בפסחים (צט: ד"ה לא יאכל), שאכילת המצה לתיאבון הוי הידור מצוה. וכן פירש הרשב"ם שם (ד"ה לא יאכל). וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"ו מחמץ ומצה הי"ב). וכ"כ הערוך השלחן (סי' תעא ס"א). ע"ש. ומעתה יש לומר, שאין צריך לחנך את הקטנים שלא יאכלו פת משעה עשירית ולמעלה, כדי שיאכלו מצה לתיאבון, כיון שאינו אלא מצוה מן המובחר, ובזה אין צריך לחנך את הקטנים, וכמ"ש כיוצא בזה המשנ"ב בביאור הלכה (סי' תרפט ס"ו ד"ה מנהג). ע"ש. [ואכמ"ל]. ובפרט לפי מה שמשמע מדברי הר"ן שם (יט. מדפי הרי"ף), שאין צריך לאכול את המצה לתיאבון, אלא רק שלא יאכלנה אכילה גסה. וכ"כ הגאון חתם סופר בחידושיו שם (צט: ד"ה עד) בדעת רש"י והרשב"ם (הנ"ל). ע"ש. וכ"כ בס' כאיל תערוג (מועדים עמ' קכט) בשם הגראי"ל שטינמן, שאין מצוה לחנך את הקטנים שיאכלו את המצה לתיאבון. ע"ש. ולפי"ז יש לומר, דה"נ אע"פ שהילד לא יאכל את המצה והמרור לתיאבון, רשאי לתת לו תרופה. ובפרט שיש צורך גדול בדבר, כדי שישב ברוגע, ויוכל לשמוע ממנו סיפור יציאת מצרים, ולא יפריע לשאר בני הבית, ולכן יש להקל בזה אפילו בנער מעל גיל מצות. וכן השיבני הגרש"א שטרן שליט"א, שאם הוא יכול לאכול אפילו שלא לתיאבון, אפשר לתת לו. ע"כ. וכן ראיתי להגר"י זילברשטיין שליט"א בקובץ ווי העמודים וחשוקיהם (פסח תשפ"ב עמ' קלד) שנשאל בנידון שלנו, וכתב שיתן לילד תרופה, כיון שמצות אכילת מצה היא מדרבנן משום חינוך, ומשא"כ מצות סיפור יציאת מצרים, היא מצוה דאורייתא של האב. ואפילו לאב עצמו (שקשה לו להתרכז בסיפור בלי התרופה), מותר לקחת תרופה, כדי שיאמר את ההגדה בריכוז ובהבנה, אע"פ שלא יאכל את המצה לתיאבון, כיון שאם אכל מצה בלי תיאבון, לכ"ע יצא י"ח. ע"ש. וע"ע בקובץ נאות מרדכי (גרוס פסח עמ' תל).
♦
ה.
אפילו בדיבור בעלמא מקיים את מצות והגדת לבנך
אמנם יש לדון באופן שהתרופה גורמת לילד לאיבוד התיאבון לגמרי, באופן שלא ירצה לאכול מצה ומרור כלל, אם רשאי לתת לו תרופה בליל הסדר, כדי שישב רגוע. ולכאורה היה מקום לדון אם עדיף מצות אכילת מצה ומרור, או מצות והגדת לבנך. אולם זה אינו, שהרי ודאי יכול לקיים מצות והגדת לבנך גם אם לא ייתן לו תרופה, שהרי יוצא י"ח אפילו בסיפור קטן. וכמ"ש האבודרהם (פכ"א סי' לו) בשם הרשב"א, שהטעם שאין מברכים על קריאת ההגדה, כמו שמברכים על קריאת המגילה, מפני שהיא מצוה שאין לה קצבה ידועה, ואפילו בדיבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים יצא, אלא כל המרבה הרי זה משובח. עכ"ל. [ומ"ש כן בשם הרשב"א, לא נמצא כן לפנינו]. וכ"כ בס' ארחות חיים (הלכות ליל הפסח אות יח). וכ"כ בהגדה של פסח חוקת הפסח (עמוד כז) בשם בעל המנהגות. ע"ש. וע"ע למהר"ל בס' גבורות ה' (פרק ו). וכיוצא בזה כתב עוד האבודרהם (פ"י סי' י), דמהאי טעמא אין מברכים על התפילה, מפני שהתפילה היא מצות עשה שאין לה קצבה מן התורה, וביד האדם למעט ולהרבות, וכמ"ש כיוצא בזה הרשב"א בענין הגדה של פסח, שאין מברכים על קריאתה מטעם זה. ע"ש. וע' בס' משחא דרבותא (סי' תעג) ובשו"ת חזון עובדיה (סי' יט אות ו). וע"ע להגאון מליסא בהגדת מעשה נסים (בפתיחה). וא"כ ה"נ יכול לספר לו כמה רגעים על יציאת מצרים, וזה ודאי יוכל להקשיב, ובזה יצא י"ח מצות והגדת לבנך. [ואפילו אם הוא עצמו לא אמר את כל ההגדה, אין זה מעכב, וכמ"ש מרן החיד"א במחב"ר (סי' תעג סק"ח ד"ה ומדברי), דסדר הגדה שלנו אינו חיוב לומר הסדר הזה. ובזה עשה שלום בין דברי המהרי"ל (דף כב), לדברי התו' בסוכה (לח. ד"ה מי), אם נשים חייבות בהגדה. ע"ש. וע"ע בשו"ת חזון עובדיה (סוף סימן כ בהערה). ודו"ק]. ובפרט שיכול לקיים מצות סיפור יציאת מצרים גם בלי בנו, וכמבואר בס' החינוך (מצוה כא). ובתשובה אחרת כתבתי בזה. ואכמ"ל.
♦
ו.
אם עדיף לחנך את בנו לקיום מצות אכילת מצה ומרור או שמצות והגדת לבנך עדיפה
ולכאורה נראה שאפילו באופן שאם לא יתן לו תרופה, לא יוכל לקיים את מצות והגדת לבנך כלל, מ"מ מסתברא דכיון שאם ייתן לו תרופה, הוא מפסיד אותו מכמה מצות, א"כ עדיף שלא ייתן לו תרופה כלל, כדי שיוכל לקיים מצות אכילת מצה ומרור. ואע"פ שיש לומר שמצות והגדת לבנך קודמת בזמנה למצות אלו, שהרי תיקנו לאכול מצה ומרור אחר אמירת ההגדה, וא"כ בתחילת הסדר עדיין לא הגיע זמנם, וא"כ י"ל דמצות והגדת לבנך עדיפא. אולם זה אינו, כי הנה בשבת (כג:) איתא נר ביתו וקידוש היום, נר ביתו עדיף משום שלום ביתו. ע"כ. הרי דאיצטריך לטעמא דשלום ביתו, אע"פ שמצות הדלקת נרות שבת קודמת בזמנה למצות קידוש היום. אלא ודאי שאין בזה סיבה להעדיף משום אין מעבירין על המצות, וכמ"ש הגאון חיי אדם בנשמת אדם (כלל סח סק"א) לפי דברי התו' ביומא (לג. ד"ה אין מעבירין). ע"ש. וא"כ מסתברא שעדיף שבנו יקיים את מצות אכילת מצה ומרור, משיקיים את מצות והגדת לבנך. אמנם יש לומר, דמצות והגדת לבנך היא מצוה על האב לספר לבנו, והבן אינו אלא היכי תמצי לקיום המצוה, וכמ"ש בס' מאורי המועדים (עמ' לב) בשם הגרמ"ד סולובייצ'יק, והביא לזה ראיה מהא דאיתא בקידושין (כט.). ע"ש. וע"ע בס' הליכות שלמה (פסח פ"ט סעיף סו) ובס' תשובות והנהגות (ח"ד סי' קב אות ב) ובס' חוט שני (ח"ג עמ' רלד) ובס' חשוקי חמד (פסחים עמ' תרכא). ובתשובה אחרת כתבתי בזה. וא"כ ודאי עדיף שיקיים את המצוה המוטלת עליו, שהרי הוא קודם לבנו [וע' בקידושין כט.]. אולם בתשובה הנ"ל כתבתי שנראה שעיקר המצוה הוא בשביל הבן, ולא בשביל האב, אלא שהאב צריך לעשותה בשביל בנו. ואכמ"ל. ועוד, שהרי לדעת רוב הראשונים, מצות חינוך מוטלת על האב ולא על הבן, והכי נקטינן, וכמ"ש בשו"ת יביע אומר (ח"ט או"ח סי' כו). ע"ש. וא"כ ה"נ המצוה לחנך את בנו במצות אכילת מצה ומרור, מוטלת על האב, ומאי חזית להעדיף את מצות והגדת לבנך, על מצות אכילת מצה ומרור. ויש עוד לפלפל בזה. ואכמ"ל. אולם מסתבר שיכול לקיים את עיקר מצות והגדת לבנך גם בבן שאינו יכול לשבת על מקומו כלל, שהרי יוצא י"ח אפילו בדיבור בעלמא, וכמו שכתבנו לעיל. וא"כ לכאורה פשוט שלא ייתן לו תרופה בליל הסדר, כדי לא להפסידו מצות אכילת מצה ומרור.
♦
ז.
אם רשאי לבטל מצות חינוך לאכילת מצה ומרור כדי שבנו לא יקלקל את האוירה בליל הסדר
אולם יש מקום בראש לומר, שאם הילד לא ישב רגוע כלל, ויפריע לכל המסובים במהלך הסדר אם לא יקבל תרופה, א"כ הרי הוא חב לאחריני. ובפרט אם הביא אורחים לביתו, ויש בזה משום כבוד הבריות, וכמו שמצינו שהתירו איסור דרבנן משום כבוד הבריות, כדאיתא בברכות (יט:). וכ"כ הרמב"ם (פ"י מכלאים הכ"ט). וכן פסק מרן בש"ע (יו"ד סי' שג ס"א). ע"ש. [והיינו דוקא באופן שאי אפשר בענין אחר, וכמבואר בתו' בשבת (צד. ד"ה גדול). ע"ש]. א"כ כל שכן שיש להתיר לבטל את עצמו ממצוה דרבנן של חינוך למצות אכילת מצה ומרור, כי אם בקום ועשה התירו משום כבוד הבריות, כל שכן בשב ואל תעשה. אמנם נראה לפע"ד, שאפילו אין בדבר משום כבוד הבריות, עדיף שייתן לו תרופה כדי שיוכל לנהל את הסדר על מי מנוחות, ולא יפגע בשמיעת סיפור יציאת מצרים של שאר בני הבית, ובהנחלת האמונה להם. וע' בס' חסידים (סי' קפט, וסי' תתקפח, וסי' תתקצ). וע"ע למרן החיד"א בס' פתח עינים (אבות פ"א מ"א ד"ה והעמידו), ובשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' קלז אות ד). ואכמ"ל. ועוד יש לומר, דכיון שהוא נותן לו את התרופה קודם זמן חיוב אכילת מצה ומרור, דהיינו קודם צאת הכוכבים, א"כ נמצא שבשעת חיובו במצוה, הרי הוא אנוס מלקיימה. ואע"פ שגרם להפקיע את עצמו ממצות חינוך לבנו, מ"מ נראה שאין איסור בזה, אלא שאין ראוי לעשות כן, וכמו שהעליתי בס"ד בתשובה אחרת. וע"ע בשו"ת מחקרי ארץ (כהן ח"ד סי' א). ומעתה בנידוננו שיש צורך בדבר, שפיר דמי להקל בזה. ועוד י"ל דכיון שמצות חינוך מוטלת על האב, וכמ"ש בשו"ת יביע אומר (ח"ט או"ח סי' כו). ע"ש. א"כ כיון שמצות החינוך תלויה בצער (שיצטרך לימנע מליתן תרופה לילד), לא חייבוהו חכמים. ובפרט שמקיים את מצות והגדת לבנך בכל רגע ששומע ממנו סיפור יציאת מצרים במהלך הלילה, וכיון שאם לא ייקח תרופה, לא יוכל להקשיב לו הרבה זמן, יש ליתן לו תרופה, אע"פ שלא יוכל לחנכו למצות הלילה. וכן שמעתי מהגאון רבי גדעון בן משה שליט"א. וכן העלה בשו"ת אבני דרך (חי"ח סי' עג). וע"ש בתשובת הגאון הראש"ל מוה"ר יצחק יוסף שליט"א. וכן שמעתי מידידי, הגאון רבי יהודה משה יוסף שליט"א (מח"ס הרי יהודה), דכיון שמקיים מצות 'והגדת לבנך' בכל רגע שמקשיב לסיפור יציאת מצרים, וגם מנחיל לו את האמונה בהשי"ת, הרי זה עדיף ממה שיחנכו למצות אכילת מצה ומרור. ובפרט אם הדבר פוגע בשמיעת סיפור של יציאת מצרים של שאר בני הבית, שודאי יש לתת לו תרופה כדי שיהיה רגוע. עכת"ד.
♦
ח.
אם רשאי לתת תרופה בליל הסדר לנער מעל גיל מצות
פש גבן לברורי היאך הדין באופן שהילד הוא מעל גיל מצות, ויש צורך לתת לו תרופה בליל הסדר, כדי שישב רגוע ולא יפריע למהלך הסדר, אם רשאי לתת לו תרופה, ולגרום בכך להפקיע ממנו מצות אכילת מצה ומרור, או שאינו רשאי לעשות כן. ונראה דכיון שהמצוה מוטלת על הנער עצמו, ולא על אביו, אינו רשאי לתת לו תרופה, ולהפקיע ממנו את מצות אכילת מצה (דאורייתא) ומרור, שהרי אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך (שבת ד.). והגורם לחבירו לבטל מצות עשה, עובר בלפני עור, וכמ"ש השד"ח (מע' ו כלל כו אות כו). וכ"כ בשו"ת שאילת ישורון (ח"א סי לז). וכן כתבו עוד אחרונים. וע"ע בס' לימודי ה' (לימוד נו) ובס' ראה חיים (פלאג'י סוף דף ד ע"ב) ובשו"ת נשמת כל חי (יו"ד סי' לו). ובתשובה אחרת כתבתי בזה בס"ד. ואפילו אם נגרם צער להורים ולבני הבית מהתנהגותו של הילד, אין זו סיבה להתיר להפקיע מהנער את המצוה המוטלת עליו. ואע"פ שהרבה פעמים נגרם צער לילד עצמו אם אינו לוקח תרופה, אם מחמת שמרגיש אי נעימות בהתנהגותו, או מפני שמעירים לו, ופעמים אף גוערים בו ומבזים אותו על מעשיו, מכל מקום לא מצינו פטור מחמת צער אלא לענין ישיבה בסוכה, וכמבואר מדברי הראשונים, ומשא"כ בשאר המצות. וע' בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' שכא). [ולכאורה יש להעיר על דבריו מדברי הרמב"ם בפיה"מ (פאה פ"א מ"א), ע"ש]. וע"ע בשו"ת אגרות משה (או"ח סי' קעב). ולכן ה"נ אין לפטרו מפני שיש לו צער בדבר.
♦
ט.
אם יש ראיה מדין מי שמתענה כל השבוע, שרשאי להתענות גם בשבת
והן אמת כי מרן בש"ע (סי' רפח ס"ג) כתב וז"ל אדם המתענה בשבת, ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שינוי וסת, יש אומרים שראו כמה חסידים ואנשי מעשה, שהתענו בשבת מטעם זה. וכן אמרו שכך היה עושה ה"ר יהודה החסיד ז"ל. ע"כ. ומקורו טהור מדברי ההגהות מיימוניות (פ"א מתענית אות ב). וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פ"ל משבת ה"ט), לפי דברי מרן בכס"מ (שם). וכ"כ בחידושי הגהות (סי' רצא סק"א) בדעת הרמב"ם. וכן מבואר מדברי כמה ראשונים, שאם יש לו צער באכילה, פטור לגמרי מסעודות שבת. והובאו בס' הלכה ברורה (סי' רפח בבירור הלכה סק"ב). ע"ש. ולפי"ז י"ל דה"נ בנידון שלנו, יש לפטרו מטעם זה, שהרי אם נחייב אותו לאכול מצה ומרור (וממילא לא יוכל לקחת תרופה), יגרם לו צער. אולם נראה דשאני התם, דהמצוה היא להתענג בשבת, וכיון שהאכילה בשבת צער היא לו ולא עונג, פטור מהמצוה. ומשא"כ באכילת מצה, שאינה כדי להתענג, אלא כדי לקיים את המצוה, אין לפטרו משום צער. וכן מבואר מדברי מרן בש"ע (סי' קסז ס"כ) שכתב וז"ל אפילו בשבת שהוא חייב לאכול פת, לא יברך לו חבירו ברכת המוציא אם אינו אוכל, ולא שרי לברך לאחרים אע"פ שאינו טועם, אלא ברכת המוציא דמצה בליל ראשון של פסח, וברכת היין דקידוש, בין של לילה בין של יום. ע"כ. וכתב המג"א (שם ס"ק מא), דהיינו טעמא משום דאכילת שבת ויו"ט אינה חובה על האדם אלא משום הנאתו, דהא מצטער פטור מלאכול, וא"כ אם אינו יודע הברכה, אמרינן גם כן לא ליתהני, דאסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה. ומשא"כ במצה ויין של קידוש, שהם חובה על האדם, וחייב לצער עצמו לאכול, הוי כברכת המצות. ע"כ. וע"ע בביאור הגר"א (סי' קפח סק"ג). ומבואר בהדיא שאפילו אם הוא מצטער באכילת המצה, אינו נפטר מהמצוה. וכיוצא בזה כתב מרן בש"ע (סי' תעב ס"י) וז"ל מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות לקיים מצות ארבע כוסות. ע"כ. ומבואר שאע"פ שמצטער בשתייתו, מ"מ אינו נפטר משום כך ממצות ארבע כוסות. וכל שכן שאינו נפטר ממצוה דאורייתא של אכילת מצה. וכן מבואר בהדיא מדברי המשנ"ב בביאור הלכה (סי' תרלט ס"ג ד"ה בליל). ע"ש. ולפי"ז ה"נ אין לפטרו מטעם צער, כיון שהאכילה עצמה היא מצות עשה.
♦
י.
אפילו אם יש בזה כבוד הבריות, קשה להקל לתת לו תרופה
אמנם ראיתי בשו"ת בשמים ראש (סי' צד) שכתב שאם יחלה ויפול למשכב מחמת אכילת המצה, פטור מלאכול, ואיסורא נמי איכא לחבול בעצמו. ע"ש. וע"ע בשו"ת חזון עובדיה (סי' ד אות ח). מכל מקום מבואר בהדיא מדבריו דהיינו דוקא אם יחלה ויפול למשכב, ומשא"כ בהיזק בעלמא. וכיוצא בזה כתב המשנ"ב (סי' תעב ס"ק לה) לענין ארבע כוסות. ע"ש. ולכן גם בנידון דידן קשה להתיר להפקיע את הנער ממצות אכילת מצה. ואפילו אם יש בדבר משום כבוד הבריות של הילד, ומצינו שכבוד הבריות דוחה איסור דאורייתא בשב ואל תעשה, כמבואר בברכות (יט:), מ"מ לא מצינו שמשום כבוד הבריות אפשר לבטל מצוה דאורייתא של אכילת מצה [וצ"ע]. ולכן נראה שאין להקל בזה. וכן העלה בשו"ת דברות אליהו (אברזל חי"ב סי' עז), שאין ליתן תרופה (לקשב וריכוז) לילד לפני אכילת מצה, כדי שישב רגוע במהלך הסדר. ע"ש. וכן השיבני הגאון רבי חיים יוסף דוד וייס שליט"א (מח"ס ויען דוד), שאם כבר הגיע למצות, אסור להסיר ממנו את חיובו. ע"כ.
♦
יא.
ייתן לילד תרופה מוקדם באופן שתפוג השפעתה חצי שעה ויותר קודם חצות הלילה
ולמעשה נראה, שהרי מסתמא כל אדם מכיר את בנו כמה זמן התרופה משפיעה עליו, וא"כ יכול לתת לו תרופה בערב פסח, באופן שהיא תשפיע עליו עד קרוב לשעת סיום עריכת הסדר, ואז ייתן לו לאכול מצה ומרור לתיאבון. אלא שיזהר לשים לב שהשפעת התרופה תפוג זמן מה קודם חצות, כדי שיוכל להספיק לקיים כל מצות האכילה קודם חצות, שהרי לדעת הרבה ראשונים נקטינן כדעת רבי אלעזר בן עזריה בפסחים (קכ:), דזמן אכילת מצה עד חצות. וכ"כ רבנו חננאל שם. וכ"כ הראב"ן (סוף פסחים, דף קסו רע"ד). וכ"כ הרוקח (סי' רפ) והראבי"ה (סי' תקכה, עמוד קסח) והמרדכי (סוף פסחים), ועוד ראשונים. אמנם הרמב"ם (פ"ו חמץ ומצה ה"א) פסק כדעת רבי עקיבא (בפסחים שם), דזמן אכילת מצה כל הלילה. וכן הסכים הרב המגיד (שם). וכן כתבו עוד ראשונים. ומרן בש"ע (סי' תעז ס"א) כתב לגבי האפיקומן, שיהא זהיר לאכלו קודם חצות. [ואפילו לדעת רבי עקיבא, אסור לכתחילה לאכלו אחר חצות, וכמ"ש בביאור הגר"א (שם סק"ה). ע"ש]. וכתב המשנ"ב (שם סק"ו), דכל שכן שצריך ליזהר בזה בכזית הראשון, שמברכים עליו על אכילת מצה, שלא יאחר אותו עד אחר חצות. ואם איחרו עד אחר חצות, וכן אם איחר אכילת המרור עד אחר חצות, יאכלם בלא ברכה. ע"ש. וע"ע בביאור הלכה (שם ד"ה ויהא). וכן פסק בס' חזון עובדיה (פסח ח"ב עמ' פא), שאם נתעכב עד אחר חצות, יאכל המצה והמרור בלא ברכה. ע"ש. ולכן יזהר לשים לב שזמן השפעת התרופה יהא לפחות חצי שעה ויותר קודם חצות, כדי שיספיק לאכול מצה ומרור וכורך ואפיקומן קודם חצות. וכעי"ז השיבני הגאון רבי אביגדור הלוי נבנצל שליט"א, שיקדים ליתן לו את התרופה, כדי שעד שיגיעו לאכילת מצה, כבר יחזור לו התיאבון. עכת"ד.
♦
יב.
עוד אפשרות שיאכילנו מצה ומרור תכף אחר הקידוש, ואח"כ ייתן לו תרופה
ויש עוד אפשרות כדי שלא יפסיד מלחנכו למצות אכילת מצוה ומרור, וכן אם שכח ליתן לו תרופה עד אחר הקידוש (או סמוך לערב), שייתן לו לאכול מצה ומרור תכף אחר הקידוש (בצאת הכוכבים), ואח"כ ייתן לו תרופה, ויתעכב מעט (עד שהתרופה תשפיע עליו) ויתחיל בעריכת הסדר, ובזה יבא הכל על מקומו בשלום. ואע"פ שיש להחמיר לא לאכול מצה עשירה או מצה מבושלת לפני ההגדה, וכמבואר מדברי התו' בפסחים (צט: ד"ה לא יאכל) בתירוצם האחרון. [ואע"פ שבתירוץ הראשון משמע להקל, מ"מ יש אומרים דנקטינן כתירוץ השני. ואכמ"ל]. וכן מבואר מדברי המאירי שם. וכן משמע מדברי האהל מועד (דף כג ע"ב). ע"ש. וע"ע בשו"ת עוגת אליהו (סי' ל) ובס' הליכות עולם (ח"א עמ' רצה). מ"מ היינו טעמא משום שיאכל את המצה לתיאבון. אבל בזה שמאכילו מצה ומרור כדי לצאת י"ח המצוה, ודאי אין לחוש, דבזה גופא יוצא י"ח. ואע"פ שעדיין לא קיים את מצות סיפור יציאת מצרים, מ"מ נראה שאין לחוש בזה. וכן משמע פשט דברי מרן בש"ע (סי' תעב ס"א), שיכול לאכול מצה ומרור מיד כשתחשך, ואפילו קודם אמירת ההגדה. ע"ש. וע"ע בש"ע הגר"ז (שם ס"א) ובמשנ"ב (סק"א) ובשו"ת חזון עובדיה (סי' א). אמנם י"ל דהיינו טעמא משום דס"ל כדעת הראשונים שכתבו דבאמירת זכר ליציאת מצרים בקידוש, מקיים את מצות סיפור יציאת מצרים, וכמ"ש האבודרהם (סדר ההגדה) בשם הריא"ף, ומהאי טעמא אין מברכים על קריאת ההגדה. וכ"כ רבינו ירוחם (נ"ה ריש ח"ד) בשם רבינו פרץ. וכ"כ הא"ר (סי' תעג ס"ק לד) בשם האבודרהם. וכ"כ הגאון פרי חדש (סי' תעג סוף סק"ו). ע"ש. וע"ע בשו"ת חזון עובדיה (סי' יט). מ"מ ה"נ יצא י"ח סיפור יציאת מצרים בשמיעת הקידוש, ורשאי עתה (מעיקר הדין) לאכול מצה ומרור. וכן ראיתי לכת"ר שליט"א בתשובה שנדפסה בקובץ באר התורה (פסח התשפ"ב עמוד 263) שכתב עצה זו, וציין למ"ש בס' וישמע משה (ח"ו סי' צ) אם מותר לתת לקטן לאכול מן המצות לפני ההגדה. [ואמ"א]. ושוב נדפסה תשובתו בשו"ת אבני דרך (חי"ח סי' עג, עמוד 240). ואע"פ שחכמים תיקנו לומר את כל סדר ההגדה קודם אכילת מצה ומרור, ואסור לכתחילה לאכול מצה ומרור לפני אמירת ההגדה, וכמ"ש בס' האורה (ח"ב סי' לה). ע"ש. וע"ע בש"ע הגר"ז (סי' תפג ס"ב) ובביאור הגר"א (שם סק"ח). מ"מ כיון שיש צורך גדול בדבר, אין להקפיד בזה. [וע' בפסחים (קט.). וע"ע בשער הציון (סי' תעב סק"ב). ודו"ק]. אמנם לפע"ד נראה, שהאפשרות הראשונה נכונה יותר מכמה טעמים. חדא, כי לא ירגיש בנוח לאכול מצה ומרור לבד, ובפרט כשיש אורחים בבית. ועוד, שלא יוכל להתחיל את הסדר תכף אחר נתינת התרופה, כי לוקח כמה זמן עד שהתרופה משפיעה על הגוף, ובינתיים יכול להיות מצב לא נעים, ובפרט כשיש אורחים בביתו. ועוד, שאם ייתן לו תרופה אחר הקידוש, הדבר עלול לגרום שלא יצליח לישן בלילה, כיון שקשה להירדם תחת השפעת התרופה. ולכן עדיף שייתן לו תרופה בשעה מוקדמת (כמו חמש או שש, באופן שהתרופה משפיעה עליו שש שעות), וכשתפוג השפעת התרופה, ייתן לו לאכול מצה ומרור לתיאבון, וגם יוכל להירדם בלילה, כי כבר פגה השפעת התרופה קודם זמן השינה. ואם שכח לתת לו תרופה עד סמוך לערב, יעשה את האפשרות השניה, אלא שישים לב לתת לו מינון קטן יותר (חצי כדור וכדומה), כדי שיוכל לישן בלילה.
המורם מכל האמור, דמי שרוצה לתת לבנו תרופה לקשב וריכוז בליל הסדר, כדי שישב ברוגע ולא יפריע למהלך הסדר, או כדי שיקשיב לסיפור יציאת מצרים, והתרופה גורמת לו לחוסר תיאבון, אבל יוכל לאכול לכל הפחות כזית מצה ומרור בלי תיאבון (ולא תהיה אכילתו בגדר אכילה גסה), רשאי לתת לו תרופה בכל אופן, ואפילו אם הילד מעל גיל מצות. אבל אם התרופה גורמת לו לחוסר תיאבון מוחלט, או שלא ירצה לאכול כלל (מחמת שאין לו תיאבון) - אם הוא מתחת גיל מצות, רשאי לתת לו תרופה. ובפרט אם יש לו אורחים, ויש בדבר משום כבוד הבריות. אבל אם הוא מעל גיל מצות, אינו רשאי לגרום לו שלא יאכל מצה ומרור, ולכן ייתן לו את התרופה מבעוד יום, באופן שיודע שתפוג השפעתה לפחות חצי שעה או יותר קודם חצות הלילה, ואז יאכילנו מצה ומרור וכורך ואפיקומן. [ונכון שיעשה כן גם בילד מתחת גיל מצות]. ואם שכח לתת לו תרופה, ונזכר רק אחרי הקידוש (או סמוך לערב), ייתן לו לאכול מצה ומרור תכף אחר הקידוש (בצאת הכוכבים), ואח"כ ייתן לו תרופה, ויתעכב מעט (עד שהתרופה תשפיע עליו) ויתחיל בעריכת הסדר. ובאופן זה ישים לב לתת לו מינון קטן יותר (חצי כדור וכדומה), כדי שיוכל לישן בלילה. הנלענ"ד כתבתי והיעב"א.
משה שמואל דיין
♦ ♦ ♦