מח"ס אור חדש על הב"י (כת"י)
מה נחשב מקבל טומאה לענין כתמים
דבר שאינו מקבל טומאה אבל מקבל טומאת נגעים האם חשיב מקבל טומאה לכתמיםתוס' בנדה נח. ד"ה כרבי, כתבו דחשיב מקבל טומאה, ע"כ, והיינו כגון חוטי שתי או ערב של צמר או פשתים דנטמאים בנגעים, כדכתיב בויקרא יג, מח.
יש לדון לפי זה אם אף כתם הנמצא על בתים טמא, כיון דבית ראוי להיטמא בנגעים, או דנימא דדוקא שתי או ערב, דחזי להיעשות ממנו בגד הנטמא בשאר טומאות, טימאו בו כתם, כיון דאף כעת נטמא בנגעים. אבל מחובר, דאינו נטמא כלל בשאר טומאות, אין מטמאים בו כתם. ומ"מ אף אם מטמאים בו כתם, היינו דוקא בית הראוי להיטמא בנגעים, דהיינו בית בארץ ישראל והוא של ישראל ואינו בירושלים שבתוך החומות, כדכתב הרמב"ם בהל' טומאת צרעת יד, יא, שרק אלו נטמאים בנגעים. וצריך שיהיה באותו בית ארבעה כתלים ולא שלש או חמש, ושיהיה בו ד' אמות על ד' אמות, ושיהיו הכתלים עשויים גם מעפר וגם מעצים וגם מאבנים, ובעינן דוקא אבנים, אבל אם אין בו אבנים ויש בו רק לבנים העשויים מעפר שחיממוהו או אבני שיש אינו נטמא בנגעים, כדכתב הרמב"ם שם יד, ו-ח. ונראה דתנאים אלו צריכים להיות באותו חדר שנמצא בו הנגע או הכתם, דכל חדר חשיב כבית לכל מילי.
גבי כתם הנמצא על דבר המחובר לבית הראוי ליטמא בנגעים, עי' במה שאכתוב לקמן גבי דבר המחובר לקרקע.
♦
מה שיעור הבגד כדי שיקבל טומאה
הרמב"ם בהל' כלים כב, א, כתב דבגד שהוא שארית מבגד גדול אם הוא מצמר או פשתים נטמא בטומאת מת רק אם יש בו ג' אצבעות על ג' אצבעות, ואם הוא בגד של שאר מינים נטמא רק אם יש בו ג' על ג' טפחים, והני מילי כשהוא שארית מבגד גדול אבל אם כך עשאו מתחילה אפילו בכל שהוא נטמא, ע"כ.
♦
דברים העשויים מנפט
הקדמה
פוליאסטר, ויסקוזה, פלסטיק ושאר חומרים סינטטיים הדומים להם, אינם באים ישירות מן הטבע, ומקורם בחלקים מסויימים בנפט. נפט הוא שמן שחור הנמצא במעבה האדמה ושואבים אותו ומפרידים אותו למרכיביו על ידי זיקוק, וכל אחד ממרכיביו הולך לשימוש אחר, ומחלק ממרכיביו מייצרים את החומרים הסינטטיים האלו.
♦
בגד העשוי משמנים המצויים באדמה כגון שעשוי מנפט האם מקבל טומאה
הרמב"ם בהל' כלים א, ג, ושם א, יא, כתב דבגד המקבל טומאה היינו בגד הגדל בארץ, אבל הגדל בים לא מקבל טומאה, ע"כ. והכי איתא בתורת כהנים שמיני פרשה ז. ומשמע דבעינן דבר שהוא גידולי קרקע. אמנם בשבת כז. אמרינן אין לי אלא צמר או פשתים מנין לרבות צמר גמלים וארנבים ונוצה של עזים והשירין והכלך והסריקין ת"ל או בגד, ורש"י שם כ: בדיבורים המתחילים גושקרא, שיראים, סריקין, כתב דכל אלו עשויים ממשי, ע"כ. ומבואר דסתם בגד היינו צמר רחלים או פשתים, ומרבינן מאו בגד אף הבא מן שאר בעלי חיים ושאר צמחים. אמנם הרמב"ם שם בהלכה ג, כתב דבגד הבא מצמר הגדל בים אינו מקבל טומאה, ע"כ. ולפי זה יש לדון אם אף בגד הבא מן השמנים שבאדמה התרבה מאו בגד כמו הבא מן החי ומהצומח או לא. ומסתבר דהוי כדבר הבא מן הים ואינו נטמא. דבשלמא אם היה מיעוט מיוחד לדבר הבא מן הים, היה אפשר דכל מילי נתרבה מאו בגד ואתא מיעוטא ומיעט בא מן הים, אבל כיון דאין מיעוט לדבר הבא מן הים, אלא ממעטינן ליה כי אינו דומה לבגד כלל, נמצא דאו בגד לא אתא לריבויא כל מילי, אלא רק מה דדמי לבגד, דהיינו שאר בעלי חיים דומיא דצמר, ושאר צמחים דומיא דפשתים, אבל שאר מילי לא.
בתורת כהנים שם איתא דאם חיבר לדבר הגדל בים חוט או משיחה מדבר המקבל טומאה נעשה כולו מקבל טומאה, וכ"כ הרמב"ם שם א, ג. ולפי זה הוא הדין אם חיבר לבגד העשוי משמן האדמה חוטים מדבר המקבל טומאה, כל הבגד מקבל טומאה וכתם הנמצא עליו טמא.
♦
כלי העשוי משמנים המצויים באדמה כגון העשוי מנפט אינו מקבל טומאה
בשבת טו:, אמרינן דכלי זכוכית טהורים מדאורייתא ורבנן גזרו טומאה עליהם אם יש להם בית קיבול כיון דברייתם מן החול כמו כלי חרס, וכ"כ הרמב"ם בהל' כלים א, ה. ומבואר דאין להם טומאה דאורייתא, כיון דאינם לא כלי חרס ולא כלי עץ ולא כלי מתכות. ולפי זה אף כלים העשויים משמנים המצויים באדמה אינם טמאים מדאורייתא, ואף מדרבנן לא גזרו עלייהו, דהא דוקא על כלי זכוכית גזרו כי ברייתם מהחול דומיא דחרס.
♦
דברים העשויים משרף היוצא מהאילן
הקדמה: הרבה מהגומי המיוצר בזמנינו מקורו בשרף היוצא מגזע עץ הנקרא קאוצ'וק, ואין זה גומא או גמי המוזכר במקרא ובחז"ל כדאבאר בסמוך.
♦
כלי העשוי משרף היוצא מהאילן
הרמב"ם בהל' כלים א, יג, כתב דכלים העשויים מן הגומא ומן הערבה ומן הקנים ומכפות תמרים ומן העלים והשריגין וקליפי אילנות הכל בכלל כלי העץ שהכל גדל מן הארץ כעץ, ע"כ. ומשמע דס"ל דהכל בכלל כלי עץ מדאורייתא. וכן מבואר ממה שכתב שם כג, א, דדבר העשוי מן הסוף ומן הגומא ועומד למדרס טמא במדרס מדאורייתא דמרבינן מכל המשכב. ושם א, י, כתב דכלי זכוכית העשוי למשכב טמא רק מדרבנן, ע"כ. ומבואר דמרבינן מכל המשכב רק דבר העשוי מדבר שיש לו טומאה דאורייתא, כגון העשוי מעץ. ומבואר דס"ל דשיפא וגומא חשיבי כלי עץ מדאורייתא, דכל הגדל מן הארץ הוא בכלל כלי עץ מהתורה. ולפי זה ודאי אף כלי העשוי משרף היוצא מן האילן הוי כלי עץ ומקבל טומאה. ומאידך היראים בסי' תכא אות יז, כתב דשיפא וגמי אינם ככלי עץ וטמאים רק מדרבנן, אבל מדאורייתא הויין ככלי אבנים דאין להם שום טומאה, ע"כ. ומבואר דס"ל דמדאורייתא כלי עץ היינו רק כלי עץ הנעשים מגזע עץ, ולא שאר מילי היוצאים מהאילן. ולפי זה אפשר דרק בשל שיפא וגמי גזרו מדרבנן, אבל העשוי משרף היוצא מן האילן לא גזרו, וטהור לגמרי.
מה שכתב הרמב"ם גומא, אין זה שרף היוצא מן האילן אלא היינו מין קנה סוף. ובשמות ב, ג, כתיב תיבת גומא, וכתב רש"י בד"ה גמא, דהיינו גמי בלשון משנה ובלעז יונקו, ע"כ. ובשבת קיב., אמרינן דגמי חזי למאכל בהמה, ורש"י בשבת קנז: ד"ה וקשרו, כתב דקשרו דוקא בגמי כי הוא מינתק לכשייבש, ע"כ. ואם היה עשוי משרף האילן לא היה מתנתק כשייבש.
♦
בגד העשוי משרף היוצא מן האילן
הרמב"ם בהל' כלים א, יא, כתב דכל שהוא ארוג או עשוי לבד בין מצמר ופשתים ובין מקנבוס או משי או משאר דברים הגדלים ביבשה הוא נקרא בגד לענין טומאה, ע"כ. ולפי זה, אף בגד העשוי משרף האילן קרוי בגד. אמנם בעינן שיהא ארוג או כעין לבד, אבל אם הוא מקשה אחת אפשר דלאו בגד הוא.
♦
פשוטי כלי עץ
פשוטי כלי עץ הראויים לטומאת מדרס מקבלים טומאת מת
כן כתבו תוס' בב"ב סו. ד"ה ושאני, וכתבו דמקבל טומאת מת מדאורייתא, וכן כתבו סמ"ג בעשה רמו, והראב"ד בעדיות ג, ט, והיראים בסי' תכא אות יז, והר"ן בחידושיו בב"ב סו. ד"ה לעולם. ומאידך הרמב"ם בהל' כלים א, י, ושם כג, א, כתב דטמאים במדרס מדאורייתא אבל בשאר טומאות טמאים רק מדרבנן. ורשב"ם בב"ב סו. ד"ה לעולם, כתב סתמא דהם מקבלים טומאה.
♦
פשוטי כלי עץ שאינם ראויים למדרס האם מקבלים טומאה מדרבנן
בב"ב סו., אמרינן דפשוטי כל עץ טמאים מדרבנן, ורשב"ם שם בד"ה לעולם, כתב דלמסקנא אינו כן ואין מקבלים טומאה כלל. והראב"ד בעדיות ג, ט ד"ה טבלא, וכן בעדיות ז, ז ד"ה ויש שגורסין, כתב דטבלא שאין לה לבזבזין אינה טמאה אלא א"כ מיוחדת ממש לתשמיש, כגון של נחתומים. אבל אם היא מיוחדת לתשמיש רק לפרקים, ואם תזדמן לו מלאכה אחרת, יעשה בה, אינה נטמאת אף מדרבנן. ותוס' בעירובין לא. ד"ה בפשוטי, הביאו דר"י חילק דאם הם רחבים וראוי להניח עליהם חפצים, טמאים מדרבנן, ואם לא טהורים, וכן חילקו תוס' בסוכה ה. בסוף ד"ה מסגרתו. והרמב"ם בהל' כלים ד, א, חילק בזה כמה חילוקים ותלה דבר זה בשאלה האם הוא משמש אדם או כלים, וכן חילק הר"ן בחידושיו בב"ב סו. ד"ה לעולם. וסמ"ג בעשה רמו, כתב דרק פשוטי כלי עץ שהם משמשים גם את האדם וגם את משמשי האדם מקבלים טומאה מדרבנן כגון שולחן, ע"כ. וכן הביאו תוס' בעירובין שם בשם יש מפרשים, וכן צידדו תוס' בסוכה שם. והב"י ביו"ד סי' רא, יג-יד, הביא דהרמב"ם ס"ל דפשוטי כלי עץ טמאים מדרבנן ואפילו מקל, ע"כ. אמנם הרמב"ם בהל' סוכה ה, ה, הכשיר לסכך בחיצים זכרים, ומבואר דס"ל דאינם מקבלים טומאה מחמת דהם פשוטי כלי עץ.
♦
כתם שנמצא על דבר המחובר לקרקע
הרמב"ם בהל' כלים יא, כד, כתב דדף של נחתומים של מתכת שקבעו בכותל מקבל טומאה, ושם כו, ח, כתב דעריבה שעשאה אבוס לבהמה אף על פי שקבעה בכותל מקבלת טומאה. אמנם שם ט, א, כתב דהדלת והנגר והמנעול של מתכת אינם מקבלים טומאה אף קודם שיקבעו כיון דהם עשויים לשמש את הקרקע. ובפירוש המשנה בכלים כ, ד ד"ה אף על, כתב ליישב דבר זה דכלי שהוא לפי צורתו מקבל טומאה דהיינו שאינו נעשה דוקא לחברו בקרקע כגון דף של נחתומים או אבוס, הרי הוא מקבל טומאה אף אם קבעו בקרקע, אבל כלי שנעשה מתחילתו בקרקע או שנעשה כדי לשמש עם הקרקע הרי הוא כקרקע ואינו מקבל טומאה, ע"כ. ולפי זה כלי שדרך שימושו הוא על ידי שקובעים אותו בקרקע הרי הוא כקרקע ואינו מקבל טומאה.
לעיל כתבתי דלסוברים דדבר הנטמא בנגעים חשיב מקבל טומאה לכתמים, אפשר דאף בית הראוי לקבל טומאה בנגעים חשיב מקבל טומאה. ולפי זה, אף דבר המחובר לבית דינו כבית, לכל הפחות אם הוא מקבל טומאת נגעים בהדי הבית. אמנם הרמב"ם בהל' נגעים טז ,ט, כתב דבור ודות שבבית המנוגע, אף על פי שהם מגולים, כלים שבתוכם טהורים, ע"כ. ולפי זה כל שכן דהבור והדות אינם מקבלים טומאת נגעים. ונראה דהטעם הוא כיון דקי"ל דדוקא הקירות והתקרה נטמאים, אבל הקרקע והמחובר לה אינם מקבלים טומאת נגעים, דלאו בית מיקרו אלא קרקע. ולפי זה דבר המחובר לקרקע הבית אינו מקבל טומאת כתמים, ודבר המחובר גם לקרקע וגם לקירות הבית, כיון דאינו בטל לבית דהא הוא מחובר גם לקרקע, אינו נטמא אגב הבית, וממילא גם לא יקבל טומאת כתמים.
♦ ♦ ♦