בישול בכלי ראשון וכלי שני, ומהות החילוק ביניהם
א. בישול בכלי ראשון * ב. בישול בכלי שני * ג. מהות החילוק בין כלי ראשון לכלי שני * נספח: ניסוי התקררות מים בכליםשנינו במסכת שבת (מב.): "האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה ולתוך התמחוי". ומבואר בגמ' הטעם, משום שתבלין מתבשל בכלי ראשון ואינו מתבשל בכלי שני. וכן פירש רש"י "לא יתן לתוכן תבלין. משתחשך, דכ"ר כל זמן שרותח מבשל".
ויש להבין את מהות החילוק שבין כלי ראשון לכלי שני. אך לפני כן, יש להבין ולהגדיר את האיסור והחיוב בבישול בכלי ראשון עצמו. וכן יש להגדיר בצורה ברורה את יסודות הבישול בכלי שני. בפרק הראשון נעסוק בכלי ראשון, בפרק השני בכלי שני, ובפרק השלישי במהות החילוק בין הכלים.
♦
פרק א' - בישול בכלי ראשון
בכלי ראשון, מצינו כמה שיטות בראשונים. דיש המחייבים רק בכלי ראשון העומד ע"ג האש ממש, ויש האוסרים כל עוד הוא חם ואפילו קצת. ויש להבחין גם בין חיוב בישול מהתורה, לבין איסור חכמים. ונראה לפרט את השיטות.
♦
א. בישול בכ"ר שהעבירו מע"ג האור
הירושלמי ושיטת הרמב"ן ובית מדרשו: הירושלמי על המשנה הנ"ל דהאילפס והקדירה (פ"ג ה"ה) דן בדין עירוי מכ"ר (ובעז"ה אפרסם בדין עירוי מאמר נפרד), דיש האוסרים ויש המתירים. ולאח"כ איתא שם: "ר' יצחק בר גופתא בעא קומי רבי מנא, עשה כן (עירה מכ"ר) בשבת חייב משום מבשל? עשה כן בבשר וחלב חייב משום מבשל? א"ל כיי דמר ר' זעירא אי זהו חלוט ברור[1] – כל שהאור מהלך תחתיו, וכא איזהו תבשיל ברור – כל שהאור מהלך תחתיו".
ושיטת הרמב"ן ידועה במסכת ע"ז (עד:)[2] שנוקט כהירושלמי הזה, שאין חייב משום מבשל אלא ע"ג האש ממש. וכ"ר שהורד מן האש הוא גזירת חז"ל להרחקה.
יש המבינים את דבריו כפשוטם ממש, שהוא ענין חוק וגדר שרירותי, שאין חיוב בישול מהתורה אלא ע"ג האש, והמבשל שלא ע"ג האש פטור משום שאין זה הבישול עליו דברה תורה (או משום שאין זה דרך בישול וכד'). אך לענ"ד קשה מאוד לומר כן, שתלמוד ערוך לפנינו גבי ביצה – גלגל חייב חטאת, ושם מיירי במיחם שפינהו מע"ג האור[3]. וגבי קוליס האספנין (דף קמ"ה ע"ב, ודף ל"ח ע"ב) – הדיח חייב חטאת. והרמב"ן מבאר בדבריו שאין זו מחלוקת תלמודים, אלא הירושלמי עולה בקנה אחד עם הבבלי, ואף מביא ראיה לדבר מסוגיין גבי מלח שלמסקנה אינו כתבלין ומותר ליתנו בכ"ר כיון שאינו מתבשל. והרי הנידון הוא נידון מציאותי האם הוא מתבשל גם בכלי שני או רק בכ"ר, ואולי רק בכ"ר שע"ג האש, ואינו נידון תיאורטי שמתבשל בכל גווני רק שחייב רק ע"ג האור.
ולכן ברור שכונת הרמב"ן (והירושלמי להבנתו) היא שמבחינת המציאות אין דברים מתבשלים אלא ע"ג האור. אולם זה ברור שדבר שיתבשל שלא ע"ג האור, אם באמת התבשל – חייב על בישולו[4]. והדבר מבואר היטב בדברי תלמידו, רבינו דוד בונפיד בפסחים (ל: ד"ה עץ פרור)[5], שהלך בדרך הרמב"ן ע"פ הירושלמי, שבישול גמור הוא ע"ג האש בלבד, ואפילו בכלי ראשון – אם אינו ע"ג האש – אין זה בישול. וביאר הטעם, משום שבמציאות אין כ"ר יכול לבשל כשאינו ע"ג האור ממש, וז"ל: "שאין תבשיל גמור אלא כל שהאור מהלך תחתיו וכו', במה שצריך תבשיל, כגון שיהיה חייב בו משום מבשל לענין שבת ולענין בשר בחלב – אינו תבשיל ברור אלא בשהאור מהלך תחתיו, כמו שאמרו בירושלמי", עכ"ל.
וכפי שנקט שם גם גבי הכשר כלים, שרק ע"ג האור הוי הכשר ראוי, ז"ל: "שכל משהוא חוץ לאור אינו גומר הכשר, שאינו חזק כ"כ לגמור ההכשר, אע"פ שהוא מתחיל בו קצת. גם הוא מצטנן והולך תכף ומיד ואותו הכח בעצמו הוא מחליש, וענין הכשר הגעלה אינו בכלשהו – אלא צריך הוא שיעור כדי פליטה", עכ"ל רבינו דוד. וכ"ה בבישול שצריך שיעור כדי בישול, וזה שייך רק בכלי ראשון ע"ג האור שאין חומו הולך ופוחת (אם כי לענין הכשר חזר בו הרמב"ן לומר שכ"ר מפליט כיוצא בו דבר שנבלע רק בכ"ר שאינו ע"ג האש, יעו"ש).
וכיון דאתינן להכי, שאין כוונת הירושלמי לפטור שרירותי משום שאינו דרך בישול, אלא לפטור מציאותי משום שבפועל אינו מבשל, חזינן שאין זו שיטת יחיד בראשונים. שיטה כעין זו מבוארת בדברי תלמידי הרמב"ן במסכת שבת. שהרשב"א (מ:) כתב שאין כ"ר מבשל אלא דברים הקלים להתבשל בלבד, ז"ל: "ולא עוד אלא אפילו תבשיל שלא נתבשל כלל, אם הוא דבר קשה להתבשל כגון בשר וכיו"ב שאינו מתבשל בכלי ראשון ולא כנגד המדורה, אפילו במקום שהיס"ב מותר. וכללא דמילתא כל מקום שאין בא שם לידי בישול, וכל דבר שאין בו משום בישול, בין בכ"ר בין כנגד המדורה מותר. ולא אמרו דסולדת אסור אלא במים ויין ושמן שהם קלים להתבשל ובחמין שלא הוחמו כדי בישולן וכו'", עכ"ל (לשונו במלואה בהערה[6]).
והביאוהו הארחות חיים (הלכות שבת סימן ע"ז)[7] והאהל מועד (שבת דרך ג')[8]. ואולי זו כוונת המיוחס להר"ן[9] (שכתב שהאיסור לתת כנגד המדורה במקום שיתחמם ליס"ב, הוא רק בשמן ומים, ולא בשאר דברים. אלא שהוא דיבר על כנגד המדורה בלבד, ולא על ליתן מאכל בשבת לתוך כלי ראשון שהיס"ב. ויש בזה נפק"מ למחזי כמבשל, שלתוך כלי ראשון הוא יותר חמור. ואכ"מ).
וז"ל הר"ן בסוף סוגיית נתינת תבלין (מב.): "מלח אינו כתבלין וכו' ופסק הריא"ף ז"ל כלישנ"ב משום דקם ליה ר"נ כותיה. הלכך מותר לתת מלח בקדרה לאחר שהעבירה מע"ג האור. ומהא שמעינן שאע"פ שכ"ר מבשל, דוקא דברים הקלים להתבשל כמים ושמן ותבלין וכיו"ב. אבל דברים הקשים להתבשל אין מתבשלין בו, דהא במלח אסיקנא לקולא"[10], עכ"ל הר"ן.
אמנם יש חילוק בין דבריהם לדברי הרמב"ן הנ"ל בחולין, בהבנת האיסור בתבלין. שהרשב"א והר"ן הבינו כי תבלין מתבשל בכ"ר ולכן נאסר (וחייב). וגם הרמב"ם ס"ל דתבלין מתבשל בכ"ר שעבר מע"ג האש[11]. אולם הרמב"ן כתב: "אין בישול ברור אלא באור מהלך תחתיו, ואפי' לתבלין. ולדברים הקשים בבישול אפי' לכתחילה מותר דלאו בישול הוא כלל", עכ"ל הרמב"ן.
וביאור הענין, שיש קלי הבישול המתבשלים בחום כלשהו, ואפילו בהדחה (כקוליס האספנין). ויש דברים קשים מאוד לבישול, כבשר שור ומלח, שאינם מתבשלים אלא ע"ג האור, ולדברי הרמב"ם ועוד ראשונים רק באש גדולה[12]. ורוב הדברים מתבשלים בכ"ר שע"ג האש ואפילו אינה אש גדולה. ויש דברים אמצעיים, המתבשלים גם בכ"ר שעבר מע"ג האש, כמים ושמן, שבישולם קל הוא בחום שהיס"ב. הרשב"א והר"ן למדו שתבלין הוא מדברים אלו, ולכן אסור ליתנו בכ"ר בשבת, ודברים שצריכים דוקא אש מותר ליתן לכ"ר בשבת. והרמב"ן לומד כי תבלין גם הוא צריך אש כדי להתבשל כראוי, ואעפ"כ גזרו בכ"ר שהועבר מן האש כיון שמתחיל בישולו (אך לא עד כדי מאב"ד, שזה נחשב כבישול גמור, וחייב). ורק דברים שאין כ"ר משפיע עליהם כלל, כבישרא דתורא ומלח, הצריכים אש גדולה, מותר ליתן בשבת לכ"ר.
אלא דיש להשיב על שיטת הרמב"ן ורבינו דוד, שבישול גמור הוא ע"ג ממש, בין לענין שבת ובין לענין בישול בשר בחלב, מסוגיא דריש כל הבשר (שחיטת חולין קד.), שם מבואר להדיא שבישול בשר בחלב בכלי ראשון שאינו ע"ג האש הוא איסור דאוריתא. כלומר גם כלי ראשון בכה"ג מבשל ממש.
דאיתא התם דאסור להעלות בשר וחלב על השלחן שמא יעלה באילפס רותח. ומקשינן והא כלי שני הוא – וכלי שני אינו מבשל, וא"כ אינו אלא איסור דרבנן והוי גזירה לגזירה. ומתרצת הגמ' שטעם הגזירה הוא שמא יעלה באילפס ראשון, ובאילפס זה יבוא לידי איסור דאוריתא של בישול בשר בחלב. ופרש"י "גזירה שמא יעלה בשר בהמה עם הגבינה בתוך אילפס רותח, דה"ל בישול".
וז"ל הריטב"א: "סו"ס כלי שני הוא, וכלי שני אינו מבשל. פי' אינו חשוב בישול לענין שבת להתחייב עליו, כדאיתא התם, וכן לענין בשר בחלב וכו' אלא אמר אביי גזירה שמא יעלה באילפס ראשון. פי' שזה יעלה אילפס של בשר כמו שהעבירו מעל האש, והלה אילפס של גבינה דה"ל כ"ר, ויטביל זה בזה, דאיכא איסורא מדאורייתא", עכ"ל. מבואר שהוא בישול ממש גם כשאינו ע"ג האש (וכן מבואר בראשונים רבים).
וזו סתירה גדולה לדברי הרמב"ן ורבינו דוד שכתבו: "במה שצריך תבשיל, כגון שיהיה חייב בו משום מבשל לענין שבת ולענין בשר בחלב – אינו תבשיל ברור אלא בשהאור מהלך תחתיו, כמו שאמרו בירושלמי". ורבינו דוד עצמו (ומהר"ם חלאוה) הזכיר גמ' זו, ולא ראה בזה סתירה לדבריו. ויל"ע היאך למד בגמ' את האיסור שלכן גזרו (ובאחרונים כתבו בזה כמה דרכים).
ואולי יש לבאר ע"פ ההבנה הנ"ל, שטעמם הוא מציאותי ולא שרירותי, ודבר הקל להתבשל, כקוליס האספנין או מים ושמן, חייב גם בכ"ר שעבר מע"ג האש. וכיון דמיירי בקדירה חלבית וקדירה בשרית, שכבר נתבשלו עיקר בישולן וראויות למאכל, גם כלי ראשון שעבר מע"ג האש מבשלם, וחייב בזה (ודומה הדבר למבשל בשר שור כמעט עד מאב"ד ע"ג האש, ואז מסיים בישולו להביאו למאב"ד בכ"ר שעבר מע"ג האש, דסו"ס בישל, וחייב לפי ההבנה הנ"ל).
א"כ למסקנה, שיטת הרמב"ן היא שבישול גמור הוא בכ"ר שע"ג האור ממש. וכלי ראשון אינו מבשל את רוב הדברים, אלא רק דברים הקלים להתבשל. ובשיטה זו הלכו גם תלמידיו, הרשב"א ורבינו דוד והריטב"א והר"ן.
♦
ב. השיטה הרווחת – כלי ראשון מבשל
הדעה הפשוטה בראשונים היא שכלי ראשון מבשל גם לאחר שעבר מע"ג האור. וזה ברור שאין כל המאכלים שוים, וחיוב תורה תלוי בבישול בפועל במציאות. יש דבר שיכול להתבשל בכלי ראשון שחומו 80°, ויש דבר שלא יתבשל אלא בכ"ר בחום של 90°. ולענין איסור ליתן בשבת לכ"ר שעבר מע"ג האש, מצינו כמה שיטות בראשונים.
א. כ"ר נאסר רק כשהוא רותח ממש: שיטת הראבי"ה[13] (הביאו הגהות מרדכי שבת דף מב., והובא בב"י (שי"ח ט') ודחאו) היא שכלי ראשון נחשב ככ"ר רק בעודו על האש, או סמוך להורדתו שעדיין הוא עומד בגבורת רתיחתו. ומשנח מעט מרתיחתו, שוב דין כלי שני לו. וכעי"ז כתב התוס' רי"ד (שבת מא.) בשיטת רב דס"ל עילאה גבר, ז"ל: "ואי קשיא רב דאמר עילאה גבר ושרי צונן לתוך חם, והא בעינן למימר לקמן האלפס והקדירה שהעבירן מע"ג הכירה מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, דהוי צונן לתוך חם? תשובה, אמר לך רב מרותחין שאני, דכיון דהוא כלי ראשון ומרותח כנתון ע"ג האש דמי, וכי קאמינא אנא בחם בעלמא בלא רותח, א"נ בכלי שני", עכ"ל הרי"ד.
אולם זו שיטת יחיד של ממש בראשונים ולא מצינו לה חברים. אלא דיש להעיר שאפשר שמשמע כדבריו בשיטת הרמב"ם (ראה בהמשך).
ב. כ"ר נאסר רק במה שמתחיל לבשלו: כפי שנתבאר, גם הרמב"ן ס"ל שחייב על בישול גם בכ"ר שעבר מע"ג האש, במידה שאכן התבשל. אלא שעל דרך כלל, כמעט גורף, אמרינן שאין כ"ר מבשל. אולם לענין איסור ליתן בשבת לתוך כ"ר, כתב שאסור ליתן כל דבר שהשהייה בכ"ר מתחילה בבישולו ומשפיעה עליו, דוגמת תבלין. ורק בשר שור וכיו"ב, שאין בישולו מתחיל כלל, מותר ליתן לכתחילה בשבת.
ג. כ"ר נאסר רק במה שמבשל: כפי שנתבאר, שיטת הרשב"א והר"ן היא שכ"ר יכול לבשל גם כשעבר מע"ג האור. אלא שמבשל רק דברים הקלים להתבשל, כשמן ומים ותבלין וכיו"ב, ורוב הדברים אינם מתבשלים בכ"ר. ולענין ליתן בתחילה בשבת, מצינו איסור בתבלין, אך כאמור ס"ל שתבלין מתבשל בכ"ר ולכן נאסר. אך דבר שלא מתבשל בכ"ר, אפילו אם מתחיל בישולו (וכאמור לא מביאו אפילו לכמאב"ד), מותר ליתן. ואיסור חכמים מצינו רק בדבר שיכול לבוא לידי בישול בכ"ר שנותן לתוכו, אלא שהוא מתכוין להוציאו מהכלי קודם שיבוא לידי כך, וכלשון הרשב"א הנ"ל: "והלכך כל היכא דאיכא למגזר באותו דבר ממש משום בישול, כמים או שמן שלא נתבשלו וכיו"ב אסור, גזירה שמא ישהה ויבא לידי בישול"[14].
ד. כ"ר נאסר כליל: שיטה מחודשת מצינו לריטב"א בחידושיו בשבת (מב.), הפוכה ממש משיטת הראבי"ה הנ"ל, וז"ל: "האלפס והקדירה שהעבירם מרותחים מע"ג האור לא יתן לתוכן תבלים, פי' מפני שכ"ר מבשל. ומשמע דמילתא פסיקתא היא דקתני לא יתן, אפי' כשאין היס"ב, גזירה משום שהיס"ב כיון שמרותחים העבירם מע"ג האור", עכ"ל הריטב"א.
ומסתבר שאין כונתו לאסור לאחר שנצטנן לגמרי, אלא כל עוד יש בו חמימות מסוימת. וכעי"ז כתבו גם התוס' ישנים (שבת מ: אות א') גבי הנחת פך השמן של ר' יצחק בר אבדימי בתוך האמבטי, ז"ל: "והכא באמבטי במקום שרצה להניח הפך היתה יס"ב. והא דלא א"ל (רבי לר' יצחק) תן במקום שאין היס"ב, דהיינו במקום שרחץ ודאי לא היה היד סולדת. ושמא שם לא היה יכול להפשיר. א"נ פעמים החמירו בכ"ר אף אם אין היס"ב, וכן החמירו חכמים אפי' בכלי שני לקמן גבי ספל הרי הוא כאמבטי (להו"א של רב יוסף)".
ה. כ"ר נאסר כל עוד היס"ב: כתבו התוס' (שבת מ ע"ב): "לפי שכ"ר מתוך שעומד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה, ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיס"ב אסור". כלומר, גם באופן שנותן בו דבר שכבר אינו יכול להתבשל בו, כיון שנצטנן מעט הכלי מרתיחתו, מ"מ קבעו חכמים איסור מוחלט עד שיעור חום שהיס"ב (ודבריהם יתבארו באורך בהמשך).
וכבר הובאה לעיל לשון רש"י גבי איסור נתינת תבלין: "שהעבירן מן האור בין השמשות מרותחין. לא יתן לתוכו תבלין משתחשך, דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל". כלומר, מיירי שכבר עבר זמן ביה"ש משהעביר את הקדירה מע"ג האור, ואכתי אמרינן שמבשל הוא. ואפשר להבין בדבריו שכל עוד היס"ב יש בו משום בישול, וכשיטת התוס', וכך אכן כתב באיסור והיתר הארוך (שער כ"ז סעיף ב') "... מידי דהוה אאילפס וקדירה שהעבירן מרותחין, שנידונין כבישול כל זמן שהיס"ב", וזו גם הלשון שנקט השו"ע (שי"ח ס"ט). וז"ל חידושים מהריטב"א בפסחים (מ:): "ולענין שבת כ"ר מרותח שהיס"ב מבשל אפי' שאינו ע"ג האור, אבל כלי שני אינו מבשל ואפי' הוא רותח כדתנן אבל נותן הוא לתוך הקערה" [ולעצם שיטת רש"י, יעוין בהמשך בפרק שלישי אם כונתו ליס"ב או רותח ממש].
והנה זה ברור שלענין חיוב, שאלת המפתח היא האם באמת הדבר התבשל או לא, ואין זה תלוי באופן שרירותי בשיעור חום שהיס"ב. ולכאו' צ"ל שכונתם היא גם כדברי התוס' הנ"ל, שאמרינן באופן גורף לענין איסור שכ"ר מבשל כל עוד היס"ב (אך לא לענין חיוב, כלומר בישול ממש).
למעשה, שתי שיטות מרכזיות מצאנו בראשונים. שיטת התוס' לאסור מדרבנן כל עוד היס"ב (באופן שאינו מבשל כמובן, שאז הוא דאוריתא). ושיטת הרמב"ן ותלמידיו שאין לאסור אלא דבר שיכול להתבשל באמת (כלומר, גם אם הוא מתכוין להוציאו לפני שיתבשל בפועל. ודעת הרמב"ן עצמו לאסור גם בדבר שלא יתבשל בפועל, אם עכ"פ מתחיל בישולו). והשו"ע פסק כשיטת התוס', לאסור כל עוד היס"ב (שי"ח סעיף ט').
♦
פרק ב' - בישול בכלי שני
כתב הטור (יו"ד ריש סימן ק"ה): "כל דין שנוהג באיסור שנתערב בהיתר ע"י בישול, כך דינו אם נכבש וכו' ואם הוא חם שהיד נכוית בו (פי' יס"ב. ראה במאמר בגליון פ"ז, "שיעור החום שהיד סולדת בו", פרק א' אות א') אז אוסר כמו מבושל". וכתב הב"י (ס"ב) לתמוה במאי קמיירי, אי בכ"ר – פשיטא, דזהו בישול ממש. ואי בכלי שני – "אפילו מעלה רתיחות בכלי שני כעין שהיה בכ"ר (ראה בהערה המציאות בזה) אינו מבשל, דכלל גדול הוא דכלי שני אינו מבשל בשום פנים. דאל"כ לא הו"ל לתלמודא לסתום ולומר כלי שני אינו מבשל", ולכן ביאר למסקנה שדעת הטור היא שחום שהיס"ב מבליע ומפליט, ואינו תלוי בבישול[15].
♦
א. בישול קלי הבישול בכלי שני
ונראה דדבר ברור הוא, שמאכל שבפועל מתבשל גם בכלי שני, אסור לבשלו בכלי שני, ואף חיוב איכא בזה, וזהו דין קלי הבישול[16].
דז"ל היראים (סימן רע"ד): "ואין בישול תלוי לא בכלי ראשון ולא בכלי שני, אך לפי שהוא דבר המתבשל. פעמים שהוא דבר רך ומתבשל אף בכלי שני, ויש דבר קשה שאפילו בכלי ראשון אינו מתבשל, ויש דבר המתבשל בכלי ראשון ולא בכלי שני. כדאמר בפרק כירה: סבר רב יוסף למימר מלח כתבלין, דכלי ראשון בשלה דכלי שני לא בשלה. א"ל אביי תני ר' חייא וכו'. למדנו שלא כל הדברים שווים, מלח לפי איכא דאמרי, ובשרא דתורא, אפילו בכלי ראשון לאו בישול. ולפי לשון ראשון אפילו בכלי שני בשלה. ותבלין בכלי ראשון בשלה ולא בכלי שני. למדנו לפי רכיכותן הוי בישולן. הלכך יזהר אדם שלא להכניס בשבת שום דבר בכלי שני, ואף בכלי שלישי שהיס"ב, שאין אנו בקיאים בדברים רכים וקשים מי הוא מתבשל בכלי שני ומי הוא שאינו מתבשל", עכ"ל היראים.
והביאוהו הסמ"ג (ל"ת ס"ה) והמרדכי (סימן ש"ב. ומה שהביא לבסוף את הראבי"ה שחולק, הראבי"ה חולק על מש"כ לאסור לתת פת בכלי שני, אך לא על העקרון בדבריו), והגהות מיימוניות (פ"ט אות א').
ובאמת בעצם האבחנה של היראים, שכלי שני בר בישול הוא, אין הוא שיטת יחיד. דז"ל הרשב"א (מ:), כשהוא דוחה את גירסת רש"י ששמן הפשרו זהו בישולו ואעפ"כ מותר בכלי שני: "אבל רש"י ורבותינו בעלי התוס' ז"ל גורסים ש"מ הפשרו זהו בישולו, ולפי גירסתם אינו קשה עליו מה שהקשתי. אבל מ"מ אין גרסתם עולה יפה, דאם איתא (כלומר שהפשרו זהו בישולו ונמצא מבשל בשבת) – מה לי (כלי) ראשון מה לי (כלי) שני – כל מקום שהוא מתבשל אסור! דלא אמרו כלי ראשון וכלי שני אלא מפני שזה מבשל וזה אינו מבשל. ותניא כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקוליס האספנין שהדחתן זהו גמר מלאכתן. אלמא כל שהוא מתבשל, בין בכ"ר בין בכ"ש, ואפי' בהדחה בעלמא, חייב", עכ"ל הרשב"א.
כלומר, הכלל הוא שכלי שני אינו מבשל, כיון שכך הוא באמת ברוב רובם של הדברים (וכפי שנתבאר לעיל, אף כלי ראשון אינו מבשל אלא את קלי הבישול לשיטתו, כמים ושמן ותבלין). אך דבר שבישולו קל מאוד, ומבשלו בשבת בכלי שני – חייב.
וכ"כ גם גבי אמבטי שמחממין הרבה (שבת מב.)יז, שמכיון שחומה רב מאוד, גם אמבטי כלי שני דינה ככלי ראשון ואסור לתת לתוכה מים צוננים בשבת משום בישול.[17]
ובשיטתו הלך גם הטור (שי"ח סעיף י"א)[18], לאסור נתינת מים צוננים לכלי שני של מים שחוממו לצורך רחיצה (אלא שהוא כתב כן על ספל, וזה צ"ע כדהאריכו בזה הנו"כ והאחרונים).
♦
ב. שיטת הרמב"ם בכלי שני
ובזה נראה גם ליישב את הסתירה ברמב"ם בין הל' מעשר להל' שבת. דבהלכות מעשר, בענין חיוב שמן למעשרות דהוא משנגמרה מלאכתו, ובישולו הוי כגמר מלאכה, פסק (פ"ג הט"ו): "השמן [נגמרה מלאכתו] משירד לעוקה. אע"פ שירד נוטל מן העקל וכו' נותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אע"פ שהוא חם, מפני שאינו מתבשל בכלי שני. ואם היה חם ביותר כדי שיכוה את היד, לא יתן לתוכו מפני שהוא מתבשל". ואילו בהלכות שבת פסק (פכ"ב ה"ו): "וכן קדירה רותחת, אע"פ שהורידה מעל האש לא יתן לתוכה תבלין, אבל נותן לתוכה מלח, שהמלח אינו מתבשל אלא ע"ג אש גדולה. ואם היה צק התבשיל מקדרה לקערה, אע"פ שהוא רותח בקערה – מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין, שכלי שני אינו מבשל". ועמדו בזה הנו"כ וחילקו בין מעשר לשבת (והחיי אדם הוציא מזה דין חדש, לחלק בין יס"ב ליד נכוית בו. וכבר נתבאר כי הראשונים קראו ליס"ב נכוית).
ולענ"ד יש ליישב, ששמן בישולו הוא בהגיעו לחום שהיס"ב, כפי המבואר בגמ' (שבת מ ע"ב). כלומר בישולו קל, וכפי שכתבו הראשונים שהוא מהדברים הקלים להתבשל. ובפרט שנתינת שמן לקערת אוכל היא בשיעור מועט מאוד, ואם הקערה חמה בשיעור שהיס"ב, בהכרח שגם השמן יגיע לחום זה, ונמצא מבשלו גם בכלי שני[19] (ומש"כ בהלכה ה': "אמבטי שלמרחץ שהיא מלאה מים חמים, אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה. וכן לא יתן לתוכה פך שלשמן מפני שהוא כמבשלו", שנראה שאוסר ליתן דוקא באמבטי כלי ראשון. זה אינו ענין לנידונינו כלל, דשם לא מיירי להרמב"ם בשיעור יס"ב, וכפי שהדגיש שהאיסור הוא 'כמבשל' ולא מבשל ממש. ואכ"מ).
♦
ג. דברי הראשונים בבישול מים בכלי שני
אמנם, גבי בישול מים בכלי שני, שנתבאר ששיטת הרשב"א והטור שאם הגיעו לחום שהיס"ב חייב, מצינו לכאו' סתירה לזה בדברי הרמב"ן והר"ן. שעל פניו נראה שהם סוברים שגם אם הגיעו המים לחום שהיס"ב, אכתי אמרינן שכלי שני אינו מבשל.
מקור הדברים הוא הרמב"ן, ז"ל (שבת מב.): "אבל נותן הוא לתוך הכוס כדי להפשירן. למאי דס"ד מעיקרא דספל כאמבטי, דאע"פ שהוא כלי שני מבשל הוא במים, דוקא כדי להפשירן הוא דמותר, אפילו בכוס. ולמאי דקאמרינן השתא דספל מותר, דכל כלי שני אינו מבשל, כדי להפשירן דקתני משום דכל כלי שני אינו אלא כהפשר. א"נ משום מיחם קתני הכי. ומשמע בגמ' דבמסקנא ספל אינו כאמבטי, ובין צונן לתוך חמין ובין חמין לתוך צונן מוצר, וכן בכל כלי שני", עכ"ל.
וז"ל הר"ן בהלכות, גבי נתינת צונן לתוך חמין (מב. ד"ה ובכלי שני. וכ"כ הנמו"י): "ובכלי שני בכולהו גווני שרי (כלומר אפילו צונן לתוך חמין, וגם באמבטי כלי שני לשיטתו), ואפילו טפי מהפשר. דכיון שכלי שני אינו מבשל – למאי ניחוש ליה? דאע"ג דתנן אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן, לא תידוק מינה דטפי מהפשר אפילו בכלי שני אסור, דליתא, אלא משום דכלי שני אינו מבשל – חמין שלו הפשר קרי ליה. א"נ משום מיחם נקט הכי, אבל בכלי שני בכל ענין שרי", עכ"ל.
וז"ל רבינו ירוחם (ני"ב ח"ג דף ע'): "הכי מסקינן הכא דספל אינו כאמבטי אלא דינו ככוס. אע"ג דכוס בעי לשתייה ולא ניחא ליה שיחמו הרבה, וספל הוא לרחיצה ומקפידין בחימומו, אפ"ה כיון דכלי שני הוא בכל ענין שרי, דלעולם לא מבשל, וחימום דכלי שני הפשר קרי ליה תנא דמתניתין ואמר לתוך הכוס כדי להפשירן", עכ"ל.
וז"ל הריטב"א גבי לשון הפשר שנקטה המשנה בכוס (מא.): "המיחם שפינהו וכו'. והא דקתני אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירם, משום מיחם נקט ליה, דאילו בכוס אפי' לחממם מותר. א"נ בכוס שנתחממו בו המים באור, דהו"ל כ"ר דומיא דמיחם. והא קמ"ל דאע"ג דאמרינן לעיל שאין נותנים באמבטי מים או שמן להפשיר כיון שאפשר להתחמם שם, דשאני הכא דלשתייה בעי להו ולא ניחא ליה בחמימותן טובא ולא משהי התם כדי לבשלם דלאו אורחא בהכי, ולהכי נקט כוס לאשמעינן דמיירי דבעי להו לשתייה", עכ"ל.
ובהמשך כתב (מב.): "וב"ש הוה אסרי אפילו בכוס (צונן לתוך חמין), ואע"ג דכוס כלי שני הוא ואינו מבשל – גזרי כוס אטו אמבטי. א"נ דהכא כשנתחממו המים בכוס, דהו"ל כ"ר. וב"ה דשרו, דכל שבכוס לשתיה בעי להו, ולעולם אינו נותן שם אלא כדי להפשיר", עכ"ל.
ולשונו גבי נתינת מים בכלי שני היא כלשון הרמב"ן והר"ן הנ"ל, שמשמעותם אפי' היכא שהמים הצוננים מגיעים לחום שהיס"ב. אולם מיד אח"כ, לגבי כ"ר, הוא מחלק באופן מציאותי בין המקרים, וזה ברור שכ"ר מבשל הוא ואם נותן לתוכו מים צוננים מועטים שמתבשלים שם הרי הוא חייב. ואעפ"כ לשונו החלטית, שכיון שלשתיה קבעי להו מותר 'ולעולם מפשיר הוא'. הרי לפנינו באופן מוחש צורת ההתבטאות של הראשונים, שעל פניו משמע מלשונו שכ"ר אינו מבשל באופן שהוא לשתיה, ואפשרי להוציא מכך שאפילו בנותן מים מועטים ממש לשתיה, באופן שהם מתחממים ליס"ב ג"כ לא חילק הכתוב ואין זה בכלל בישול. אך זה לא יעלה על הדעת, שהרי המדד היחיד לבישול מים הוא חומם, אלא כוונתו ברורה שאין דרך שיבוא לידי בישול בזה, כיון שתמיד ייתן מים מרובים באופן שלא יהיה חם מידי לשתיה מיידית, ולכן מותר. אך אה"נ, הנותן מים מועטים שמתבשלים שם, חייב.
וכך יש להבין מדברי הריטב"א גבי הדחת מאכל בחמין בשבת (לט.), ז"ל: "וא"ת היכי דאמי, אי בכלי שני – אפי' לשרות יהא מותר, דכלי שני אינו מבשל. ואי בכ"ר – אפי' הדחה תיתסר, דכ"ר מבשל הוא קצת אפי' בהדחה. י"ל דלעולם בכ"ר, וע"י עירוי, וסבירא לן דערוי מכ"ר אינו אלא כלי שני, כפי שיטת רש"י[20] ז"ל. ולפיכך פרש"י ז"ל דדוקא נקט מדיחים. אבל ר"ת ז"ל סובר דערוי מכ"ר הרי הוא ככ"ר שהוא מבשל, לפי' פי' ז"ל דהכא בכלי שני מיירי, ולאו דוקא מדיחים דה"ה דשורין, אלא דנקטיה משום דבעי למימר גבי מליח ישן וקוליס האספנין הדחתם היא גמר מלאכתם. ופירוש רש"י ז"ל הוא הנכון", עכ"ל.
ויש לדקדק בדבריו, דהרי הדחת קלי הבישול אסורה, וחייב עליה גם בהדחה המדוברת, והדחה זו דין של כלי שני יש לה, וכדכתב דערוי מכ"ר אינו אלא ככלי שני. וא"כ משמע שיתחייב גם באופן בו הוא שורה בכלי שני, כיון דסו"ס בישל. הרי דאע"פ שבד"כ כלי שני אינו מבשל, באופן שבישל – חייב חטאת.
וגם הר"ן הביא גם את פירוש ר"ת בשתיקה. אמנם למעשה ס"ל דעירוי לאו ככ"ר, אך מ"מ נראה שלא הפריע לו לחייב גם בהדחה מכלי שני. ובפסחים (מ:) הביא רק את פירוש ר"ת שחייב על הדחה בכלי שני בקלי הבישול.
וגם רבינו ירוחם (דף סט ע"ג) הביא מחלוקת זו, ומבואר בדבריו שהדחת קלי הבישול אסורה גם בכלי שני, וחייב בזה.
וא"כ כך יש להבין גם את דבריהם גבי נתינת מים מועטים לתוך מים חמים מאוד בכלי שני. אע"פ שפשטות לשונם מורה שמדובר כשהמים הצוננים מתחממים כדי בישול ממש, ואעפ"כ כיון שבכלי שני הם אינני קורא לחימום זה בישול אלא הפשר, ואע"פ שהיס"ב. לענ"ד זה דבר שאין האוזן סובלתו כלל, וא"א להתעלם מהמציאות, וכפי הפשטות בקלי הבישול. ואכן גם בדברי הר"ן עצמו, למשל, מצינו שגדר כ"ר אינו גדר שרירותי אלא גדר מציאותי, שמחלק בו בין כ"ר אחד למשנהו לענין בישול, ומוליאר שחומו מועט, גם בהיותו כלי ראשון – דין כלי שני לו[21]. כלומר יש כ"ר קל שאינו מבשל (מוליאר), כ"ר רגיל שמבשל מים מועטים ולא מים רבים (כמיחם, ואנטיכי להר"ן), וכ"ר חמור שמבשל גם מים מרובים, ולכן אסור ליתן לו צונן כל עיקר (אמבטי. ולדעת הרשב"א אנטיכי).
ולכן לענ"ד יש לבאר את דבריהם ע"פ דברי הרשב"א (מב.) גבי נתינת מים צוננים למים חמים, שלתוך כ"ר אסור, וכן לאמבטי כלי שני אסור לשיטתו מפני שמתבשלים לכדי יס"ב, אך לתת לתוך ספל כלי שני מותר, ואפילו אם אח"כ למגע היד נראה כי נתחמם לשיעור יס"ב. ז"ל: "אבל במסקנה לא, מדתני ר' חייא ספל אינו כאמבטי, דמים שבספל אינן חמין כ"כ ואינו אלא ככוס. והואיל וכלי שני הוא לעולם מותר, שאינו בא אלא לידי הפשר, ואפילו היו מים שהיס"ב לאחר שנתערבו צונן לתוכן, אינו מחמת הצונן שיש בו להיות יד סולדת, אלא מחמת הראשונים שלא נצטננו", עכ"ל.
וביאור דבריו, שגם לאחר נתינת המים הצוננים לתוך הספל החם, לוקח זמן מסוים עד שהמים הצוננים מתחממים מכח המים החמים, ובהתאם לכך לוקח זמן למים הראשונים של הספל להתקרר ע"י חימום המים השניים (כלומר תערובת המים איננה הומוגנית מיד, אלא לאחר זמן או לאחר ערבוב). ואע"פ שלמגע היד המים רותחים והיס"ב, אין זה אלא מפני שהוא נוגע במים הראשונים (וניתן לבאר זאת ע"פ תכונת המים, שמים חמים קלים מן הקרים. ולכן מובן כי המים הראשונים החמים יתקבצו בחלק העליון של הכלי, וכמה שיותר למעלה – יותר חם. אך מבחינת המציאות לעינינו דבריו קשים להבנה, שאמנם בכלים גדולים מאוד, דוגמת דוד שמש, הדבר ניכר, ואפשר שהמים בראש הדוד רותחים בעוד שהמים בתחתיתו צוננים. אך בכוס, לפי בדיקות שערכתי, ההפרש הוא כשתי מעלות לכל היותר, באופן מיידי. ואולי הוא דיבר דוקא בספל, שהוא כלי גדול המשמש לרחיצת פניו ידיו ורגליו). ולאחר זמן, כשהתערובת תיעשה הומוגנית, שוב לא תהיה היד סולדת בתערובת, ולעולם המים הצוננים לא הגיעו לחום שהיס"ב, כלומר לבישול (משא"כ באמבטי, שגם בהיותה כלי שני, כיון שהמים חמים הרבה, המים הצוננים עצמם מתחממים לחום שיהס"ב)[22].
ולכן צריך לדחוק בדבריהם שמותר ליתן מים צוננים בכלי שני אפילו אם הוא מתחמם ליותר מהפשר, שכונתם לכלל תערובת המים לאחר נתינת הצונן לתוכם. כלומר, במיחם וכד' אסור לתת מים מועטין, אך מותר מים מרובים כדי להפשירן, הכונה מים בכמות כזו שלאחר הנתינה תערובת המים תהיה פושרת. אך אם נותן כמות פחותה מזה באופן שלאחר הנתינה עדיין מגע התערובת חם שהיס"ב הרי זה אסור, ואין אנו נכנסים לחילוק. משא"כ בכלי שני, שמותר לתת מים צוננים אפילו אם לאחר מכן מגע התערובת הוא יותר מהפשר והיס"ב, כיון שכלי שני אינו מבשל ואמרינן שהמים הצוננים שניתנו לא יגיעו לידי בישול.
אך אה"נ, אדם הנותן מעט מזעיר מים צוננים לתוך כלי שני רותח, באופן שהמים הניתנים עצמם מגיעים לחום שהיס"ב, יתחייב גם לשיטתם, וכפי שנתבאר בדברי הריטב"א הנ"ל גבי מים לשתיה בכ"ר[23].
♦
פרק ג' - מהות החילוק בין כלי ראשון לכלי שני
א. חילוק בשמירת החום – חילוק התוספות
בביאור החילוק שבין כלי ראשון לכלי שני, דנו הראשונים בשבת דף מ ע"ב, שם מבואר שרבי אסר לר' יצחק בר אבדימי ליתן פך של שמן לתוך אמבטי כלי ראשון, ואמר לו: "טול בכלי שני (מן המים החמים) ותן (הפך לתוכו שיתחמם)", ופרש"י: "בכלי שני. שיצטננו מעט, דכלי שני אינו מבשל, ואח"כ תן הפך לתוך אותו כלי שני". והתוס' עמדו על כך שאין זה גדר כ"כ ברור, ז"ל: "תימה מ"ש כלי שני מכ"ר, דאי יד סולדת אפי' כלי שני נמי, ואי אין יד סולדת אפי' כ"ר נמי אינו מבשל? וי"ל לפי שכ"ר מתוך שעומד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה, ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיס"ב אסור. אבל כלי שני אע"ג דיס"ב מותר, שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר", עכ"ל התוס'.
ויסוד גדול מבואר בדבריהם, שעיקר הבדל בין כ"ר לכלי שני אינו חומו בשעת הנתינה בלבד, אלא בעיקר כמה זמן נשאר חם. וכפי שכתב זאת יפה המהר"ם קאזיס בחידושיו (מא:), ז"ל: "ונ"ל פי' הדבר כן, שכל דבר המתבשל אינו מתבשל ברגע, אלא צריך זמן מה כדי שיגיע להיות מבושל. ואפי' אם יתחמם מיד עד שתהא יס"ב, לא יתבשל עד שישהא שם איזה זמן. ובודאי שכלי שני אפשר שיחמם הדברים הניתנים בו עד שיהא יס"ב, אבל כיון שאין הדברים מתבשלים לאלתר – ברור לנו שא"א שיגיעו הדברים לידי בישול בכלי שני. שעד שלא יתבשלו – יתקררו המים שבתוכו. אבל בכ"ר שמחזיק חומו זמן רב, יש בזמן ההוא כשעור שיוכלו להתבשל הדברים הניתנים בו. ומיהו גם לפעמים אפשר שגם בכ"ר לא יוכלו להגיע לידי בישול, כגון שכבר תשש חומו, ואע"פ שעדיין היס"ב הוא קרוב להצטנן. מיהו כיון שדבר זה א"א לתת בו שעור, אסרו חכמים להניח בכ"ר הדברים המתבשלים (בכ"ר) כ"ז שהיס"ב", עכ"ל.
ומשמעות לשונם של התוס' שאין הדבר מוחלט שכ"ר מבשל כל עוד היס"ב. אלא שהוא גדר חכמים שנתנו בו לאסור נתינה בצורה ברורה ומוגדרת, וכדברי מהר"ם קאזיס. ובאשר לחיוב מלאכה, הדבר תלוי כמובן במציאות – האם הדבר שניתן בו התבשל או לא (ואפילו רק כמאב"ד), וכדלעיל.
והנסיון מראה כי בכלים של היום הדברים קשים מאוד להבנה, שכלי ראשון (ברזל) מחזיק חומו כ-4 דקות יותר מכלי שני. אולם בכלי חרס הדבר ניכר היטב, שכ"ר מחזיק חומו יותר מ-20 דקות (בחום של יותר מיס"ב, 58°. ראה במאמר בירחון הקודם), בעוד כלי שני מחרס מחזיק חומו כ-4 דקות בלבד (וכלי זכוכית דומים בתכונה זו לחרס). ויעוין בנספח למאמר זה תיאור ניסוי שנעשה בהתקררות מים בכלים מכלים שונים, עם ניתוח התוצאות, לפי החילוק הנ"ל של התוס', ולפי החילוק שיבואר בהמשך לשאר הראשונים.
♦
ב. חילוק בחום עצמו
אך באמת שאין הדבר כה פשוט. שלשון רש"י משמעותה שעיקר החילוק בין כ"ר לכלי שני הוא החום דוקא. וכן נקטו עוד ראשונים בפשטות. דוגמת הרשב"א בתשובה (המיוחסות קנ"ט), ז"ל: "כמו ששנינו פרק כירה, האלפס והקדירה שהעבירן מרותחים לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה. כלומר אם סלק קדירה רותחת מע"ג האש בשבת יזהר מליתן לתוך אותה קדירה לפי שהוא מבשל תבלין לתוך הקדירה כאילו היתה ע"ג האש, אבל אם נותן מן הקדירה לתוך הקערה מותר הוא לתת תבלין לתוך אותה קערה מפני שכבר נחלש ונדעך כח החום ואין לו כח לבשל וכו'", עכ"ל.
שזה דבר ברור שחום של בישול הוא הרבה יותר גבוה משיעור יס"ב. והדבר מפורש בראשונים. ראשית, שיטת הרמב"ן ורבינו דוד לעיל, שאין בישול ברור אלא באור מהלך תחתיו, כלומר שבישול גמור הוא רק בכ"ר שע"ג האש, ואפילו תבלין אינו מתבשל בכ"ר שהורד מע"ג האש, אלא שנאסר מדרבנן משום שמתחיל בישולו. וגם הרשב"א והר"ן סוברים כעין זה (אלא שבענין תבלין ס"ל שמתבשל ממש גם בכ"ר שהורד מע"ג האש).
וכמו"כ מצינו בסוגית בליעה ופליטה בכלים שחילקו הראשונים בזה, דז"ל המאירי (שחיטת חולין צז., יעו"ש באורך): "יש מי שאומר שאינו נקרא חום לענין זה אלא בעוד שהוא בכלי ראשון, הא בכלי שני או שעירה עליו מכ"ר אינו מפליט ולא מבליע וכו' ונשוב לדברינו, והוא שאף מה שאינו מבשל מפליט ומבליע, שאין כח ההפלטה צריך לחום הראוי לבישול כלל וכו' ומגדולי המפרשים מצריכין בזה חום שהיס"ב וכו'", עכ"ל המאירי. הרי שנוקט כדבר פשוט שחום של בישול הוא הרבה יותר מיס"ב.
וז"ל הר"ן (ע"ז עד): "... ולפיכך אפשר לומר שכל חום שאין בו כח לבשל אינו מבליע את הכלים הקשים וכו'".
וכמובן שאין הכרח שחום של בישול הוא במעלה רתיחות דוקא, שבכלי חרס וכד' הוא ממש קרוב למאה מעלות. אך עכ"פ ודאי שהוא הרבה יותר מיס"ב.
ובעצם המייצג הקיצוני של שיטה זו הוא הראבי"ה (הובאה שיטתו לעיל), שס"ל שדין כ"ר הוא רק סמוך להורדתו מע"ג האש, כשעדיין עומד בגבורת רתיחתו, ואפילו לתבלין. ואליבא דאמת כל הנ"ל מודים לו בעיקר הדבר, שרתיחה של בישול היא ע"ג האש ממש, אלא דהרמב"ן ס"ל שיש עכ"פ איסור דרבנן בכ"ר לדבר המתחיל להתבשל גם כשאינו ע"ג האש (ולאידך אין איסור דאוריתא בירד מע"ג האש, אפילו עומד ברתיחתו). והרשב"א והר"ן ס"ל שתבלין הוא קל להתבשל אפילו בכ"ר שאינו עומד בגבורת רתיחתו (אם כי לא נקטו עד שיעור יס"ב).
♦
ג. שיטת הרמב"ם ושיטת רש"י
ובאמת נראה כי זו גם שיטת הרמב"ם, שס"ל שתבלין מתבשל בכ"ר (כדכתב בפיהמ"ש), ולכן אסור ליתנו בקדירה. אך בכלי שני מותר ליתנו, וכפי שפסק (פכ"ב ה"ו): "ואם היה צק התבשיל מקדרה לקערה, אע"פ שהוא רותח בקערה – מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין, שכלי שני אינו מבשל".
והשאלה המתבקשת היא כמובן שאלת התוס', מהו החילוק בין כ"ר לכלי שני רותח? אך בעוד התוס' עונים כי החילוק הוא בזמן בו מחזיק חומו, שאע"פ שכלי שני רותח הוא, מ"מ אין הוא נשאר רותח די זמן כדי לבשל, הרמב"ם מחלק חילוק אחר, וכלשונו בפיהמ"ש (בתרגום הרב שילת. ואין שינוי מהותי מתרגום הרב קפאח): "ואסור ליתן תבלין בכלי הבישול כשהן מרותחין מפני שזה בישול, אבל עם ערהו לתוך הקערה, אע"פ שהוא רותח – נותן לתוכו, מפני שהתבשיל שם חומו מועט ואינו מבשל מה שנותנין לתוכו", עכ"ל. וזאת היאך? הרי התיר גם בכלי שני רותח?
והתשובה, שבאמת אע"פ שכלי שני רותח הוא, לעולם אין רתיחתו מספיקה כדי לבשל (דברים שאינם קלי הבישול כקוליס האיספנין וכד'). וא"א להבין זאת אלא ע"פ הנ"ל, שחום של בישול איננו חום שהיס"ב אלא רתיחה של ממש, שכלי שני לא יכול להגיע לחום כזה. מהשערה, כ-90°.
אלא שלא ברור כל הצורך בלשון הרמב"ם האם ס"ל ממש כשיטת הראבי"ה (וכך למד בדבריו הרב קפאח בביאורו למשנה תורה), וכונתו באומרו: "וכן קדירה רותחת, אע"פ שהורידה מעל האש לא יתן לתוכה תבלין", היא רק בעודה רותחת ממש סמוך להורדתה מע"ג האש. או שמא ס"ל לאסור גם אח"כ, אולי עד שיעור שהיס"ב. אך עכ"פ זה ודאי שהוא איסור חכמים ואינו בישול ממש. ושמא ס"ל גדר אמצעי, שכ"ר חשיב ככלי ראשון לאו דוקא בגבורת רתיחתו ממש, אלא מעט יותר, כשהוא עדיין חם יותר מכלי שני.
וכיון שכן, אין מניעה לומר שזו גם כונת רש"י, שכאמור גם הוא כתב שהחילוק בין כ"ר לכלי שני הוא בחום עצמו: "שיצטננו מעט, דכלי שני אינו מבשל". ולפי"ז, מש"כ באיסור נתינת תבלין לתוך קדירה ואילפס שהעבירן מן האור בין השמשות מרותחין: "לא יתן לתוכו תבלין משתחשך, דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל", אין כונתו לשיעור יס"ב, שאין זה עולה בקנה אחד עם חילוקו הנ"ל, שגם כלי שני חם הוא בשיעור יס"ב והרבה יותר מזה. אמנם אין לפרש כונתו שמעלה רתיחות (בעבוע), או עכ"פ עומד בגבורת רתיחתו, וכשיטת הראבי"ה, שכן מיירי במורידו ביה"ש ונותן תבלין משחשיכה, שהוא לכה"פ כרבע שעה אח"כ. אך עכ"פ מדובר על חום רב מאוד, שכלי שני אינו מגיע לכך (יעוין בנספח, שאחר כרבע שעה חום המים בקדירת חרס כ"ר היה כ-65°, וזה לא מתאים להנ"ל. אך מים מתקררים יותר מהר מתבשיל, ובנוסף כ"ר הוא בד"כ עם מכסה, ובפרט כשהמטרה היא לשמור על חומו עד לארוחה, ואז חומו נשמר היטב, באופן שגם לאחר רבע שעה הוא חם הרבה יותר מכלי שני).
ומצינו גם בתשובות רש"י (מהדורת אלפנביין, סימן קל"ז) שמסמן את הדפנות כחילוק שבין הכלים, וזה לכאו' מזכיר את שיטת התוס' שחילקו בשמירת החום. וז"ל תלמידו רבינו שמעיה בשאלתו לו: "ועל המליגה עצמה שאלתיו היאך אנו שופכין הקילוח של רותחים על העוף בכלי שני, נהי דכלי שני אינו מבשל שהרי דופניו קרים הם וכו'", עכ"ל.
אך אכתי נראה שטעם רש"י הוא כטעם הרמב"ם, וכפי שכתב מפורש שהחילוק בין הכלים הוא שכלי ראשון חם יותר מכלי שני, שסו"ס גם לרמב"ם, שהחילוק הוא בחום – הגורם לחילוק זה הוא הדפנות של הכלי השני, שהדפנות הקרות הן המצננות באופן מיידי את התבשיל שניתן בכלי מרתיחתו, באופן בו לעולם כלי שני צונן יותר מעיקור חומו של כלי ראשון.
♦
ד. ביאור שיטת התוספות
ואם נתבונן, נראה כי גם התוס' מודים כי אין חום של יס"ב מבשל ממש, ולכן כתבו שהוא שיעור שנתנו בו חכמים לאסור כל עוד היס"ב, אך אין בזה איסור תורה. ובישול ממש הוא ברותח דוקא. והדבר מוכרח מעצם שיטתם, שכן התוס' ס"ל שעירוי מכ"ר מבשל כדי קליפה (מב:), ובישול כדי קליפה הוא בעצם בישול מיידי, שבחום לבד סגי ליה בלא זמן. ואם נתפוס את חילוק התוס' בין כ"ר לכלי שני כפשוטו, שהוא בזמן שמחזיק את חומו, הרי עכ"פ יש לאסור ליתן לכלי שני רותח משום שיבשל כדי קליפה קודם שיתקרר. והיא קושיה גדולה.
הגע עצמך – עירוי מכ"ר בחום של 70° יבשל (בעירוי שנמשך 20 שניות למשל), והנחה בכלי שני בחום של 75° לא תבשל כיון שעוד דקה יתמעט חומו לפחות מ-70°, ועוד 10 דקות ליס"ב, ואפילו כדי קליפה (ובפרט לשיטת הסוברים שעירוי המקלח מבשל לגמרי ועירוי הנוטף כ"ק)?
והדבר בולט במיוחד בשיטת הראבי"ה, שכאמור סובר שכ"ר אינו מבשל אלא בעודו רותח ממש, סמוך להורדתו מע"ג האש. וס"ל גם כהתוס' שעירוי מבשל כ"ק (סי' תפ"ג). וזה בודאי בעירוי מכ"ר לשיטתו, היינו רותח בשיא תוקפו. ולכן לדרכו מובן כי כלי שני לא יבשל אפילו כ"ק, כי אין חומו מספיק כדי לבשל, שנצטנן מעט בעוברו לכלי שני מכח הדפנות באופן מיידי, ואינו עומד לעולם בגבורת הרתיחה של כ"ר.
וכדרך זו יש לומר בשיטת התוס', שבישול גמור הוא ברתיחה, ואינו ענין ליס"ב דוקא. אלא שבמשך זמן מסוים, יכול כ"ר לבשל גם כשנח מרתיחתו. אך אה"נ, זהו דוקא במשך זמן מסוים שאינו בכלי שני, וכל שכן שאינו בעירוי מכלי ראשון. וכמו שבכלי שני אמרינן שאינו מבשל ואפילו כ"ק, כך גם עירוי בחום כזה לא יבשל כלל. ורק עירוי מכ"ר רותח ממש שייך לומר שיבשל כ"ק באופן מיידי. אלא דיש לומר דשפיר גזרו חכמים על כל עירוי מכ"ר, גם אם אין בכוח עירוי זה לבשל באמת אפילו כ"ק. אך במקום בו צריך לעירוי לחומרא, וכגון להכשיר כלים ע"י עירוי (לר"ת בכל הכלים, ולהתוס' בכלים שבלעו ע"י עירוי), הדעת נותנת שלא עלה על לב אדם מעולם להכשיר בהגעלה מכ"ר שהיס"ב ואינו רותח ממש.
למעשה, עיקר החילוק בין כ"ר לכלי שני הוא חום הכלי. ולכן מובן כי עיקר דין כ"ר הוא בחום מרובה, נניח באיזור ה-90° ומעלה. אך מכיון ששייך שכ"ר יבשל גם בחום מועט מזה במשך זמן מסוים, דעת התוס' היא שאסרו חז"ל כ"ר כל עוד היס"ב. ואיסור תורה הוא רק בישול מוחלט וטוב שמגיע עכ"פ למאב"ד.
♦
נספח - ניסוי התקררות מים בכלים
כפי שנתבאר לעיל, החילוק המהותי לדברי התוס' בין כלי ראשון לכלי שני, הוא הזמן שבו הם מחזיקים חומם. ובלשונם: "לפי שכ"ר מתוך שעומד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה, ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיס"ב אסור. אבל כלי שני אע"ג דיס"ב מותר, שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר".
ואמרתי אל ליבי לנסות ולבחון את הדברים בכלים העומדים לרשותנו כיום, ע"י מדידת מעלות החום במשך זמן מסוים ע"י מדחום מדויק (למזון).
לצורך הניסוי מדדתי התקררות ליטר מים בכלי ראשון רותח שירד מע"ג האור (לאחר ששהה שם זמן ממושך, והדפנות התחממו מאוד). השתמשתי בסיר ברזל קטן (במהלך הניסוי ראיתי כי אין הפרש משמעותי בין סיר מברזל מודרני עבה יחסית, לבין סיר נירוסטה), בכלי פיירקס (רחב יחסית לסיר הנ"ל), ובסיר חרס. נוכחתי לראות כי חרס חם בפנ"ע מתקרר הרבה יותר לאט מאשר כלי חרס אשר בתוכו מים רותחים, ואפילו לאחר כ-20 דקות, אז הקדירה והמים כבר לא עמדו בחומם כ"כ, מכסה החרס היה כ"כ חם באופן שא"א היה לגעת בו. הדבר מובן משני פנים: האחד, המים לא נותנים לחרס הבא עמם במגע להתחמם הרבה יותר מ-100° (עכ"פ בצידו הפנימי של הסיר). והשני, מים מתקררים מהר יחסית ע"י תהליך האידוי, ולכן גם אם החרס עצמו הוא חם, המים מתקררים ע"י האידוי ובהתאם לכך מקררים גם את החרס.
כמו"כ מדדתי בכלים הנ"ל התקררות ליטר מים בכלי שני. המים רתחו בכלי אחר לרתיחה מירבית (100°), ואז ניתנו מיידית לתוך הכלים הנ"ל.
בדר"כ, תכולת כלי שני מועטה מתכולת כלי ראשון, ולכן ערכתי גם ניסוי של התקררות כוס מים (200 מ"ל) בכלי שני, בכלים מכלים שונים. השתמשתי בכוס קרטון, בפינג'אן קטן מברזל ככוס ברזל, בספל זכוכית, בספל חרסינה, ובספל חרס.
כמבואר לעיל בגוף המאמר, עיקר חומו של כלי ראשון וכלי שני באו לידי ביטוי באוכל דוקא, ולא במים לשתיה. כלי שני של אוכל הוא קערה, או לכה"י תמחוי. זהו כלי רחב הרבה יותר מכוס, ולכן ההתקררות מהירה אף יותר.
עוד אדגיש, כי כל הכלים שהו ללא מכסה. במציאות, כ"ר מכוסה בד"כ (עד להגשה מתוכו), וזה כמובן מוסיף הרבה לשמירת חומו, וממילא להפרש בין כ"ר לכלי שני – שבד"כ אינו מכוסה. במקרה בו בישלתי ביצים בסיר עם מים, כיסיתי את הסיר במכסה וכיביתי את האש, ולאחר כשעתיים חום המים עמד על מעל 53°!
יש לציין כי הניסוי לא נעשה בתנאי מעבדה, אלא בתנאים ביתיים. טמפ' החדר נעה סביב 20-22°, ואע"פ שהשתמשתי במדחום מדויק, הוא מדויק ברמה ביתית ולא מדעית ויש סטיות מסוימות. יש מקום לערוך ניסויים אלו בתנאי מעבדה, והלואי שמישהו יעשה זאת.
בניתוח הנתונים, נקטתי ששיעור יד סולדת בו הוא 58°, כפי מסקנת המאמר בגליון פ"ז. אך יש להדגיש כי אין זה משליך מהותית על ניתוח הנתונים, והם נכונים גם לשיעורים המקובלים.
♦
ניתוח נתוני תרשים 1
בתרשים נראה בבירור שהשפעת כוס הקרטון על המים היא מזערית (ובפרט שמדובר בכמות קטנה יותר של מים ביחס לסירים, חמישית הכמות).
כוס הקרטון מתפקדת ככלי ראשון, אינה מקררת את המים הניתנים בה, ושומרת היטב על החום זמן ממושך. לאורך כל הזמן חומה דומה לחום כלי ראשון, החל מרתיחה של ממש, דרך שיעור יד סולדת בו, וכלה בהתקררות של ממש.
לאור הכתוב במאמר, בהגדרת בישול בכלי ראשון וכלי שני, ובמהות החילוק בין הכלים, יש להזהר מליתן לכוס קרטון המלאה במים רותחים כמות מועטה של מים או חלב, באופן בו הם מתבשלים (ולאו דוקא בכוס קרטון, אלא שבכוס קרטון המים יכולים להיות רותחים טפי. וכמובן שתלוי גם במיחם, ובד"כ מיחמים של שבת הם בחום של 80-90°, וסמוך כניסת שבת אף יותר). אך לענין גזירת חז"ל לאסור עד שיעור חום שהיד סולדת בו, גם כשאין בזה בישול ממש, עדיין דין כלי שני יש לכוס זו, והיא אינה בכלל גזירת חז"ל של כלי ראשון לשיטת התוס'.
♦
ניתוח נתוני תרשים 2
ניתן לראות כי המעבר בין הכלים, מכלי ראשון לכלי שני, הוא משמעותי. בכוס, המים מצטננים מיד בכ-9°, ובסיר כלי שני הצינון המיידי מתארך מעט בהתאם ליחס בין הדפנות לתכולה, ובכחצי דקה מצטנן בכ-13°. מלבד זה, ההתקררות אחידה ועקבית בכל הכלים, כאשר ההפרש בזמן בין כלי ראשון לכלי שני ביחס לחום המים, הוא כ-3 דקות בלבד עד חום של 75°, וכ-4 דקות בלבד עד חום של 65°, וכ-5 דקות עד חום של 58° (יד סולדת בו לפי המאמר בגליון פ"ז).
זהו הפרש מועט מאוד, וקשה לחלק בסכינא חריפא את חילוקם של התוס', ולומר כי כלי ראשון מבשל הוא כיון שמחזיק חומו זמן מרובה, אך כלי שני מתקרר מהר. הרי, כאמור, בחום של בישול, ההפרש הוא פחות מ-3 דקות.
חילוקו של הרמב"ם ושאר הראשונים בין הכלים, שכלי שני חומו מועט יותר, שייך גם בכלים אלו, שחום כלי שני מתחיל מכ-90°, ויורד תוך דקה לכ-85° בתהליך מהיר שממשיך עוד. אמנם בתרשים הבא הדברים ניכרים הרבה יותר.
♦
ניתוח נתוני תרשים 3
התרשים מציג בבירור השפעה גדולה מאוד במעבר בין כלי ראשון לכלי שני. ההפרש בין סיר כלי ראשון, לסיר כלי שני, הוא גדול מאוד. וההפרש בין סיר כלי ראשון לכוס כלי שני, הוא ממש עצום.
דפנות כלי החרס הן עבות יחסית, וככל שהכלי גדול יותר, היחס בין התכולה לדפנות קטן. ממילא, בכלי גדול וכמות מרובה של מים, השפעת צינון הדפנות הוא קטן ביחס להשפעת דפנות כלי קטן לכמות מתאימה של מים.
אם נתרגם את ההפרש בחום לזמן. ההפרש בין סיר כלי ראשון לבין סיר או כוס כלי שני הוא כ-10 דקות עד לחום של 70°, ועד לשיעור יד סולדת בו, 58°, ההפרש הוא כ-8 דקות בסיר כלי שני, וכ-17 דקות (!) בכוס כלי שני.
זהו הפרש ניכר וברור, ועל זה שפיר אפשר לומר בבטחה את חילוק התוס': כלי ראשון מחזיק חומו זמן מרובה (אפילו יותר מכלי ברזל של ימינו), אך כלי שני, מתוך שדופנותיו צוננות אינו מחזיק חומו זמן מרובה, וגם אם יתן לתוכו מאכל בעודו רותח, כבר לאחר דקה יצטנן לחום של כ-70°, ולאחר עוד מספר דקות ספורות יצטנן לחום שאין היד סולדת בו, באופן שלא יוכל לבשל את הניתן לתוכו.
גם חילוקו של הרמב"ם ושאר הראשונים, שכלי שני חומו מועט ואינו בר בישול, ניכר היטב בכלי חרס. המעבר בין הכלים מצנן מאוד את המים, וכבר לאחר דקה חומו מצטנן לכ-70°, שאמנם עדיין רותח הוא ומכוה את היד, אך אינו רותח ברמה של בישול.
♦
ניתוח נתוני תרשים 4
כוס הקרטון איננה משפיעה כמעט על חום המים. היא דקה ומבודדת, ולכן ניתן להתייחס אליה כאל התקררות מים בפנ"ע. כוס הברזל מקררת את המים הניתנים בה. היא דקה ולכן אין הקירור משמעותי כ"כ, והיא מוליכה חום היטב, ולכן הקירור הוא מהיר ומיידי (לכן מתחיל מ-91.7°), ואח"כ התהליך דומה לקרטון. כוסות הזכוכית החרסינה והחרס הן בעלות דפנות עבות יותר, ולכן מצננות הרבה את המים. מאידך, מוליכות החום שלהן פחותה והתהליך אורך זמן. בזכוכית וחרסינה כ-2 דקות, ובחרס ממשיך וממשיך.
בעוד שבכלי ראשון אין הפרש משמעותי בין הכלים, וגם על כלי ברזל של ימינו שייך לומר שהם שומרים על חומם זמן מרובה, הרי שבכלי שני ההפרש בין הכלים בזמנינו לכלי חרס הוא גדול מאוד.
ובאשר לחילוק בין הכלי ראשון לכלי שני. לחילוק התוס', בשמירת החום לזמן ממושך, קשה לומר זאת על כוס קרטון או ברזל של ימינו, ששתיהן שומרות על חומן זמן ממושך. בזכוכית וחרסינה אכן ניתן לומר זאת, אך על חום של בישול דוקא. בשמירת חום על לשיעור שהיס"ב, גם הזכוכית וגם החרסינה שומרות על חומן יחסית זמן ממושך. בכוס חרס הדבר מובהק שהיא אינה שומרת על חומה, ומצטננת מהר.
לחילוק הרמב"ם ושאר הראשונים, בחום הכלי. כוס קרטון מתפקדת ככלי ראשון. היא אינה מצננת את המים הניתנים בה, ותהליך התקררות המים אינו מהיר משמעותית מאשר כלי ראשון, של ברזל או של חרס (יעוין בתרשים מספר 1). לעומת זאת, כבר בכלי ברזל ניתן לראות כי יש התקררות גדולה מיידית במעבר בין כלים. הדבר בולט יותר בזכוכית וחרסינה, וכמובן שבא לידי ביטוי בשיא תוקפו בכלי חרס.
למעשה, בנוסף לכלי החרס, גם כלי הזכוכית והחרסינה מתאימים לביאור התוס' במהות כלי שני. ולביאור הרמב"ם ושאר הראשונים, גם כלי המתכת של ימינו מתאימים, אם כי כמובן שכלי הזכוכית והחרסינה מתאימים יותר.
♦
ניתוח נתוני תרשים 5
תהליך ההתקררות בסוג כלים זה, חרס, זכוכית וחרסינה, מתחלק לשנים. החלק הראשון, בו הדפנות הצוננות מקררות את המים הרבה ובמהירות. והחלק השני, לאחר שהדפנות כבר התחממו, אז תהליך ההתקררות הוא איטי, בדומה להתקררות מים בפנ"ע (כלומר בכוס קרטון), אך איטי ממנו.
בתרשים ניתן לראות כי תחילת תהליך ההתקררות הוא זהה לגמרי, שכן המדובר באותו חומר בדיוק. גם לאחר שהדפנות התחממו והשתוו לחום המים, התהליך דומה מאוד (אחרי הכל מדובר על הפרש קטן בכמות המים, 300 מ"ל).
הפער בין הכלים נוצר במעבר בין השלבים, או יותר נכון: באורך השלב הראשון. ככל שהכלי גדול יותר, כך יחס תכולתו לדופנותיו גדל. הדבר גורם לכך שבכוס הגדולה הן 'מצננות' פחות את המים, ומשתוות מהר יותר לחומם, ולכן השלב השני, של ההתקררות האיטית, מתחיל קודם.
ברור שהפער יגדל ככל שהכלי יגדל. ולכן ברור כי דפנות אמבטי כלי שני 'יצננו' פחות את המים הניתנים בה. בספל המכיל 200 מ"ל הדפנות המשיכו לצנן באופן משמעותי עד לכ-68°. בספל המכיל 500 מ"ל הדפנות ציננו באופן משמעותי עד לכ-74°. כלומר, בהפרש מועט של 300 מ"ל, הפער הוא כ-6°.
ניתן לשער כי הפער באמבטי יהיה משמעותי הרבה יותר, באופן שיבוא לידי ביטוי בשני האופנים שמצאנו לחלק בין כ"ר לכלי שני.
לחילוק התוס', בשמירת החום לזמן ממושך, מובן כי אמבטי גדולה תסיים את תהליך ההתקררות מחמת הדפנות מהר מאוד, ומאז ההתקררות תהיה איטית. ובדרך זו נבין את שיטת הרא"ש שכתב שאמבטי כלי שני מבשלת (ואפשר שהבין את מהות החילוק בין הכלים כהתוס').
לחילוק הרמב"ם ושאר הראשונים, בחום הכלי, וכאמור לעיל כך גם נקט הרשב"א במפורש בתשובה, מסתבר כי תהליך ההתקררות מחמת הדפנות יסתיים מהר מאוד, ובהתאם לכך גם בעוד טמפרטורת המים גבוהה מאוד. ועל כך אמר הרשב"א כי אמבטי כלי שני בכוחה לבשל בדומה לקדירה כלי ראשון (אם כי יש לסייג כי הרשב"א נקט כן מפני שהוא סבר שמים באמבטי מחממים יותר מסתם קדירה לבישול. בעוד שפה הנתונים מוצגים כתוצאה מריבוי המים, וכפי שנקט הרא"ש).
יש להעיר דבר מובן מאליו, שככלות הכל אין הדבר מחוייב המציאות, ואין מפה קושיה על שאר הראשונים שנקטו שגם באמבטי אמרינן שאין בכח כלי שני לבשל. אם כי הדבר מובן יותר ע"פ הבנת הרמב"ם ושאר הראשונים שהחילוק הוא בחום הכלי, שככלות הכל קשה לתאר אמבטי כלי שני שחומה עולה על 90°.
♦
תמונת קדירת החרס וכוס החרס בהן נערך הניסוי:
♦ ♦ ♦