הרב יעקב גד קליימן
מח"ס מגד יעקב, ראש כולל קדשים

חיוב חינוך בקטן באכילת מצה, והמסתעף לדין מצוות צריכות כונה

א.
כתב הרמב"ם (חמו"מ ו, י) - "קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה".
ויש לדון בקטן שאינו יודע להסב, או שאינו יכול לאכול כזית בתוך כדי אכילת פרס, האם יהיה בו דין חינוך לאכילת מצה.
♦
ב.
ולגבי הסבה:
הנה, הרי חזינן לגבי לולב שאם אינו ראוי לנענוע הרי הוא אינו מחויב (סוכה מב:, ערכין ב:), ואף שהנענוע הוא מדרבנן, והוכיח מזה הגרי"ז שרבנן לא חייבו בחינוך אם אינו ראוי גם לפרטי המצוה שמדרבנן, ולכן גם הכא אם אינו יודע להסב לא יהיה בזה חיוב חינוך (ועיין במגד יעקב עה"ת והמועדים בחג הסוכות בענין חינוך קטן לפרטי המצוה, משנ"ת שם בענין זה).
אולם לראבי"ה שבזה"ז אי"צ הסבה (וכמובא ברמ"א תעב, ד, שעל שיטתו סמכו הנשים שלא מסיבות, אף שסתם אשה נחשבת לחשובה), א"כ פשוט שיהיה הקטן חייב בעיקר המצוה.
♦
ג.
וגם אם לא כהראבי"ה, עדיין נראה שיהיה חייב באכילה בלא הסבה.
דהנה כתב הרמב"ם (חמו"מ ז, ו - ח) - "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים וכו', לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות וכו' וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם וכו', ואימתי צריכין הסיבה - בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך".
ודייק מזה הגרי"ז - דס"ל להרמב"ם דמצות הסיבה היא מצוה בפ"ע, שיאכל וישתה בלילה הזה כשהוא מיסב בדרך חירות, אלא שחכמים קבעו לקיים מצוה זו בזמן שתית ד' כוסות ואכילת מצה, אבל היא מצוה בפ"ע ולא מדיני המצה והכוסות. והא ראיה - מהא דיש לו מצוה מן המובחר להסב גם בשאר סעודתו, ומוכח שהיא מצוה בפ"ע שעיקר חיובו בה הוא רק בזמן אכילת המצה ושתית הכוסות, אבל בעיקר דינה אין לה שייכות דוקא עמהן, ולכן הרי זה משובח גם אם את שאר אכילתו יעשה כן וירבה במצוה זו של אכילה דרך חירות. ולכן גם אם יאכל מצה וישתה ד' כוסות בלא הסיבה, לא פגם בזה במצוות אלו ורק לא קיים הסיבה (וכ"פ השו"ע תעב, ז - דלכתחילה יסב בכל הסעודה).
והתוס' בפסחים (דף קח.) הסתפקו - האם כששתה בלא הסיבה יחזור וישתה, והרא"ש שם (סימן כ') פסק שלא יצא: "ואם אכל בלא הסיבה יחזור ויאכל בהסיבה, וכן בכוס ראשון ושני אם לא שתה בהסיבה יחזור וישתה בהסיבה", ומבואר מזה דס"ל לרא"ש דתקנו חכמים את דין ההסיבה כחלק ממצות אכילת המצה ושתית הכוסות, ולכן לא יצא ויצטרך לחזור ולשתות.
וכן מוכח גם מעצם זה שיש תועלת שיחזור וישתה, דאל"כ, והוא כבר קיים את השתיה, מה יהני מה שכעת יחזור, והרי היא כבר אכילה סתם, דהרי כבר יצא במצות האכילה. וע"כ דלא יצא כלל ידי המצוה, כי דין ההסיבה הוא מדיני האכילה והשתיה, ודלא כמו שמוכח מהרמב"ם.
ומעתה לדברי הגרי"ז שביאר בדעת הרמב"ם דההסבה היא מצוה בפ"ע ולא תנאי בד' כוסות ובמצה, ורק נתקנה לעשותה בזמן המצה והכוסות, א"כ פשוט שהקטן יהיה חייב באכילה אף שאינו ראוי להסב.
♦
ד.
ובאמת דגם אם לא כהרמב"ם, אלא כמו שהוכיח הגרי"ז מהרא"ש שההסבה היא מדיני מצות המצה והד' כוסות - אכתי כבר ביארנו במגד יעקב (שם) דאף שחיוב חינוך הוא גם בדיני המצוה, וכמו שהוכיח הגרי"ז בערכין מדין "קטן היודע לנענע", מ"מ י"ל שזה רק בפרטים הנוגעים לעיקר צורת המצוה, ולא בכל דיני המצוה (וכמו שפסק הראב"ן שהקטן יוצא בלולב שאול)[1]. ומעתה יתכן שההסבה היא רק מדיני המצוה ולא מעיקר צורתה של האכילה, ולכן לא יהיה בזה עיכוב בחינוך.
♦
ה.
אולם הרי הוכיח הגרי"ז מהרא"ש שההסבה היא חלק מהמצוה, מהא דאם לא היסב שצריך לחזור ולאכול, ומוכח מזה לכאורה שהיא ממש חלק מעצם המצוה, דלא מסתבר דהוא רק דין מדיני המצוה ואעפ"כ מעכב את קיומה, ודו"ק.
ואם ההסיבה היא חלק מעצם המצוה, כבר יש לדון דבקטן שלא ראוי להסיבה לא יהיה דין אכילה, כיון שאינו ראוי לקיים את המצוה בצורתה, וכמו שלא חייב בלולב כשאינו יודע לנענע.
♦
ו.
אולם באמת שגם אם הוא דין מעצם המצוה, אכתי כבר העירו האחרונים איך יהני לאכול שוב בהסבה, והרי הוא רק דין מדרבנן, וכבר יצא יד"ח אכילת מצה מה"ת.
ועיין בספר ויקהל משה (ח"ה, מהגרמ"ש קליין שליט"א) שדן בזה, והביא מהפמ"ג (תפה, א) ע"פ התוס' בסוכה ג. וכן מוכח בעוד מקומות - שלפעמים רבנן בטלו את הקיום אפילו כלפי דין תורה.
אולם הריטב"א (שם כח.) פליג על התוס', ולדבריו מה יהני לאכול שוב, והרי כבר קיים את המצוה.
♦
ז.
וביאר שם ע"פ המהר"ל שהובא בב"ח תע"ב דכל האכילות של המצה נחשבות למצוה אחת ומצטרפות זל"ז[2]. וזה לכאורה כדברי הנצי"ב הידועים שהבאנו במגד יעקב שם לגבי פורים (בעמ' תי"ז - דידועים דברי הנצי"ב בכמה מקומות, עיין בהעמק שאלה לפרשת יתרו, ובמרומי שדה בר"ה טז: ובסוכה מא. והובאו דבריו גם בקה"י בברכות בסימן ה', שנקט דכל זמן שעוסק במצוה הרי הכל הוא בכלל אותה המצוה).
ומעתה כבר יתכן שגם להרא"ש ההסיבה היא רק דין מדיני המצוה ולא מעיקר צורתה, ומ"מ אף שכבר כבר יצא ידי המצוה, מ"מ אכתי חייבו אותו לאכול שוב לקיים את הדין "לכתחילה", כיון שהוא עדיין עוסק במצוה והכל מצטרף לאכילתו הראשונה.
[והעיר מחותני, הגר"א רוט שליט"א - דתהא נ"מ מהטעמים הנ"ל, במעשה שבן הסב אצל אביו ובטעות אכל בלא הסיבה, ואח"כ רצה לאכול שוב בהסבה, אולם אמר לו אביו שמקפיד שלא יסב (דבזה חייב לשמוע לו, וכמו שהובא במ"ב דרשו בסימן תע"ב בהערה 20 מהערוך השלחן ומהגריש"א זצ"ל, דאף שבד"כ כל אב מוחל לבנו, מ"מ אם אמר להדיא שאינו מוחל לא אמרינן שבטלה דעתו, ובאמת הבן לא יכול להיסב), דיש לדון האם כעת יש טעם שיאכל עוד כזית בלא הסיבה - דלסברא הראשונה שרבנן בטלו את קיום אכילת המצה כשלא הסב, א"כ קודם שיכל להסב ולא הסב, לא קיים מצוה, ולכן צריך לאכול כעת שוב בלא הסיבה (דכעת אינו יכול להסב). אולם לטעם השני, דמה שצריך לאכול שוב זה משום שמצטרפת אכילתו לאכילה הראשונה שיצא בה (ורק תהני אכילתו לצאת גם את הדין של הסיבה), א"כ אין טעם שיאכל שוב בלא הסיבה].
וממילא גם לגבי קטן - אי נימא דההסיבה היא רק מדיני המצוה, יהיה דין חינוך גם אם הקטן לא יודע להסב (וכדין לולב שאול).
וסוף דבר דנראה בצירוף כל הנ"ל לחייב את הקטן באכילה מדין חינוך גם אם אינו יודע להסב.
♦
ח.
ולגבי אכילת פרס:
במנ"ח (שי"ג) מבואר שדנים לפי אדם בינוני, ולפ"ז קטן בודאי לא יכול לאכול כזית בתוך כדאכ"פ של אדם בינוני. אמנם המ"ב נקט (תריח, כא) שמשערים כ"א לפי מה שהוא. ומ"מ גם למ"ב, אם הוא קטן שלא תהיה לו סבלנות לאכול כזית גם בשיעור דידיה, לכאורה יהיה פטור.
♦
ט.
והיה מקום לדון דלפחות שיאכל הקטן חצי זית.
דהנה כבר דנו האחרונים אם בגדול יש דין חצי שיעור גם במצוות (וכדאיתא ביומא עד. דלריו"ח יש לגבי איסורים איסור של ח"ש מה"ת - או מקרא ד"כל חלב", או מסברא דחזי לאצטרופי, ועי"ש בתוס' דהסברא מלמדת לדרוש את הפסוק לגבי ח"ש דאסור). והמל"מ (חמו"מ א, ז בסופו) נקט שזה רק באיסורים ולא במצוות, וכ"כ השבות יעקב (ח"ב ס"ס י"ח). וע"ע במנ"ח במצוה ח', ובמצוה י' שהביא שיש בזה דעות.
ויש שהוכיחו מהמ"ב (תעג, ג) שכתב דמי שלא יכול לאכול שיעור מרור שיאכל מקצת לזכר המרירות, ומשמע דאין בזה ממש מצוה.
אולם המהרי"ט אלגזי (חלה באות י"ד) הביא מהברכי יוסף (או"ח תפד, ד) דגם בח"ש יש קצת מצוה מה"ת (וכ"כ גם בספרו מחזיק ברכה תעה, ד, וז"ל שם - "ולי ההדיוט נראה דקצת מצוה איכא, וזכר לדבר ממאי דקי"ל חצי שעור אסור מן התורה, וה"ה דאיכא קצת מצוה בחצי שעור, ולא יהא אלא לזכר המצוה צריך לאוכלו, וזה דעתי הקצרה". וכנראה כונתו היא שגם אם אין בזה מקצת מצוה, מ"מ יש בזה זכר למצוה, והיא הלשון שכתב המ"ב הנ"ל - "לזכר המרירות". ומ"מ נראה מדבריו שתפס לעיקר דיש בזה קצת מצוה).
וכך הכריע בשו"ת רב פעלים (ח"ג, או"ח ל"ב), וכ"כ האור לציון (ח"א או"ח ל"ה, ועי"ש שפליג על המל"מ בביאור סברת הגמ' ביומא ד"חזי לאצטרופי") דגם בח"ש יש מצוה וראוי לקיימה, אלא דאינו יוצא יד"ח עד שיקיימנה כשיעור (ולכן אם אח"כ יזדמן לו לקיימה בשלמות, בודאי שחייב לעשות כן)[3].
ומעתה אי נימא כהשיטות דיש בזה מצוה לגדול בחצי שיעור, לכאורה יש לדון אם נימא כן גם לגבי חינוך - שיאכל הקטן לפחות חצי זית בכדאכ"פ.
♦
י.
והנה המהרי"ל דיסקין (שו"ת פסקים בסימן ד') רצה להוכיח שאין מצוה בח"ש - מהרמב"ם (שהבאנו בריש דברינו) שכתב שמאכילין את הקטן כזית, ומשמע דבפחות מכזית אין מצוות חינוך, ומוכח שגם בגדול אין בזה מצוה[4]. אולם דחה, שיתכן שבגדול יש מצוה גם בפחות מכזית, אך בקטן חיישינן שיעשה כן כשיגדל ולכן אין בזה חינוך.
ונמצא לדבריו שלא יהיה חיוב אכילת ח"ז בקטן גם אם בגדול יש בזה חיוב, אולם עיין בהמשך.
♦
יא.
והנה הקשה הטורי אבן (חגיגה ו.) - איך שייך בכלל מצות חינוך, והרי ס"ל לר"ל בפסחים קיד: שמצוות צריכות כוונה, ודייק שם ממתני' כן, וכך ס"ל גם לר' יוסי שם, וכך ס"ל לר' זירא בר"ה כח: ודלא כרבא שם (וכך קי"ל בשו"ע או"ח ס, ד, שמצוות צריכות כונה, ועיין בהערה שהבאנו את לשון המ"ב שם בסק"י[5]), והרי הקטן הוא לא בר כוונה (וכדאיתא בחולין י"ב דהוא לאו בר מחשבה).
והטו"א שם חידש כדי ליישב קושיא זו - דאם החסרון כעת אצל הקטן הוא חסרון שלא יהיה שייך בגדלותו ויפקע מאליו, ורק קטנותו גרמה לו, כבר שייך בזה קיום מצות חינוך, דהרי כשיגדל כבר יעבור ממנו החסרון מאליו, ולכן גם אין חשש שיתרגל לעשות שלא כתקנה של המצוה, דהרי גם גדול כיוצא בו כשלא יוכל לכוון הוא פטור. ולא דמי לקטן שלא יודע לנענע שאין בו דין חינוך ליטול לולב בלא לנענע, דגדול צריך ללמוד לנענע ואז יוכל לקיים כדין, ולכן כשהוא קטן שלא יודע לנענע אינו חייב, שמא יתרגל ליטול כך ולא ילמד. משא"כ לגבי כוונה, דזהו חסרון שיכול לפטור גם גדול כשאינו יכול לכוין, וכיון שקטן זה יהיה ראוי מאליו לכשיגדל, לכן יש בו חיוב חינוך, אף שכעת אינו יכול לכוין ולא חיישינן שיעשה כן גם כשיגדל, עכ"ד (וגם השפ"א שם כתב כן, דלכן קטן שיכול לעלות חייב לעלות לרגל אף אם אינו יודע לדבר מחמת קטנותו, ולא פטרינן ליה כדין אילם שפטור, אולם החזו"א בסימן קכט, ג, פליג ולא חילק בזה).[6]
יב.
ומעתה להטו"א הנ"ל י"ל דאי נימא דבגדול יש מצוה גם בחצי זית, יהיה בזה דין חינוך גם בקטן ולא נחשוש שאתי למיסרך, דכיון שכשיגדל לא יהיה בו חסרון זה שאינו יכול לאכול כזית בכדאכ"פ, והוא חסרון רק מחמת קטנותו ויעבור החסרון מאליו, ממילא כבר יש לחייבו גם כשהוא קטן, ואין חשש שמיסרח (דהרי גם כשיגדל, אם לא יוכל לאכול בכדי אכ"פ לא יהיה מחויב).
וגם אם אינו יכול יכול לאכול כזית כלל, מ"מ יש לחייבו לפחות בח"ז, כיון שהרי גם גדול מחויב באכילת ח"ז כשאינו יכול לאכול יותר.
ונמצא לפ"ז שלדעות שגדול מחויב גם בח"ז, ממילא יהיה בזה גם חובת חינוך בקטן.
♦
יג.
ולפ"ז שוב הדרא ראית המהרי"ל דיסקין לדוכתה, דמדכתב הרמב"ם שמאכילים קטן כזית מוכח שגם בגדול אין מצוה בח"ז, כי אם היתה מצוה בח"ז כבר היה צריך לדברינו להיות בזה גם חינוך לקטן גם בפחות מכזית.
♦
יד.
ובעיקר קושית הטו"א יש לדון האם גם לגבי דין "מצוות צריכות כונה" שייך החילוק הנ"ל בין עיקר המצוה לדיני המצוה.
דכבר נתבאר במגד יעקב לזבחים בסימן י"ב דדנו האחרונים האם ה"כוונה" היא חלק מעצם מעשה המצוה (מחמת שתפקידה של הכונה להגדיר את המעשה להחשב מעשה מצוה), או שהכונה היא דין נוסף על מעשה המצוה (דבעינן שיחד עם מעשה המצוה "יכוין לקיים בזה כאשר צוה ד'" - וכלשון המ"ב בסימן ס' סק"ז). ועיין בענין זה בקוב"ש ח"ב סימן ל"ג באות ב', ובחזו"א או"ח כ"ט, ובחידושי ר' שלמה היימן זצ"ל (ר"ה סימן א'), וע"ע בספר כנפי יונה ח"ב עמ' רנ"ו.
ואם הוא דין נוסף כבר לק"מ קושית הטו"א, דכיון שהוא רק מדיני המצוה ולא מעיקר מעשה המצוה לכן לא יהיה בזה עיכוב לדין חינוך, גם כשאינו יכול לקיים את הדין הנוסף על מעשה המצוה (ומעין זה כתב בהגהות אמרי בינה לטו"א, ועי"ש עוד שהאריך לדון האם דין הכונה הוא מדאורייתא או מדרבנן, והביא מהפמ"ג שהוא מדרבנן ואז יש לדון האם דין זה מעכב את החינוך במצוה שהיא מדאורייתא).
ורק אם הוא דין בעצם מעשה המצוה תקשי קושית הטו"א (וכך באמת לשון הטו"א בקושייתו "דכאילו לא עשה דמי").
♦
טו.
וכיון שאתי ענין זה לידינו לחקור האם הכונה היא חלק מעצם המצוה או דין נוסף על המצוה, נימא בזה מילתא.
דראיתי שחקר הגר"א גינוחבסקי זצ"ל כדלהלן:
"יש לחקור בכל מעשה שמצורף לזה כונה בין לענין מצוות או איסורין ומחשבת לשמה ופיגול והדומין להן, איך יהיה הדין באופן שכבר עשה המעשה ועדיין לא נשלמה הפעולה, האם יועיל אז לכוין הכונה ויצטרף למעשה, וכגון במצוות - זרק חץ שיהרג בו הנכרי וקודם שהגיע החץ נודע לו שאותו נכרי הוא מזרע עמלק ורוצה עתה לכוין לקיים מצוות מחיית עמלק, האם מהני הכונה אז לצאת ידי המצוה למ"ד מצוות צ"כ, ונפק"מ כגון שיש לו אפשרות לזרוק חץ אחר שיגיע עוד קודם חץ הראשון, דאם נימא שלא יצא, מחויב עתה לזורקו. וכהאי גוונא יש לדון לענין מצוות ביעור חמץ, כגון זרק חמץ לאש ולא נתכוון לשם מצוה וקודם שנתבער החמץ רוצה לכוין לשם מצוות תשביתו, ונפק"מ האם יצטרך להוציאו ולבערו שוב לשם מצוה, וכן לענין חיוב בושת שזרק מים לרה"ר ולא נתכוין לביש בו אדם וקודם שנחו המים מכוין לבייש בו אדם האם הוה בושת בכונה דיתחייב בה, וכן לענין מצוות כיסוי הדם שזרק עפר וקודם שנח נודע לו שיש במקומו דם הטעון כיסוי, האם מהני הכונה אז והוה מצוה, ונפק"מ שיוכל לברך אז הברכה ויחשב כעובר לעשייתן.
ובשו"ת אבנ"ז או"ח סימן קצ"ג אות י"ג כתב נסתפקתי בזורק חץ כבהמה שלא בכוונה וקודם שהגיעה החץ אל הבהמה נודע לו ונתכוין להורגה אי אמרינן גם כן שפטור, שקדמה זריקת החץ למחשבה, או דילמא כיון שקדמה מחשבה להריגה חייב (והנדון שם אי יתחייב משום נטילת נשמה בשבת), והשיב - ועיין בזבחים דף טו. דמהני מחשבה דפיגול מדפריש דם זריקה מידו עד דמטא לאויר המזבח אף על מה שכבר עשה המעשה והדם ניתז מאיליו למזבח, ובסוף פרק ב"ש מדמי הש"ס מחשבה דשבת למחשבה דקדשים, א"כ נראה דבשבת כהאי גוונא נמי מהני מחשבתו עכ"ל.
ולולי דברי הגאון האבנ"ז היה מקום לחלק דשאני מחשבת פיגול שהוא רק מחשבת פסול בשעת עבודה ואין הוא דין שצריך שהמחשבה תתיחס ותחול במעשה עבודה לכן בזה מהני המחשבה אפילו לאחר שיצא מתחת ידו, משא"כ בנד"ד דבעינן שהמחשבה והכונה תחול במעשה, אולי בזה בעינן שיהיה המעשה בשליטתו דאז יש לייחס המחשבה אל המעשה.[7]והנה לפי"ז יש לחקור להיפך - איך יהיה הדין והיינו שבין הזריקה לגמר הפעולה רוצה לעקור ולשוב ממחשבתו הראשונה שנתכוין בה, כגון שבתחילה זרק חץ למחות בו זרע עמלק וקודם הגעת החץ רוצה לשוב בו, וכן זרק לביש בו אדם וקודם שהגיע לאדם רוצה לשוב ולהתחרט, האם מהני חרטתו ויפטר לענין בושת ולא ייצא יד"ח לענין מחית עמלק.
ולכאורה שאלה זו תליא בשאלה הקודמת דאם נימא דמהני לכוין עד גמר פעולה, לכאורה הכי נמי לכאורה מהני לעקור מחשבתו עד גמר פעולה (ואולי לעקור מחשבתו גרע טפי כיון דכבר חל מחשבתו על ראשית המעשה לכן שוב א"א לעוקרה, משא"כ להיפך דראשית המעשה היה בסתמא מהני אח"כ לגלות מחשבתו וסופו יוכיח על תחילתו והמחשבה יש לה לחול ולהתיחס אל הפעולה כ"ז שלא נשלמה הפעולה).
ובספר חמדת ישראל (לבעל הכלי חמדה בח"א קונטרס נר מצוה עמ' 140) כתב להקשות ההא דמבעיא לן (שבת ד.) הדביק פת בתנור במזיד, התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת, דרדיית הפת שבות היא, דהרי היא חכמה ואינה מלאכה, ולכאורה קשה מאי מבעיא לן בזה הא יש לומר יכוין עתה שאינו צריך יותר לפת ויניחנה כך עד שתישרף (או ידיר הנאה הימנה), ומשום כך אף שתאפה קודם שתישרף מ"מ לא יתחייב חטאת ע"ז דהוה מלאשצ"ל, והוה רק איסור דרבנן בשאו"ת ולא חיוב חטאת.
ומבואר מדבריו שנקט דבכל מעשה כל זמן שלא נשלמה הפעולה כמו הכא שעדיין הוא קודם קרימת הפת מהני לעקור מחשבתו קמייתא, ולפי"ז מינה נילף בכ"ש שלהיפך מהני לכוין ולהחיל מחשבה עד גמר פעולה", עכ"ד (מספר קרואי מועד עמ' רכ"ד, ועי"ש עוד).
♦
טז.
ולכאורה כל זה (לגבי כונה במצוות) תלוי בחקירה הנ"ל, דאם הכונה היא חלק מעצם מעשה המצוה - מאד מסתבר דלא יהני מה שיתכוין אחרי שכבר המעשה לא בשליטתו, ורק אי נימא דהכונה היא נוספת על המצוה - בזה אולי יש לדון דכל זמן שלא נגמר הקיום של המצוה, עדיין אפשר להתכוין לצאת ידי המצוה.
ואם הכונה היא דין בצורתו של המעשה, פשוט שלא תהיה ראיה מפיגול, דאף אם שם תהני מחשבה כל זמן שלא הגיע הדם זה משום דסגי שם שה"קיום" של הזריקה יהיה במחשבת פיגול, אולם במעשה מצוה הוא דין בעצם צורתו של המעשה שיהיה לשם מצוה. ולכן אף אם ברדית הפת יהני לעקור מחשבה קמייתא, יתכן שבמעשה מצוה לא יהני לעקור, כיון שכבר צורתו של המעשה נקבעה, שהוא מעשה שיש בו כונה למצוה.
אולם האבנ"ז שהוכיח מפיגול, כנראה ס"ל שהכונה היא דין נוסף על המעשה (בין לגבי מצוה ובין לגבי כונת עבירה, ואכתי יש לדון בזה), ולכן דמיא לפיגול שתהני המחשבה גם לאחר המעשה.
יז.
ובמגד יעקב בזבחים בסימן י"ב הבאנו שהקשה הקרן אורה בהקדמה, וכן בטו"א ר"ה כט. - למ"ד שמצוות צריכות כוונה, למה לא יהני קיום המצוה אף בלא כוונה ע"י דין סתמא. דכמו שבקדשים לכתחילה בעינן לשמה, ואעפ"כ מהני לכך דין סתמא, ה"ה נימא בדין כוונה שיצא יד"ח אף אם לא כיון, ע"י דין סתמא.
[והקר"א תירץ - דכיון שלא ניכר כ"כ מתוך מעשהו שעושה למצוה, א"כ הוי כמתעסק. וזה רק בלולב ושופר וכדו' דלא חזינן להדיא במעשהו למעשה מצוה, אולם בקדשים ומילה שאין צורך אחר במעשה, ובודאי עומד למצוה, א"כ אין בו דין כוונה ומהני אף בסתמא לשמה.
והטו"א תירץ בדומה לזה - דחלוקים קדשים ומילה שבהם המעשה ודאי עומד לשמה, או כי א"א לקיימו באחר (משא"כ בשופר, דהשופר הזה לא עומד בדוקא למצוה), או כי אם לא יצא עכשיו, א"א לקיימו אח"כ שוב ועי"ש.
ומשמע מדבריהם - דבקדשים ומילה, חוץ מזה שלא צריך לכוון לשמה, באמת גם לא צריך לכוון לצאת ידי מצוה, דהמעשה מצד עצמו מוכיח דהוא עומד למצוה. ובאמת שכן כתב הח"א (הובא במ"ב בסימן ס') דכשהמעשה מוכיח דהוא עומד למצוה, יצא אף אם לא כיון. (ובודאי שלכתחילה יש דין כוונה, כמו שיש דין לשמה, אף שסתמא לשמה)].
ומדבריהם מוכח דהכונה באה להגדיר את עצם המעשה למעשה מצוה, דאי נימא דהוא דין נוסף, א"כ פשוט שלא יהני לכך דין סתמא. דכל מה שמהני הסתמא בדין לשמה, הוא כי ה"לשמה" בא להגדיר את המעשה או הקרבן, להחשב מעשה של קרבן עולה וכדו', ולכך מהני הסתמא, דכבר חל שמו עליו כשהקדישו ועומד לזה. משא"כ בדין כוונה - אי נימא דיש עוד דין של כוונה בקיום המצוה מה יהני הסתמא, דסו"ס הרי לא כיון. [ולכן כתב הקר"א שמעשה בלי כוונה (למ"ד שבעי כוונה) נחשב למתעסק, דחסר בעצם המעשה].
והטו"א שהקשה (בר"ה) דיהני הסתמא במצוות, אזיל לשיטתו בקושיתו על כונת מצוה בקטן (בחגיגה), דביארנו שזה קשה רק אי נימא דהכונה היא חלק מעצם מעשה המצוה, ולכן מהאי טעמא גם קשיא ליה דיהני דין סתמא, ודו"ק היטב.
♦
יח.
ועוד מוכיחים - מדין כפוהו לאכול מצה, דפסק הרמב"ם (הל' חו"מ פ"ו ה"ג) דיצא (וכ"כ השו"ע תעה, ד), ואף שפסק דמצוות צריכות כוונה, בכ"ז יצא כיון שנהנה, וכמו במתעסק בחלבים ועריות שחייב חטאת שכן נהנה (ר"ה כח: בר"ן, ובכס"מ שופר פ"ב ה"ד, ובמ"ב ס"ק ל"ד, וכן בערוך לנר ר"ה כט. ד"ה "משמיע").
ואי נימא דדין כוונה הוא דין נוסף, מה יהני שכן נהנה, דסו"ס לא כיון למצוה (ועי"ש במ"ב שהביא מהפרי חדש דפסק כהרבה ראשונים דבאמת לא תהני ההנאה במקום הכונה, ולמשנ"ת אולי בזה פליגי וס"ל שהכונה היא נוספת על המעשה).
אולם אם זה דין במעשה עצמו, א"כ דמיא לחלבים ועריות דמהני דין נהנה לאחשובי למעשה עבירה, וה"ה כאן יהני לעשותו למעשה מצוה [וע"ע בספר קרואי מועד (עמ' ק"ט) שיעור מהגרמ"ה הירש שליט"א "בענין כפוהו לאכול מצה", שהאריך לבאר איך באמת תהני ההנאה להחשיב את המעשה למעשה מצוה. וכבר הערנו במגד יעקב לזבחים בסימן י"ב שהוא באמת דבר קשה להבנה, והבאנו שם מהעלי שור ח"א עמ' קנ"ה דביאר בדין "נהנה בחלבים ועריות" - דההנאה מעוררת את הרצון, ולפ"ז אולי אפשר להבין שלכן ע"י ההנאה כבר באמת רוצה במעשה. ואכתי לכאורה לא תהני סברא זו אם צריך כונה נוספת על המעשה, וצ"ע בזה].
ועעי"ש במגד יעקב שהבאנו את ההוכחה של האחרונים מהגמ' בעירובין צה: (לגבי דין בל תוסיף) דהכונה היא חלק מעצם מעשה המצוה, ואכמ"ל.
♦ ♦ ♦