הבה"ח יצחק פרץ
מכסיקו

בדין ברכת הרואה את חבירו לאחר שלשים יום

מקור הדין
הנה איתא בברכות (נח ע"ב): אמר ריב"ל הרואה את חבירו לאחר שלשים יום[1], אומר: ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה[2]... רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוו קאזלי באורחא פגעו ביה ברב חנינא בריה דרב איקא אמרו ליה בהדי דחזינך בריכינן עלך תרתי ברוך אשר חלק מחכמתו ליראיו, ושהחיינו. אמר להו אנא נמי כיון דחזיתינכו חשבתינכו עלואי כשיתין רבוון בית ישראל וברכינא עלייכו תלתא הנך תרתי וברוך חכם הרזים. אמרו ליה חכימת כולי האי, יהבי ביה עינייהו ושכיב. ע"כ. ופירש"י: ושהחיינו: דלאחר שלשים יום הוה. ע"כ. ודין זה הביאוהו כל הראשונים, ואין חולק בדבר.
♦
בגדר החבר שאפשר לברך עליו
והנה בגדר "חבירו", מצאנו לשונות רבים בראשונים. התוספות (ד"ה הרואה) הביאו בשם ר"י דהא דמברכין שהחיינו ברואה את חבירו, הוא "דוקא חבירו החביב עליו". וכ"כ בספר צרור החיים (דרך שני סי' כ) בשם הירושלמי[3], דדוקא על חבירו החביב עליו מברך. וכ"כ הסמ"ג (עשין כז). וכן בספר הפרדס (שער שמיני). וכ"כ הראבי"ה (סי' קמו).
והטור (רכה ס"א), כתב: והוא שחביב עליו הרבה, ושמח מאד בראייתו. ורבינו מנוח על הרמב"ם (פ"י דהל' ברכות ה"ב) כתב: פי' והוא שחביבה עליו ראייתו, והוא שראהו ג"כ בריא ושלם.
ובספר המאורות (ברכות נח ע"ב): והוא שחביבה לו ראייתו.
והמרדכי (ברכות נח ע"ב) גרס בדברי ר"י: חבירו החביב (עליו) [על כל אדם] ושמח בראייתו.
והרא"ש (אות ט), הוסיף אחרי "חבירו שחביב עליו", שצריך גם שיתקיים "ושמח ונהנה בראייתו".
ורבינו יהונתן הכהן מלוניל (על הרי"ף, נח ע"ב) כתב: ששמח ונהנה מראייתו הרבה.
והמנהיג (הל' פסח – סדר לילות של פסח), כתב: וכן הרואה את חבירו לאחר שלשים יום, מברך שהחיינו, דרואהו ונהנה בו.
והמאירי כתב בשם גדולי המפרשים (וידוע שהוא הראב"ד): שחביב עליו, והוא נהנה בראייתו. וכעי"ז כתב רבינו אברהם אלשבילי (נח ע"ב): חבירו החביב לו ונהנה ממנו.
ובתוספות רא"ש (ברכות נח ע"ב) השמיט את תיבת "ונהנה", וכתב רק "חבירו שחביב עליו, ושמח בראייתו". וכ"כ בתוספות רבינו יהודה שירליאון (ברכות נח ע"ב). ובתוספות רבינו פרץ (שם). וכ"כ רבינו ירוחם (ני"ג ח"ב). וכ"כ האורחות חיים (הל' ברכות אות מח). והנימוקי יוסף (ברכות נח ע"ב). ובהגהות מיימוניות (אות מפ"י דהל' ברכות) כתב בשם ר"י: חבירו החביב לו, ושמח בראותו אותו.
והסמ"ק (הל' ברכות סי' קנא) כתב: ששמח ליבו בראותו אותו. וכעי"ז כתב הצידה לדרך (מאמר ראשון כלל ג' פכ"ח): ושמח בראייתו. וכ"כ תלמידי רבינו יונה[4] (על הרי"ף, ד"ה הרואה). והרשב"ץ (ברכות נח ע"ב).
והאבודרהם (הל' ברכות שער שמיני) כתב: ודוקא בחבירו החביב לו, ותאב לראותו, אבל לא לכל אדם.
והאגודה כתב בשם ר"י: ששמח קצת בראייתו.
והכלבו (הל' ברכות סי' פז) כתב: ולא אמרו אלא בחבירו החביב לו לשמוח בראייתו.
והמכתם (ברכות נח ע"ב) כתב: פי' בחבירו שהוא שמח עליו ונהנה בראייתו. וברכה זו אינה חובה אלא רשות היא לו, וכן דעת הראב"ד ז"ל. ובדף נד ע"א כתב: באוהבו או קרובו החביב לו ושמח בראייתו.
ומר"ן בשו"ע (ריש סי' רכה) כתב: והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו. עכ"ל.
ויש שכתבו לי דכל הנ"ל לא חולקים, אלא כל אחד הגדיר את הדין בלשון אחר, אבל בפועל כולם מסכימים ואין מחלוקת בדבר, וצ"ע. עי' לעיל בהערה ד.
♦
אם אפשר לברך על אביו או רבו
ונראה דהו"ה לגבי אביו או רבו דיכול לברך עליהם ונחשבים לו כחבר, וכ"כ מרן החיד"א בברכי יוסף (רכה סק"א), והביא זכר לדבר ממה שכתוב במגילת אסתר, ומשלוח מנות איש לרעהו, ובמסכת מגילה איתא, קיימת בנו רבינו..., ומכאן דגם רבו מקרי רעהו. והוב"ד בשערי תשובה (סק"א). ובגדולות אלישע (סק"ה, הודפס בקובץ אליבא דהלכתא חל"ח). ובכף החיים – סופר (סק"א). וכ"פ בחזו"ע (הל' ברכות עמ' תכד). וכן ראיתי שכתב בפשיטות בערוך השלחן (רכה ס"ג) לגבי אביו. וכ"ה בקצשו"ע גאנצפריד (סי' נט אות כ).
וכתב לי בזה דודי הגאון רבי משה פרץ שליט"א, וז"ל: בענין אם יכול לברך על אביו או רבו, יש לציין מה שכתבו בזה הפוסקים בענין משלוח מנות, והובאו בחזון עובדיה ובילקוט יוסף. עכ"ל.
ובאמת ע"ש בחזו"ע פורים (עמ' קלה, שלט), שכתב והביא הגרע"י זצ"ל ראיות דרעהו לאו דוקא, וגם הקב"ה קרא לישראל רעים, וגם הביא את דברי הברכי יוסף הנ"ל. ע"ש באריכות דבריו.
וגדולה מזו מצאתי ראיה ברורה שאפשר לברך ברכה זו על אביו או רבו בשופי בלי שום פקפוק. והיא משום דברי המאירי (דף נד ע"א) שדן אם ברכת רואה את חבירו חובה או רשות היא, ומסיים: ואין חובה אלא לאביו ורבו שנפשו קשורה בהם אף שלא בפניהם. עכ"ל. והא לנו ברור שאפשר לברך עליהם.
♦
אמירת ברכה זו בזמה"ז
הנה הפוסקים הסוברים דגם בימינו אפשר לברך ברכה זו הם: החיי אדם (סב ו), והמשנה ברורה (רכא סק"ה, רכה סק"ג), וכ"כ הקצשו"ע (סי' נט סק"כ), וכ"כ בס' נתיבי עם (ח"א עמ' קיא ד"ה על פרי), בספר ברכת יוסף (ח"ב דף קנד ב), בשו"ת יביע אומר (ה או"ח יט ט, או"ח קח אות קיא), חזו"ע (הל' ברכות תכד), וכ"כ בספר ברכת השם (ח"ד פרק ב), ובשו"ת יין הטוב (סי' מח), ובשו"ת אז נדברו (יד לה), ובשו"ת פעולת צדיק (ב רמו), ובספר מאיר עוז – ערבה (ח"י עמ' 574), ושכן אמר לו מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל. וכ"כ ידידי ר' ישראל בארקין נר"ו, ששמע מאביו ז"ל, ששאל את הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, אם יכול לברך אם דיבר עם חבירו בטלפון תוך שלשים, וענה לו: המברך לא הפסיד. עכ"ד. ומשמע שגם בזמננו. וכן פסק בהלכה ברורה (חי"א עמ' לט) דגם בזה"ז אפשר לאומרה. וע"ע בשו"ת אבני דרך (חט"ז סי' מו), ובספר פסקי תשובות (רכה), ובשו"ת אדרת תפארת (ח"ה סי' כד).
וברור דכל מי שסתם, הוי משום שלא היה לו אפי' צד לפקפק בברכה זו, שהוי דינא דגמרא ושו"ע.
♦
הסוברים דאין לאומרה
הנה כתב החסד לאלפים (סי' רכא – רל סט"ו): הרואה איש או אשה ששמח בראייתם לאחר שלשים יום, מברך שהחיינו, והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו, כגון מי שהיה בדרך וחזר לעירו ובא לביתו, אבל על אחר יותר טוב שלא ינהגו לברך בשם ומלכות[5], כי גברה חנופה, ויש שמראה כאוהב לפנים ובקרבו ישים אורבו. עכ"ד.
ובאשל אברהם מבוטשאטש (סי' רל ס"ד), כתב: וכן נשתקע מלבך שהחיינו והטוב והמטיב על ראייתם את עצמם זה עם זה, וטוב רק בהרהור או בלשון חול. עכ"ל. וקצת צ"ע, למה לא העיר על זה בסי' רכה.
ובספר יוסף אומץ - יוזפא (אות תנא), כתב: הרואה חבירו שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו מברך שהחיינו אם לא ראה אותו תוך שלושים. ומפני שחברים כאלו הם מעטים, לכן אין נזהרין בברכה זו. אכן לאחיו ולאחותו וכל שכן לבנו ובתו או אביו ואמו דמסתמא חביבין עליו ביותר הוי חיוב גמור לברך.
וע"ע בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב סי' לו אות ב), שכתב: ואשר תמה על שאין נוהגי' בברכה זו, עי' בס' אורחות חיים החדש ברס"י רכ"ה בשם ס' יפל"ל דאין לאדם נכבד לברך שהחיינו אפילו על אשתו, ואפילו על בתו אין נוהגין. ושם בסוף אות ב' הביא בשם א"א סי' ר"ל שכתב ועכשיו נשתקע מלברך שהחיינו והטוב והמטיב על ראייתם זא"ז, וטוב רק להרהר או בלשון חול ע"ש. והטעם מובן מאליו, דהרי התנאי של ברכה זו כמ"ש בש"ע שם "והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו". ועכשיו בעוה"ר החביבות שבין אדם לחבירו במדרגה שפלה מאד. ומכל שכן די"א דברכות אלו הן רשות.
ובספר בני ציון - ליכטמאן (סי' רכה) כתב: ולא ראיתי נוהגין כעת לברך לא ברכת שהחיינו ולא מחיה המתים, ואולי הטעם משום דלא בקיאינן בשיעור חביב עליו הרבה ושמח בראייתו.
ובערוך השלחן (סי' רכה ס"ג) כתב: ועכשיו מקילין מאד בברכה זו, מיהו, מי שיודע בעצמו שיש לו תענוג בראייתו, ושמח מאד... צריך לברך.
ובספר ליקוטי מהרי"ח (מהדו"ח ח"א עמ' תקצח), כתב: והנה העולם אין מברכין ברכות אלו, ואפשר משום דבעינן החביב עליו הרבה ושמח בו, ומאן מפיס האיך נקרא חביב עליו הרבה, ובעונותינו הרבים ערבה כל שמחה, ואין אדם שמח בחבירו, ועם כל זה ערום יעשה בדעת.
וכתב הבן איש חי (ש"ר פר' עקב אות יד): הרואה את חברו המכירו כבר, ועברו עליו שלשים יום שלא ראהו, ועתה הוא שמח בראיתו, יברך "שהחינו"... ואף על גב דמן הדין צריך לברך בשם ומלכות, כיון דלא נהגו העולם בזה, ויש גם כן סמך טעם למנהג, לכך יברך בלי שם ומלכות, ויהרהר שם ומלכות בלבו.
וע"ע בכף החיים - סופר (סק"ו) שכתב: ומיהו עיין בן איש חי פרשת עקב... באות יד כתב דגם ברכת שהחיינו לא נהגו לברך על חבירו יעו"ש. ועל כן במקום דליכא מנהג לברך יש לברך שהחיינו בלתי שם ומלכות... ואם כן הוא הדין אם שהה שלשים יום או יותר שלא ראהו, יברך על פרי חדש ויפטור הכל.
ובנימוקי אורח חיים (סי' רכה) כתב: והנה באשל אברהם כתב שנשתקעה הלכה זו, ולא נהגו כלל לברך בכהאי גונא. ומכל מקום קשיא למה לא נהגו כן, וכבר כתב המגן אברהם לעיל דאין לבטלה בחנם כיון דאיתמר בש"ס, ועיין בדברינו שם בזה. ויש לומר טעם לזה, כיון דבעינן דוקא חבירו החביב עליו הרבה כנזכר, והנה בעונותינו הרבים בגלותינו קנאת איש מרעהו ושנאת חנם או תולדה דקנאה וכיוצא, ולפנים יסביר לו ויגנוב דעתו, ורובם ככולם נתפסו ר"ל בשקר הלז וקראוהו פוליטי"ק. וכשיהיה המנהג הזה על פי הלכה לברך על חבירו החביב עליו כנזכר שהחיינו, אז יברכו ברכות לבטלה מאה פעמים ויותר בכל יום, כי אם לא יברך, אז יראה בעל כרחו כי אינו חביב עליו, ואז יגרום לו רעה במסחרו וקנינו או במצבו, ויוכל כמה פעמים לגרום רעת הקהלה הדתית כמה פעמים, ועל כן יתירו לעצמן משום דרכי שלום לברך בכל עת כדי שיראה חבירו שהוא חביב עליו, ובאמת יברכו ברכות לבטלה לאין קץ, ומשום לאו ד'לא תשא' לשמו הגדול יתברך, על כן מנהג ישראל תורה, אולי מטעם חכמי הדורות משום לא פלוג שלא לברך כלל בזה כנזכר.
והגרי"ז מבריסק זצ"ל (עובדות והנהגות ח"ב עמ' לח) אמר שהטעם שאין לברך ברכה זו, הוא: מי מאתנו יודע להעריך מהו הגדר של: "השמח בראייתו".
והגרש"ז אויירבאך זצ"ל, הורה (הליכות שלמה, הל' תפלה פכ"ג הי"ב): בזמננו אין נוהגים לברך על ראית פני חבר. ויתכן שהטעם הוא כיון שברכה זו נוהגת רק אם הוא באמת שמח בו, וא"כ בזמננו יש לחוש שמפני הנימוס, או מפני פחדו מאיש זה שראהו, יברך בראיתו אע"פ שאינו שמח באמת, וברכתו תהא לבטלה, ומשום כך אין מברכין, כי מי יאמר זיכיתי מחנופה וממורא בשר ודם. ורק באופנים יוצאים מן הכלל, יברך.
והנה אם מתבוננים טוב, רואים דחלק חשוב מהפוסקים הנ"ל, לא כתבו לבטלה לגמרי, ועשו פשרות וכו', וזה מראה שזה משהו שלא נשתקע לגמרי, ושאין בסיס כ"כ חזק לביטול ברכה זו, שבראשונים לא מצאנו לה מפקפקים.
♦
בקיבל ממנו מכתב או דיבר איתו בטלפון או בזום
הנה בשו"ת הלכות קטנות (סי' רכ), נשאל: חבירו שראהו והלך מן העיר ובתוך שלשים קבל ממנו כתב, אם יאמר שהחיינו כשיבא, וכן מחיה המתים, או כשיבאו אנשים שהודיעוהו משלומו. תשובה: אפשר דמחי' מתים לא יאמר דאין כאן נשכחתי כמת מלב אבל שהחיינו שהוא על ראיית הפנים, יאמר. עכ"ל. והובאו דבריו להלכה ביד אהרן – אלפאנדרי (רכה). ובבאר היטב (סק"א). ובמגן גבורים – אלף המגן (סק"ב). ובתשובה כת"י למהר"ם ן' חביב (הודפסה בקובץ אליבא דהלכתא חל"ח עמ' א). גדולות אלישע (סק"ז). והערוך השלחן (ס"ב). והקשו"ע (סי' נט אות כ). ובספר בירך את אברהם (סי' סה ס"ג).
אמנם המשנה ברורה (סק"ב) כתב: ואם קבל ממנו כתב, או שאנשים הודיעוהו משלומו, יש דעות באחרונים, וספק ברכות להקל. וכ"כ השערי תשובה (סק"א), וכתב שכן משמע מהברכי יוסף בשם מורי זקני הרב. וכ"כ בספר זכרון משה לנכד מרן החיד"א (רכה).
ובספר הלכה ברורה (עמ' שלו) כתב שהרבה פוסקים תמהו על המשנ"ב שפסק דלא לברך, וכ"כ בשו"ת יין הטוב (סי' מט), ובשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' יז), ובספר זה השלחן (סי' רכה), ובספר ברכת ד' (ח"ד פרק ב' סוף אות כז). ע"כ מספר הלכה ברורה. וכן כתב הגרי"ח סופר נר"ו (בהגהות יד סופר על הגדולות אלישע הנ"ל). וע"ע בדברי דודי הגאון רבי יוסף פרץ נר"ו מח"ס פריו יתן ושא"ס בקובץ בעקבי שיח (ח"א עמ' צ).
ועוד כתב בספר הלכה ברורה (חי"א עמ' שלו): ויש להעיר עוד כי מאידך גיסא דעת המהר"ש גרמיזאן בשו"ת משפטי צדק (סי' כט), ובספרו אמרי בינה (ברכות נח:), והגאון רבי זלמן בסדר ברכות הנהנין (פרק יב אות יא), והשלחן הטהור (ס"ב), שאף ברכת מחיה המתים מברך כשקיבל ממנו מכתבים בתוך י"ב חודש, כי עיקר הברכה היא על ראיית פניו. וע"ש.
ולענין טלפון נראה דהו"ה, וכ"כ בספר הלכה ברורה (שם), וכן פסק הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (שהבאנו לעיל), וכ"כ לי הגר"א נבנצל שליט"א, וכן הורה לי מו"ז הגר"מ פרץ שליט"א, וכ"כ בספר ברכת ה' (ח"ד פ"ב אות כז), והוסיף דאפילו ראהו בטלויזיה.
ודודי הרה"ג רבי משה פרץ נר"ו הוסיף לי: לדברי האומרים שאם קיבל הודעה ממנו לא יברך, אפשר לומר שאף אם לא קיבל הודעה לא יברך, כי בזמנינו קל מאוד לשלוח הודעות, ואם לא טרח בזה, הוא סימן שאינו חביב לו כל כך. עכ"ל.
♦
מסקנה
ונלע"ד שמותר לברך ברכה זו אף בזמה"ז, במקרה שיש בו שמחה אמיתית ממש, וכסתימת כל הראשונים, ורוב האחרונים. והגדרת החביבות היא כלשון מר"ן "שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו". ואפילו שקיבל ממנו מכתבים, או דיבר איתו בטלפון, וגם אם ראה תמונה או סרט ממנו יכול לברך. ונראה לי שבראהו בזום וכדומה יש לומר בזה סב"ל, וצ"ע. והסכים עם מסקנותי אלו [מלבד דין ה'זום'], דודי הגאון רבי יוסף פרץ שליט"א מח"ס פריו יתן ושא"ס. וציי"מ וימ"ן.
אולם כל זה נאמר לעורר לב הלומדים, ולא לדינא, ומו"ר הגר"מ פרץ נר"ו לא הסכים עם המסקנא הנ"ל.
♦ ♦ ♦