הרב ישראל לאבנשטיין
כולל פוניבז'

בעניין תפילה בלשון ארמית

א.
בגמ' סוטה לג. מקשי על מתני' דתפילה בכל לשון דהאמר ר"י לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית דאמר ריו"ח כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמי, ומתרצינן הא ביחיד הא בציבור [ובהא דאמר ריו"ח דאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמית מקשי מהא דשמע יוחנן כה"ג ב"ק מקודש הקדשים בלשון ארמית וכן שמעון הצדיק, דחזינן דמכירין את הלשון. ומתרצינן דבת קול שאני דלאשמועי עבידי ואבעית אימא גבריאל הוה, ע"כ תו"ד הגמ'[1]].
והטעם שבציבור אפשר להתפלל בארמית, פרש"י משום דיחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת וציבור לא צריכי להו דכתיב הן קל כביר לא ימאס אינו מואס בתפילתן של רבים[2].
♦
ב.
ובגמ' בשבת יב: איתא דר"א כשנכנס לבקר חולה זימנין אמר המקום יפקדך לשלום וזימנין אמר רחמנא ידכרנך לשלם [עי"ש בהגהות הראמ"ה שאמר בארמית למי שלא הבין לשה"ק], ומקשי והא אין מלאכי השרת נזקקין ללשון ארמי, ומתרצינן שאני חולה דשכינה עימו דאמר ר' ענן מנין לשכינה סועד את החולה שנאמר ה' יסעדנו.
♦
ג.
ובפרשת דרכים (סוף דרך הרבים) הקשה דא"כ אמאי הוצרך רש"י לומר הטעם בציבור משום הן קל כביר ולא פירש משום דשכינה שרויה בציבור דכתיב אלוקים ניצב בעדת קל, כמבואר בגמ' בברכות[3].
ובאמת בספר תמים דעים (קפד) כתב שהטעם בציבור הוא משום דשכינה עימו כמו בחולה, וכ"כ בתוס' שאנץ (הובא להלן), וכ"כ באו"ז הל' שבת ר"ס נ.
אולם בתר"י בברכות רפ"ב (עמו' ז.) הביאו מרבני צרפת דהקשו על הנשים שמתפללים בלע"ז ותי' בזה"ל שיחיד מתפלל התפלה בעצמה שמתפללין אותה הצבור כמו תפלת צבור דיינינן לה, והטעם שצרכי צבור שואלין בכל לשון מה שאין כן בצרכי יחיד מפני שהצבור אינן צריכים מליץ אצל הקדוש ברוך הוא[4], והובא בשו"ע קא. ומבואר שאין הטעם כמו בחולה שהשכינה עמהם, והדרא קושיא לדוכתא.
אלא דלשיטה זו א"ש דבעינן בציבור טעם נוסף דאי"צ מליץ, שהרי מותר אף ביחיד כשאין שכינה [ויל"ע לסברת רש"י אם חשיב תפילת רבים שנאמר ע"ז לא ימאס].
ובספר בתי כהונה [צוין בגיליון הש"ס] הקשה להיפך, דמה מהני הטעם בחולה ששכינה עמו, הא מ"מ הוא צריך מליץ יושר, וכמבואר בגמ' דחולה צריך מליץ יושר.
♦
ד.
ובספר בתי כהונה כתב שצריך תרתי 'מליץ' 'ומכניס', ובתפילת ציבור יש שתי מעלות - חדא דאיכא 'שכינה' כדי שיכנסו התפילות, ויש עוד מעלת 'דהן קל כביר' כדי שלא יצטרכו למליצי יושר. ובגמ' בשבת לענין חולה מיירי בעשי"ת, כש"כ התוס' שם דבשאר ימות השנה כבר נגמר הדין, ומש"ה אי"צ למליץ יושר רק שתיכנס תפילתו ע"י השכינה, דליחיד בעשי"ת יש כח כציבור עכ"ד. אבל בשו"ע ושאר פוסקים כתבו דאפשר להתפלל על החולה בפניו בכל לשון בכל השנה.
ואפשר ליישב. דבבתי כהונה שם כתב עוד ליישב דחולה אי"צ מליץ כיון שבעבורו באה השכינה, ויל"פ כוונתו דחולה עדיף מציבור דשכינה עימו 'לסעדו', ומש"ה תפילתו אי"צ מליץ יושר [ורק בעלמא צריך הרבה זכויות ומליצי יושר כדי להתרפאות][5]. וע"ע במ"ב (קא) דלענין ציבור כתב את הטעם דאי"צ מליץ יושר ולענין חולה כתב את הטעם משום דשכינה עימו.
♦
ה.
ונפק"מ בין הטעמים למה שכתב בפמ"ג (א"א סי' קא) ע"פ הפרשת דרכים, דבבית הכנסת מותר להתפלל בלשון ארמית משום דיש שם שכינה, אבל לסברת רש"י ורבני צרפת לא מהני. וכעי"ז כתב בדברי חמודות (פ"ב ס"ב אות ו) לענין בריך שמיה שנאמר בפתיחת הארון בלשון ארמי, משום ששערי שמים פתוחים כמו בחולה ששכינה עמו, וע"ע להלן. אבל לסברת רש"י ורבני צרפת שהטעם משום שציבור אי"צ מליצי יושר, א"כ חזינן שלא מהני טעמא דהשכינה שורה בציבור אלא רק בחולה וכנ"ל.
ועוי"ל דנפק"מ אם אפשר להתפלל אצל החולה על דברים אחרים, דשכינה איכא אבל לא מהני שלא יצטרך מליץ יושר. [אולם זה מבואר בשו"ע (יו"ד שלה, ה) דא"א להתפלל שלא בפניו, ולא אמרינן ע"ז שהשכינה עימו לסעדו, וצ"ל דמ"מ התפילה מתקבלת רק במקום שהשכינה עמו].
ועוד יל"ד נפק"מ ביחיד שמתפלל עם הציבור על שאר הצרכים, דטעמא דשכינה איכא, אבל לטעמא דציבור אי"צ מליץ יושר יל"ד, דהרי רבני צרפת כתבו לאידך גיסא דתפילה הקבועה לציבור היא בכלל תפילת ציבור. וא"כ י"ל דדוקא תפילה הקבועה לציבור, ולא צרכי יחיד שנאמר בציבור. אמנם בחת"ס שבת יב: כתב שעיקר ההיתר בציבור נאמר על תפילת יחיד בציבור, כיון דבציבור אינו ראוי שיקבעו תפילתם בארמית [וע"ע במ"ב (קא) שהביא מקצת מדבריו], ועי' בשבט הלוי (ח"ו, טו).
♦
ו.
ובמש"כ הפמ"ג שמותר לומר בארמית בכל מקום ששכינה שרויה, מצינו כעי"ז בגבורת ארי ביומא נג: שהקשה על הא דאמרינן שם בכה"ג שהתפלל שלא תהיה השנה שחונה ולא יעדי דעביד שולטן [הוא תרגום לקרא לא יסור שבט מיהודה], ור"ל דשמא תפילת כה"ג עדיפא. ובסו"ד כתב דבמקדש שורה השכינה והוא כמו בחולה (ועי' להלן מהתוס' שאנץ).
ובערוך השולחן (סימן קא סעיף ט) הקשה עוד מתפלת שלמה, שאחר שבנה את הבהמ"ק שאמר בתפלתו וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה וגו' התפלל אל הבית הזה אתה תשמע וגו' [מלכים א' ח מא - מג], והרי הנכרי ודאי לא יתפלל בלשון הקודש. ולא נתברר תירוצו, אבל להנ"ל י"ל דביהמ"ק שאני.
ועוד שמעתי להקשות מאנשי נינוה שהקב"ה קיבל תפילתם, ומסתמא הם לא התפללו בלשון הקודש. וע"ז יש ליישב כש"כ בספר דמים דעים שם בסו"ד, דצעקה שאני ששערי דמעות לא ננעלו[6].
ועוד יש מקום ליישב את הקושיות הנ"ל עפ"י החכמת שלמה (או"ח קא), שכתב שהטעם שאין מלאכי השרת נזקקין לו הוא משום דכל שר מדבר בלשון עמו, והשר הממונה על ישראל מדבר בלה"ק, וא"כ לשאר האומות אין חסרון זה, ע"ש לשונו הנפלא. ושו"ר בספר עבודת דוד (על מסכת סוטה) שתירץ כן.
♦
ז.
והנה מצינו עוד שיטה בהלכה זו, והיא שיטת הרא"ש בברכות, שכתב ליישב את מנהג הנשים וגם ליישב משה"ק התוס' בשבת יב: דהאיך המלאכים אינם מכירין בלשון ארמית, הלא אפי' מה שבלב האדם הם יודעין [ועי' בגר"א (קא) מה שהביא מהזוהר שאינן יודעין מה שבלב האדם[7]]. והרא"ש תירץ דמכירין הפי' שאין נזקקין[8], ודוקא בלשון ארמית משום שהיא מגונה[9]. והטעם שהיא מגונה כתב במעדני יו"ט אות ז' לפי שהוא שיבוש של לשה"ק, וכתב דלפ"ז הה"נ בלשון ערבית[10]. ולשאר השיטות מה שנקט לשון ארמית הוא לרבותא, דאע"ג שהוא דומה ללה"ק מ"מ אין נזקקין לו, וכ"כ בא"ר (קא).
♦
ח.
והטעם שתקנו להתפלל קדיש בלשון ארמית, כתבו התוס' בברכות כדי שיבינו העם. ובזוהר (הובא במעדני יו"ט בסוטה שם) כתב כדי לשבר את החיצונים. ובטור סי' ס כתב הטעם כדי שלא יקנאו בנו מלאכי השרת [ועי' בתוס' ברכות הנ"ל שדחו זאת, דיש הרבה שבחים בלשה"ק]. והנה לכאו' קשה על הטור מהרא"ש שכתב דמלאכי השרת מבינים ארמית, והובא ג"כ בטור, וא"כ מה מהני שלא יתקנאו [ולפר"ח שהובא בהערה שכתב דמשום שהוא מגונה ג"כ אינן רוצים לדעת את הלשון, ניחא]. וי"ל דכיון שהשבח נאמר בלשון מגונה אין מתקנאים בנו. [וע"ע בבאר שבע בסוטה לג. הובא בא"ר (קא), שכתב לבאר שהטעם שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמי הוא כדי שנוכל להתפלל בלשון ארמי ולא יקנאו בנו].
♦
ט.
ולהלכה כתב בשו"ע או"ח (קא סעיף ד) יכול להתפלל בכל לשון שירצה, וה"מ בצבור, אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש וי"א דה"מ כששואל צרכיו, כגון שהתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו, אבל תפלה הקבועה לצבור, אפילו יחיד יכול לאומרה בכל לשון וי"א דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה, חוץ מלשון ארמי.
אבל ביו"ד (שלה ה) כתב השו"ע דשלא בפני החולה לא יבקש רק בלשון הקודש. ועי' בט"ז שהקשה אמאי לא הביא את שיטת הרא"ש דדווקא בלשון ארמית אסור. ותירץ דמשום דחולה בעי רחמי טובא, ע"כ כתב בשו"ע שיעשה באופן שמועיל לכו"ע.
♦
י.
והנה בשו"ע בשיטת הי"א משמע דדוקא תפילה הקבועה לציבור היא בכלל תפילת הציבור, משום שמתפלל אותה תפילה שקבעו לציבור, אבל תפילה על ציבור לא מהני. וכ"כ בגבורת ארי ביומא שם, דאין ליישב את הטעם דכה"ג מתפלל בארמית משום שהוא מתפלל על הציבור, דמ"מ לא שייך בזה הטעם דהן קל כביר. אולם שו"ר בתוס' שאנץ שבת יב: (נדפס בתו"ד התורא"ש או בסוף הספר) שהקשו וז"ל ומה שאנו אומרים קדיש ויקום פורקן ותפלת כ"ג ביומא דכפורי דהוה אמר לא יעדי עבד שולטן היינו תפלת ציבור ובתפילת ציבור שכינה שרייה כמו שמשני גבי חולה עכ"ד. אבל יתכן דדוקא כה"ג, שהוא כשליח ציבור.
והא דקדיש ובריך שמיה ויקום פורקן נאמרים בלשון ארמית, כתב בדברי חמודות (ברכות פ"ב ס"ב אות ו) שהטעם הוא משום שנאמרים בציבור, וכ"כ כבר באו"ז שבת סי' נ. וכ"כ במ"ב, ולפ"ז כתב דיחיד לא יאמר יקום פורקן כלל.
♦
יא.
ויל"ד לשיטת הי"א שתפילה הקבועה לציבור מותר ליחיד לאמרה בלשון לע"ז, אם יקום פורקן חשיב תפילה הקבועה לציבור. ויסוד הנידון הוא אם דוקא תפילה שתיקנו לחיוב על הציבור, וממילא בתפילה זו אי"צ מליץ יושר, או בכל תפילה על הציבור. ובאמת בשער אפרים שער י' כו, ובליקוטי מהרי"ח ח"ב בסדר קרה"ת בשם קיצור השל"ה ובמק"ח בקיצור הלכות רפד, ו כתבו שיאמר יקום פורקן הראשון שנתקן על רבנן, אבל השני שנתקן על הקהל שלא יאמר.
ומ"מ יתכן עוד לומר דהמ"ב לא סמך על תירוץ זה, דהכלל דעיקר ההלכה כשיטה הראשונה שהשו"ע סתם כוותיה שהכל אסור[11]. וע"ע במשנ"ב (סי' קכב, ח) שהביא מהח"א שנכון וראוי לכל אדם להתפלל בכל יום ביחוד על צרכיו ופרנסתו וכו' ואם אינו יודע לדבר צחות בלשון הקודש יאמרנה אף בלשון אשכנז רק שיהיה מקירות ליבו [ולא מצי לומר דמיירי דוקא בציבור]. וצ"ל שסומכין בדיעבד על הרא"ש שדוקא בלשון ארמי אסור. אבל לענין אמירת יקום פורקן שהוא בלשון ארמי כתב שלא יאמר. ויש לצרף לזה מש"כ בתמים דעים דבדרך צעקה מותר.
♦
יב.
ואכתי צ"ב מניגון קה ריבון עולם שמזמרים בשבת, דבסוף איכא בקשות פרוק ית ענך וכו', וכן העירו על תיקוני האריז"ל דנהי דעיקרו שבח אבל בסוף איכא בקשה יהא רעוא וכו'. ובשלמא לתוס' שאנץ חשיב תפילה על ציבור, אבל לרבני צרפת דבעינן תפילה הקבועה לציבור, ובפרט למש"כ המ"ב שלא לומר יקום פורקן, א"כ צ"ב האיך אומרים ניגון קא ריבון. שו"ר בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' סא) שכתב דשמא דוקא צרכיו אסור אבל צורכי שמים מותר, וזה חשיב צרכי שמים. [וקצ"ב החילוק, דעכ"פ אין תועלת בארמית, דמלאכי השרת אין נזקקין. וצ"ל דבזה אי"צ שיהיו מליצי יושר]. וק"ק, דהרי האו"ז הנ"ל הקשה האיך אומרים קדיש, אף שהוא חפצי שמים [ויש לדחות דעיקר קושיתו מקדיש דרבנן או מיהא שלמא רבא]. ונראה ליישב באופ"א, שאינו נאמר בדרך תפלה רק בתור שיר ושבח והשתוקקות לבורא עולם. [ועוד אמרו ליישב עפ"י מש"כ בספר שבת מלכתא דבסעודת שבת שכינה שריא].
עוד ראיתי ששאלו להגר"ח קניבסקי במה שאומרים בסיום מסכת הדרן עלך והדרך עלן וכו', שכתב הגר"ח שהוא תפילה, וא"כ איך היא נאמרת בלשון ארמית. וכתב ליישב דכיון שיושב ושונה שכינה כנגדו כמבואר בתמיד לב. דמי לחולה ששכינה עמו. והוכיח עוד מהגמ' במנחות סז. דרבא התפלל בלימודו יהא רעוא דליחזי בחלמא, ומצינו עוד כה"ג. ויל"ד אם יכול להתפלל גם על שאר צרכיו באותו זמן או דוקא בקשה על התורה [אולם לעיל נתבאר לשיטת רש"י דחולה שאני].
ואכתי יל"ע, בגמ' בשבת הנ"ל דמיירי במבקר לחולה וברכו, וצ"ע דלפ"ז איך מברכים את חבירו בלע"ז. וצריך לחלק דשם הוא בדרך בקשה, ולא דמי לברכה דזה שרי בכל לשון. אבל צל"ב מתי הוא בדרך ברכה ומתי הוא בקשה, וכגון שמברך חבירו שד' יעזור לו או מנחם אבלים ואומר המקום ינחם בלשון אחרת, דלכאו' דמי ממש לגמ' בשבת הנ"ל, וצ"ע.
♦ ♦ ♦