בעניין ברכת דיין האמת על הרואה בתי ישראל בחורבנן
בקובץ שעבר (גליון פ"ח) דן הרב יהושע ון-דייק שליט"א בההלכה של הרואה בתי ישראל בישובן. ודיון זה עורר אותי להסיפא של הברייתא, דאיתא שם "הרואה בתי ישראל ... בחורבנן אומר ברוך דיין האמת".ויש לדון בזה. שמצי הרבה מקומות בארץ שמצאו שם חורבות מימי קדם. והרבה מהם הם מעיירות שדרו שם ישראל בזמן הבית. וכן מצאו שם חורבות מבתי כנסיות. כגון בעין גדי, מצדה, בית שאן, ארבל, גוש חלב, ברעם, גמלא וכו'. ונשאלת השאלה אם מחויבים לברך כשרואים מקומות הללו, כמבואר בשו"ע.
וכדי לעמוד על הלכה זו יש לדעת במה מדברת הרישא של הברייתא. ובכך נדע איך לאוקים את הסיפא של הברייתא. ובדבר זה מצינו מחלוקות גדולה בראשונים. הנה שיטת רש"י שמברך מציב גבול אלמנה "כגון בישוב בית שני". ודבריו צריכים ביאור מאוד. והעלה הבית יוסף שלשה דרכים בביאורו. א. דקאי אבית המקדש. ב. "ויותר נראה לומר". דקאי אכל בתי ישראל כשהם יושבים ביישובן, היינו כשישראל מיושבים בלא שטן ולא פגע רע. ג. "ואפשר". שגם כשישראל יושבים לבטח, עדיין לא מברכים, אלא רק בארץ ישראל ובזמן הבית. ומסיים על זה. "ונראה שזו היתה כוונת רש"י גם כן במה שכתב כגון בישוב בית שני".
בשלחנו הטהור סתם הב"י את לשונו: "הרואה בתי ישראל ביישובן כגון בישוב בית שני". והעלה הרב שליט"א בשיטתו, שהוא נקט לעיקר כדרך השני שכתב. ומדייק כן מלשונו "ויותר נראה לומר". והוסיף הרב שגם אם אמרינן שלמד כדרך השלישי, יש לבאר כונתו במה שכתב "ובזמן הבית", שהכוונה על שליטת ישראל בהארץ.
ויש להוסיף שלפי דרך זו ניתן לחבר בין הפשט להדרש של הפסוק. שכפי שלומדים בפשטות, אינם הולכים ביחד הפשט והדרש. ששם כתיב (משלי טו, כה): "בית גאים יסח ה', ויצב גבול אלמנה". ועל פי פשוטו, כוונת הכתוב שהקב"ה יציב גבול אלמנה במקום חורבת הרשעים. ועל פי הדרש אינו כן כוונת הכתוב, אלא כל מקום שרואה בתי ישראל בישובן, גם אם הייתה חורבה מאז חורבן הארץ, ולפי האמת ברוב המקומות כן היה, חייב לברך. ולפי דברי הרב שליט"א שהכל תלוי בשליטה, שפיר יכולים להבין הדרש גם בפשוטו של מקרא. ש"בית גאים" הכוונה לשליטת זרים על הארץ, שהקב"ה ישבור כוחם "ויציב גבול אלמנה" תחתם. דהיינו שתחזור השליטה לישראל. ואם כן אין הכוונה לבית פרטי שנבנה על חורבת הארץ מאז חורבן הבית, ומעולם לא היו על מקומו "בית גאים". אלא הכוונה על כלליות מצב הארץ, תחת איזו שליטה היא נמצאת. היוצא לפי זה שההיפוך מזה הוא כשאין הארץ תחת יד ישראל. ואם כן בזמנינו איננו מברכים ברכה זו כשרואים חורבות ישנות. כיון שהארץ תחת שליטת ישראל. שברכה זו לא נתקנה על הפרט אלא על הכלל. וכמו שמחויבים לברך "מציב גבול אלמנה", כיון שהארץ ביד ישראל, כן אינו מברך דיין האמת, כיון שהארץ בכלליות היא תחת רשות ישראל, והגם שמקום זה הוא עדיין בחורבנו.
שיטת הרי"ף שמברך מציב גבול אלמנה רק כשרואה בתי כנסיות. ולפי זה נמצא ש"בחורבנן" גם כן הביאור כשרואה בתי כנסיות חריבים, דרק אז חייב לברך ברוך דיין האמת. ויש לעיין בזה. ראשית, הב"ח גורס בדברי הרי"ף "בתי ישראל" וכגירסתינו. ואם כן, על כל בתי ישראל שרואה בחורבנן חייב לברך.
ועוד, שהצל"ח לומד שטעם הרי"ף שמחייב לברך רק על בתי כנסיות הוא מטעם שכבר הזכרנו לעיל. והוא משום דאיירי בזמן הזה, ואסור לבנות בית חשוב, ורק בית הכנסת מותר לבנות אף בזמן הזה. כמבואר במג"א (סי' תק"ס סק"ב). ולכן רק על ביהכ"נ שייך לברך. ואם כן נמצא לפי דבריו שעל חורבנן באמת יכולים לברך על כל בתי ישראל, גם לשיטת הרי"ף. שרק ברכת מציב גבול אלמנה לא שייך לברך על בתי ישראל, כיון שאי אפשר לבנותו חשוב ויפה מאוד. ואפשר לומר לפי דבריו שאם רואה חורבן בתי ישראל מימי הגלות, גם כן אינו חייב לברך ברוך דיין האמת, כיון שלא היו בתים זו בנוים בתכלית החשיבות, ולכן לא נחשב חורבנם צער כל כך. אבל אם רואה את חורבות הארץ מזמן הבית, שאז היו הבתים בנוים בתכלית ההדר, שנבנה בזמן הגאולה בזמן המקדש, ועל כן חורבנם לצער גדול יחשב, ועל זה יש לברך דיין האמת.
וראיתי שיטה מחודשת שברכה זו נוהגת רק בזמן שבית המקדש קיים. שאז אם רואה חורבה חייב לברך "דיין האמת", אבל לא כן בזמנינו. והיא בספר מנחת שמואל, וז"ל: "עיין רש"י שפירוש כגון בישוב בית שני. ויש מחלוקת בפוסקים אם כוונת רש"י דוקא בזמן המקדש. ומבית רב חנא בר חנילאי דלקמן אין ראי' דבתי ישראל בחורבנן היא אף בחו"ל ובזמן הזה. וממילא כן הוא בבתי ישראל בישובן. דהא אינו מבואר כאן אם ברכו ברוך דיין האמת. אלא דאתנח רב חסדא". הרי יוצא מדבריו שאם היו מברכים דיין האמת היתה מכאן הוכחה נגד הב"י שסובר שהברכה אינה נוהגת אלא בזמן הבית. הרי שהבין שהני שתי ברכות תלויות זו בזו, ואינו מברך אחת אלא בזמן שיכול לברך גם את השנייה. ותמוהה שיטתו מאד ונראית כחידה סתומה. שאם מברכים "דיין האמת" על חורבת העיר גם כשבית המקדש עומד בתפארתו, כל שכן וכל שכן הוא שצריכים לברך היום כשאנו עדיין בגלות, ובית המקדש איננו, ואין לך אלמנה גדולה מזו. ושיטה זו יחידאית היא. ומדברי כל האחרונים לא משמע כן.
ונלענ"ד שהיום אינו חייב לברך בכל הני מקומות לכו"ע. כי הברכה נקבעה על הצער כשרואים הני מקומות החריבים, אבל כהיום יש לומר שמקומות הללו לא נקראים חורבות, כיון שאדרבא מטפלים בהם, ומייפים אותם, ועושים דרכים שיהא נוח לבא לשם, שרוצים שיבא אנשים לשם לבקרו. ועל כן קשה לומר שהם נקראים חורבות, ויש לברך עליהם. דאדרבא רוצים בהחורבות, ואלפים הולכים בכל שנה לבקר מקומות אלו. והיא ביד המדינה לסתור כל הני חורבות ולבנות בניינים חדשים במקומם. ולא רק שלא סתרו, אלא יש ארגון מיוחד על מקומות הללו "רשות העתיקות", השומרים על המקום ומהפכים אותו למוזיאון, שרוצים שיבוא אנשים. וכמו שצריכים במקום שדרו אנשים גם לגנות ולפארקים, כדי שיהא מקום לבני אדם לילך וליהנות ממנוחה קצת. גם כן צריכים למוזיאונים שיהא מקום לנופש לאנשי המדינה. ועל כן אינו חורבן. ויש לדמות דבר זה למקרה שלקחו את האבנים של החורבה ובנו עם זה בנין חדש על מקום החורבה. האם אמרינן שחייב לברך כיון שרואה את האבנים של החורבה, ודאי שאינו חייב לברך כיון דאזיל שם חורבה מיניה. כן נמי במקרה שלנו שמייפים חורבות אלו ורוצים שישאר קיים באופן זה, מקרי שבנה בנין במקומו ואינו חייב לברך. ואם כן קמה וגם נצבה שאיננו חייבים לברך ברכה זו לכולי עלמא.
ושאלתי את הגה"ג הרב אברהם מימון הלוי שליט"א (בעמח"ס דרך האתרים ועוד), ולא הסכים לסברא זו שאינו חייב לברך: "הסברא שזה נמצא על ידי רשתות העתיקות ויש נוחות להיכנס שם זה לא סברא לא לברך עדיין זה חרב מתפילה ומעבודת ה' ונהפך למקום תיירותי וד"ל". ודעתי בטלה להרבנים הגאונים שליט"א ואקבל הכרעתם.
ואגב יש לבאר בדרך דרוש את ברכת "מציב גבול אלמנה". הנה הנביא ישעיהו מנחם את עם ישראל (מ, ג) "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, והיה העקב למישור והרכסים לבקעה". וכבר עמד המלבי"ם שלכאורה צריכים לומר היפוך. שאם הולך בדרך ונמצא לפניו הר גבוה ועמק היורד לעומק רב, ורוצה להשוותם כדי שיוכל לילך בנוחות, הדרך הפשוט שעושה הוא שנוטל עפר מן ההר וסותם בזה את העמק. נמצא שתחילה נתבטל ההר ואחר כך מתבטל העמק. אבל הפסוק אומר היפוך מזה, קודם "כל גיא ינשא" ואחר כך "וכל הר וגבעה ישפלו". עיי"ש. ועוד יש לעיין למה אמר הפסוק ב' פעמים משלו.
ויש לומר שהרים הם רמז ליצר הרע, כדאיתא במס' עבודה זרה (מה.) "אמר ר"ע אני אובין ואדון לפניך כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן דע שיש שם עבודה זרה". ורמז הנביא לזמנינו, שכבר התחילה הארץ לקבל את בניה, אבל עדיין רחוקה הגאולה, שרוב בניה – עשרת השבטים וגם מיהודה ובנימין – עדיין לא שבו לחיק אמם. וזאת אמר הנביא "כל גיא ינשא". שבעת ההיא יתחיל הגיא, דהיינו בני ישראל הנמשלים לגיא בעת גלותם שהם רדופים מן האומות והם כשה אחד בין שבעים זאבים. ועברה עליהם כוס התרעלה. ולאט לאט הם יתחילו ל"ינשא". ובעת ההיא, ההר והגבעה שהם רמז לרוע הגוים, עדיין נמצאו בגדולתם, ויצר לישראל, והוא גלות ישמעאל בא"י. אבל הסוף יהיה "וכל הר וגבעה ישפלו".
וחלק השני של הפסוק יש למר שהוא משל על מצב הרוחניות באחרית הימים. "והיה העקב למישור". שתפרח התורה מאד מאד ויתרבו ישיבות בכל הארץ וילכו ישראל בדרך מישור "דרכיה דרכי נועם". אבל בעת ההיא עדיין עומדים הרכסים, הם ההרים, דהיינו שלצערינו עדיין נמצאים הרבה מזרע ישראל שאינם רוצים להכיר בגדלות ה' ובתורתו. ורוצים להמשיך לשתות מבארות סרוחים. אבל הסוף יהיה "והרכסים לבקעה".
ויש להוסיף שזאת כוונת כפל הלשון "נחמו נחמו עמי". שהתחיל הנביא לנחם בזה את ישראל. וכבר עמדו רבים למה כפל לשונו. ולפי דרכינו ניתן לומר שנחם את ישראל שיחזרו ויבנו את הארץ. אבל אז ישיגו צרות מאת בני ישמעאל. ועל זאת ניחם אותם פעם שניה שעוד תבוא גאולה השלימה.
ולפי זה נבין את לשון "מציב גבול אלמנה". שמשמע שהיא עדיין באלמנותה, רק יסח ה' את בית גאים ויתן לה מקומם. שהוא רמז לזמנינו, שהקב"ה מציב גבול אלמנה שמעמיד חורבותיה ויבנו עריה ונוטעים כרמיה, אבל עדיין שם אלמנותה עליה שרוב בניה עדיין לא חזרו לחיק אמם. ועל זאת קבעו חז"ל ברכה מיוחדת. ובזכות שאנו מראים שאנו שמחים שהארץ הולכת וניבנת יזכו להגאולה השלימה. ונגלה כבוד ה' במהרה בימינו אמן.
♦ ♦ ♦