ראש ישיבת אורחות תורה, בעל משנת טהרות
בדיני ערב בריבית[1]
א.קיבל עליו לדון בדיני ישראל
ב"מ דף ע"א סוף עמוד א': תנו רבנן אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב, ומפרש בגמ' דאיירי בערב לגוי, וכמו שפירש רש"י דהיינו שהמלוה היה גוי, והלוה היה ישראל, ולישראל אחר מותר להיות ערב על ההלואה גם כשהיתה ההלואה ברייבית. ומבואר בגמ' דף כ"ז באופן שקיבל הגוי לדון בדיני ישראל, דבדיני גויים כיון שבדיניהם כשיש ערב דין המלוה הוא עם הערב, ונמצא שאם יחזור הערב ויגבה מהלוה הרי הוא נוטל ריבית. והאופן שמותר הוא כשקיבל הגוי לדון בדיני ישראל, ואז גם כששילם הערב וחוזר וגובה מהלוה, אינו גביית ריבית אלא שנוטל את מה ששילם בשבילו, ואין כאן לקיחת ריבית.
והנה בגמ' מקשינן דאם איירי בקיבל עליו לדון בדיני ישראל רבית נמי לא לישקול. ותירץ רב ששת דאיירי שקיבל לזה ולא קיבל לזה. ומבואר בגמ' דבסתמא כשקיבל לדון בדיני ישראל, כשם שקבלה זו כוללת את גדרי הגבייה מהערב, ה"נ זה כולל שאינו נוטל ריבית. ובפשוטו צ"ב, דקיבל עליו את גדרי דיני הממון כפי שדנים ישראל, והיינו דזכויות הממון וגדריהם יהיו כפי דיני ישראל, ודיני גבייה מהערב וכן גדרי הקנינים הם בכלל הקבלה, אבל מהכ"ת שקיבל על עצמו איסור ריבית, והא לכאור' הוי איסור בעלמא.
ומוכח מדברי הגמ' דבריבית גדר הדין הוא שבדיני ממון הוי נטילה שלא כדין, ואפי' נימא דבריבית יש חוב ממון, מ"מ זה חוב שבדיני ממון יש הלכה שלא גובים אותו, והוי נטילה שלא כדין גם בגדרי הממון. וע"כ ס"ל להגמ' דאף זה בכלל קבלתו, אם לא שקיבל להדיא על זה ולא על זה.
♦
ב.
שיטת רש"י דלא שרי אלא בערב סתם ולא בערב קבלן
ובהא דשרי להיות ערב כשקיבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל, נחלקו הראשונים. שיטת רש"י, והגר"א כתב [בהגהות אות א'] שכן דעת שאר מפרשים, דהא דשרי הוא רק באופן שהדין יהיה שתובעין תחילה מן הלוה, אז שרי לי' להיות ערב. אבל אם נעשה ערב קבלן, דאז אפשר לתבוע ממנו גם בלי שתובע תחילה מהלוה, ה"ז אסור, דאז נחשב שהערב קיבל מהמלוה וחזר והלוה ללוה, וא"כ כשחוזר וגובה את הרבית מהלוה אח"כ ה"ז נטילת רבית ואסור.
והנה לכאור' צ"ב מנא לי' לרש"י הך חידושא, דהרי בהא דאמרינן מתחילה דבלא שקיבל עליו לדון בדיני ישראל אסור, אין ראיה לזה. דהא מבואר ברש"י שבדיני הגויים גובין רק מן הערב, וזה כמו ערב שלוף דוץ דידן, וכש"כ רש"י "כיון דנכרי בתר ערבא אזיל, שאינו תובע אלא את הערב", והיינו דבדיניהם כשיש ערב גובין רק מן הערב, ועלה אמרינן דאסור. וא"כ י"ל דכד משנינן דאיירי כשקיבל לדון בדיני ישראל וע"כ שרי, דשרי אף בערב קבלן, דאע"ג דאפשר לתבוע גם מן הערב, מ"מ כיון שגם מן הלוה אפשר לתבוע, שרי.
אכן הביאור בדברי רש"י הוא דס"ל דבתירוץ הגמ' דאיירי כשקיבל לדון בדיני ישראל לא נזכר כלל ערב קבלן, והיינו דהגמ' נשארה דאיירי בערב סתם אלא שקיבל דיני ישראל, אבל לא איירי בערב קבלן כלל.
ועוד, וכ"כ בס' שער דעה סי' ק"ע, דהלשון "שקיבל עליו" משמע דזה לחובתו של הגוי, דאף שלפי דיניהם ה"ז יותר לטובתו, קיבל עליו כפי דיני ישראל. ואם איירי בערב קבלן הרי אין כאן שום חובה בשבילו, אלא רק מוסיף לו אפשרות לגבות גם מהלוה מלבד הזכות לתבוע את הערב, ואיזה קבלה יש כאן. וע"כ איירי בערב סתם. ובזה הדבר לחובתו, דבמקום שיוכל לתבוע את הערב, כעת אינו יכול לתבוע את הערב אם לא שיתבע קודם את הלוה ולא ימצא אצלו. וכתב ע"ז השער דעה שזה כפתור ופרח.
♦
ג.
שיטת הרשב"א דשרי גם בערב קבלן
אמנם הרשב"א פליג וס"ל דשרי גם בערב קבלן [ובאמת נתקשה לפי שיטתו דכה"ג לא נחשב "קיבל עליו", דהא אינו מוותר כלום אלא לטובתו הוא כשדנים עמו בדיני ישראל, ותי' דנפק"מ שיש לו זכות בדיני הגויים שלא לקבל מן הלוה אפי' כשבא לפרוע לו, ועתה אין לו זכות זו, ומפסיד כשללוה יש רק זיבורית]. וכשם שבערב סתם עיקר החיוב הוא על הלוה והערב רק משלם את חובו, כן הוא גם בערב קבלן, אלא שהתנה שיוכלו לגבות ממנו קודם. וא"כ כשהוא משלם הוא משלם את החוב של הלוה, ובזה מתחייב לו הלוה לשלם מה שפרע עבורו, אבל אין כאן נטילת ריבית כלל. וכן מבואר בתשו' הרשב"א המיוחסות המובא בב"י, דגם בערב קבלן שרי.
ובתשובה הוסיף הרשב"א דגם בערב קבלן עיקר אסמכתא דמלוה הוא על הלוה, אלא דהערב נשתעבד לפרוע את חובו של הלוה, והתנה שיוכלו לתבעו אף קודם שתובעין את הלוה, אבל בעיקר חיובו אין נפק"מ בין ערב קבלן לערב סתם. וא"כ כשם שמותר להיות ערב סתם ולחזור ולגבות מהלוה, דלא נחשב נטילת ריבית, ה"ה דשרי גם בערב קבלן.
♦
ד.
לרש"י חלוק בגדרו דין ערב ודין ערב קבלן
אכן בשיטת רש"י ודעימי' צריך לבאר דבהא גופא פליגי, וס"ל דערב סתם וערב קבלן חלוקים בעיקר שעבודם וחיובם. ובערב סתם באמת כל שעבודו הוא לפרוע את חוב הלוה, והלוה הוא המחוייב, והערב נשתעבד לפרוע את חובו כשלא יהי' לו. אבל כשנשתעבד בתורת ערב קבלן, התביעה עליו היא דהוא נחשב שהוא קיבל את הממון, והתביעה עליו היא בתורת לוה, וכאילו יש כאן ב' לווים. ואם תובע המלוה את הלוה תובע אותו בתורת לוה, וגם כשתובע את הערב תובע אותו בתורת לוה. וכשתובע את הערב, והערב משלם בתורת לוה, באופן זה נחשב הערב כמלוה של הלוה, דכאילו הוא הלוה של המלוה וחזר והלוה ללוה.
והיינו דיסוד דין ערב הוא שהמלוה נתן על פיו, אלא דאפשר להשתעבד בב' אופנים - או דמחמת זה הוא ערב שהלוה יפרע, ואם לא הוא יפרע את חובו, וזה ערב סתם. ואפשר מחמת זה להגדיר גם דנחשב שהוא קיבל, דכיון שהמלוה נתן ללוה על פיו של הערב, יכול להשתעבד גם בתורת קבלן דנחשב כמו שהוא קיבל את ההלואה, ויש כאן ב' מלווים.
אמנם דבאופן שהלוה פרע, תו אין שעבוד כלל לערב, ואין עליו תביעה כלל, אבל כשיש עליו תביעה הוא נתבע בתורת לוה, דדיינינן לי' שקיבל את הממון. ובאופן זה חוזר הערב ותובע את הלוה כמו תביעה של מלוה ללוה.
ואיסור ריבית כה"ג הוא כשחוזר הערב אח"כ ותובע את הלוה, וכן לשון הרמב"ם פ"ה ה"ה והשו"ע ריש סי' ק"ע, דאז כשמשלם את הריבית נחשב שמשלם למלוה שלו, דכל ששילם הערב הרי דיינינן שהוא הלוה, וחזר והלוה ללוה, ומה שגובה גם את הרבית הוא משום שנתחייב לו ריבית מעיקרא.
ויסוד הדברים מבואר בדברי הגרע"א בדף ס"ב, דחלוק ערב קבלן מערב סתם, דערב קבלן נחשב שקיבל את הממון וחזר והלוה ללוה, וכן מבואר בחי' ר"ח הלוי על הסוגיא להלן.
♦
ה.
לרש"י איכא דין שמיטה על החוב של הלוה לערב
ואיכא כמה נפ"מ להלכה מכח זה. ויעוי' בתשו' הרשב"א ח"ג סי' נ"ט שכתב לדון באופן שהערב פרע את החוב, וחזר לתבוע את הלוה, וקודם שפרע הלוה עברה שמיטה, אם נשמט החוב של הלוה להערב. וכתב דבאופן שהיה ערב קבלן, לשיטת רש"י ודאי דנשמט, דזו תביעה של מלוה ללוה, דתביעת הערב היא דנחשב שהוא הלוה ללוה, וע"כ נשמט חוב זה.
♦
ו.
נפ"מ לרש"י דלא נפטר ע"י טענת פרעתי של הלוה, וכן בספק הוי איני יודע אם פרעתיך
ויש כמה נפ"מ גם בדיני הפירעון. דהנה בסי' קכ"ט סט"ו כשטוען הלוה פרעתי אם הערב ג"כ נפטר, דבערב סתם הוא פטור ג"כ, אבל בערב קבלן לא נפטר וחייב. והיינו דהחיוב של ערב קבלן הוא חיוב עצמי, ואינו רק חיוב לפרוע את החוב של הלוה, ולפיכך אף אם פטור הלוה בטענת פרעתי מ"מ הערב נשאר חייב.
ויעוי' בגם בב"ח שם שכתב עוד לענין ספק אם הי' פירעון, דלגבי הערב הדבר תלוי, דבערב סתם הוי איני יודע אם נתחייבתי, דכל חיובו הוא רק אם הלוה חייב, אבל בערב קבלן נחשב כאיני יודע אם פרעתיך, דאם הלוה לא פרע הוא חייב, ונמצא דהוי ספק פירעון וחייב. וזה מבואר ג"כ דבערב קבלן אין הגדר רק דאפשר לתבוע אותו קודם שתובעין את הלוה, אלא דכל גדר חיובו הוא דאיכא חיוב עצמי, וע"כ בספק פירעון הוי כאיני יודע אם פרעתיך.
♦
ז.
ערב קבלן כלוה לענין מסדרין ולענין ליכנס לביתו
ומצינו ב' דינים בספר התרומות [שער א' חלק ב' דין ג'] שנפסקו בשו"ע. דהנה קיי"ל מסדרין לבעל חוב, ולערב אין מסדרין, וכתב בעה"ת שם דלערב קבלן מסדרין דדינו כבעל חוב עצמו, ונפסק בשו"ע סי' צ"ז סעיף כ"ט.
וכ"כ עוד שם [בשער א' חלק ב' דין ג'] בהא דקיי"ל דלביתו של לוה אסור ליכנס, ולערב מותר, ומ"מ לערב קבלן אסור ליכנס לביתו דהוי כלוה, וכן פסק השו"ע בסי' צ"ז סי"ד [ובבעה"ת שם הוסיף דלא גרע מזקפן במלוה, וצ"ב למאי הוסיף כן, ויבואר להלן בע"ה].
וע"ע בפ"ת סי' קל"א סק"ג בהא דאיכא בשו"ע ב' דעות באופן שהאריך המלוה ללוה את זמן הפירעון ובתוך זמן זה נשתדפו נכסי הלוה, אם נפטר בכך הערב. וכתב הפ"ת בשם החכ"צ סי' נ"א, דכל זה בערב סתם, אבל בערב קבלן ודאי דלא נפטר עי"ז, דהרי הוא כלוה עצמו, ועיי"ש.
ומכל זה מבואר דערב קבלן עיקר התביעה עליו הוא תביעה כשל לוה, דהוא נחשב הבע"ח, ועל כן נחשבת קבלת ריבית כשחוזר הערב לתבוע מהלוה, דנחשב שהוא הלוה לו בריבית.
ולפ"ז אינו תלוי בהא דערב קבלן תובע ממנו לפני שתובע את הלוה. דהנה בשו"ע סי' קכ"ט סי"ד יש ב' דעות בערב סתם שהתנה עמו המלוה שיוכל ליפרע מן הערב תחילה, די"א דמהני התנאי. ומ"מ נראה דבאופן זה לא יהי' איסור ריבית גם לשיטת רש"י, דאין לזה דין ערב קבלן, שנחשב כאילו קיבל בעצמו. ואף דבפועל אפשר לגבות ממנו קודם, מ"מ כל שאין שעבודו בתורת ערב קבלן, לא נחשב כמלוה.
ח.
אם לרש"י הוי ריבית מדאו'
אמנם גם לרש"י יש להוסיף בזה. דהנה הבעה"ת [שער מ"ו ח"ד ס"י] כתב לדון באופן שהיה ערב קבלן והתנה שלא יגבו ממנו תחילה אלא קודם מהלוה, וכתב ע"ז דמסתברא דשרי. והיינו דלא פשיטא לי' דעיקר החילוק הוא ממי יכול לתבוע תחילה, ויש צד דכל שהוא ערב קבלן אסור גם כשא"א לתבוע ממנו תחילה. אבל צ"ב אמאי באמת שרי, והא הוי ערב קבלן.
ונראה דהנה בעיקר האי דינא דמבואר בגמ' דאם דינו של המלוה עם הערב, אסור לערב לחזור ולתבוע את הרבית מהלוה, ויש לדון אי הוי ריבית דאו' או לא. ובתשו' הרשב"א מוכח דלרש"י אסור מדאו' בערב קבלן, דתמה דנמצא שערב עובר בכולן, וא"כ אמאי לא קאמר אביי בשלהי פרקין דערב נמי עובר בכולן, וקאמר רק דעובר בלא תשימון, ע"כ קושייתו. ומבואר דפשיט"ל דלרש"י דהוי ריבית דאוריייתא כשחוזר וגובה מן הלוה, וכ"מ בפשטות דברי התוס' דף ס"ב א' ד"ה לא. וכן מבואר בב"י דנקט דלדעת רש"י יש דין חזרת ריבית, רק כתב דמספק א"צ להחזיר.
אבל הדרכי משה כתב, וכ"כ בהגה בשו"ע, וכן הביא הגר"א בביאורו בשם ספר התרומות, דלא הוי אלא אבק ריבית [והנה הגרע"א בחידושיו בסוגיין נתקשה טובא היאך נחשב בערב קבלן שלוה וחזר והלוה, והרי לא זכה בממון, וסיים בסו"ד "ואולי באמת אינו רבית מדינא רק חומרא בעלמא", ע"כ. וצ"ע שלא הזכיר שנחלקו בזה הב"י והד"מ, ובדברי הרשב"א מבואר דזה מדאו'. ובעיקר קו' הגרע"א יש לדון דמה שנותן המלוה ללוה חשיב כנתינה של הערב מדין עבד כנעני. אמנם הכא דהמלוה גוי הדבר תלוי אם יש דין עבד כנעני בגוי. ועוד, דאפי' נימא דבגוי יש דין ע"כ, כבר נתבאר דלצד זה יהי' מוכח דבהלואה אין דין ע"כ, והוא שייך לסוגיא דלהלן, ואכ"מ].
וצ"ב אמאי באמת הוי אבק ריבית ולא ריבית מדאו'. ויתכן כש"כ הגרע"א לפי שאין כאן זכייה במעות, וע"כ אינו נחשב כמלוה, ועי' להלן.
♦
ט.
לדין ריבית לא סגי בהא דבדיני ממון נחשב כקיבל והלוה
ויתכן לבאר דהוי סברא בדיני ריבית, דאפי' נימא דנחשב כמו שהערב קיבל וחזר והלוה, ובדיני ממון דיינינן לי' כמלוה כלפי הלוה, וכן שיש לו דין לוה גמור כלפי המלוה, כ"ז לגבי דיני ממון, אבל לגבי ריבית דאו' י"ל דלא סגי בזה, אלא בעינן את כספך לא תתן לו בנשך, ובזה שנחשב כאילו לוה והלוה עדיין לא הי' כאן נתינת מעות מהערב ללוה.
ומצינו בדברי הרמב"ם דבהרווחת זמן, אף אם בדיני ממון זה דבר שמחייב, מ"מ ריבית דאו' אין בזה, והטעם לפי שאין כאן נתינת ממון [והיכא דאיכא נתינת ממון, כתב החוו"ד דגם באופן שנתן בתורת מתנה ע"מ שיחזיר לו מאתיים, ג"כ הוי ריבית קצוצה, דאף שאין לזה שם הלואה, מ"מ כל עסק של נתינת ממון ע"מ לקבל יותר זה בכלל איסור ריבית. אבל כשאין נתינת ממון, אף שיש לזה דין לוה ומלוה בדיני ממון לא סגי בזה לאיסור ריבית, וכנ"ל, דלגבי זה אין לזה שם הלואה].
וזו כוונת הבעה"ת דמדמי ליה לזקיפה, דבאמת אין כאן נתינת מעות ממש מהערב ללוה, אבל מ"מ לא גרע מזקיפה, וע"כ ס"ל דהוי רק מדרבנן וכנ"ל.
ולפ"ז מבואר דבריו דבאופן שא"א לתבוע מהערב קבלן קודם שתובע מהלוה, אף שיש דין לו ערב קבלן ונחשב שקיבל וחזר והלוה ללוה, מ"מ כיון שכל דין ריבית בזה הוא רק מדרבנן, דהוי אבק ריבית משום דמחזי כריבית, הכא דא"א לתבוע ממנו קודם תו לא מחזי כריבית. והיינו דכתב הבעה"ת דמסתברא דבאופן זה שרי.
♦
י.
שיטת הר"ן והנ"י דנחשב שהערב קיבל אבל לא שנתן להלוה
והנה דעת הר"ן והנמוק"י, וכ"כ הש"ך [סי' ק"ע סק"ג], דלערב יש דין לוה, אבל אין לו דין כמלוה כלפי הלוה. וע"כ גוי שלוה מישראל בריבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב, אפי' אינו שלוף דוץ, דנחשב שהערב ג"כ לוה מהמלוה בריבית, ודיינינן דישראל מישראל קא שקיל ריבית. אבל בישראל שלוה מגוי, מותר לישראל אחר להיות ערב אם אינו שלוף דוץ, דהא אפי' אם נחשב הערב כלוה, מ"מ המלוה הוא גוי, ובזה שרי כשאינו ערב שלוף דוץ [ודלא כרש"י]. ומבואר דאע"ג דכשפרע הערב הרי הוא חוזר וגובה ממנו את הריבית, לא דיינינן לי' כמלוה כלפי הלוה.
ויעוי' בדברי הגרע"א שם שהאריך בזה, והביא מתשו' הרמב"ן [והוא תשו' הרשב"א המיוחסות] בנדון זה.
ולכאור' יסוד שיטתם, דס"ל דנחשב שהערב קיבל מעות בזה שנשתעבד שיהי' לו דין קבלן, אבל עדיין לא נחשב לנתינת ממון ממנו להלוה, וע"כ אין לו דין מלוה כלפי הלוה ושרי.
ועכ"פ בדעת רש"י י"ל דאף דמיסתר, מ"מ לא הוי אלא מדרבנן משום דאין כאן נתינת ממון מהערב ללוה, וכן מבואר יסוד הדברים בס' אבן האזל.
♦
יא.
בדברי הרמב"ם חזינן ג"כ ב' גדרי ערב
והנה בתוס' [ד"ה מצאו] מבואר דבאופן שמלוה מעות ע"מ שיפרע הלוה את הריבית לאחר, הוי ריבית מדינא, דנחשב כאילו קיבל המלוה את הריבית מדין ערב, כמו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך, דמקודשת מדין ערב.
ויעוי' במחנ"א [רבית סי' י"א] שכתב דיש לדון בזה ב' אופנים, או דמדין ערב נחשב שהמלוה קיבל את הממון, או דהוי מדין הנאה, דיש לו הנאה שפלוני קיבל על פיו. וכתב דלענין קידושין נחלקו בזה הראשונים, דשיטת הטור [אה"ע סי' כ"ט] דנחשב כאילו קבלה האשה את המנה, והיא מקודשת בכל המנה, אבל הריטב"א [קידושין דף ז'] כתב דמקודשת משום דהנאה בכל דוכתא חשיב ככסף, ומשמע דגם כאן מקודשת מדין הנאה.
וכתב המחנ"א דגם לגבי ריבית תליא בזה, ונפק"מ לדין חזרת ריבית, דאם נחשב שקיבל המלוה את כל המנה, הרי בדין חזרת ריבית צריך להחזיר את המנה, אבל אם הריבית הוי רק ההנאה שיש לו, לא מפקינן מיניה אלא לפי טובת הנאה שיש לו מזה.
ובדברי הרמב"ם יש בזה מבוכה, דבהלכות אישות [פ"ה הכ"א] משמע להדיא דהוי קידושין בהנאה, וכדעת הריטב"א וכן דייק שם המחנ"א, ולגבי קנין קרקע בהלכות מכירה [פ"א ה"ו] משמע בדבריו דהוי קנין בכל המנה, דלא הזכיר כלל הנאה.
וביאר בחידושי רבי שמואל [קידושין סי' ט' ענף ב'] דהרמב"ם ס"ל דבאמת תרי גווני איכא בערב - דיש אופן שנחשב כאילו קיבל המוכר בעצמו, וזה בגוונא שהמוכר משתעבד תמורת הקבלה של הפלוני, ובאופן זה הוי מכר בגוף המנה. אבל יש עוד אופן שאינו כקבלה של גוף המנה, ולא נחשב שקיבל ומ"מ מהני מדין הנאה [וע"ש באריכות בהסבר ב' הענינים וגדריהם].
ואכן ב' הגדרים ילפינן מדין ערב, דהא איכא ערב סתם וערב קבלן, ובערב קבלן חזינן דנחשב שהוא עצמו קיבל, ובזה מהני לקנין בכל המנה, אבל בערב סתם ל"ה כאילו קיבל את כל המנה, ומ"מ ילפינן מינה דנחשב הנאה שמשתעבד עי"ז לשלם את החוב של הלוה.
♦
יב.
בדברי הרמב"ם דאפשר להתחייב בדברים כמו ערב
אמנם עדיין צ"ע בדברי הרמב"ם, דבהלכ' מכירה [פי"א הט"ו] משמע בדבריו גדר אחר בחיוב ערב, דכתב דהמחייב עצמו בממון או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא הי' חייב לו כלום, הרי הוא חייב, ששיעבד עצמו כמו שישתעבד הערב, וכזה הורו רוב הגאונים, ע"כ דברי הרמב"ם, וכ"ה בשו"ע סי' מ' ס"א.
ומשמע מדברי הרמב"ם דמתחייב אף בלי שטר [ועי' בסוגיא דכתובות דף ק"א ב' ובתוס' שם]. והש"ך סי' מ' סק"ד הביא שהראשונים [הרמב"ן הרשב"א והר"ן] הבינו בדברי הרמב"ם שמתחייב בדברים בלבד, ותמהו דהא בערב לא מהני בלי קנין, דהא לאחר מתן מעות בעינן קנו מיני'. ועי' מחנ"א מש"כ ליישב. וע"ע חי' הגרנ"ט [קידושין סי' ק"ג]. ובקצוה"ח [סי' מא' סק"א] פי' את דברי הרמב"ם מדין אודיתא, וכתב דכ"ה בכס"מ, ולפ"ז תמוה ג"כ מה ענינו לערב, ועי' קה"י [קידושין סי' י"א] שתמה בזה.
ומו"ר מרן הגרא"מ זצ"ל נתקשה מאד בדברי הרמב"ם, ובערב חג השבועות ישבו אצלו כמה תלמידים, ואחד מהם הציע לפניו דיש לפרש דמה שדימה הרמב"ם לערב הוא לענין זה דבערב חזינן שאדם יכול לחייב א"ע גם בלי שיש סיבה לחיוב, דבכל חיוב כמו נזיקין, שומרים, וכדו', יש חיוב שחל מכח דבר המחייב, אבל מנ"ל דאפשר לחדש חיוב בלי סבה. ומעתה בשלמא ערב קבלן, עיקר חיובו דנחשב שקיבל, אבל בערב סתם הרי לא קיבל ואפ"ה משעבד את עצמו בחיוב שאינו חייב בו. וע"ז כתב דילפינן מערב, דכמו שערב משתעבד גם בלי שקיבל משהו, והא דאמרינן בההוא הנאה וכו', היינו דזה מעשה קנין, אבל אינו תמורה להנאה, ונמצא דמחייב את עצמו בלי שיהי' דבר שמחייב. וזה חיפש הרמב"ם דמצינו בתורה שאפשר לחדש חיוב גם כשאין דבר המחייב. ומרן זצ"ל קילס מאד את הדברים והוטבו בעיניו, ואמר שאחרי כזה ווארט יש עם מה ליכנס לחג השבועות.
[והעירו בזה לדברי הגר"א חו"מ סי' קכ"ט סק"ח וסק"ט דמבואר בדבריו [בשיטת הרמב"ם] בביאור הסוגיא דכתובות ק"א דהגמ' מדמי חייב אני לך מנה בשטר לדין ערב דלאחר מתן מעות. די"ל דנדון הגמ' שא"א ליצור חיוב שאינו חייב. וכ"ה דעת ר"ל בסוגיא שם דא"א להתחייב כשאינו חייב ואפי' בקנין. וע"ע ברמ"ה ב"ב שם בסוגיא דערב דג"כ מבואר כן בדבריו.
ויש לדון אם יש לפרש כן בדברי הרמב"ם ע"ד הנ"ל דמדמי לי' לערב דלאחר מתן מעות, והנדון אם אפשר ליצור חיוב שאינו חייב או לא].
♦ ♦ ♦