הרב יואל הלוי ראזנער
מח"ס מנחה עריבה
ברוקלין נ. י.

דיני יו"ט שני של גליות לבני א"י הבאים לחו"ל ודעתם לחזור

ענף א'
א. בירור מספרי המקובלים דאם דעתם לחזור דינם כבני א"י
מקור הדבר הוא בשו"ע סימן תצ"ו סעיף ג' וז"ל בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני בישוב אפי' דעתו לחזור, וכל זמן שלא הגיעו לישוב אפי' אין דעתו לחזור מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן אבל אם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר ובין בישוב עכ"ל. מבואר מזה דבמדבר מותר לעשות מלאכה גם אם אין דעתו לחזור ובישוב אסור גם אם דעתו לחזור מפני המחלוקת. ועפי"ז כתב המ"ב ס"ק י"ג בשם הפוסקים דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, כיון שדעתו לחזור וצריכין להתפלל תפלת י"ח בלחש ביו"ט שני וכן להניח תפילין בצנעה, כיון שדעתו לחזור נותנין עליהם חומרי מקום שיצאו משם.
והנה ראיתי דבר מסובך מאד, שיש שרוצים לומר דע"פ הקבלה אין הדבר תלוי כלל בדעתו לחזור אלא תלוי אם הוא עתה בחו"ל דינו כחו"ל בין לקולא ובין לחומרא, וצריך לשמור יו"ט בכל פרטיו, שלא להניח תפילין ולהתפלל תפלה של יו"ט ולקדש על הכוס. ובשו"ת מנחת יצחק חלק ה' סימן מ"ג העלה ע"פ זו דהיכא דאיכא מחלוקת הפוסקים אם לנהוג יו"ט שני די"ל דהמקובלים מכריעים. ולענ"ד דבר זה תמוה מאד, כאשר יתבאר בס"ד.
והנה הראשון שהמציא דבר זה הוא הגאון החסיד המקובל מוהר"ר אברהם דוד לאווואוט ז"ל בספרו שער הכולל, שהעלה שע"פ המקובלים כל מי שנמצא בחו"ל צריך להחזיק יו"ט שני, אף שדעתו לחזור. אבל הדבר מוזר מאד, שבשום ספר קבלה לא נמצא דבר זה. וכן היה המנהג אצל כל המקובלים מימות האר"י ז"ל עד זמנו, שהיו שכיחים מאד השליחים שבאו מא"י לחו"ל. וכמ"ש הברכי יוסף סימן תצ"ו אות ז' וז"ל ובספר שאילת יעבץ סימן קס"ח רוצה לעקור כמה הלכות שנהגו והורו רבנן קשישאי והפריז על המדה בכמה דברים וכו' ומנהג שלוחי א"י כתוב בספרי האחרונים והכי נהוג כמה גדולי דורות שלפנינו בשליחתם עכ"ל. והנה כמה גדולי הדורות בשליחתן היו מגדולי המקובלים, כגון ר' בנימין הלוי רבו של הרמ"ז (עיין שם הגדולים ערך משה זכות) ועוד הרבה מקובלים, ולא עלה על דעת שום אחד מהמקובלים שלא לנהוג כחומרי מקום שיצא משם. והפרי חדש סימן תצ"ו סיפר על עצמו כשהיה הולך לחו"ל ע"ד לחזור היה מתפלל תפלה של חול והיה מניח תפילין בצנעה ביו"ט שני. והפר"ח היה מקובל גדול, ועיין מה שכתב עליו בשם הגדולים שהפר"ח כתב שיטות בתלמוד על דרך האמת בהקדמות האר"י זצ"ל וצוה לגנזם.
וכן מפורש בתשובת אבקת רוכל למרן הב"י סימן כו, שגם ע"פ הקבלה בן א"י שיצא לחו"ל ודעתו לחזור צריך להתפלל תפלה של חול. וז"ל ומבואר שלעולם כל שדעתו לחזור אנו רואים אותו כאילו הוא עדיין במקום שיצא משם לכל דבר, ובלבד שיעשה בצנעה וא"כ תפלה דבצנעה היא פשיטא ופשיטא דנוהג כמקום שיצא משם כיון שדעתו לחזור וכו'. ומה שהביא ראיה ממ"ש הר"ם ריקאנטי בשם הר' עזרא אשיבנו דבר, שלו הונח שהיו דברי הר' עזרא מפורשים, לא נניח דברי המפרשים והפוסקים שיש בידינו ונסמוך על דברי הר' עזרא, זה דבר שאין לו שחר. כ"ש שאין בדברי הר' עזרא סיוע לחכם המביא ראיה ממנו כלל, שמה שכתב הר' עזרא שיום האחרון בעבור כנסת ישראל שהוא בגלות סימן לדבר שאין עושין אותו בא"י, בכלל מה שכתב דבני א"י אין עושין אותו, הוי מי שיצא מא"י לחו"ל ודעתו לחזור, דכל שדעתו לחזור אע"פ שהוא בחו"ל הרי הוא כאילו הוא בארץ עכ"ל. והיינו דאף לפי הסוד שכתב הריקאנטי למה מתפללין תפלת יו"ט ביו"ט שני, מ"מ הסוד הזה הוא רק לבני חו"ל ולא לבן א"י שדעתו לחזור.
וכן מבואר בספר חסד לאברהם להמקובל ר' אברהם אזולאי מעין ג נהר יד, וז"ל ודע כי היוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ ע"ד לחזור באופן שהניח אשתו בני ביתו שם בארץ ישראל בן אדם כזה תתפשט ממנו נפשו דיצירה, אמנם גם מתלבש נפש אחרת דעשייה ולכן חייב לשמור הרגלים והמועדים בחוצה לארץ כמו בזמן שהיה בארץ ישראל, הואיל ודעתו וכוונתו לחזור עכ"ל. הרי דכתב בפירוש דע"פ הקבלה אם דעתו לחזור נוהג כמנהג א"י ואינו מחזיק יו"ט שני לקולא. וכן פסק מהר"א אזולאי בהגהותיו שנדפס בלבוש כהרדב"ז דמתפלל תפלה של חול.
וכן כתב בספר טור ברקת להמקובל רבי חיים הכהן ז"ל, תלמיד רבי חיים וויטאל, הלכות יו"ט סימן תצ"ו וז"ל והמנהג הזה יש בו צורך גדול שעיקר יום ב' הוא כדי לתת שמחה לכ"י שהוא בגלות החיל הזה וכו'. וכתב שם בהמשך דבריו וז"ל וכל זמן שלא הגיע לישוב אפי' אין דעתו לחזור מותר ולענין שהיא תחת השרים וצריך לנהוג שלא לעשות מלאכה משום כבוד השכינה הרי עדיין לא הוקבע להיות כמותן השוכנים תחת רשות שרי הישמעלים, אבל אם הגיע לישוב שהרי שם שולטים שרי האומות כל אחד במקומו ואין דעתו לחזור לארץ נעשה כמותן שהם יושבים תחת ממשלת השרים ולכן צריך לעשות היכר ואסור לעשות מלאכה בין במדבר ובין בישוב עכ"ל. הרי שהודגש דע"פ הקבלה רק באין דעתו לחזור נעשה כמותן, ומפרש את כל דברי השו"ע ע"פ הקבלה, דאם דעתו לחזור מותר לעשות מלאכה במדבר, עי"ש.
♦
ב. בירור וליבון דברי בעל התניא בש"ע הרב שכתב דגם בני א"י הבאים לחו"ל חייבים בקדושת היום אף שדעתם לחזור
והנה נעתיק את דברי השער הכולל ונבוא לעורר על דבריו.
בפ"א אות ב' הביא השער הכולל את דברי הרב בעל התניא מש"כ במהדורא תנינא סימן א' סעיף ח', וז"ל זמן חצות לילה הוא שוה בקיץ ובחורף וכו' הגם שהימים והלילות משתנים לפי האקלימים וריחוק המדינות זו מזו ממזרח למערב אין בכך כלום, וכמו זמן ק"ש ותפלה וזמן כניסת שבת ויו"ט הוא ג"כ בכל מדינה ומדינה לפי זמן הימים והלילות שלה כי עת רצון שלמעלה ויחודים עליונים שבק"ש ותפלה וקדושת שבת ויו"ט הוא למעלה מגדר המקום והזמן רק שמאיר למטה בכל מקום ומקום בזמנו הראוי לו, וזהו ג"כ הטעם ששורה קדושה עליונה בחו"ל ביו"ט שני של גליות, ולכן גם בני א"י הבאים לחו"ל חייבים בקדושת היום אף שדעתם לחזור כמו שנתבאר בהלכות יו"ט עכ"ל הרב בש"ע שלו מהדורא תנינא.
וכתב ע"ז בשער הכולל וז"ל הרי אנו רואים שבמהדורא תנינא שהכריע כדעת המקובלים פסק בפירוש שחייבים בקדושת היום ומסתמא כן היה כתוב במהדורא תנינא הלכות יו"ט רק אנחנו לא זכינו לראות מהדורא תנינא שלו על סימן תצ"ו עכ"ל. ולא ידעתי היכן מבואר מדברי הרב כאן שהכריע כהמקובלים, הלא אינו מבואר בשום ספר קבלה כן. אדרבה, הלא כתב שכן מבואר בהלכות יו"ט ולא כתב כלל שכן מבואר בספר קבלה, ועוד דמש"כ הרב ז"ל דעת רצון שלמעלה ויחודים עליונים שבק"ש ותפלה וקדושת שבת ויו"ט הוא למעלה מגדר המקום והזמן, אין לו שייכות לחכמת הקבלה דוקא וגם ע"פ הנגלה הוא כן. א"כ מאין לנו לומר שהכריע כאן איזה דבר ע"פ הקבלה.
והנה עיין בספר צמח צדיק להמקובל מהר"י צמח דף ג' ע"ב, וז"ל וברעיא מהימנא רבן של נביאים בפרשת פנחס דף רמ"ד וז"ל ורבנן דמתני' ואמוראים כל תלמודא דילהון על רזין דאורייתא סדרו ליה ע"כ וכו' וזה לי הטעם למה רבינא ורב אשי ז"ל שסדרו התלמוד לא כתבו בקיצור פסק הלכה כמו שעשו כל האחרונים דרך רב אלפס ורבינו משה ז"ל וכיוצא והוא כיון שכל תלמודא על רזין דאורייתא סדרו ליה ואלו ואלו דברי אלהים חיים ובפרט שראיתי בדרושי הרב ז"ל סודות עמוקים על דברי אותם אמוראים וכו' עכ"ל.
והנה לפי"ז כיון דמבואר בפירוש בגמ' פסחים נ"א ע"ב א"ל רב ספרא לרבי אבא כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא בישוב לא עבידנא מפני שינו המחלוקת במדבר מאי א"ל הכא אמר רב אמי בישוב אסור במדבר מותר. א"כ הא דבישוב אסור ודאי דגם ע"פ סוד אסור לעשות מלאכה, ובפרט לפי דברי בעל המאור. וכן נפסקה ההלכה, דאע"ג דבשאר דברים כל שדעתו לחזור שרי לעשות בצנעה, הכא ביו"ט שני של גליות כיון שהוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה אין לפרוץ בה גדר, ובעל המאור הוציא כן מדברי הגמ'. וא"כ ודאי שזהו גם ע"פ סוד כמו כל דין המבואר בגמ', ובא הרב בעל התניא ז"ל וכתב הטעם לזה ע"פ סוד ששורה קדושה עליונה בחו"ל ביו"ט שני של גליות. נמצא דהרב ז"ל לא חידש שום דין, אלא הוא רק מסביר את דברי הגמ' ע"פ פנימיות הענינים. והרי כל הפוסקים שכתבו דכיון שדעתם לחזור צריכין להתפלל תפלת י"ח בלחש ביו"ט שני וכן להניח תפילין בצנעה, הרי כולם הם מודים לדברי הרב ז"ל ששורה קדושה עליונה בחו"ל ביו"ט שני של גליות, דהרי מפני זה הרי אסרו לעשות מלאכה, ואפ"ה ס"ל דלענין תפלה ותפילין נוהגין כמנהג חול. וא"כ מאין לנו דהרב ז"ל חולק על כל הפוסקים, ואין לנו שום ראיה לומר כן.
יחקור אם עשה הרב בעל התניא מהדורא תנינא על הלכות יו"ט
ועוד הדבר מוזר מה שכתב השער הכולל דמסתמא כן היה כתב במהדורא תנינא הלכות יו"ט רק אנחנו לא זכינו לראותו. וכן כתב בשער כולל שם אות א' וז"ל וזהו טעמו שחבר אדמו"ר מהדורא תנינא על השו"ע להכריע כמקובלים רק אנחנו לא זכינו לראות מן המהדורא תנינא רק הארבעה סימנים הראשונים כמ"ש בהתחלת השו"ע ד"ה זאת מצאנו עכ"ל. משמע מדבריו שהבין דהרב ז"ל חיבר מהדורא תנינא על כל סדר השו"ע אלא שנאבד מאתנו. וזה צ"ע, דבש"ע הרב בתחילת מהדורא תנינא כתבו המדפיסים בזה"ל זאת מצאנו בכתבי הקודש של אדמו"ר ז"ל שהתחיל לחבר הש"ע מהדורא תנינא כיד ה' הטובה עליו, מבואר מזה שהרב ז"ל לא חיבר מהדורא תנינא על כל השו"ע, אלא רק "התחיל" לחבר ולא הגיע אלא עד סימן ד'. וכן כתבו כמה חוקרי חב"ד שהרב ז"ל לא חיבר מהדורא תנינא על כל השו"ע, ובודאי שלא הגיע עד סימן תצ"ו. וא"כ כשכתב הרב ז"ל בש"ע מהדורא תנינא ולכן גם בני א"י הבאים לחו"ל חייבים בקדושת היום אף שדעתם לחזור "כמו שנתבאר בהלכות יו"ט" לא הייתה כונתו להלכות יו"ט שלו שבמהדורא תנינא, שהוא דבר שעדיין שלא בא לעולם כלל, אלא כונתו להלכות יו"ט של השלחן ערוך של ר' יוסף קארו, או כונתו לשלחן ערוך שלו מהדורא קמא. א"כ הרי ליכא כאן שום הכרעה אחרת מהמבואר בשלחן ערוך, וכיון דבש"ע סימן תצ"ו מבואר דבני א"י הבאים לחו"ל אסורים לעשות מלאכה ביו"ט שני בישוב ישראל ובמדבר או בישוב גויים מותר. ומבואר בדברי הפוסקים דרק לענין מלאכה נוהג יו"ט, אבל לענין תפלה מתפלל תפלה של חול. א"כ כשכתב הרב ז"ל כאן דחייבים בקדושת היום כמו שנתבאר בהלכות יו"ט, ע"כ כונתו דחייבים בקדושת היום לענין מלאכה, אבל מענין תפלה ושאר דברים לא דיבר.
ומעתה מה שמסיק בשער הכולל וז"ל וכיון שחייבים בקדושת היום מחייבים בכל המצות התליות בו לקדש על הכוס ולהתפלל תפלת יו"ט והלל וקה"ת ואסורים להניח תפילין אם לא בצנעה בלא ברכה ושלא לשם מצות תפילין. הנה כל זה הוא סברת עצמו של בעל שער הכולל, והרב ז"ל בעל התניא מעולם לא אמר דבר זה, שהרב ז"ל כיון שמציין להלכות יו"ט כונתו רק לאיסור מלאכה. וא"כ הרי אין לנו שום מקובל הסובר שחלה על בן א"י הבא לחו"ל קדושת יו"ט שני לענין תפלה וקידוש.
וראיתי בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג סימן נ"ט שהביא את דברי הרב ז"ל במהדורא תנינא דבני א"י הבאים לחו"ל חייבים בקדושת היום אף שדעתם לחזור "כמו שנתבאר בהלכות יו"ט", וכתב וז"ל הרי נראה מלשונו קצת דבכל קדושת יו"ט ינהגו היינו בקידוש היום באיסור הנחת תפילין וכיוצא בו. וכן ביאר שם בכונתו בסידור הנדפס במנהגיו הנז', וכתב שם שהרב בעל התניא הקפיד על בן א"י שהניח תפילין בחו"ל "הגם שי"ל כונתו מש"כ בש"ע התניא הנ"ל כמו שנתבאר בהלכות יו"ט היינו דאיסורין לעשות מלאכה בישוב", מ"מ בסידור הנז' כתב שכונתו למהדורא בתרא שעשה להלכות יו"ט והוא לא נדפסה ואינה אתנו והיינו דצ"ל חומרי יו"ט בחו"ל גם שלא להניח תפילין עכ"ל.
הנה כפי הנראה היה סובר המנחת אלעזר שהמוציא לאור סידור הנ"ל [הוא בעל שער הכולל] הייתה לו איזה ידיעה או מפי השמועה שהרב בעל התניא עשה מהדורא תנינא על הלכות יו"ט, וזו כונתו במש"כ כמו שנתבאר בהלכות יו"ט. אבל באמת דבר זה הוא השערה ודמיון של השער הכולל ואפשר שלא היה ולא נברא, והרב לא עשה כלל מהדורא תנינא על הלכות יו"ט. וא"כ הרי ממילא מוכרח דכונת הרב במש"כ כמו שנתבאר בהלכות יו"ט, היינו דבני א"י אסורים בעשיית מלאכה בישוב, כמ"ש המנחת אלעזר בתחילה.
ואפי' אם היה זה אמת שהרב ז"ל עשה מהדורא תנינא על הלכות יו"ט, הרי אין לנו שום ידיעה מה כתיב בה, והשער הכולל כתב "דמסתמא" כן היה כתוב שם דחייבים בקדושת היום לכל דבר. אבל א"א לבנות ע"ז כיון דלא זכינו לראות את המהדורא תנינא להלכות יו"ט, מאין לנו לומר כן מעצמינו, והרי אפשר דכתוב שם דחייבין בקדושת היום רק לענין מלאכה ולא לענין שאר דברים. ואין אנו יכולים להסיק דברים מהשערה ודמיון, ובפרט דבר שהוא נגד הש"ס ופוסקים.
♦
ג. בענין מה שכתוב בליקוטי תורה דבחו"ל א"א לקבל הארת קדושת יו"ט ביום אחד וצריך דוקא שני ימים
שוב הביא השער הכולל וז"ל ועיין לקמן בשם אריז"ל והרמ"ק ונתבאר בלקוטי תורה מאדמו"ר (חלק ב' דף צ"ב עמוד ג') דרוש המתחיל להבין ענין יו"ט שני של גליות שבחו"ל א"א לקבל הארת קדושת יו"ט ביום אחד וצריך דוקא שני ימים, וא"כ מה מועיל לאיש הזה שהוא מא"י ודעתו לחזור אבל עכ"פ ביום הראשון של יו"ט הזה היה בחו"ל א"כ לא קיבל עדיין קדושת יו"ט בשלימות לא שייך בזה נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם כו' כמו בשנויי הזמנים והאקלימים שהולכים לפי המקומות ולא לפי האנשים עכ"ל. עוד כתב שם הגם שבשו"ע מהדורא תנינא מוסגר זה בחצאי עיגול וכו', ועוד הרי לפנינו הלקוטי תורה הנ"ל שנתברר ע"י אדמו"ר הזמן ואדמו"ר בעל הצ"צ ז"ל שא"א לקבל הארת קדושת יו"ט ביום אחד וצריך שני ימים דוקא ולא סגי בלא"ה עכ"ל.
ודבריו צ"ע, דמה שכתב הרב בעל התניא בליקוטי תורה דבחו"ל א"א לקבל הארת קדושת יו"ט ביום אחד וצריך דוקא שני ימים, דיבר מבני חו"ל הדרים בקביעות בחו"ל, שהם אינם יכולין לקבל הארת קדושת היו"ט ביום אחד. אבל בני א"י הבאים לחו"ל ודעתם לחזור יכול הרב ז"ל להודות דהם יכולין לקבל את הארת קדושת היו"ט אף ביום אחד כמו בא"י. ומה שכתב בשער הכולל "דמה מועיל לאיש הזה שהוא מא"י ודעתו לחזור אבל עכ"פ ביום הראשון של יו"ט הזה היה בחו"ל א"כ לא קיבל עדיין קדושת יו"ט בשלימות", זו סברת עצמו ולא אמרה בעל התניא כלל, דהליקוטי תורה דיבר מבני חו"ל והוא הוסיף על דבריו גם על בני א"י הבאים לחו"ל ודעתם לחזור. והרי כיון דבגמ' אמר שאם דעתו לחזור דינו כהמקום שיצא משם, ומאין לנו לומר שע"פ הקבלה אינו כן.
ועוד, הרי כתב בעצמו דמ"ש בש"ע הוא מוסגר בחצאי עיגול וא"א לסמוך עליו, א"כ עיקר סמיכתו הוא רק על מש"כ בליקוטי תורה, ובליקוטי תורה הרי מיירי מבני חו"ל הדרים בחו"ל ולא מבני א"י הבאים לחו"ל ודעתם לחזור.
וכפי הנראה שהשער הכולל הרכיב כאן שתי מימרות של בעל התניא ועשאן אחת. הנה הרב ז"ל כתב בש"ע מהדורא תנינא ששורה קדושה עליונה בחו"ל ביו"ט שני של גליות ולכן גם בני א"י הבאים לחו"ל חייבים בקדושת היום אף שדעתם לחזור. עוד כתב מימרא אחרת בליקוטי תורה דבחו"ל א"א לקבל הארת קדושת יו"ט ביום אחד וצריך דוקא שני ימים. והוא דימה שמ"ש בשו"ע דבני א"י הבאין לחו"ל חייבים בקדושת היום שהוא מטעם שכתב בליקוטי תורה. אבל כדי שלא יהיו דברי הרב ז"ל נגד הגמ' אנו מוכרחים לומר שלא נתכוון הרב בשו"ע אל דבריו בליקוטי תורה, דשם דיבר רק מבני חו"ל, אבל בני א"י הבאים לחו"ל אה"נ שאסורים לעשות מלאכה מטעם ששורה קדושה עליונה ביו"ט שני בחו"ל, אבל לא מטעם שא"א להם לקבל את הארת קדושת היום ביום אחד, דהם שפיר יכולים לקבל הארת קדושת היום ביום אחד. אלא כיון דסו"ס שורה בחו"ל קדושה עליונה, הם אסורים לעשות מלאכה.
והשער הכולל הביא את דברי הליקוטי תורה והוסיף עליו מעצמו דמה מועיל לאיש הזה שהוא מא"י ודעתו לחזור מ"מ לא קיבל עדיין קדושת יו"ט בשלימות, ולא עשה שום הפסק בין דברי עצמו לדברי הליקוטי תורה. ואני חושש מאד דכמה מחברים בתשובתיהם שמביאים את דבריו, היו סוברים לפי תומם דכל דברים האלו שהוסיף השער הכולל הם מדברי הליקוטי תורה עצמו.
דברי המקובלים דהתיקונים שעושים ביו"ט שני הם מערכה בפנ"ע ואין להם שייכות להמצות שכבר עשו ביום ראשון
ובאמת אפי' על בני חו"ל ממש הא דחייבים להתפלל תפלת יו"ט ביו"ט שני של גליות ולא להניח תפילין, מש"כ בעל שער הכולל הטעם ע"פ קבלה משום שלא קיבל את קדושת היו"ט בשלימות, אינו מבואר כן בדברי המקובלים. ונעתיק בזה את דברי הבן איש חי בספרו רב פעלים חלק ה', חלק סוד ישרים סימן ה', מה שהתווכח עם הרמ"ק בענין התפילות ומצות של בני חו"ל. והאריך וכתב בא"ד וז"ל חדא כי בקבלה האמיתית שקיבל רבינו האר"י מפי אליהו זכור לטוב סידר כוונת עמוקות לתפילות כל יום ויום ושל שבת ויוה"כ ויו"ט ור"ח וכיוצא ולתקיעות שופר וסוכה ולולב ואכילת מצה וכיוצא ובכולם פירש הפעולה הנעשית על ידינו למעלה בכל הדברים הנזכרים הן בעליית העולמות הן בזווגים והמשכת המוחין וכיוצא, ולא תלה שום דבר בכל אלה בישיבת ארץ ישראל ולא עשה הפרש בזה בין יושבי א"י לבין יושבי חו"ל וכו' עכ"ל. [ויש לבאר ולהסביר את דברי הרמ"ק שהביא הרב פעלים שם להצילו מהשגות הרב פעלים שמודה דבענין אצילות שוים בני חו"ל לבני א"י, והוא מדבר בבי"ע התחתונים, ואכ"מ להאריך.]
וראיתי שדיבר מזה החיד"א בתשובת חיים שאל ח"ב סימן י', וז"ל והנה סוד יו"ט שני של גליות כתב הרמ"ז דסודו בחיצונית אל הפנימיות המתפשט בעולמות והיינו יו"ט שני של גליות שהאור גולה ומתפשט לחו"ל לבין שבעים שרים וכמ"ש בזה יפה מאד הרב מהר"ם קורדבורו ז"ל עכ"ל הרמ"ז, גם בספר חסד לאברהם עין הארץ נהר ח' ע"ש, וא"כ מי יגיד זאת אם הארת אורות הסדר אור יו"ט שני בשאר כל יו"ט שני כראשון ומאחר שרבינו האר"י זצ"ל לא גילה סודו של יו"ט ב' של פסח יותר נראה להקדים הסדר לעומר דעכ"פ לא יהיה סתירה מצד דיבורינו ומעשינו אע"ג דהסדר שייך לאורות חו"ל והעומר לאור העליון העיקרי מ"מ נראה כחוכא וטלולא למי שיודע בסוד ה' לומר ספירת העומר ואח"כ לקדש וכו' עכ"ל.
מבואר מדבריו שהוא מסכים למש"כ הרב פעלים דהפעולה הנעשית על ידינו למעלה בכל הדברים הנזכרים, הן בעליית העולמות הן בזווגים והמשכת המוחין בשבת ויוה"כ ויו"ט ור"ח וכיוצא ולתקיעות שופר וסוכה ולולב ואכילת מצה וכיוצא, נעשית ע"י בני חו"ל כמו בני א"י, אלא שבני חו"ל עושים פעולה חדשה ביו"ט שני בחיצוניות, שאין לו שייכות לאור העקרי שכבר פעלו ביו"ט הראשון.
וכן מפורש בדברי הרש"ש בספרו נהר שלום, וז"ל וענין ברכת העומר לבני חו"ל ודאי צ"ל אחר תפלת ערבית כשאר לילות כי אין לה שייכות עם הסדר בלילה זו לבני חו"ל, כי מצות ספירות העומר הוא מצות עשה דאורייתא וכו' והסדר בלילה זו לבני חו"ל הוא ממצות דרבנן עכ"ל.
ודברי הרמ"ז מבוארים יותר בארוכה בדברי הרמ"ק בספרו אור יקר פרשת פקודי עמוד רנ"א, שהוא מקור לדברי הרמ"ז האלו, וז"ל אמנם מספק עשו שני ימים טובים ושמו יעיד עליו יום טוב דגליות ודאי סוד גלות וניצוץ שכינה המתפשטת בו גרם יום שני הראשון מצד קדושת התפארת מתאחר או מקדים בסדר הזריחה, והשני מדרבנן בסוד גלות שקדושה מתלבשת בקליפות ועושה יום תיק ליום קדושה לקדושה ולא עשה כן ליום השבת ששביתת השבת מוסכמת בחיצונים ואינם מספקים בה מפני שאפי' גיהנם שובת והשרים שובתים באיחור וקדימה וכו' אמנם יום טוב אינם מודים והם מספקים בקדושתו לכן צריך לבוש יום ליום ולכך הם שני ימים האחד מדאורייתא מתלבש ביום מדרבנן כהתלבש אור קדוש באור הגולה עכ"ל. וזהו כמו שהביא האבקת רוכל בשם הריקאנטי שיום האחרון בעבור כנסת ישראל שהוא בגלות, וע"ז אמר הב"י דרק בני חו"ל יש להם שייכות לבחינה זו.
נמצא לפי דבריו דביום השני אנו עושים תיקונים באותו ניצוץ שכינה המתפשטת בגלות, ואין לו שייכות להמצות שכבר עשו ביום ראשון. ותיקונים אלו אין להם שייכות אלא לבני חו"ל, ולא לבני א"י שבאו לחו"ל ודעתם לחזור, כמו שהבאתי לעיל מהחסד לאברהם שהם אינם מתלבשים בלבוש חו"ל.
ומה שהביא השער הכולל את דברי התניא בלקוטי תורה שבחו"ל א"א לקבל הארת קדושת יו"ט ביום אחד וצריך דוקא שני ימים, לא פירש לן הרב ז"ל מהות הערת קדושת יו"ט, אם הוא ע"י איסור מלאכה או דצריך גם התפלות והקידוש. ובעניי אין לי השגה בדברים העומדים ברומו של עולם, אבל כיון דכל המקובלים שהיה מעולם שבאו מא"י לחו"ל ודעתם לחזור התפללו תפלת חול והניחו תפילין, למה נעשה מחלוקת בחנם בין המקובלים, ויש להניח דהרב ז"ל דיבר רק מאיסור מלאכה. וגם הרמ"ק שעליו בנה הרב ז"ל את דבריו דיבר בעיקר מאיסור מלאכה, עי"ש שכתב והשרים שובתים באיחור וקדימה.
♦
ד. בענין סיפור המעשה בשם הצמח צדק
עוד כתב בשער הכולל גם שמעתי מאיש נאמן אשר אדמו"ר בעל צ"צ ז"ל הקפיד מאד על בן א"י שנתאכסן אצלו ונתוודע לו שהניח תפילין ביו"ט שני ואמר בדך הלצה שיצוה ליתן לו מאכלי חול עכ"ל. ומעשה זו קשה להלום למה לא צוה לו בתחילה שלא יניח תפילין ביו"ט שני, רק אחר מעשה הקפיד עליו. ואם באמת צוה לו בתחילה, למה לא סיפר לו איש הנ"ל תחילת סיפור המעשה שצוה לו שלא להניח תפילין. וכנראה שבעל שער הכולל בעצמו לא סמך על מעשה זו, שהרי הוא עצמו כתב לעיל שיניח תפילין בצנעה בלא ברכה, נגד מה שסיפר בשם הצ"צ. ואני שמעתי לפרש מעשה הנ"ל שהקפדת הצ"צ לא היה על שהניח תפילין אלא על שלא הניח בצנעה כ"כ שלא יתוודע לשום אדם.
שוב אחר החיפוש מצאתי בספר יבוא שילה מאחד מחסידי חב"ד שמערער על בעל שער הכולל, וכתב וז"ל גם השמועה אשר שמעה הרב הנ"ל ע"ד הלצה שאמר אדמו"ר בעל הצ"צ ז"ל ליתן לבן א"י מאכלי חול ג"כ נשתבש אצל השומע הנז' ואא"מ הר"ר אשר יחזקאל הלוי סיפר לי מעשה שהיה אצלו בעת שחגג את חג השבועות א"צ שארו האדמו"ר מקאפוסט נ"ע בעמ"ס מגן אבות והיה מתאכסן בביתו ובליל יו"ט שני בעת שישב וסעד את סעודת הלילה עם בנו נ"י פתאום הופיע אצלם כ"ק אדמור נ"ע ונשאר עומד על הפתח ואמר בזה"ל ליבא, מה אתה נותן לאכול לאשר, תתן לו קרופניק מיט ברויט כי הוא כבר עשה הבדלה וסיים בזה"ל, אצל זקיני נ"ע היה פעם בן א"י ביו"ט וצוה ליתן לו מאכלי חול גם אנחנו צריכין לעשות כן למען להודיע הלכה למעשה, הרי אנו רואין אשר מעולם לא עלה ע"ד רבינו הרב ז"ל לחדש דבר כזה ולהבליעו באיזה מילים קצרים דבר אשר לא נשמע מעולם ולא נזכר בשום ספר קבלה ראשונים ואחרונים עכ"ל.
נמצא לפי דבריו דהמעשה היה מהיפך להיפך, דהצ"צ לא הקפיד עליו כלל על מה שהניח תפילין ביו"ט שני, אלא אדרבה רצה לחזק את ההלכה דבני א"י צריכין להניח תפילין, לכן צוה ליתן לו מאכלי חול כדי לפרסם את הדבר שהוא מחויב להניח תפילין, ולא היה כלל בדרך הלצה.
ומעתה מה שנמשך המנח"א אחר דברי השער הכולל וכתב בזה"ל דלכאורה היה מקום לפרש כונת הרב ז"ל במהדורא תנינא דבני א"י הבאים לחו"ל חייבים בקדושת היום דכונתו רק לאיסור מלאכה, אלא דבעל שער הכולל בסידור הנז' כתב שכונתו למהדורא בתרא שעשה להלכות יו"ט והוא לא נדפסה ואינה אתנו והיינו דצ"ל חומרי יו"ט בחו"ל גם שלא להניח תפילין. ולכאורה חידוש גדול הוא מה שנמשך המנח"א אחריו בעינים סגורות, הלא בעל שער הכולל לא חידש כלום רק אמר סברת עצמו דמסתמא כן היה כתוב במהדורה תנינא הלכות יו"ט, וזה היה יכול המנח"א לדון מעצמו מה היתה כונת הרב ז"ל. אלא נראה דהמנח"א סמך בעצמו בעיקר על המעשה שהצ"צ הקפיד על אחד שהניח תפילין ומטעם זה צוה הצ"צ בדך הלצה ליתן מאכלי חול. ולזה דן שזו ג"כ כונת הרב ז"ל במהדורה תנינא. אבל לפי מה שהבאנו להכחיש מעשה זו, חוזר וניעור מה שכתב המנח"א בתחילתו, והיה ניחא ליה לפרש כונת הרב ז"ל דחייבים בקדושת היום היינו לענין איסור מלאכה.
ה. לבאר דא"א לומר דע"פ הקבלה הוא היפך הגמרא דאמר רב אמי בישוב אסור במדבר מותר
ומה שכתב בשער הכולל וז"ל ומה שבש"ע מהדורא קמא הלכות יו"ט סימן תצ"ו נמשך [בש"ע הרב ז"ל] אחר דברי המג"א בשם הב"י ובשם הא"ח ופר"ח אין כן דעת המקובלים ומהדורא תנינא חיבר באחרונה עכ"ל.
ולא ידעתי להלום דבריו. הנה דין זה הוא גמ' מפורשת פסחים נ"א ע"ב א"ל רב ספרא לרבי אבא כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא בישוב לא עבידנא מפני שינו המחלוקת במדבר מאי א"ל הכא אמר רב אמי בישוב אסור במדבר מותר. ופירשו הראשונים דרב ספרא היה בא מא"י ממקום שהגיעו שליחי ב"ד, ע"כ היה יודע בקביעא דירחא והיה מחזיק רק יום אחד, ובא לחו"ל ע"מ לחזור. וע"ז אמר ר' אבא בישוב אסור לעשות מלאכה מפני המחלוקת, במדבר מותר לעשות מלאכה.
כן פירשו את דברי הגמ' רש"י ותוס' וספר הישר לר"ת והרשב"א משאנץ והתוספות הרא"ש ובעל המאור והמלחמות, וכן כתבו הר"ן והריטב"א בשם רבו הרא"ה והמאירי וספר המכתם ופסקי ראי"ז וחידושי רבינו דוד ומהר"ם חלאוה והארחות חיים והכלבו. אלא שנחלקו הראשונים במקום דהחשש הוא משום מחלוקת אם מותר לעשות מלאכה בצינעה, אבל חוץ לתחום או במדבר, לכו"ע מותר לעשות מלאכה. ועפי"ז כתב הרדב"ז דכיון שבצינעה מותר לעשות מלאכה, כ"ש שהוא מחויב להתפלל של חול כיון שהוא דבר שבצינעה, ולבסוף הוסיף הרדב"ז דאפי' לדעת הרמב"ן שגם בצינעה אסור לעשות מלאכה, מ"מ כיון שהטעם הוא רק מפני מחלוקת נמצא דבעצם אצלו הוא חול, דהרי מחוץ לתחום מותר לעשות מלאכה, אלא שבתוך התחום איכא חשש מחלוקת. א"כ ודאי שצריך להתפלל של חול, כיון שזהו עיקר חיוב תפלה שלו, וגם הרי כבר נהגו כן ולא נגרמת מחלוקת. לכן ע"פ דברי הגמ' וכל הראשונים הנ"ל העלה הרדב"ז שצריך להתפלל של חול, כיון שהוא מותר בעשיית מלאכה, ואחריו נמשכו כל הפוסקים כהמג"א והפר"ח.
ומעתה דברי שער הכולל תמוהים, שכתב דכל המקור של ש"ע הרב בסימן תצ"ו הוא רק מדברי הב"י בשם ארחות חיים, והלא הדבר מפורש בש"ס וכל הראשונים. ומה שמציין הבאר הגולה להארחות חיים [כנראה שמזה לקח השער הכולל דמקור הדברים הוא מהארחות חיים] משום דכמה פרטי הדין אינם מבוארים בגמ', רק בדברי הארחות חיים שמקורו הוא מדברי בעל המאור, כגון מש"כ בשו"ע שכל זמן שלא הגיע לישוב אפי' אין דעתו לחזור, וכן הדין דחוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום, מקורו מדברי הארחות חיים, אבל הדין דבישוב אסור מפני המחלוקת ובמדבר מותר הוא דין פשוט בגמ' בעובדא דרב ספרא.
וראיתי בקובץ אחד שאחד טרח לבאר את דברי הגמ' באופן אחר כדי שלא יקשה על הרב בעל התניא מגמ' זו, ע"פ דברי רבינו חננאל והראב"ן בפירושם בפסחים דף נ"א, והנה הרבה פירושים כבר נאמרו בדבריהם, ולפי הרבה מהם אין מהם ראיה לבני א"י הבאים לחו"ל, שאין המקום כאן להאריך בהן, ולקמן נדבר מזה בע"ה. והנה אילו היה אומר הרב בעל התניא ז"ל בדברים מפורשים דע"פ הקבלה אין מקום להדין של "דעתו לחזור" לגבי יו"ט שני, היינו מחויבין למשכוני נפשין לבאר את הגמ' באופן שלא יקשה עליו. אבל הרב בעל התניא ז"ל לא אמרם מעולם, אדרבה הרי ציין למש"כ בהלכות יו"ט סימן תצ"ו דמבואר שם דדינם כבני א"י, ומי שהעמיס את הדברים הנ"ל בדעת הרב ז"ל הרי נשמטו ממנו לפי שעה את דברי הגמ' האלו. ואילו היה בעל שער הכולל מזכיר את דברי הגמ' והיה אומר דלכאורה שיטת הרב ז"ל היא נגד גמ' מפורשת, והיה אומר לנו פירוש אחר בדברי הגמ', היה מקום לדון בזה, אבל הוא כותב דכל המקור דדעתו לחזור דינו כבן א"י נובע רק מדברי הפר"ח והא"ח, וכותב דהמקובלים יכולין לחלוק עליהם. ודאי שנגד הגמ' היה מדחיק נפשו דבעל התניא מעולם לא כיוון למש"כ הוא בכונתו, כמו שכתב השער הכולל בעצמו בס"ק א' דזה לא יצוייר שהמקובלים יהיו נגד התלמוד או הפוסקים שלמדו דבריהם מן הגמ' שזה כל ישראל שוים. לכן המובחר הוא להניח הגמ' כמו שהם ואת דברי הרב ז"ל כמו שהם.
♦
ו. בדברי המשמרת שלום דהא דאמר בגמ' דבישוב אסור במדבר מותר הוא רק כשהיו מקדשין ע"פ הראיה
והנה ראיתי בספר משמרת שלום שנמשך אחר דברי השער כולל דע"פ הקבלה בני א"י הבאים לחו"ל צריכין לעשות יו"ט שני. וז"ל ראיתי בסידור שע"ת [הוא בעל שער כולל] שהביא דברי רבינו במהדורא תנינא וסיים שבלקו"ת הביא כן בשם הרמ"ק והרחיב לבאר בראיות שבחו"ל א"א לקבל הארת קדושת י"ט ביום א' וצריך ב' ימים דוקא ולא סגי בלא"ה א"כ מ"ל בן ח"ל ומה לי בן א"י עי"ש. הנה לא הוסיף שום ראיה על מש"כ השער הכולל, ע"כ כל מה שכתבנו על השער הכולל יסוב גם עליו. וגם מש"כ מדברי הלקו"ת כבר ביארנו דבלקו"ת לא מיירי מדעתו לחזור, ועל דעתו לחזור לא הוסיף שום ראיה על מש"כ בהשער הכולל.
אבל הוא כבר דן מדברי הגמ' בהא דר' ספרא, דשם מבואר דבישוב אסור במדבר מותר דלענין דבר שבצינעה דינו כבן א"י, וזה להדיא נגד דבריו. ע"כ כתב לחדש דלפי הח"צ ובנו השאילת יעבץ גם ע"פ נגלה הדין כן, דבני א"י הבאים לחו"ל צריכין לעשות יו"ט שני. וכתב דלא תקשה מדברי הגמ', דבשאילת יעב"ץ מתרץ דמ"ש בפסחים פרק משום שנהגו כגון אנן בישוב לא עבדינן במדבר עבדינן, דוקא אז שהיו מקדשין ע"פ הראיה וידעו בקביעא דירחא, אבל אם היה עתה ודאי דלא עביד אפי' במדבר אפי' אם היה דעתו לחזור. ועפי"ז כתב המשמרת שלום דהרב בעל התניא כיון בשכלו הקדוש לדעת הח"צ ובנו ז"ל, וכן הוא ע"ד האמת, ע"כ פסק כן הלכה למעשה עכ"ל.
וכל דבריו אין להם על מה שיסמוכו, דמלבד דדברי השאילת יעב"ץ הם נגד הראשונים כאשר נבאר לקמן, אבל זה ודאי דלפי סברת המקובלים דבחו"ל א"א לקבל הארת קדושת י"ט ביום א' וצריך ב' ימים דוקא, דבר זה ודאי היה אפי' כשהיו מקדשין ע"פ הראיה, דבני גולה היו צריכין להחזיק שני ימים מטעם זה מלבד טעם הנגלה משום ספיקא דיומא. וא"כ אם נימא דענין זה שייך גם על בני א"י שבאו לחו"ל ודעתם לחזור, א"כ בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה, מי שהיה בחו"ל היה צריך להחזיק גם אז שני ימים ע"פ הסוד, א"כ איך אמר ר' ספרא בישוב אסור ובמדבר מותר, הרי לא היה יכול לקבל הארת קדושת יו"ט אלא בשני ימים. ואם נימא דכיון ששמע רב ספרא בעצמו משליח ב"ד דנתקדש החודש, ע"כ היה יכול להמשיך לעצמו קדושת א"י ולהחזיק רק יום אחד יו"ט. וכן מוכרח לומר דבזמן שהיו משיאין משיאות היה ממשיכין קדושת היום מא"י. וכן בזמן שהיו השליחין יוצאין, היו מקומות בחו"ל שהגיעו השלוחים שם והיו מחזיקין יום אחד, כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות קידוש החודש הלכה י"א, וע"כ צריך לומר דע"י השליחים היו ממשיכין קדושת א"י להחזיק יו"ט יום אחד. ועיין בספר בני יששכר מאמרי ראש חודש מאמר אות ב' ומאמרי ר"ה מאמר ב' אות י'.
א"כ הרי אנו מוכרחין לומר דלאו כלל גמור הוא דבחו"ל אינו יכול לקבל את הארת היו"ט ביום אחד, ויש לנו גם יוצאים מן הכלל, וא"כ הרי איכא לומר בהא דרב ספרא דמטעם שהיה דעתו לחזור הרי הייתה עליו קדושת א"י. ובפרט כאשר נבאר מדברי הראשונים דאחר שהכריז ר' יוחנן כל היכא דמטו שליחי ניסן ולא מטו שליחי תשרי ליעבד תרי יומא לא מהני כלל השמיעה מפי שליח ב"ד, א"כ ודאי דבאותו מקום לא היה אפשר להמשיך את הארת קדושת היו"ט ביום אחד, וצריך לומר דרב ספרא שאני משום שהייתה דעתו לחזור, כמו שכתבו הראשונים.
♦
ז. בירור דברי השאילת יעב"ץ ובהא שכתב שדבריו הם נגד המקובל בכל ישראל
והנה ע"פ הנגלה להלכה אין שום מקום לדברי היעב"ץ, דהרי השאילת יעב"ץ עצמו כתב שדבריו הם נגד המקובל בכל ישראל, והיעב"ץ עצמו כתב שירא לסמוך על פירושו המחודש נגד המקובל, וא"כ איך יכולין לבנות עליו ולעשות מזה שיטה כאילו זו שיטת היעב"ץ, ולומר דהרב ז"ל כוון בשכלו על דברים שאינם נכונים כלל. ואף שרבינו היעב"ץ גדולתו וקדושתו עד מאד, ומה אני לדון אחר דבריו, ואין אנו אפי' כקליפת השום נגד גדולתו של רבינו היעב"ץ, מ"מ אנו צריכין לילך אחר רבותינו הראשונים. ועיין באבן שלמה על הראב"ן, שכתב דהא לא נמצא שום פוסק ראשון או אחרון כדעת הח"צ א"כ פשיטא דאין שומעין לשום אחרון נגד דבר המפורש בראשון. א"כ כמו"כ יש לנו לומר כן בניד"ד, ובפרט שהיעב"ץ לא ראה את דבריהם כמו שנבאר.
ע"כ נעתיק את דברי השאילת יעב"ץ, וגם נבאר שדברי השאילת יעב"ץ הם נגד כל הראשונים, והוא עצמו לא סמך על דבריו. הנה ז"ל השאילת יעב"ץ (ד"ה וצ"ע) אפי' ציבור מבני א"י שבאו לחו"ל ע"כ נתחייבו בעשיית יו"ט לפי שהמקום גורם וכו' ולא מיבעא ביחידים שבע"כ נגררים אחר רוב הציבור שבאו לשם וכל זה אני אומר אינו מפני שינוי המחלוקת בלבד אלא מחמת המקום בא החומרא ממילא וחלה על כל הבאים לשם, ומטעם זה אני אומר שאף בבאין שם דרך עראי לשעה ודעתן לחזור מיד אף הם חייבין כמוני בכל דין תורת יו"ט שני אף בצינעה, ולא אמרו בישוב לא עבידנא מפני שינוי אלא כגון ר' ספרא דהוי ידע בקביעות החודש באמת איך קדשהו ב"ד בימיו משו"ה לא חל עליו חומר המקום שבא לשם אלא מחמת שינוי המחלוקת, כי אלמלא היו מגיעין השליחין לשם בזמנו ומודיעין אותן לא היו עושין גם הם אלא יום אחד כדמוכח בסוגיא דפ"ק דביצה הנ"ל דכי מטין שלוחין לא הוי נוהגין אלא יום אחד בלבד, שבאותו הדור עדיין לא פשטה גזירת ר"י דמכריז היכא דמטו שליחי ניסן וכו' ומדמכריז נמי ש"מ דעדיין לא הוקבעה אותה התקנה בימים ההם וכן היה הדבר בימי ר' ספרא דמשו"ה לא חל עליו התקנה מחמת המקום לפיכך לא נאסר אלא מחמת השינוי בלבד, אבל עכשיו שכבר פשט האיסור בכל הגולה ועשאוהו כמעט כשל תורה ואינן מחלקים בין מקום למקום שכל המקומות בחו"ל נחשבין עכשיו כמקום שלא הגיעו השלוחין מעולם, איך אפשר לומר שיפטר האורח הבא לשם מחמת שדעתן לחזור, שאינו נזכר אלא לענין חומרא התלויה בבחירה משא"כ חומרא כזאת שסבתה המקום, הגע עצמך שירדו כל בני א"י לחו"ל (ח"ו) וקבוע דירתן אפי' במקום שאין שם ישוב ישראל שהרי אין שם מנהג בני המקום שיקשרם בחומרא זו, התעלה על דעת שום בן אדם שיוכלו לבטל יו"ט שני ש"ג ולנהוג כקולי המקום שיצאו משם, הלא ודאי נשתקע הדברים ולא נאמר (אי לזאת תמהתי מאד כשמצאתי אחר החיפוש להרדב"ז בסימן ע"ג דמיבעא ליה מעיקרא בבן א"י דנפק ממדבר ואתא לישוב מצרים ואכתי ליכא ישראל התם אי מישתרא במלאכה וכו' אמנם גם מ"ש בחלוקה האחרת ר"ל באם דעתו לחזור שמותר מפני שלא הגיע לישוב ישראל אינו מוכרח מהטעם שזכרנו וכו') הילכך אף ביחיד או יחידים שבאו במקרה ודעתן לחזור נמי לאו כל כמינהו לשנויי ולבטולי הך חומרא דרמיא ליה האידנא בהאי אתרא, דמאי שנא אינהו מדידן בהא, אדרבה אם ציבור גמור אינן יכולין על זה עאכ"ו ליחידים שע"כ נמשכין אחר הרוב ואחר הקבוע במקומו ולא מפני המחלוקת בלבד אלא מדין גמור כך היה נראה לי אם יסכימו רבותי אע"פ שלא הבינו כך רוב גדולי עולם עד הנה בההיא מימרא דרב ספרא עכ"ל.
וכן סיים בסוף תשובתו בד"ה ובענין וז"ל ובענין היורדים מא"י לחו"ל דבר ברור הוא דכל האורחים שוים בזה עם האזרחים שחייבים לנהוג בישוב כל חומרי המקום בפרהסיא וכו' וכל זה אליבא דכו"ע, איברא לעניותן הוה מסתברא דאף אותן שדעתן לחזור מיד גם הם אינם נפטרין מחומרת מנהג זה [אפי' בצינעה] לפי דרכינו בפירוש ההוא דרב ספרא ולפי"ז ודאי זיקוקין הם לעירוב תבשילין בכל אופן וכו' ופנוי המתארח בכאן לעשות דרכו למצוא מחיה ופרנסה או זווג ודאי חשוב אין דעתו לחזור ועוד שלדעתינו אין נפקותא בכל זה ואולם מכיר אני מיעוט ערכי עלי ומתיירא אני להכניס ראשי בין ההרים גדולים פן ירוצו גולגלתי אך הכל לפי הסכמת חכמי האמת רבותי מורי התורה ויודעיה וחלילה לי לילך בגדולות ונפלאות להתהדר לעמוד במקום גדולים חקרי לב להשמיע חדשות בקרב הארץ הקדושה מגודל לבב וכו'.
בדברי היעב"ץ דבימי רב ספרא עדיין לא פשטא תקנת ר' יוחנן
והנה שורש חילוקו של השאילת יעב"ץ מהא דרב ספרא על נידון שלנו מוסב על קוטב אחד, דר' ספרא דהוי ידע בקביעות החודש באמת איך קדשהו ב"ד בימיו, א"כ לא היה צריך להחזיק מנהג המקום, כיון שגם הם אלמלא היו מגיעין השליחין לשם בזמנו ומודיעין אותן לא היו עושין גם הם אלא יום אחד, כדמוכח בסוגיא דפ"ק דביצה הנ"ל דכי מטין שלוחין לא הוי נוהגין אלא יום אחד בלבד, שבאותו הדור עדיין לא פשטה גזירת ר"י דמכריז היכא דמטו שליחי ניסן וכו'. ומדמכריז נמי ש"מ דעדיין לא הוקבעה אותה התקנה בימים ההם. וכן היה הדבר בימי ר' ספרא, דמשו"ה לא חל עליו התקנה מחמת המקום לפיכך לא נאסר אלא מחמת השינוי בלבד.
ויש לתמוה עליו דמה שהביא ראיה מפ"ק דביצה דף ד' ע"ב דכי מטין שלוחין לא הוי נוהגין אלא יום אחד, הרי יש לפרש שכוונת הגמ' למקום שמגיעין השליחין תדיר, ומאין לקח דכונת הגמ' דאף אם באו השליחין באותו מקום במקרה שאין צריכין להחזיק שני ימים, הרי גזרינן היכא דמטו שליחי ניסן ולא מטי שלוחי תשרי. ומש"כ מדמכריז ר' יוחנן ש"מ דעדיין לא הוקבעה אותה התקנה בימים ההם, לא ידעתי כונתו. אם כונתו קודם ההכרזה, מנ"ל דהגמ' ביצה דף ד' מיירי קודם הכרזה. ואם כונתו לאחר הכרזה ג"כ עדיין לא הוקבעה, מנ"ל זאת? דילמא הגמ' ביצה מיירי קודם הכרזה, ואף שאביי אמר זאת, הרי קאמר לפרש את דברי רב, ובימי רב עדיין היה קודם הכרזה. וגם איך אפשר לומר דהגמ' לאחר הכרזה יאמר דא"צ להחזיק יו"ט שני במקום דמטו שליחין במקרה, נגד מה שהכריז ר' יוחנן. ואם הגמ' דביצה מיירי קודם ההכרזה, א"כ הרי אין לנו ראיה דאחר הכרזה לא הוקבעה אותה התקנה. ועוד, והוא העיקר, דהגמ' ביצה דף ד' דהיכא דמטו שליחין עבדינן חד יומא, שפיר יכולה להתפרש שמגיעין השליחין באותו מקום תדיר.
וגם תמוה לומר דגם בימי רב ספרא עדיין לא הוקבעה אותה התקנה, שהרי רב ספרא היה כמה וכמה דורות אחר ר' יוחנן, דרב ספרא היה בימי אביי ורבא. וא"כ אם נימא כסברת היעב"ץ דענין חומרא למקום שהלך לשם אינו אלא לענין חומרא התלויה בבחירה אבל לא לענין חומרא שסבתה המקום, א"כ היה רב ספרא צריך להחמיר בדבר אף בצנעה, דודאי באותו הזמן כבר נתפשטה התקנה של מכריז ר' יוחנן.
♦
ח. בירור מדברי ראשונים דכבר נתפשטה בימי רב ספרא תקנת ר' יוחנן
ואיני מקשה מסברא בעלמא, שהרי יש לנו ראשונים מפורשים דכבר נתפשטה בימי רב ספרא תקנת ר' יוחנן כל היכא דמטו שליחי ניסן ולא מטו שליחי תשרי ליעבד תרי יומא. הנה היעב"ץ הביא רק את דברי התוס' בפסחים דף נ"א, אבל בדברי התוס' סוכה מפורש יותר דף מ"ג ד"ה לא וז"ל דהא אמרינן בריש ביצה דהאידנא ידעינן אלא עבדינן כאילו לא ידעינן משום גזירה וכו' ובפ' מקום שנהגו דאמר ליה רב ספרא לרבא כגון אנא דידענא בקביעא דירחא בישוב לא עבינא במדבר מאי וכו' מפרש ר"ת דהוה דייר היכא דמטו שלוחי תשרי וזימנין דאזל בניסן היכא דמטו ניסן ולא מטו שליחי תשרי דגזרינן בההוא דוכתא ניסן אטו תשרי ועבדינן תרי יומא עכ"ל.
הרי מפורש דלא כהיעב"ץ, אלא אותו המקום שאיקלע רב ספרא שם היו השליחים מגיעים בניסן, וגם אנשי העיר ההיא ידעו בקביעא דירחא בניסן, משום שהשלוחים הגיעו שם, ואפ"ה עבדי תרי יומא שבאותו הדור כבר פשטה גזירת ר"י. וא"כ רב ספרא לא היה עדיף מהם. ואפ"ה לא היה צריך להחזיק יו"ט שני, כיון שהיה דעתו לחזור, אי לאו משום מחלוקת. הרי מפורש דאפי' כבר חל החיוב על המקום ולא תליא כלל בהגעת השליחין, אפ"ה א"צ להחזיק כמנהג המקום ההוא אלא משום מחלוקת. וכן כתב בחידושי הר"ן פסחים וז"ל ומפרש ר"ת שהיה במקום ששלוחי ב"ד של תשרי היו מגיעין שאין עושין אלא יום אחד והלך למקום שלא היו מגיעין אלא שלוחי ניסן, ואמרינן בפ"ק דר"ה מכריז ר' יוחנן היכא דמטו שליחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעבד תרי יומא גזירה ניסן אטו תשרי ומשו"ה מיבעיא ליה אי שרי למעבד במדבר עכ"ל.
ואף שהתוס' בפסחים משמע שלא פירשו כן, אלא שרב ספרא בעצמו שמע קידש החודש והלך למקום שלא שמעו קידוש החדש, כמ"ש היעב"ץ. וכן משמע מדברי ר"ת בספר הישר, שכתב וז"ל כגון אנא דידענא בקביעא דירחא שאני רגיל לבא מא"י לבבל ויודע אני מתי קידשו ב"ד את החודש. אבל בדבר זה לא פליגי התוס' פסחים על התוס' סוכה, ומסתמא ג"כ ס"ל שכבר נתפשטה באותו הזמן תקנת ר' יוחנן. וכן מסתבר, כיון שכבר נתפשטה באותו הזמן התקנה של יו"ט שני, כמ"ש ר"ת בספר הישר וז"ל ואין לפרש כגון אנא שאני יודע לפרש סוד העיבור, דאע"פ שהיו בני בבל יודעין סוד העיבור צריכין לעשות שני ימים טובים כדשלחו מתם עכ"ל. וכן מבואר בדברי התוס' הרשב"א משאנץ פסחים נ"א וכ"ה בתוס' הרא"ש, ואם כבר נתפשטה הך גזירה דשלחו מתם, מהכ"ת דלא נתפשטה הגזירה דניסן אטו תשרי. ועוד, שלפי ר"ת בספר הישר המקום דאיקלע שם רב ספרא היה בבבל, במקום שלא היו רגילין לבוא אפי' שליחי ניסן, דהרי לא הזכיר כלל את הגזירה דניסן אטו תשרי, רק את הגזירה דשלחו מתם. וכיון דכבר נתפשטה שם הגזירה דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם, א"כ הרי ליכא נפק"מ אם נתפשטה גם הגזירה דניסן אטו תשרי, שהרי לא היה נוגע כלל למקום ההוא, ויחיד שאיקלע שם ודאי היה צריך לנהוג כהך גזירה. וא"כ גם רב ספרא היה אסור מחמת אותה הגזירה דניסן אטו תשרי, דעל המקום ההוא ליכא למימר דלא נתפשטה, דלא הייתה שייכת כלל המציאות ההיא. ועל המקום ההוא ליכא שום חילוק בין זמן ההוא לזמן הזה, דלא נתחדשה עתה שום גזירה נוספת, דהגזירה דשלחו מתם כבר נתפשטה בזמן ההוא, כמ"ש ר"ת בספר הישר והתוס' הרא"ש.
♦
ט. בדברי היעב"ץ דבימי רב ספרא כיון דהיו מקדשין ע"פ הראיה עדיין לא נתקנה התקנה דשלחו מתם ואז הייתה חלות החיוב על האנשים, אבל אח"כ נשתנה ונעשית חלות חיוב יו"ט שני על המקום
ומש"כ השאילת יעב"ץ וז"ל אבל עכשיו שכבר פשט האיסור בכל הגולה ועשאהו כמעט כשל תורה ואין מחלקין בין מקום למקום שכל המקומות בחו"ל נחשבין עכשיו כמקום שלא הגיעו שלוחין שם מעולם. וכנראה שהוא הבין דבימי רב ספרא, כיון דהיו מקדשין ע"פ הראיה עדיין לא נתקנה התקנה דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם, ומה שעשו ב' ימים הוא מפני שהיו באמת מסופקין. וכן מבואר מלשון היעב"ץ לעיל וז"ל אבל למאי דפרישית א"ש דבימי ר"ס ודאי איהו ניהו הוה בקי משא"כ אותו ישוב שהלך לשם לא הוי בקיעי לגמרי והיו מוכרחים לנהוג ב' ימים טובים מספק ע"כ. ומש"כ התוס' בפסחים דעבדי תרי יומא היינו משום דלא הוי בקיאי לגמרי, לפי שיטתו נקט היעב"ץ דבזמן שגזרו ושלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם נשתנה חיוב יו"ט שני ואז הייתה נעשית חלות חיוב יו"ט שני על המקום, וקודם לזה הייתה חלות החיוב על האנשים. אבל לפי מה שהבאתי מדברי ר"ת, דאף בימי רב ספרא כבר הותקנה תקנה דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם, וכן מבואר מדברי התוס' סוכה, א"כ הרי אין שום חילוק בין זמן הזה לזמן רב ספרא, ולא נתחדשה אח"כ שום גזירה חדשה.
ומש"כ היעב"ץ שעכשיו אין מחלקין בין מקום למקום, שכל המקומות בחו"ל נחשבין כמקום שלא הגיעו השליחין, כונתו שבזמן ששלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם, שזה היה בזמן שכבר פסקו לקדש ע"פ הראיה ונפסקה הגעת השלוחים, משו"ה גזרו אז שלא לחלק בין מקום למקום בחו"ל, וכן מבואר בחידושי הריטב"א סוכה דף מ"ג. אבל לפי מה שכתבו הראשונים דבימי רב ספרא כשהיו מקדשים ע"פ הראיה כבר הייתה אז הגזירה דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם, ואפ"ה במקום שהגיעו השליחים החזיקו רק יום אחד, ועדיין היה החילוק בין מקום למקום, ואח"כ כשפסקו לקדש ע"פ הראיה לא חדשו אז שום גזירה חדשה. וא"כ צריך לומר שהטעם שאין מחלקין עתה בין מקום למקום שהוא מטעם שכתב הרמב"ם הלכות קידוש החודש פ"ה הלכה י"א דמקום שהוא ספק אם הגיעו השליחין אזלינן בתר רוב העולם [והריטב"א סוכה דף מ"ג יש לו דרך אחר בזה, כמו שיבואר לקמן]. וא"כ באמת לא נשתנה כלום בזמן הזה מזמן רב ספרא, אלא שאנו מחמירים בכל חו"ל להחזיק שני ימים, משום דאין אנו בקיאין באותן המקומות אם הודיעו השלוחין שם או לא.
וז"ל חידושי רבינו דוד דף נ"ב ויש לך להשיב מה שאמר רב ספרא בישוב לא עבידנא משום ואל ישנה אדם מפני המחלוקת וכו' ויש לומר כי בימי רב ספרא כבר היה הקבוע שתקן הלל לבני הגולה והיו יודעים כלם בקביעא דירחא כמו שכתבנו פרק לולב וערבה אלא שהיו נזהרים במנהג אבותיהם בידיהם כשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם עכ"ל.
וז"ל מהר"ם חלאווה פסחים נ"א (ד"ה כגון אנא דידענא בקביעא דירחא בישוב לא עבידנא) וא"ת והא טעמא לאו משום קביע דירחא דהא קימ"ל דאנן בקיעין בקביעא דירחא אלא דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם כל היכא דמטו שליחי ניסן ולא מטו שליחי תשרי כו' אפשר לומר שאני רב ספרא דדעתו לחזור הוי ואי לא ידע בקביעא דירחא פשיטא דאסור אפי' במדבר אלא ה"ק כגון אנא כיון דידענא בקביעא דירחא וליכא למיחש לטעות ודעתו לחזור, בישוב של בבל ודאי לא עבידנא דכיון דמנהג של איסור הוא איכא מחלוקת, אבל במדבר מאי ואסיקנא דבמדבר מותר עכ"ל.
וז"ל הריטב"א פסחים אמר ליה רב ספרא לר' אבא כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא פירש אפי' בזמן השלוחים הייתי יודע בקביעא דירחא כי בזמן הזה הא קימ"ל דידעינן בקביעא דירחא וגזרו לעשות שני ימים טובים משום מנהג אבותיהם בידיהם כך פירוש ר"ת ז"ל עכ"ל. משמע מדבריו דבזמן רב ספרא כבר היה אחר שכבר שלחו מתם ולא היו נוהגין לשלוח שליחים, אלא אמר ר' ספרא דאפי' אם היו עתה זמן השליחים הייתי יודע קביעא דירחא מחמת שהיה בקי בחכמת העיבור, ממילא אצלו לא שייך הגזירה דשלחו מתם וא"צ להחזיק שני ימים אלא מפני המחלוקת. או אפשר לומר כונתו דמה שכתב דבזמן השליחים הייתי יודע, כונתו שהיה דר במקום שהשליחים הגיעו אבל בזמנו כבר לא היו שליחים. וזה שונה ממש"כ בספר הישר דבזמן רב ספרא עדיין היו מקדשים ע"פ הראיה.
♦
י. מבוכה גדולה בראשונים ואחרונים אימתי היה המעשה דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם
והנה ידוע שיש מבוכה גדולה בראשונים ואחרונים אימתי היה המעשה המובא בגמ' ביצה דף ד' והשתא דידיענן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומא משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם זימנין דגזרי המלכות גזירה ואתי לאקלקולי. דהנה ידוע דחשבון שלנו תיקן הלל בן ר' יהודא נשיאה, אבל הגמ' כבר אמרה לעיל אמר ר' זירא כוותיה דרב אסי מסתברא דהאידנא ידעינן בקביעא דירחא. והוא היה זמן רב קודם הלל שתיקן חשבון שלנו, שהרי בימי רבא עדיין קידשו ע"פ הראיה, כמבואר בר"ה דף כ'. לכן העלה בנחל אשכול הלכות חנוכה ופורים בשם היד דוד כת"י, וכן האריך בחידושי חת"ס ביצה דף ד', דמש"כ בגמ' האידנא בקיעין בקביעא דירחא קאי על סוד העיבור. וכ"כ רש"י קים לן בקביעא דירחא ע"י חשבון שמחשבין תולדתו. וכן האריך בספר העיר הקדש והמקדש ובספר דורות הראשונים.
נמצא לפי דבריהם הא דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם היה בזמן שעדיין היו מקדשין ע"פ הראיה, ואפ"ה הם היו יכולין לכוון עפ"י חשבונם אימתי קידשו הב"ד ע"פ הראיה, וע"ז שלחו מתם שלא יסמכו על זה. כמ"ש רש"י דאיכא חשש שישכחו סוד העיבור. ועיין בחידושי חת"ס ביצה דף ד' במהדורא קמא דה ס"ל דשלחו מתם היה אח"כ, אבל במהדורא תנינא כתב החת"ס דגם הא דשלחו מתם היה בזמן שעדיין קידוש ע"פ הראיה.
אמנם בספר ציץ הקדש סימן מ"ב הקשה על דבריהם מדברי הריטב"א סוכה דף מ"ג וז"ל ופרקינן דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם פי' כשקבעו הלל ובית דינו חשבון זה קבעוהו ע"מ כן שנהיה נוהגין בענין המועדות כמנהג אבותינו לעשות שני ימים בחו"ל כמו שהיו נוהגים אבותינו עכ"ל. אלמא דשלחו מתם היה מאוחר בזמן הלל, שהיה בסוף זמן גמ'.
אמנם לא קשה כלל על היד דוד והחת"ס וסיעתו, דזהו לכו"ע דבימי רבא ור' זירא כבר ידעו בקביעא דירחא, וכמפורש בגמ' ביצה דף ד' דאמר ר' זירא כוותיה דר' אסי מסתברא דהאידנא ידעינן בקביעא דירחא, ואז כבר היה המעשה דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם, וכמ"ש ר"ת, רק יש מבוכה בראשונים אימתי היה הלל בן ר' יהודה נשיאה שתקן חשבון שלנו. דמדברי ר"ת בספר הישר, וכן מדברי התוס' שאנץ פסחים דף נ"א וכן מדברי התוס' סוכה מ"ג, מוכח להדיא דבזמן שהיו עדיין מקדשין ע"פ הראיה כבר ידעו בני בבל בקביעא דירחא, ואז כבר שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם, כמ"ש החת"ס והיד דוד והנחל אשכול וסיעתם. נמצא לפי"ז דמ"ש בגמ' האידנא ידעינין בקביעא דירחא אינו מחמת חשבונו של הלל הנשיא.
אבל הרמב"ן במלחמות ביצה כתב וז"ל וכבר בטלה תקנתן של ראשונים ושל ר' יוחנן בן זכאי בימי ר' הילל בן ר' יהודה הנשיא ובית דינו שתקנו למנות ע"פ החשבון וכיון שכן רבינא ור' אשי דבתראי למה אסרוהו וכו' ומהא דרבא דאסר ביצה אמאי והלא בטל טעמא בדורות האחרונים ורבא גופיה ביומיה התקין כדאמר ר' זירא לעיל דידעינן בקביעא דירחא והיינו ידיעה של תקנה וכדאמר דהאידנא דידעינן ואילו קודם תקנה זו שע"פ העדים היו מקדשין אין אדם יודע בקביעא דירחא אלא בקרוב מקום עכ"ל. הרי מבואר דעת הרמב"ן דמש"כ האידנא ידעינן בקביעא דירחא הוא מחמת תקנת הלל, ע"כ הוצרך להקדים את זמנו של הלל, ואמר שהיה בנו של ר' יהודה הנשיא הראשון נכד רבינו הקדוש, וכ"כ בהשגתו על ספר המצות ובתשובת הרשב"א כ"ב שהיה בנו של רבינו הקדוש. וכ"כ לפניו כבר בעל המאור. וכ"כ תלמידו הרא"ה בחידושיו במס' ביצה וז"ל אר' זירא כוותיה דר' אסי מסתברא וכו' ובזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה אנן לא ידעינין בקביעא דירחא אבל אח"כ עמד הלל בנו של ר"י הנשיא בן ר"ג בנו של רבינו הקדוש ותיקן חשבון העיבור שבידינו וכו' והא דר' זירא אחר התקנה עכ"ל. אבל נמצא לפי"ז שהיה בתחילת ימי האמוראים, ואחריו נמשך תלמידו הריטב"א, משו"ה כתבו דשלחו מתם היה ע"י הלל שתיקן חשבון שלנו. אבל לפי מה שביאר בספר דורות הראשונים דהלל הנשיא היה בנו של ר' יהודה נשיאה השני, שהיה נכדו של ר' יהודה נשיאה הראשון והיה בסוף זמן האמוראים, ועיין בספר דורות הראשונים שמברר שהיה ששה דורות אחר רבינו הקדוש, א"כ מוכרחים אנו לומר כמ"ש החת"ס והיד ודוד והנחל אשכול דשלחו מתם היה בזמן שעדיין היו מקדשין ע"פ הראיה, כמו שמוכח מדברי ר"ת בספר הישר, ואין לו שייכות למה שתיקן הלל חשבון שלנו.
אבל זהו לכו"ע דבזמן רבא כבר היו בקיאין בקביעא דירחא, כמ"ש הרמב"ן במלחמות והרא"ה, והר"ן והריטב"א במס' ביצה בקושיתם על הרמב"ם פ"ו הלכה ט"ו מהלכות שביתת יו"ט דס"ל דבזמה"ז אין להתנות, והקשו דהרי בזמן רבא כבר ידעו בקביעא דירחא. וכ"כ הרא"ש ביצה סימן ד' וז"ל אלא ודאי מדאסר רבא ביצה לבני דורו שהיו בקיעין בסוד העיבור. וכ"כ ר"ת בספר הישר דבימי רב ספרא היה אחר שכבר שלחו מתם והיה מחויבין להחזיק יו"ט שני מצד הא דשלחו מתם.
ועיין ברכי יוסף ועוד כמה אחרונים דתירצו את דעת הרמב"ם דס"ל דבזמה"ז אין להתנות, דבימי רבא כיון דקידשו ע"פ הראיה לא היו בקיאין בקביעא דירחא. ובאמת שאפשר לתרץ כן את דברי הרמב"ם, דס"ל שחשבון שלנו שהותקן ע"י הלל היה בסוף זמן האמוראים, ולפני זה היה דינו כספק לענין תנאי. אבל עכ"פ בזה פשיטא שאין חולק דגם בלא חשבונו של הלל, גם בימי ר' זירא כבר היו בקיאין בקביעא דירחא, כמ"ש בגמ' וכמו שהסביר החת"ס והנחל אשכול אלא שלא היו בקיאין כ"כ כמו אח"כ. א"כ הא דשלחו מתם כבר היה באותו הזמן. דאין לומר דהגזירה דשלחו מתם הייתה רק אח"כ, כשתיקן הלל חשבון שלנו, דכי ס"ד דמקודם לזה היו מותרין לסמוך על מה שבקיאין בקביעא דירחא. זה א"א לומר, דהרי ר' זירא אמר להדיא דאנן ידעינן בקביעא דירחא ועבדינן שני ימים, וע"כ דהוא מחמת הך גזירה זימנין דגזרי המלכות גזירה ואתי לאקלקולי. א"כ ודאי שכבר בימים ההם הייתה הך גזירה דשלחו מתם, דלמה להם להמתין מלגזור את הגזירה עד אחר תקנת הלל. ומשו"ה פשיטא ליה להתוס' דמיד בעת שבני בבל היו נעשים בקיאי בקביעא דירחא תיכף גזרו עליהם הזהרו במנהג אבותיכם. ומש"כ הרמב"ן והרא"ה והריטב"א דשלחו מתם היה בזמן הלל, הוא משום דהם ס"ל דמקודם לזה לא היו בקיאין כלל בקביעא דירחא, ע"כ לא הוצרכו לגזור את הגזירה מקודם לזה. אבל בדעת הרמב"ם מוכרחין לומר דס"ל כדעת התוס'.
היוצא לנו דמש"כ היעב"ץ דרב ספרא לא היה צריך להחזיק יו"ט שני משום דהיה קודם הגזירה דשלחו מתם, נסתר מדברי ר"ת בספר הישר והרשב"א משאנץ פסחים דף נ"א ותוספות הרא"ש וחידושי רבינו דוד ומהר"ם חלאווא והריטב"א פסחים דף נ"א. והיעב"ץ לא ראה את דבריהם, והיה סובר דאף דבימי ר' זירא כבר היו בקיאין בקביעא דירחא, זהו רק ע"פ רוב, ואפ"ה חששו למיעוט כמ"ש החת"ס, ולאחר תקנת הלל, שהיה בסוף זמן חכמי התלמוד, אז שלחו מתם. אבל לפי המבואר בראשונים, גם בימי רב ספרא כבר הייתה הגזירה דשלחו מתם, א"כ מוכח דאף בזמן הזה קיים הדין דבישוב אסור רק מפני המחלוקת ובמדבר מותר.
♦
יא. טעם למה צריכין להחזיק יו"ט שני אף במקום שאין שם ישוב ואין שם מנהג בני המקום
ומה שהביא היעב"ץ ראיה לשיטתו וז"ל הגע עצמך שירדו כל בני א"י לחו"ל (ח"ו) וקבעו דירתן אפי' במקום שאין שם ישוב ישראל שהרי אין שם מנהג בני המקום שיקשרם בחומרא זו, התעלה על דעת שום בן אדם שיוכלו לבטל יו"ט שני ש"ג ולנהוג כקולי המקום שיצאו משם, הלא ודאי נשתקע הדברים ולא נאמר ע"כ. ומזה רוצה להביא ראיה שהחומרא דיו"ט שני תלויה בהמקום ולא בהאנשים.
ויש להשיב על ראיה זה, דהנה ז"ל הרמב"ם פ"ה מהלכות קידוש החודש הלכה י"ב מקום שבינו ובין ירושלים עשרה ימים או פחות מעשרה והוא סוריא או חוצה לארץ ואין להם מנהג או שהיא עיר שנתחדשה במדבר ארץ ישראל או מקום ששכנו בו ישראל עתה עושין שני ימים כמנהג רוב העולם. כונתו דלכאורה לא שייך כלל על עיר חדשה לומר מנהג אבותינו בידינו, ע"כ נתן טעם חדש דצריך לנהוג כמו רוב העולם. וא"כ לעולם אימא לך דחלות המנהג היא על האנשים ולא על המקום, אלא לענין יו"ט שני של גליות נעשה כל העולם כמקום אחד, ע"כ מקום שאין לו מנהג נגרר אחרי רוב העולם. וכיו"ב כתבו הרמב"ן והר"ן על הא דרב ספרא שלא היה מותר חוץ לתחום אלא במדבר כיון שנתפשט האיסור בכל הגולה כל מקום הישוב כמו תוך התחום. וא"כ אין הכרח למש"כ היעב"ץ דבישוב חדש אין שם מנהג בני המקום שיקשרם בחומרא זו.
♦
יב. בדברי החכם צבי דבני חו"ל שבאו לא"י ודעתם לחזור דצריך לנהוג כבני א"י האם ס"ל כן גם להיפך בבני א"י שבאו לחו"ל
והנה עוד כתב במשמרת שלום דגם החכם צבי דעתו כבנו היעב"ץ דבני א"י שבאו לחו"ל צריך להחזיק יו"ט שני אפי' דעתם לחזור, כיון שכתב דבני חו"ל שבאו לא"י ודעתם לחזור דצריך לנהוג כבני א"י ה"ה להיפך. וז"ל הח"צ שם ולא אמרו נותנין עליו חומרי מקום שיצאו משם אלא בחומרא שרשאין בני המקום שיצא משם לנהוג כחומרתן במקום הנוהגין קולא אף אם יקבעו דירתן במקום הלז, אבל בדבר שאילו באו בני החומרא למקום הקולא וקבעו דירתם בו היו אסורין לנהוג חומרתן בזה לא אמרו כו' אף הבאים מחו"ל אסורים הם לנהוג ביו"ט שג כל זמן שהם בא"י אפי' דרך עראי כיון שהמקום גורם עכ"ל. וסיים המשמרת שלום דא"כ ברור לדעתו דה"ה וכ"ש בני א"י שבאו לחו"ל הגם שדעתם לחזור צריכים לנהוג יו"ט שני ש"ג דדבר זה לא תלוי בדעתו לחזור רק תלוי במקום עכ"ל.
והנה כבר ביארנו דמבואר בש"ס ובכל הראשונים וגם בשו"ע דבני א"י שבאו לחו"ל ודעתם לחזור א"צ להחזיק יו"ט שני אלא מטעם מחלוקת ובחוץ לתחום מותר. וא"כ תמוה איך יעלה על הדעת דהח"צ יחלוק עליהם בפשיטות מבלי שיזכיר אפי' ברמז דדבריו הם נגד כל הראשונים והאחרונים ונגד הש"ע סימן תצ"ו ונגד המנהג המפורסם בימיו דבני א"י שבאו לחו"ל לא החזיקו יו"ט שני בדברים שבצנעה, כמבואר באחרונים שבזמנו. ועוד, הרי הח"צ דבריו מפורשים שדן בבני חו"ל שבאו לא"י ולמה לא כתב דה"ה להיפך בבני א"י שבאו לחו"ל יחזיקו יו"ט שני.
אך הדבר פשוט דדברי הח"צ אמורים רק על בני חו"ל שבאו לא"י, אבל בבני א"י שבאו לחו"ל מודה דנוהגין כמקום שיצא משם אי לאו מפני המחלוקת. ומה שטען המשמרת שלום דכיון שהמקום גורם לא שייך לנהוג כמקום שיצא משם, הנה ע"ז עצמו אנו דנין - הרי חומרת יו"ט שני היא רק משום מנהג אבותינו בידינו, דהגם דטעם יו"ט שני מבואר בגמ' שהוא משום זימנין דגזרי המלכות גזירה ואתי לאקלקולי, מ"מ לא חייבו חכמים רק לשמור מנהג אבותינו, כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות קידוש החודש הלכה ה' אבל תקנת חכמים שיזהרו במנהג אבותינו לפיכך כל מקום שלא היו שליחי תשרי מגיעין אליו יעשו שני ימים ובני א"י עושין עושין יום אחד כמנהגן שמעולם לא עשו שני ימים עכ"ל. וכן כתב להלן בהלכה י"א נמצא עיקר דבר זה וכו' עושין מנהג אבותיהם אם יום אחד יום אחד ואם שני ימים שני ימים עכ"ל. וכ"כ החת"ס בחידושיו ביצה דף ד' (ד"ה שני) וז"ל ולא מצינו שמא יחזור לקלקולו אלא היכי דאיכא משום מנהג אבותינו בידינו נאמר כיון דזימנין גזרו מלכות גזירה א"כ לא בטיל הטעם לגמרי ועדיין צריכין לחוש למנהג אבותינו עכ"ל. ועיין גם באבנ"ז סימן תכ"ד אות טו שכתב על הפר"ח וז"ל אלא שמ"ש דיו"ט שני חשיב איסור התלוי במקום אין נראה לי שהרי אנן בקיאין בקביעא דירחא כמו בני ארץ ישראל, והחילוק שבינינו לבינם שאבותינו נהגו בתחילה שני ימים טובים כשלחו מתם וא"כ הדבר תלוי במנהג אבות עכ"ל [ונ"ל דגם הפר"ח כתב כן רק לענין שיטת הרמב"ם].
וא"כ הרי אין המקום לבד גורם, אלא כדי שיתחייב צריך שיהא גם מנהג האבות. וא"כ הרי בודאי חילוק גדול יש בין מי שבא מחו"ל לא"י לבין מי שבא מא"י לחו"ל, דמי שבא מחו"ל לא"י ס"ל להח"צ דבמקום הזה א"צ להחזיק מנהג אבותינו, דהגזירה לא הייתה אלא על חו"ל ולא על א"י, וא"כ לא שייך חומרי מקום שיצא משם, דגם בני חו"ל דיצאו משם לא היו צריכין להחזיק יו"ט שני אילו היו באים לא"י לקבוע שם, לכן ס"ל דלא שייך בזה חומרי מקום שיצא משם. ובעיקר מה דס"ל כן הוא משום כיון דאיכא איסור בל תוסיף אינו בגדר חומרי מקום, אדרבא הרי איכא חומרא שלא להחזיק יו"ט שני. אבל להיפך, מי שבא מא"י לחו"ל ג"כ א"צ להחזיק יו"ט שני מחמת המקום, כיון דכל החיוב הוא רק מחמת מנהג אבותינו, והוא בא ממקום שאבותינו לא היו נוהגין כן, א"צ להחזיק מנהג חו"ל. ואף שלדינא מי שבא מא"י לדור בחו"ל בקביעות מחויב להחזיק יו"ט שני, זהו רק מפני שנגרר אחר בני המקום ההוא ולא משום דהמקום גורם. ולכן אם דעתו לחזור, שאז אינו נגרר אחר בני מקום ההוא, א"צ לנהוג כמותן.
ראיות מדברי האחרונים שדברי החכם צבי אמורים רק לענין מי שבא מחו"ל לא"י ולא למי שבא מא"י לחו"ל
וכן מבואר מכל האחרונים שדנו בדברי החכם צבי שנקטו בפשיטות שדבריו אמורים רק לענין מי שבא מחו"ל לא"י ולא לענין מי שבא מא"י לחו"ל. הנה עיין בברכי יוסף סימן תצ"ו אות ז' וז"ל מיהו בני חו"ל הבאים עראי לא"י המנהג פשוט היפך מהר"ץ שעשוים כמקומן עכ"ל. והלא היה יכול להביא ראיה ממנהג הפשוט ומהמבואר בש"ע דבני א"י הבאים לחו"ל שאינם מחזיקים יו"ט שני רק בפרהסיה ולא בצינעה שזה היפך הח"צ. אלא הדבר פשוט דנידון הח"צ הוא רק למי שבא מחו"ל לא"י ולא להיפך, לכן הוצרך להביא ראה ממנהג א"י. ועיין בפאת השלחן סימן ב' ס"ק כ"א ואלו בני אדם שבאים מחו"ל לא"י וכו' אזי הם נוהגים ביו"ט שני של גליות ככל דיניהם כן פסק מרן בתשובתו החדשה אבקת רוכל וכן נהוגין בכל א"י דלא כתשובת הח"צ בסימן קס"ז עכ"ל. והלא היה יכול להביא ראיה נגדו מדברי הש"ע, וע"כ כמ"ש.
ועיין גם בדברי השואל ומשיב בהגהותיו על שו"ת ח"צ וז"ל לענין בני חו"ל העולים לא"י אף שהדברים ראוין למי שאמרם מ"מ הדבר מבואר בשו"ת אבקת רוכל להב"י בסימן כ"ו להיפך עכ"ל. ולמה הוצרך לילך למרחוק לשו"ת אבקת רוכל, הלא היה יכול להביא את דברי השו"ע המפורש דבני א"י הבאים לחו"ל אין מחזיקין יו"ט שני רק מפני המחלוקת ולא בצינעה. אלא הדבר פשוט דהבין השו"מ דמודה הח"צ שבני א"י הבאין לחו"ל אין מחזיקים יו"ט שני, דלא עלה על דעת הח"צ כלל להרהר על דברי הש"ע דמקורו מדברי הראשונים, ולא דיבר אלא ממי שבא מחו"ל לא"י. לכן הוצרך השו"מ להביא ראיה נגדו מדברי האבקת רוכל. ועיין בשו"מ שם שכתב ועיין באו"ח סימן תצ"ו במג"א ופר"ח משמע דלא כוותיה עכ"ל. ר"ל דכיון דהמג"א מצדד דבני א"י הבאים לחו"ל אסורים לעשות מלאכה אף בצינעה, וכן מצדד הפר"ח אליבא דהרמב"ן, א"כ מוכח דליכא איסור בל תוסיף מה שמחזיקים יו"ט שני מצד חומרי מקום שבא לשם, א"כ ה"ה דליכא איסור בל תוסיף אם מחזיק יו"ט שני מחמת חומרי מקום שיצא משם, אבל מדברי השו"ע לא היה יכול להביא ראיה נגד הח"צ ודוק.
וכ"כ הגרי"מ טוקטינסקי בספר ארץ ישראל סימן ז' ס"ק ו' וז"ל והגאון מו"ר ר' שמואל סלאנט ז"ל היה פוסק שיתפללו בצנעה ובכלל היתה דעתו נוטה לדעת הח"צ שדין השו"ע מדובר רק על בני א"י שבאו לחו"ל ולא על בני חו"ל שבאו לא"י עכ"ל. הרי שהבין בפשיטות שודאי הח"צ אינו חולק על הש"ע, וס"ל דבני א"י שבאו לחו"ל ודעתם לחזור שודאי הוא מודה שדינם כמקום שיצא משם. וכ"כ בספר העיר הקודש והמקדש ח"ג פרק י"ח סעיף י"א וחו"ז מו"ר הגאון ר' שמואל סלאנט אשר דעתו נטה לשיטת הח"צ שבא"י אין משגיחין על דעתו לחזור ולבו אמר לו אפשר שמה"ט השמיט מרן בשו"ע דין אורחים שבאו מחו"ל לאר"י משום שבא"י אין הפרש בין אורח לאזרח עכ"ל.
♦
יג. בדברי היעב"ץ דיש ראיה מדברי החכם צבי דהיכא דהמקום גורם לא מהני דעתו לחזור
ואמת שגם בשאילת יעב"ץ, אחר שהאריך לבאר את שיטתו, כתב וז"ל אחר כותבי כל זאת חפשתי באמחת ספרי שו"ת ומצאתי לאבי מורי הגאון [החכם צבי] ז"ל שכתב בדין הלז ושמחתי שכיוונתי לדעתו הרחבה דבמקום הגורם קולא אין שייך לומר שחייבין בני המקום שיצאו משם ממקום שנוהג חומרא לנהוג חומרתם וכו' ומ"מ מדבר רבינו נלמוד שסברתינו טובה ובריאה שעכ"פ בחו"ל ששם בודאי המקום גורם חומרא לא שייך כלל לנהוג הקולא של המקום שבא משם האורח שדעתו לחזור, וכו' אטו לאו ק"ו אם יתד הוא שלא תמוט שאין שייכות לחומרא במקום הגורם קולא עאכו"כ שאין מקום לקולא במקום שגורם להחמיר בהכרח, ולפי סברתו ודאי צ"ל שהיה מפרש ההוא דרב ספרא כפירושינו לעיל, שעפי"ז אין לחלק כלל בין צינעה לפרהסיא בכאן ובין דעתו לחזור או לא ולפי"ז יתחייב ג"כ בעירוב תבשילין כמוני עכ"ל.
והאמת כדבריו שיש ראיה מדברי הח"צ דבמקום הגורם קולא או חומרא אין שייך לומר שחייבין בני המקום שיצאו משם לנהוג כמקום שיצאו משם, אבל הרי ע"ז עצמו אנו דנין, אם חיוב יו"ט שני בחו"ל המקום גורם, או דהאנשים גורמים מחמת מנהג אבותיהם בידיהם. וא"כ מה שעשה השאילת יעב"ץ ק"ו, דאם לקולא אמרינן כן עאכו"כ שאין מקום לקולא במקום שגורם להחמיר, לאו ק"ו הוא, כיון דבחו"ל לאו המקום גורם להחמיר.
וא"כ מאחר דכבר ביארנו דשיטת היעב"ץ נדחית מכל הראשונים, והיעב"ץ עצמו ביטל את דעתו וכתב כך היה נראה לי אם יסכימו רבותי אע"פ שלא הבינו כך רוב גדולי עולם עד הנה, וסיים וז"ל ואולם מכיר אני מיעוט ערכי עלי ומתיירא אני להכניס ראשי בין ההרים גדולים. וא"כ כדי שלא תהא גם דעת אביו הח"צ נגד כל הראשונים הנ"ל צריכין אנו לומר כמו שביארנו, דהח"צ ס"ל שיטתו רק בבא מחו"ל לא"י, דאז המקום גורם קולא, אבל בבא מא"י לחו"ל מודה דאין המקום גורם חומרא, לכן שפיר שייך שם הדין של קולא של מקום שיצא משם. וגם השאילת היעב"ץ עצמו, לפי מה שביטל את דעתו מפני רוב גדולי עולם שלא הבינו כן, יפרש את דעת אביו הח"צ דס"ל שיטתו רק בבא מחו"ל לא"י אבל לא בבא מא"י לחו"ל, דודאי לא נתכוון היעב"ץ לבטל את דעת אביו כמו שביטל את דעת עצמו. ואם יתעקש אחד לומר דהח"צ סובר את שיטתו גם להיפך במי שבא מא"י לחו"ל, אם נימא כן הרי נידחין דבריו לגמרי כמו שנדחה דברי היעב"ץ מדברי הראשונים. והאופן היחיד לקיים את דברי הח"צ הוא רק כשנפרש דס"ל שיטתו רק במי שבהולך מחו"ל לא"י, אבל בהולך מא"י לחו"ל מודה דדינו כמקום שיצא משם, כדברי הראשונים. ועיין באבן שלמה על הראב"ן שכתב דהא לא נמצא שום פוסק ראשון או אחרון כדעת הח"צ, א"כ פשיטא דאין שומעין לשום אחרון נגד דבר המפורש בראשון, ובפרט בראב"ן שהיא אביו של הראשונים, עי"ש. והנה אם אמנם אפשר לפרש את דברי הראב"ן באופן שלא יקשה מדבריו על הח"צ לענין ההולך מחו"ל לא"י, אבל ודאי לענין הבא מא"י לחו"ל דבריו בטלין נגד הראשונים, אם היה אמת דס"ל שיטתו גם לענין הבא מא"י לחו"ל. [ובאמת מוכח מתשובת הגאונים נגד הח"צ, לכן לענ"ד אני חוכך אם יש לסמוך עליו אפי' לסניף].
♦
ענף ב'
א. ביאור דברי רבינו חננאל והראב"ן שכתבו דרב ספרא עלה לא"י דלא עבדי אלא יום אחד וע"ז אמר בישוב אסור במדבר מותר
והנה יש מי שרוצה לומר דרבינו חננאל והראב"ן ס"ל כהח"צ דההולך מחו"ל לא"י אין צריך לעשות יו"ט שני בהיותו שם אפי' דעתו לחזור, מפני דס"ל דמנהג יו"ט שני אין זה נוגע לדין חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם, אלא דמנהג זה תלוי בהמקום, וכיון שהוא בא"י א"צ לעשות יו"ט שני. והם רוצים לדון דה"ה להיפך, דמי שהוא בחו"ל צריך לעשות יו"ט שני אף שדעתו לחזור לא"י. אבל כל המעיין יראה שאין שום מקום לומר כן.
ונעתיק את דברי רבינו חננאל: אמר ליה רב ספרא לר' אבא כגון אנא דידענא בקביעא דירחא ובני מקומי עושין שני ימים כי בעינא למיסק לארץ ישראל דלא עבדי אלא יום אחד בישוב לא עבידנא במדבר ארץ ישראל מהו לעשות ביום שהוא ברור לי שהוא חול מי אמרו רבנן בכי הא מילתא במדבר ארץ ישראל נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם או לא אמר ליה הכי אמר ר' אמי בישוב אסור במדבר מותר עכ"ל.
וכיו"ב כתב הראב"ן מס' פסחים א"ל רב חסדא לר' אבא אנא דידענא בקביעא דירחא ובני מקומי עושין ב' ימים כי קאזלינן לא"י דלית להו אלא חד יומא בישוב לא עבידנא משום חומר מקום שאני שם, במדבר של א"י מי עבידנא ביום שהוא חול מי אמרו רבנן בכי האי גוונא במדבר נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם או לא, וא"ל הכי אמר ר' אמי בישוב אסור במדבר מותר מדבעיא מינה מדבר של ארץ ישראל מכלל דבכל מקומות ארצו אסור שמע מינה, דדבר שנוהגין בו איסור במדינת בבל בכל פרווה אסור לשנות, והיינו דאמר בבל וכל פרוותא נהוג כרב נהרדעי וכל פרוותא נהוג כשמואל עכ"ל.
דברי החתם סופר בביאור דברי הראב"ן
והנה החת"ס בחידושיו מפרש דהא דכתב הראב"ן בישוב אסור ר"ל בישוב שהוא בתוך א"י דאסור לעשות שם מלאכה משום חומרי מקום שיצא משם, ומש"כ במדבר מותר הוא משום דחיוב יו"ט שני חל רק על מקום ישוב, ובמדבר אסור משום גזירה ובמדבר א"י הוא גזירה לגזירה. ולפי"ז הרי מפורש בדברי רבינו חננאל והראב"ן היפך סברת היעב"ץ והח"צ, אלא מנהג יו"ט השני הוא הוא מנהג התלוי בדעתו ואין המקום קובע. וכ"כ בחת"ס שם ובאבן שלמה בהגהותיו על הראב"ן שמדברי הראב"ן האלו סתירה לדברי הח"צ.
ומה שהביאו להחת"ס לפרש כן את דברי הראב"ן הוא משום דאין לומר דנסתפק רב ספרא בסברת הח"צ עצמו אם נוהג חומרי מקום שיצא משם לענין יו"ט שני של גליות, ופשט לו דבמדבר א"י מותר משום דלענין יו"ט שני של גליות אין נותנין חומרי מקום שיצא משם. ומה שאמר בישוב אסור ר"ל בישוב חו"ל אסור, דא"כ היה לו להסתפק גם בא"י גופיה בישוב ולפשוט לו דבא"י אינו נוהג חומרי מקום שיצא משם, ולמה דיבר רק ממדבר א"י, וע"כ דמש"כ בישוב אסור ר"ל בא"י בישוב אסור.
♦
ב. דברי הכלי חמדה דמפרש את דברי הראב"ן בישוב אסור לעשות יו"ט שני משום בל תוסיף
ובהגהות אבן שלמה על הראב"ן מביא שם מבעל הכלי חמדה שרצה לפרש את דברי רבנו חננאל להיפך, דהנה מ"ש בישוב אסור א"א לומר מיירי בישוב חו"ל קודם שהגיע לא"י דזה פשיטא. וע"כ צ"ל הכונה דבישוב אסור היינו בישוב א"י, וא"כ א"א לפרש הכונה דאסור לעשות מלאכה, דאם במדבר מותר כ"ש בישוב א"י, אלא הכונה דאסור לעשות יו"ט שני משום בל תוסיף. אלא דכתב בעצמו דבדברי הראב"ן א"א לפרש כן, ע"כ כתב באבן שלמה דא"כ גם בדברי הר"ח אין לפרש כן. ועוד תמה באבן שלמה שם דאם בישוב אסור משום בל תוסיף, למה במדבר ליכא משום בל תוסיף. ועוד תמה דמלשון הר"ח שכתב מהו לעשות ביום שהוא ברור לי שהוא חול, ע"כ הכונה לעשות מלאכה, דאם נימא דהספק הוא אם מותר לעשות יו"ט, הול"ל מהו לעשות יו"ט. ולענ"ד להקשות עוד, דהנה כתב הר"ח שם מי נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, ואם נימא לפרש את הספק משום בל תוסיף, צ"ל דתלוי זה בזה - דאם נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וצריך לעשות יו"ט שני, א"כ ליכא בל תוסיף, כמו שבחו"ל ליכא בל תוסיף. ואם אין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם איכא בל תוסיף. וא"כ תימא למה איבעיא ליה רק על בל תוסיף, שהוא רק תוצאה מן הדין של חיוב לעשות יו"ט שני, והלא היה צריך לשאול על שורש הדין אם מחויב לעשות יו"ט מחמת דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וממילא תצא מזה נפק"מ לענין בל תוסיף. ואם נימא דבאמת מעיקר הדין היו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, רק שאיסור בל תוסיף דוחה את הדין חומרי מקום שיצא משם, א"כ עיקר חסר מן הספר, דהו"ל לאיבעיא אם איכא איסור בל תוסיף ולא לאיבעיא ליה אם איכא חיוב חומרי מקום שיצא משם.
וראיתי בשו"ת בני ציון ח"א סימן יט אות כ' שרצה לפרש כמו הכלי חמדה, וכתב לישב את תמיהת האבן שלמה דהר"ח והראב"ן מפרשים דרב ספרא לא הייתה דעתו לחזור, לכן בא"י אסור לעשות יו"ט שני. אבל במדבר, כיון שליכא מנהג שם, עדיין לא פקעי מעליו חומרי מקום שיצא משם, לכן מותר לעשות יו"ט שני, עי"ש. הנה תירץ את תמיהת האבן שלמה למה בישוב איכא בל תוסיף ולא במדבר, אבל עדיין לא תירץ מה שהקשינו דהול"ל לשאול לו אם מחויב לעשות יו"ט שני במדבר, ולא אם מותר לעשות מצד בל תוסיף, שהוא דבר הנשמע ממילא.
עוד כתב הבני ציון דמש"כ הכלי חמדה דבדברי הראב"ן א"א לפרש כמו שפירש הוא את דברי הר"ח דהספק הוא אם מותר לעשות יו"ט מצד איסור בל תוסיף, דאינו יודע למה לא נוכל לפרש גם את דברי הראב"ן דהספק הוא מצד איסור בל תוסיף. ושפיר דחה דבריו בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סימן ב' אות כ"ח, דהרי סיים הראב"ן וז"ל מדבעיא מינה מדבר של ארץ ישראל מכלל דבכל מקומות ארצו אסור, שמע מינה דדבר שנוהגין בו איסור במדינת בבל בכל פרווה אסור לשנות. הרי מוכח דתיבת "אסור" שאמר ר' אבא לרב ספרא הכונה דאסור לעשות מלאכה, ואין הכונה דאסור לעשות יו"ט, דהרי בכל מקומות ארצו ודאי מותר ומחויב לעשות יו"ט שני, וזה פשוט. והנה אפי' לפי דברי הבני ציון אין זו ראיה לדברי הח"צ, דאדרבה כל החילוק בין מדבר לישוב הוא משום דאין דעתו לחזור, ע"כ בישוב אינו נוהג יו"ט שני כמנהג בני א"י.
♦
ג. ביאור דברי הראב"ן בישוב אסור כונתו בישוב חו"ל
ולענ"ד אפשר לפרש את דברי הראב"ן "בישוב אסור" דר"ל בישוב חו"ל. ומה שהוכיח הכלי חמדה דא"א לומר הכונה דבישוב אסור ר"ל בישוב חו"ל דאסור לעשות מלאכה, דזה פשיטא, י"ל ע"פ מש"כ הראבי"ה דבישוב אסור אינו ר"ל בישוב שדר בו. וז"ל וכשנותנין עליו חומרי מקום הני מילי בישוב, דאמר ר' אמי בישוב אסור ובמדבר שרי ופירוש ישוב כפרים הסמוכים למדינה כדאמרינן בבל וכל פרוותא נהוג כשמואל, וכן כל מה שבתחום העיר אפי' שדה נידון כישוב כדאמרינן פרק כל הבשר לגבי רמי בר תמרי עכ"ל. וכ"כ הרדב"ז דאף ישוב שאין דרים בו היהודים חל חיוב יו"ט שני של גליות. וא"כ לעולם י"ל דמ"ש בישוב אסור מיירי בישוב חו"ל, וקמ"ל דאף שאינו בתוך ישוב שדרים בו היהודים, מ"מ כיון שהוא בהישובים שבתוך המדינה ג"כ אסור.
ראיה דא"א לפרש את דברי הראב"ן כהחכם צבי
והנה לפי"ז דבישוב אסור ר"ל בחו"ל ובמדבר מותר בא"י, היה לכאורה מקום לומר דהטעם דבמדבר מותר הוא משום סברת הח"צ דבענין יו"ט שני של גליות ליכא למחמיר בחומרי מקום שיצא משם, כיון שתלוי במקום. אבל באמת א"א לומר כן, לבד ממה שכתבנו דא"כ היה לו להתיר בא"י גופיה בישוב ולא רק במדבר.
לבד זה יש לנו עוד שתי הוכחות דלא נחית הראב"ן כאן לסברת הח"צ. א' כיון דכתב הראב"ן הטעם דאסור בישוב משום חומר מקום, שאני שם משמע דבעצם היה לו להקל אף בהישוב אף בחו"ל, כיון שהוא היה יודע בקביעא דירחא, אלא משום דאסור לשנות את מנהג המקום, לכן אסורה עשיית מלאכה בישוב. א"כ משמע דאפי' בישוב חו"ל באמת לא חלה עליו הגזירה דיו"ט שני, אלמא דאין טעם ההיתר במדבר א"י משום דהאיסור תלוי בהמקום, אלא משום דכל החיוב אפי' בחו"ל הוא משום דצריך לעשות כמנהג בני המקום. א"כ ממילא בא"י, דאין בני המקום נוהגין כן, מותר מטעם שהוא היה בקי בקביעא דירחא.
הוכחה ב' דכתב הראב"ן מדבעיא מינה מדבר של ארץ ישראל מכלל דבכל מקומות ארצו אסור, איך היה יכול להסתפק בכל מקומות ארצו, הרי שם בחו"ל ודאי דשייך שם חיוב לעשות יו"ט שני. וכל האיבעיא היא רק במדבר א"י, דבא"י אין עושין יו"ט שני, והאיבעיא היא אם חייב לעשות יו"ט שני מחמת חומרי מקום שיצא משם, א"כ במקומות ארצו ודאי דחייב לעשות יו"ט שני.
ביאור דברי הראב"ן בישוב אסור במדבר מותר דמיירי בחו"ל ורב ספרא לא היה צריך להחזיק יו"ט שני אפי' בחו"ל במדבר
וע"כ צ"ל דהראב"ן מפרש כשיטת רש"י שהביא התוס' מס' סוכה דף מ"ג (ד"ה לא ידעינן) וז"ל ובפרק מקום שנהגו דאמר ליה רב ספרא לרבא כגון אנא דידענא בקביעא דירחא וכו' לא כמו שפירש הקונטרס שהיה בקי בסוד העיבור דמ"מ אסור אלא מפרש ר"ת כו' עי"ש. ושיטת רש"י מבוארת בשבלי הלקט סימן רל"ז וז"ל ופריש רבינו שלמה מאור הגולה דידענא בקביעא דירחא דלא צריך לי לאוסיפי יו"ט שני דאנן משום ספיקא מוסיפין בישוב לא עבידנא מלאכה ביו"ט שני משום דשכיחי אינשי התם והרואה אומר מותר לעשות מלאכה ביו"ט שני, אלא הכי אמר רב אסי בישוב אסור במדבר מותר, הא למדת שאפי' מלאכה דחמירא מותר לעשות למי שבקי בקביעות החודש באתרא דלא שכיחי אינשי, דלא אתי לזלזולי בשאר יו"ט עכ"ל.
וכדי שלא תקשה עליו קושית התוס' דכל בני בבל בקיאי בקביעא דירחא, צ"ל כמ"ש בבית אפרים או"ח סימן נ"א דזה היה קודם הגזירה דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם עי"ש, ע"כ בזמן ההוא מי שהיה יודע בקביעא דירחא לא היה צריך להחזיק יו"ט שני רק בישוב מפני המחלוקת. ולפי שיטת רש"י לא מיירי רב ספרא כלל ממי שבא מא"י לחו"ל, אלא מיירי ממי שדר בקביעות בחו"ל ואפ"ה לא היה צריך להחזיק יו"ט שני. אבל הר"ח והראב"ן מחמירים יותר מרש"י, וס"ל דבחו"ל אף במדבר אסור משום חומר מקום שהוא שם, והגמ' מיירי בהולך מחו"ל לא"י, ורק במדבר א"י כבר ליכא עליו חומר מקום שיצא משם, ע"כ א"צ לעשות יו"ט שני מחמת שהוא היה בקי בקביעא דירחא. ולהכי היה מסתפק הראב"ן דלכאורה גם במקומות ארצו מחוץ לישוב היה צריך להתיר משום שהוא היה בקי בקביעא דירחא, א"כ אין עליו כלל חיוב לעשות יו"ט שני אפי' בחו"ל, ולהכי כתב דמ"מ אסור משום דדבר שנוהגין בו איסור במדינת בבל בכל פרווה אסור לשנות.
ונ"ל לפרש את סברת הר"ח והראב"ן הא דבמדבר א"י ליכא עליו חומר מקום שיצא משם, משום דלא דמי לשאר מנהגי איסור דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, דבשאר מנהגי איסור חלה עליו החומרא בעצם כשהיה במקום הנוהגין החומרא, לכן לא פקע מיניה אף כשיוצא משם. אבל בהא דרב ספרא, דגם בהיותו בחו"ל לא היו עליו חומרי מקום מחמת עצמו, דהרי הוא היה בקי בקביעא דירחא, ולא היה צריך לעשות יו"ט שני אלא משום שלא ישנה את מנהג המקום, לכן תיכף בצאתו משם פקעה מיניה אותה החומרא, כיון דגם בהיותו שם שם לא היה עליו החיוב בעצם. לכן כתבו הר"ח והראב"ן דבכה"ג אין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם. אבל בהיותו עדיין בחו"ל נחשב שהוא עדיין במקום שנוהגין את החומרא, כמו שמפרש גם הראבי"ה הא דאמר ר' אמי בישוב אסור ובמדבר שרי, ופירוש ישוב כפרים הסמוכים למדינה כדאמרינן בבל וכל פרוותא נהוג כשמואל.
עכ"פ מוכח מדברי הר"ח והראב"ן דהא דהיה מותר במדבר של ארץ ישראל אינו מטעם שכתב הח"צ דבמנהג יו"ט שני של גליות לא אמרינן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, אלא דשאני ר' ספרא כיון דהוא היה יודע בקיבעא דירחא לא היה שייך בכלל בחומר יו"ט שני של גליות, אלא דמ"מ היה אסור במקומו משום חומרי מקום שהוא שם.
אבל בזמן הזה שאין הדבר תלוי כלל אם יודע בקביעא דירחא, לאחר שכבר שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם שמא יחזור הדבר לקלקולא, א"כ מנהג יו"ט שני של גליות דומה לשאר מנהגי איסור כפי הכללים דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם.
♦
ד. בדברי הספר הדר זקנים דמבאר הא דבישוב אסור במדבר מותר מיירי באין דעתו לחזור
עוד הביא המנחת יצחק ח"ד סימן ב' (באות כ"ו) מהספר טעם זקנים שכתב לפרש את דברי הר"ח והראב"ן דרב ספרא לא היה דעתו לחזור אלא מיבעיא ליה אם כשהגיע למדבר א"י עדיין איכא עליו חומרי מקום שיצא משם, או דנימא כיון דאין דעתו לחזור כבר פקעו מעליו בעודו במדבר א"י חומרי מקום שיצא משם, אף שעדיין לא הגיע למקום ישוב בא"י. וע"ז פשט ליה דבמדבר מותר, ומה דאמר בישוב אסור הכוונה בישוב חו"ל. וכתב עליו המנחת יצחק שזהו נגד המבואר בפוסקים, דגם אם הוא במדבר של א"י אם עדיין לא הגיע לישוב אף שאין דעתו לחזור מחויב עוד ביו"ט שני. והנה אמת שכן כתב הרדב"ז בסופו, אבל לענ"ד דאינו נגד המבואר בשו"ע לענין הבא מא"י לחו"ל דכל כמה שלא בא לישוב עדיין להיות כמותן. דיש לחלק בין לחומרא או לקולא, דבשו"ע מיירי בבן א"י שבא לחו"ל דכל כמה שלא הגיע לישוב של חו"ל עדיין לא חלה עליו חומרת חו"ל. אבל שפיר י"ל דגם חומרת מקום שיצא משם כבר נפקע ממנו, כיון שכבר נתרחק מהישוב שיצא משם. לכן שפיר י"ל דהראב"ן והר"ח לא ס"ל כהרדב"ז, וההולך מחו"ל לא"י כיון שהגיע למדבר א"י א"צ לנהוג חומרי מקום שיצא משם אם אין דעתו לחזור. עכ"פ לפי פירוש הנ"ל אין זה נוגע כלל לענין שאנו דנין בו היכא דדעתו לחזור דבזה לכו"ע נוהג כחומרי מקום שיצא משם. וא"א לפרש את דברי הר"ח והראב"ן דמיירי גם בדעתו לחזור, דא"כ היה צריך לדון גם על הישוב בא"י, וכמו שבארנו לעיל.
בדבר הקונטרס שמפרש בישוב אסור בחו"ל ובמדבר מותר בא"י דא"צ לנהוג חומרי מקום שיצא משם
וראיתי בקונטרס יו"ט שני של גליות להרב הגאון לוי יצחק ראסקין שכתב לפרש את דברי הר"ח והראב"ן דאמירתו בישוב לא עבידנא קאי איישוב דחו"ל, ושאלו במדבר מאי, היינו במדבר א"י. ונסתפק אי יכול לסמוך על בקיאותו לענין קביעת יום החג, וע"ז השיב לו במדבר מותר בישוב אסור היינו ישוב חו"ל. וכתב דמשמע דעיקר החידוש הוא זה שיכול לסמוך על בקיאותו אף במדבר, אבל בא"י גופיה בישוב ודאי דנשתנה דינו ואינו צריך לנהוג שם יו"ט שני, נמצא דשני חידושים כתב כאן א' דהעובר ממקום למקום משתנה דינו ואין נוהג חומרי מקום שיצא משם, ב' שרשאי לסמוך על בקיאתו אף במדבר זת"ד.
ולענ"ד איני רואה שום מקום שיוכל להאמר כן בכונת הר"ח והראב"ן שכתבו מפורש במדבר ארץ ישראל מהו לעשות ביום שהוא ברור לי שהוא חול "מי אמרו רבנן בכי הא מילתא במדבר ארץ ישראל נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם". מבואר להדיא דהספק הוא אם נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, אבל על זה לא היה מסתפק כלל אם רשאי לסמוך על בקיאותו במדבר, שהרי כתב מפורש ביום שהוא ברור לי שהוא חול. וא"כ הרי הדרא הוכחת גדולי האחרונים דא"א לפרש דמסתפק הר"ח בסברת הח"צ אם לענין יו"ט שני נוהג הכלל דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, דא"כ מאי חילוק בין מדבר לישוב, הלא הו"ל להסתפק גם בא"י גופיה בתוך הישוב אם צריך לנהוג יו"ט שני.
♦
ה. ביאור דברי ש"ע הרב בעל התניא שהביא את דברי הראב"ן דבישוב אסור משום דנוהגים שם חומרי מקום שיצא משם נגד שיטת הח"צ
והנה דברי הראב"ן האלו מובאים ג"כ בש"ע הרב סימן תצ"ו סעיף י"א, וז"ל בני חו"ל שבאו לארץ ישראל אע"פ שדעתן לחזור אין עושין אלא יום אחד כבני ארץ ישראל ויש חולקין. והנה בדעה הראשונה אצל המראה מקומות לא נרשם שום מקור מי הוא דס"ל כן שאין עושין אלא יום אחד, אבל בדעת היש חולקין דס"ל דבני חו"ל שבאו לא"י צריכין לעשות יו"ט שני נרשם שם שזו דעת הראב"ן. וא"כ הרי מפורש בדברי הרב ז"ל בעל התניא דלמד בכונת הראב"ן כדעת האחרונים הנ"ל בכונת הראב"ן, דבמדבר א"י מותר לעשות מלאכה אבל בא"י בישוב אסור משום דנוהג שם חומרי מקום שיצא משם. ואף שקשה להבין מהו החילוק בין מדבר לישוב אם לא נימא כהסבירו של החת"ס, אבל עכ"פ זה ברור שזו דעת הרב ז"ל בכונת הראב"ן, וכמ"ש באבן שלימה. ועיין בבני ציון ובטעם זקנים הנ"ל דמחמת הקושי בהסברת הדברים נקטו פירושים אחרים בכונת הראב"ן, וכתבו דמראי המקומות שבש"ע הרב אינם מן הרב ז"ל עצמו. והרב לא נתכון כלל לדברי הראב"ן, לא בדעה הראשונה ולא בהיש חולקין, אלא שתי הדעות הן המובאות בברכי יוסף במחלוקת הח"צ והאבקת רוכל.
וא"כ תימא על בעל הקונטרס הנ"ל שכתב דמה שנרשם במראי המקומות הראב"ן זה קאי על דעה הראשונה שכתב הרב שם, דבני חו"ל שבאו לארץ ישראל אע"פ שדעתן לחזור אין עושין אלא יום אחד כבני ארץ ישראל, וע"ז נרשם הראב"ן וכפירושו של בעל הקונטרס הנ"ל בכונת הראב"ן. וזה תמוה, איך יכולים להפוך את דברי הרב ז"ל נגד דברים מפורשים שנרשם על היש חולקין שזו דעת הראב"ן ולא על דעה ראשונה. וראיתי בהוצאה חדשה של שו"ע הרב ששינו את מראה המקום, דבדפוס הישן נדפס ראב"ן אצל היש חולקין, והם שינו את הדברים לפי דעתם ורשמו הראב"ן אצל דעה הראשונה, וכן לא יעשה. ואם היה לנו פירוש הגון בדברי הראב"ן לומר בכונתו כסברת הח"צ היינו צריכים להגיה את מראה המקום בש"ע הרב, דקאי על דעה ראשונה, אבל מאחר דדברי הראב"ן מוכח להיפך כמו שביארנו. וגם המראה מקום בשו"ע הרב בדפוס הישן מוכח כן, אין לנו להגיה מעצמינו על פירוש שאין לו בסיס.
♦
ענף ג'
א. בהא דהשמיטו הרי"ף והרמב"ם הא דרב ספרא בישוב אסור במדבר מותר
והנה הרי"ף והרמב"ם השמיטו הא דרב ספרא, וכתב הרדב"ז וז"ל וא"ת אי איתא להא דב ספרא ומאי דפשיטו מדרב הלכתא היא אמאי השמיט הריא"ף והרא"ש בפסקיו וי"ל כיון דכתב כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאיתרא וכתב תירוץ של רב אשי דהוא בתרא דאמר אפי' תימא וכו' ולמדנו מהא דרבב"ח דבאכילה דאפשר בצינעה עושה כמקומו כיון דדעתו לחזור, אבל מלאכה דלא אפשר בצינעה אפי' דעתו לחזור אסור והיינו הך דרב ספרא דבישוב שיש מי שרואהו ליכא צינעה אבל במדבר שהכל צינעה עכ"ל. והפר"ח סימן תצ"ו אות ג' כתב וז"ל ומדברי הרי"ף והרא"ש שהשמיטו מימרות רב ספרא אי אפשר לומר דס"ל כדברי התוס' דא"כ הו"ל לאתויי לאשמעינן הך חידושא דסתם מלאכה א"א בצינעה וכ"נ ג"כ בדעת הרי"ף דבמנהג מצד חומרא הבא לשם בצינעה ש"ד ומעתה ע"כ דס"ל כאידך שניה שכתב הר"ן שמלאכתו של רב ספרא היתה מלאכה מפורסמת שא"א לעשות בצינעה עכ"ל. הרי דס"ל דמה שהשמיטו הרי"ף והרא"ש דברי רב ספרא הוא משום שהוא בכלל שאר מנהגים דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם מפני המחלוקת.
בדברי האבני נזר בטעם שהשמיטוהו הרי"ף והרמב"ם
והנה כתב באבנ"ז או"ח בהשמטות לסימן תכ"ד ס"ק מ"ג ובעיקר מילתא דר' ספרא יש לעיין אמאי לא הביאו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, ואחר שהאריך לברר כמה יסודות מסיק בס"ק מ"ח שדינו של רב ספרא הוא דין אחר ממש וזה בזמן שהיה מקדשין ע"פ הראיה אבל בזמן הזה דטעם האיסור משום דזימנין דגזרו המלכות גזירה וכו' שפיר מחויבים בני א"י שבאים לכאן לנהוג חומר זה מדינא אף בדעתם לחזור וזה טעם שלא הביאו הרי"ף והרא"ש הא דרב ספרא דאינו ענין לזמן הזה, וידעתי גם אני שכל העולם הבאים מא"י לחו"ל עושים בהיפך שמתפללים כאן תפלת חול ואולי יש לישב זה, והנראה לענית דעתי בדעת שלשה עמודי הוראה כתבתי עכ"ל.
והנה מה אני ומי אני לבוא אחר המלך האבנ"ז ולהתוכח עם יסודותיו שחידש, אבל מ"מ לא אמנע להעיר כמה דברים פשוטים. א' הרי הוא מודה בעצמו דשאר ראשונים לא ס"ל כן, וס"ל דדינו של רב ספרא שייך בזמן הזה, ה"ה הבעל מאור והמלחמות הריטב"א והרא"ה והא"ח והכלבו, וע"כ דמחמת איזה טעם לא היה ס"ל כיסודותיו שחידש. וא"כ מהכ"ת לומר דהרי"ף והרא"ש היה ס"ל כיסודותיו, דילמא היה ס"ל כשאר הראשונים, וזה ודאי שהאבנ"ז לא בנה את יסודותיו מזה גופא מה שהשמיטו הרי"ף והרא"ש את דינו של רב ספרא, דהרי שערי תירוצים לא ננעלו, והרי הרדב"ז והפר"ח תירצו תירוצים אחרים וגם החת"ס תירץ תירוץ אחר, ולפי תירוציהם דינו של רב ספרא אמת גם בזמן הזה. וע"כ צ"ל דהאבנ"ז היה ס"ל כהיסודות שחידש אף בלא השמטת הרי"ף והרא"ש, וכיון דהיה ס"ל כן בעצם, היה ניחא ליה לפרש דמטעם זה השמיטו הרי"ף והרא"ש את דינו של רב ספרא, אבל מהשמטה עצמה א"א לבנות. והיות כן צ"ע, שהרי יש לנו שאר ראשונים החולקים על יסודותיו, ולא ביאר לנו האבנ"ז למה שאר ראשונים לא ס"ל כיסודותיו. בשלמא אם היה מחדש האבנ"ז איזה טעם דשאר ראשונים היה ס"ל איזה סברא במק"א, ולשיטתם היה ס"ל דשייך הא דרב ספרא בזמן הזה, והרי"ף והרמב"ם לשיטתם במק"א לא היה ס"ל להא דרב ספרא, שפיר לא היו יסודותיו נגד שאר ראשונים משום דכ"א הולך לשיטתו. אבל לחדש דבר נגד הראשונים מזה גופא שהשמיטו הרי"ף והרא"ש אין לנו, שהרי יש לנו הרבה תירוצים למה השמיטוה.
דברי האבנ"ז דאף למאן דקי"ל בישוב אסור במדבר מותר מ"מ מתפלל תפלה של יו"ט
שוב ראיתי דדברי האבנ"ז מוצקים כראוי וראוין הדברים למי שאמרן, ואין דבריו כלל נגד השו"ע והראשונים, דהרי כל חידושו של האבנ"ז הוא דצריך לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם אף שדעתו לחזור הוא משום שאין התנגדות ממנהג המקום שבא משם. ובשו"ע ליכא סתירה לזה, דהרי באמת בש"ע פסק דאף שדעתו לחזור אסור לעשות מלאכה בישוב, רק במדבר מותר. ולפי הסכמת רוב האחרונים אסור לעשות גם בצינעה, וגם לפי האבנ"ז הוא כן, אלא דלפי פשטות ההלכה הטעם הוא רק מפני מחלוקת כמ"ש בגמ', והאבנ"ז מחדש דאסור מעיקר הדין, אבל מודה האבנ"ז דבמדבר מותר לעשות מלאכה, דהרי באמת דינו כמקום שיצא משם, אלא דס"ל להאבנ"ז דנגרר גם להמקום שבא לשם, אבל במדבר או חוץ לתחום דליכא מנהג המקום, ודאי שוב דינו כמקום שיצא משם ומותר לעשות מלאכה. והנפק"מ אם הטעם הוא דצריך להחמיר בישוב מעיקר הדין או רק מפני המחלוקת הוא רק לענין תפלה, דאם אסור לעשות מלאכה מעיקר הדין מתפלל תפלת יו"ט, ואם אסור רק מפני המחלוקת מתפלל תפלת חול. ובראשונים אינו מבואר להדיא דמתפלל תפלת חול, רק הרדב"ז הוא הראשון שפסק כן, ואחריו נמשכו המג"א ואחרונים, שהם נקטו כמ"ש בגמ' שהטעם הוא מפני המחלוקת, אבל בראשונים ובשו"ע אינו מפורש דלהלכה צריך להחמיר רק מפני המחלוקת. וא"כ אין סתירה מדברי הראשונים לחידושו של האבנ"ז [אבל במה שהארכנו לעיל דדברי היעב"ץ דס"ל דהולכים אחר מקומו שנמצא שם הוא נגד השו"ע והראשונים, דס"ל דאזלינן בתר דעתו לחזור, לדידיה ליכא למימר כמו שכתבנו כאן, דלדידיה אף במדבר אסור כיון שנמצא עתה בחו"ל].
♦
ב. לפי מה שביררנו דבזמן רב ספרא כבר היה אחר הגזירה דשלחו מתם ליתא לדברי האבנ"ז
אך מ"מ הרי ביררנו לעיל מדברי התוס' והראשונים שעדיין לא היו בדפוס בזמן האבנ"ז, דנקטו דבזמן רב ספרא כבר היה אחר הגזירה דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם, וע"ז אמר בגמ' דאסור רק מפני המחלוקת, מוכח דהראשונים לא סברו כחידושו של האבנ"ז.
הנה האבנ"ז שם באות מ"ה בנה את דבריו על מה שכתב הכנה"ג בשם מהרי"ט דהא דפקע חומרי מקום שיצא משם כשאין דעתו לחזור היינו דוקא כשנתישב בעיר שנוהגין היתר אבל כשנתישב בעיר שאין שם מנהג קבוע לא פקע מניה חומרי מקום שיצא משם. וכתב דלפי"ז ה"ה להיפך, בחומרי מקום שהלך לשם ודעתו לחזור, דאם אין התנגדות ממנהג עירו לעיר שבא לשם חייב לנהוג כמנהג עיר שבא לשם.
ועפי"ז מסיק האבנ"ז בס"ק מ"ח דבמנהג יו"ט שני של גליות אין התנגדות בני א"י לבני חו"ל, דאף בני א"י מודים שבני בבל יש להם לנהוג בגזירה מחמת מנהג אבותיהם, וגם מודים למנהג אבותיהם שעשאם כהלכה מחמת ספק, שפיר מחוייבים בני א"י שבאים לכאן לנהוג חומר זה מדינא עי"ש.
בדברי האבנ"ז דאם אין התנגדות ממנהג עירו לעיר שבא לשם חייב לנהוג כמנהג העיר שבא לשם
אבל לכאורה יש לחלק בין מנהג יו"ט שני של גליות לנידון שכתב מהרי"ט, דשם הנידון הוא דעיר שהלך לשם אין להם מנהג קבוע, וא"כ מנהג שהלך לשם אינו סותר למנהג שיצא משם ולכן חייב בחומרי מקום שיצא משם. אבל בענין יו"ט שני של גליות, נהי דבני א"י מודים דבני חו"ל עושים יו"ט שני כהלכה, אבל סו"ס בני א"י אין להם מנהג זה. וא"כ בפועל הרי יש התנגדות מנהג א"י למנהג חו"ל. וא"כ הדין נותן דאם נגרר אחרי בני א"י, אינו חייב במנהג חו"ל, אפי' שהוא מודה דבני חו"ל עשאום כהלכה, סו"ס הרי יש לו מנהג היפך מזה, ולא דמי לנידון מהרי"ט דהמקום שבא לשם אין להם מנהג כלל. ובודאי לא נעלם מהאבנ"ז החילוק שחלקנו, אלא כדי לישב את השמטת הרי"ף והרא"ש דינא דרב ספרא הוא מוסיף נקודה על דברי מהרי"ט, דסגי במה שהם מודים דעשאום כהלכה. אבל אם ימצא תירץ אחר מה שהשמיטו הרי"ף והרא"ש דינא דרב ספרא, אין לנו לחדש דבר זה מעצמינו, ובפרט דכל הראשונים ס"ל דגם ביו"ט שני של גליות נהוג כמנהג שיצא משם אם דעתו לחזור.
ומה שמבסס האבנ"ז את חידושו מדברי הפר"ח יו"ד סימן פ"ב בענין לסמוך על מנהג מסורה לאכול מין עוף ממקום אחד להשני, הלא כתב בעצמו שיש לומר דהפר"ח לא כוון לדבריו, ואינו חייב כלל בחומרי מקום שבא לשם אם דעתו לחזור, אלא כוונתו שראוי לנהוג בו חומרא. ויש להעיר דהמעיין בפר"ח שם יראה דכתב כן להדיא, וא"כ בודאי לא היתה כונתו למ"ש האבנ"ז.
♦
ג. בדברי האבנ"ז דמישב מנהג העולם דבני א"י הבאים לחו"ל מתפללין תפלת חול משום דלחומרא צריך לעשות כמקום שיצא משם
והנה האבנ"ז ס"ק מ"ט מסיים וז"ל וידעתי גם אני שכל העולם הבאים מארץ ישראל לחוץ לארץ עושים בהיפך שמתפללים כאן תפלת חול ואלי יש לישב זה והנראה לענ"ד בדעת שלשה עמודי הוראה כתבתי עכ"ל.
ונלע"ד כוונתו, דהנה מה שמחדש האבנ"ז דאם אין התנגדות ממנהג עירו שיצא משם לעיר שבא לשם חייב לנהוג כמנהג עיר שבא לשם אף שדעתו לחזור, הנה ודאי מודה דבעצם דינו כבני עיר שיצא משם כיון שדעתו לחזור, אלא דלחומרא דינו גם כמקום שהלך לשם כיון דאין התנגדות מהמקום שיצא משם. ולפי"ז נראה דדברי האבנ"ז אמורים רק לענין חומרא דצריך לנהוג גם כחומרי מקום שבא לשם, אבל להיפך, אם המקום שהלך לשם הם מקילין והמקום שיצא משם הם מחמירין, אז אף שהמקום שיצא משם הם מודים דהמקום שהלך לשם עושים כדין ורשאין להקל, מ"מ בכה"ג צריך להחמיר כהמקום שיצא משם. כיון דבעצם דינו כהמקום שיצא משם, וזה אלים יותר מהמקום שבא לשם. ולא שייך להקל בשביל סברא זו אלא לחומרא ולא לקולא. תדע, דהרי האבנ"ז מודה דבני חו"ל שהולכין לא"י ודעתם לחזור, דצריכין לעשות יו"ט שני אף בהיותם בא"י, אף דבני חו"ל מודים דבני א"י עושין כדין שאינם צריכין לעשות יו"ט שני בא"י, ואפ"ה בני חו"ל הבאים לא"י אין נותנים להם קולי מקום שהלך לשם, משום דאלים יותר המקום שיצא משם כיון דדעתם לחזור. וא"כ ה"ה להיפך בבני א"י הבאים לחו"ל ודעתם לחזור, אפי' אם נימא כסברת האבנ"ז דצריכין להחמיר כהמקום שהלך לשם, זהו רק לענין איסור מלאכה, אבל לענין תפלה כבר כתב הח"צ דלענין להתפלל תפלת חול או תפלת יו"ט לא שייך חומרא וקולא, וז"ל לא מיבעיא בתפלות וברכות וקריאת ס"ת שאינן חומרות בעצם שהרי אם בא להחמיר לברך ולהתפלל תפלת המועדים בזמן שאינו מועד עבירה הוא בידו עכ"ל. א"כ ה"ה בבני א"י הבאים לחו"ל ודעתם לחזור, אפי' אם נימא דנותנין עליו גם חומרי מקום שהלך לשם, מ"מ כיון דדינם בעיקר כבני א"י שיצא משם, א"כ לענין תפלה דלא שייך בזה קולא וחומרא אזלינן בתר המקום דשייך בה יותר. והיינו כיון שדעתם לחזור הרי דינם בעצם כבני א"י, לכן צריכין להתפלל תפלת חול.
וזו כונת האבנ"ז שיש לישב מנהג העולם דבני א"י הבאים לחו"ל הם מתפללין תפלת חול, דאף דלענין מלאכה צריך להחמיר כמנהג חו"ל, מ"מ לענין תפלה שאין שייך בה קולא וחומרא צריכין לעשות כבני א"י. ומתחילה היה ס"ל להאבנ"ז דענין תפלה נגרר אחר איסור מלאכה, וכיון שהם אסורים במלאכה מדינא א"כ חייבין להתפלל תפלת יו"ט. ושוב חזר האבנ"ז מזה, די"ל דענין תפלה הוא נידון בפנ"ע ונגרר אחר המקום דשייך בה יותר.
♦
ד. דברי החת"ס בטעם השמטת הריף והרמב"ם הא דבישוב אסור במדבר מותר
והנה בטעם השמטת הרי"ף והרמב"ם לדינו של רב ספרא יש לנו ג' תירוצים אחרים. א' מש"כ הרדב"ז והפר"ח ב' מש"כ החת"ס ג' מש"כ השבלי לקט.
והנה ז"ל החת"ס בחידושיו פסחים דף נ"א (ד"ה אמר ליה ר"ס) לפרש הגירסא אנא ידענא בקביעא דירחא וז"ל והנה לפי"ז במקום שדרכו של שליח ב"ד לבוא סמוך ליו"ט ושובת שם ושם עושים יום אחד, ושוב במוצאי יו"ט של העיר שהגיע השליח אם באים לעיר השני הרי הם יודעים בקידוש החודש ומ"מ אינם יכולים להעיד להם כי בב' יו"ט של גליות אפי' תשרי אטו ניסן גוזרים מכש"כ כה"ג ומ"מ צריך ישוב איך ינהגו אלו שידעו מפי שליח קיה"ח וידעו שהיום חול, וי"ל היינו דרב ספרא וכו' ע"כ בישוב אסור במדבר מותר עכ"ל. עוד פירש שם שהיה עובדא דר"ס כעובדא דלוי בר"ה דף כ"א הנ"ל שיצא מא"י ערב ר"ח ויודע מחר יקדשו ב"ד החודש אלא שלא היה יכול להעיד בפניהם, ויען ר"ס בעצם בן בבל ועושה לעולם ב' ימים יש להסתפק אם גם על היחיד גזרו כמו מקום שהגיעו שליחי ניסן ולא שלוחי תשרי ה"נ אפי' ידע פעם האמת מ"מ גזרינן עליו או לא גזרו אלא מקום עיר מלאה ולא על יחיד, ואמר בישוב לא עבידנא במדבר עבידנא, ומ"מ הרוחנו דאין ענין ר' ספרא לדרבב"ח הנ"ל כלל ומשו"ה השמיטה הרי"ף והרא"ש משום דלא שייך אלא בזמן דאיכא ב"ד בא"י דמקדשים ע"פ הראיה וזה בטל בזמה"ז בעו"ה ושייך שפיר הלשון אנא ידענא עכ"ל.
והנה לפי דברי החת"ס האלו ודאי מודים הרי"ף והרא"ש לשאר הראשונים דבזמן הזה בני א"י הבאים לחו"ל ודעתם לחזור אסורים לעשות מלאכה רק בישוב אבל חוץ לתחום מותר. אלא שדבר זה צריכין ללמוד משאר מנהגי איסור דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם מפני המחלוקת. וא"א ללמוד דבר זה מהא דרב ספרא, דרב ספרא אשמעינין דין אחר לגמרי, דגזירה של ניסן אטו תשרי חלה אף על היחיד, וגזירה זו לא שייכת אלא בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה, ומשו"ה לא הביאו. אבל ודאי ליכא מדבריהם שום הוכחה שהם חולקים על שאר הראשונים, דאף בזמן הזה בני א"י הבאים לחו"ל ודעתם לחזור אסורים לעשות מלאכה רק בישוב אבל חוץ לתחום מותר כמו שאר מנהגי איסור.
השמטת הרי"ף והרמב"ם הא דבישוב אסור במדבר מותר דאזלי כשיטת רש"י דלא מיירי כלל מההולך מא"י לחו"ל
ועוד יש לפרש דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש היה מפרשים את דברי רב ספרא כשיטת רש"י שהביאו התוס' מס' סוכה דף מ"ג (ד"ה לא ידעינן) וז"ל ובפרק מקום שנהגו דאמר ליה רב ספרא לרבא כגון אנא דידענא בקביעא דירחא וכו' לא כמו שפירש הקונטרס שהיה בקי בסוד העיבור דמ"מ אסור אלא מפרש ר"ת כו' עי"ש. ושיטת רש"י מבוארת בשבלי הלקט סימן רל"ז שכבר הבאתיו לעיל, וז"ל ופריש רבינו שלמה מאור הגולה דידענא בקביעא דירחא דלא צריך לי לאוסיפי יו"ט שני דאנן משום ספיקא מוסיפין בישוב לא עבידנא מלאכה ביו"ט שני משום דשכיחי אינשי התם והרואה אומר מותר לעשות מלאכה ביו"ט שני, אלא הכי אמר רב אסי בישוב אסור במדבר מותר, הא למדת שאפי' מלאכה דחמירא מותר לעשות למי שבקי בקביעות החודש באתרא דלא שכיחי אינשי, דלא אתי לזלזולי בשאר יו"ט עכ"ל.
וכדי שלא תקשה עליו קושית התוס' דהרי כל בני בבל בקיעי בקביעא דירחא, צ"ל כמ"ש בבית אפרים או"ח סימן נ"א דזה היה קודם הגזירה דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם עי"ש, ע"כ בזמן ההוא מי שהיה יודע בקביעא דירחא לא היה צריך להחזיק יו"ט שני רק בישוב מפני המחלוקת. ולפי"ז לא מיירי רב ספרא כלל ממי שבא מא"י לחו"ל, אלא מיירי ממי שדר בקביעות בחו"ל ואפ"ה לא היה צריך להחזיק יו"ט שני. ע"כ השמיטו הרי"ף והרמב"ם להא דרב ספרא, משום דבזמן הזה מי שהוא דר בחו"ל צריך להחזיק יו"ט שני מדינא אף שיודע בקביעא דירחא. ולפי"ז ודאי יכולים הרי"ף והרמב"ם להודות לשאר ראשונים דגם בזמן הזה שייך דינא דרב ספרא לענין מי שבא מא"י לחו"ל ודעתו לחזור דצריך להחזיק יו"ט שני רק בישוב מפני המחלוקת ולא במדבר. אלא דמ"מ השמיטו את דינו כיון שאותה מציאות דמיירי הגמ' לא שייכת בזמן הזה, ודרכם של הרי"ף והרמב"ם להביא רק דברי הגמ' כדמותו וכצלמו, אבל דינים המסתעפים מדברי הגמ' אין דרכם להביא לכן השמיטוהו. לכן אין לנו כלל מי שחולק על דינו של השו"ע[1].
♦ ♦ ♦