טבילה כמה פעמים
מקובל שהטובלת – טובלת, מוציאה ראשה מהמים, מברכת ושוב טובלת כדי לברך עובר לעשייתה; וכן מקובל שמי שמעוניין לטבול כמה טבילות לתוספת קדושה – מוציא ידו או ראשו מהמים כמה פעמים, ויש להבין האם אכן נחשב זה ככמה טבילות או שהכל טבילה אחת.♦
נחלקו במשנה (מקואות ז' ו') שכשטבלו שנים במקוה ששיעורה מ' סאה בצמצום, והראשון שטבל יוצא מהמים בעוד השני במים – האם נחשב שהשני טובל במקוה שיש בה מ' סאה או שנחשבת כחסרה. לדעת רבי יהודה אומרים 'גוד אחית' וכאילו המים שעדיין על גופו מחוברים למי המקוה ומשלימים לשיעור מ' סאה, ולדעת ת"ק המים שעל גופו כאילו ניתקו מהמקוה, ונמצא שהשני טבל במקוה חסרה "מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות, ירדו שנים וטבלו זה אחר זה: הראשון טהור והשני טמא, רבי יהודה אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור", ומבואר בחגיגה (י"ט.) שטעמו של רבי יהודה משום גוד אחית.
הרמב"ם (מקואות ח' י"ב) פסק כדעת ת"ק "הראשון טהור והשני בטומאתו שהרי חסרו המים ממ' סאה", וכ"פ השו"ע (יו"ד ר"א ס"ב), ואילו הטור פסק כדעת רבי יהודה "...אבל לא לשני, אלא א"כ טבל השני בעוד שרגלי הראשון נוגעים במים - דאז חשבינן לכל המים שעל גופו כאילו הן עדיין במקוה".
אמנם, מודה הרמב"ם שאם מטביל בגד עבה, וכשמוציאו טובל אדם – שנחשב שטבל במ' סאה "הטביל בו תחילה סגוס עבה וכיוצא בו, והגביהו, אם היתה מקצת הסגוס נוגעת במים - הרי הטובל באחרונה טהור שהרי המים כולן מעורבין", וכאן בעצם פסק כדעת רבי יהודה בהמשך המשנה (מקואות ז' ו') "רבי יהודה אומר... הטביל בו את הסגוס והעלהו – מקצתו נוגע במים - טהור", וביאר הריב"ש (רצ"ב) שסגוס הוא עבה ובלוע הרבה מן המים ולכן כשמקצתו נוגעת במקוה – כאילו המים לא יצאו ממנו, משא"כ האדם אינו בולע את המים אלא הם בשטח גופו, וכשאינם טופח להטפיח – אינם חיבור וכאילו המקוה נחסרה; ואילו הב"ח (ר"א ס"ב) ביאר שכאן סתם התנא כרבי יהודה, ולכן הטור פסק כדבריו אף שהוא יחיד, ולא חילק את חילוקו של הריב"ש.
נמצא שלדעת הרמב"ם והשו"ע - כשמוציא ראשו מהמקוה – נחשב שהמים נתלשו ובפשטות בטלה הטבילה הראשונה, וכשיטבול שוב הרי זו טבילה נוספת, אך לדעת הטור המים שעל גופו לא נתלשו מהמקוה.
אמנם, לא די בזה, שהרי הנידון שלנו איננו האם המים שעל גופו עדיין מחוברים למקוה, שהוא נידון רק כלפי הכשר טבילת השני במקוה מצומצמת, אלא הנידון הוא האם הוצאת היד מהמקוה נחשבת שכבר איננו במקוה, ומכיון שפשוט שאם כשמוציא ידו מהמקוה יגע בשרץ – שיחשב שנטמא, הרי שפשוט שלכו"ע כעת הוא לא במצב 'טבול', ושפיר מהני להחשב שהטבילה השניה היא טבילה נוספת.
אמנם, הנידון שלנו לא תלוי באם הוא כעת במצב 'טבול' אף שחלק מגופו מחוץ למים, אלא האם מי שטבל והוציא אבר – נחשב שטבילתו הושלמה, וכשיטבול – תהא זו טבילה נוספת, או שטבילתו לא הושלמה עד שיצא מן המים.
אף שהמושכל ראשון הוא שכשמוציא אבר מהמקוה – הרי שטבילתו נשלמה, אך שו"ר שאין זה כה פשוט, שיש מקום לומר שכל עוד לא יצא לחלוטין מהמקוה – כאילו לא נפסקה טבילתו, שבהמשך הגמ' בחגיגה "אמר עולא בעי מיניה מרבי יוחנן, לרבי יהודה מהו להטביל מחטין וצינוריות בראשו של ראשון: גוד אחית אית ליה לרבי יהודה, גוד אסיק לית ליה, או דלמא גוד אסיק נמי אית ליה?"; כלומר האם כפי שהמים שעל גופו נחשבים כבתוך המקוה – כך גם נחשב שהמקוה נמשכת למעלה לראשו, ויהא אפשר להטביל בראשו מחטין; מסיקה הגמ' שלדעת רבי יהודה אמנם אומרים רק גוד אחית, אך לרבי מאיר אומרים גם גוד אסיק; אף שפסקו הרמב"ם (מקוואות ח' ח') והשו"ע (ר"א ס') שאין אומרים לא גוד אחית ולא גוד אסיק, והטור פסק שאומרים עכ"פ גוד אחית, אבל עכ"פ סברת רבי מאיר שלא רק שהטבילה לא הושלמה אלא אף נחשב כאילו הוא עדיין בתוך המקוה; ואף שלהלכה אי אפשר להטביל מחטין בראשו כי ראשו שחוץ למים הוא לא חלק מהמקוה, אך יתכן שעכ"פ סברתו שטבילתו לא הושלמה בעת עלייתו מהמים – איננה דחויה.
אף שהרמב"ם פסק שהמים שעל גופו של היוצא מהמקוה כבר לא מחוברים למקוה, הוא גם כתב (שאר אבות הטומאה ו' ט"ז) "הנוגע באב מאבות הטומאות המושלך בתוך המקוה, כגון נבילה או שרץ או משכב שהוא במקוה ונגע בו - ה"ז טמא, שנאמר אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ונוגע בנבלתם יטמא אפילו כשהן בתוך המקוה מטמאין, וכשיעלה מן המקוה זה הנוגע – יטהר [דבריו כאן לקוחים מהספרא (שמיני ט') "ונוגע בנבלתם יטמא - הילל אומר אפילו הם בתוך המים, שהייתי אומר הואיל והארץ מעלה את הטמאים מטומאתן והמקוה מעלה את הטמאים מטומאתן: מה הארץ מצלת את הטהורים מלטמא - אף המקוה יציל את הטהורים מליטמא, תלמוד לומר ונוגע בנבלתם יטמא - אפילו הם בתוך המים"]... וכן זב שדרס על המשכב שהוא מונח במקוה הרי המשכב טמא, וכשיעלה המשכב מן המקוה – יטהר, שהרי עלתה לו טבילה, וזה הנוגע במשכב כשהוא במקוה - אם פשט ידו ונוגע חוץ למקוה הרי זה מטמא בגדים, וא"צ לומר שהוא מטמא אוכלין ומשקין" [דבריו כאן לקוחים מהתוספתא (מכשירין ב' ז') "הנוגע בנבלה בתוך המקוה – טמא, וטהור בעלייתו, הנוגע במשכב ומושב בית המקוה – טמא, וטהור בעלייתו, זב שדרס על גבי משכב ומושב בתוך המקוה – טמא, וטהור בעלייתו"], וביאר הכסף משנה את הטעם "ונראה מתוך דבריהם שהטעם מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה לא בעודו בתוך המקוה" – הרי שלא עצם הטבילה משלימה את תהליך הטהרה, אלא היציאה מהמקוה, כי פשטות דברי הרמב"ם הם שכשהושיט ידיו מחוץ למקוה הוא מטמא אף שכעת איננו נוגע יותר בשרץ שבמקוה.
אף שכתב הרש"ש (נדרים ע"ו.) על דברי הכס"מ "וכן מטין שם דברי הרמב"ם, והוא פלא", אך המבי"ט (קרית ספר שאר אבות הטומאה ו') ביאר את הסברא "דאין מקוה מעלה טמאין מטומאתן כזרעים טמאין שנזרעו בארץ - שעולין מטומאתן, כדכתיב אשר יזרע טהור הוא, וכשיעלה מן המקוה אחר שפירש מן הטומאה - טהור", כלומר זרע טמא שנזרע בקרקע נטהר, והוא מפני שמתבטל לקרקע כטהרת מים טמאים במקוה, כלומר טהרת מים טמאים הנמצאים בכוס שמשקיעים אותה במי המקוה – המים נטהרים כי נחשב שנזרעו במקוה, כמו שהוא בזרע טמא שנזרע באדמה - שנטהר כי מתבטל אליה, וה"נ המים הטמאים מתבטלים למי המקוה (רש"י ביצה י"ז:, חולין כ"ו:), אך הטובל נטהר במקוה לא כי התבטל למקוה, אלא כי פרש מן הטומאה, ולכן כשהוא 'טובל ושרץ בידו' – הוא עדיין טמא אף שהוא נמצא עם השרץ בתוך המקוה, כמ"ש הרמב"ם.
אמנם, הרא"ש (נדרים ע"ו.) פירש שמה שהטובל ונוגע בשרץ מטמא – הוא רק בעודו נוגע גם בשרץ, שכתב לגבי מה שכלי מתיר בצמיד פתיל "אם עמד כל גופו במקוה ונגע בידו אחת בשרץ ובידו אחרת נגע בכלי שמקצתו חוץ למקוה יציל עליו שלא יקבל טומאה בעודו במקוה לטמא הכלי בעודו במקוה", ולפי דבריו 'טובל ושרץ בידו' – הוא רק בעודו אוחז בשרץ במים, אך כשכבר איננו נוגע בו - נטהר.
אף שבסברת הרמב"ם היה מקום לומר שאין כוונתו שצריך לצאת לגמרי מהמקוה, אלא די שיוציא אחד מאבריו כדי להחשב שנטהר, ולא יטמא את מה שנוגע בו בעודו יוצא מהמקוה; אמנם, להדיא כתב הרמב"ם "אם פשט ידו ונוגע חוץ למקוה הרי זה מטמא בגדים, וא"צ לומר שהוא מטמא אוכלין ומשקין", ותוספת זו היא משל עצמו ולא מהספרא או מהתוספתא (פרי יצחק ב' ל"ה) – ומוכח שלדעתו צריך שיצא לחלוטין מהמקוה כדי להטהר.
ונמצא שלדעת הרמב"ם תהליך הטהרה לא הושלם עד שיצא לחלוטין מהמקוה, ולא מועיל שיוציא ידו החוצה, ואילו לדעת הרא"ש אין לזה הכרח, ויתכן שהוצאת ידו והכנסתה כבר תחשב כטבילה חדשה.
♦
מקשה הפרי יצחק – שאם אכן אינו נטהר אלא בעלייתו מהמקוה – מדוע הוצרכו בספרא לגזירת הכתוב ללמד שנבילה מטמאת אפילו בתוך המים, הרי הטמא שטבל עדיין לא נטהר עד שיצא מהמים, ופשוט שאם יושיט ידו החוצה יטמא גם אלמלא נגע בנבילה בתוך המקוה? ועוד הקשה מלשון הספרא "מה הארץ מצלת את הטהורים מלטמא - אף המקוה יציל את הטהורים מליטמא" – הרי בעודו במקוה עדיין לא נטהר, ולא מתאים לומר עליו 'יציל את הטהורים'? אמנם, לא זכיתי להבין מה קשה לו, הרי נפ"מ במי שטובל מחמת טומאה קלה, או לגירות, וכל כיו"ב, וכעת במקוה נוגע באב הטומאה, וקמ"ל שאפשר להטמא בתוך המקוה אף שהוא והטומאה בתוך המים.
ראיתי שבשו"ת משנה הלכות התייחס לנושא זה פעמיים (ה' קנ"ו, י"ב ק"ה [לא ראיתי את מקורותיו בפנים]), ותוכן דבריו שלדעת הספר פתחי זוטא (חגיגה י"ט) בדעת הכס"מ צריך שיהיו מ' סאה במקוה בשלימות עד אחר שיעלה הטמא מן המים, ולא מועיל מה שטבל בעוד שהמקוה היתה כשרה; חָלק עליו בס' מאיר עיני חכמים (מהד"ת א') שאפילו לדעת הכ"מ אם המקוה נפסלה בעודו במים אחר שטבל – הרי שהוא כמי שעלה ממנה, וטהור, וכ"כ ר"מ אריק (ב'שיירי טהרה' ובאמרי יושר א' קצ"ט) שהטבילה עולה לו מיד כשהוא נכנס למקוה, אלא שיטהר מטומאתו רק כשיֵצא, והיציאה היא כעין הערב שמש שמשלימה את הטהרה, ובאור שמח (מטמאי משכב ומושב י"ב כ"ב) משמע שעיקר הטבילה כשעלה מן המים - וא"כ אפשר שצריכים כל דיני מקוה וטבילה. ניתן לסייע לזה בלשון הגמ' יבמות (מ"ז) "טבל ועלה הרי הוא ישראל גמור", ובשבת (ל"ה.) "יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה" – שמשמע שעיקר הטבילה בעת העליה, כמ"ש תוס' דמשיעלה מתחיל ביה"ש; מאידך ממה שמקשים תוס' והרשב"א משמע שהבינו שנטהר כבר בתוך המים [קושיית תוס' לפי גירסת המהרש"ל "לא היה לו להזכיר עלייה - אלא כשירד ויטבול ותו לא", אמנם גירסתנו בתוס' "לא ה"ל למינקט סימנא דטבילה"], והיה אפשר לומר שבעלייתו נשלמת הטהרה אך א"צ דיני מקוה, אך מלשון הכס"מ "אין הטמא נטהר אלא בעלייתו" - משמע שאז עיקר הטהרה, וצ"ע.
אמנם, הקשה המשנה הלכות מלשון הרמב"ם עצמו שמשמע שנטהר כבר בעת הטבילה: א'- (מקואות א' ב') "...בנין אב לכל הטמאים שיבואו במים", ב'- (מקואות א' ח') "...כגון שנפלה לתוך המים או ירדה להקֵר הרי זו מותרת", (מקואות א' ט') "הכופת ידיו ורגליו וישב לו באמת המים"; ועוד יש לדחות שאין הכרח ליסוד הכסף משנה מהתוספתא, שכל כוונתה רק לומר שאף שהוה אמינא שלא ניתן להטהר כשיורד למקוה שאינה ראויה מחמת שיש בה שרץ או מדרס הזב – קמ"ל שאעפי"כ יטהר כשיעלה ממנה בלי לגעת בטומאה, שדי בעליה בלי ירידה למקוה, או שסתם מועילה טהרה למי שבאו עליו מי המקוה, וצ"ע; וקצת היה לפרש שגם כוונת הכס"מ היא רק שמי שנטמא במים יהא טמא רק בעליתו מהמים [כי רוח הטומאה נכנסת למים ע"י אב הטומאה], אבל סתם טמאים עולים מטומאתם בירידתם למקוה [שרוח הטומאה מסתלקת מיד בירידתו].
ואף שגם לדברי הכס"מ אם המים חסרו או נפסלו לאחר טבילתו – יש לטהרו, שנחשב שכעת עלה מן המים, אבל עדיין יש לחקור האם הושלמה טהרתו כשהתנגב לפני שהשלים את יציאתו מהמים, ולשון הגמ' (יומא ל"א:) 'עלה ונסתפג' מרמזת שהכהן גדול התנגב רק לאחר שעלה מהמקוה; אמנם יש לדחות שמא רק קמ"ל שלא השתהה בלי ניגוב מפני איסור רחיצה ביוהכ"פ, או כדי שלא לקלקל את בגדי הכהונה, עכת"ד המשנה הלכות.
שו"ר ראיתי במאמרם של הרב שלמה דיכובסקי ואיתי בז'סקי (תחומין ט"ז) שהקשו גם ממה שבעל קרי קורא ק"ש בתוך המקוה כותיקין "יתכסה במים ויקרא" [זאת לגבי ק"ש, ואילו לגבי התפילה שצריכה כיסוי הלב, ראה במאירי (ברכות כ"ב:) שקורא במים כדי שיתפלל תיכף כשיצא מן המים, ולדעת הגר"א (ע"ה ב') אף מתפלל בתוך המים - ודי בעכירת המים 'יתכסה במים', וא"צ להוציא לבו מהמים], וכן הביאו מהדבר אברהם (ב' ט"ו) שפשוט שמותר להוציא כלי מהמקוה דרך פיו, ואם היה עדיין טמא בכך – היה מטמא את המים שבתוכו שכבר נותקו מהמקוה, ויחזרו ויטמאוהו [ובמקואות ז' ו' "כיון שהגביה שפתותיהם מן המים - המים שבתוכן שאובין, כיצד יעשה מטבילן ומעלה אותם דרך שוליהם" - רק חששו מפני שמחזיר למקוה מים שאובים, ולא אמרו שהכלי חוזר להטמא מחמת המים שבו שנטמאים ממנו לפני שיצא מהמקוה]; ועוד הוכיח מיבמות (מ"ו.) שצמצמו לעבד כבר בתוך המקוה ולא רק קודם עליתו, והוה ליה להרפות כיון דלא נגמרה הטבילה עד שיעלה.
ומחמת קושיות אלו יישבו שגם לדעת הכסף משנה כל החידוש הוא שהטבילה לא מסתיימת בתוך המים אבל די שיוציא אבר אחד או מקצת הכלי, ונחשב שעלה מן המים.
ועוד הקשו מדוע הרמב"ם חידש דין זה רק כלפי נגיעה באב הטומאה ולא בדיני טבילה, ויישבו שבטבילה רגילה מודה הכס"מ שנטהר בתוך המים, וכל החידוש הוא רק כלפי ה'טובל ושרץ בידו' שנחשב שכלל לא נטהר מטומאתו הקודמת כל עוד הוא נוגע בטומאה [אחרת] במים, כי לא ניתק מטומאה עדיין, אבל במקוה שאינו נוגע בה באב הטומאה – בודאי נטהר מיד בטבילתו; וכך מטים דברי הרמב"ם (תשובה ב' ג') "כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב - הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ", וכך הוא בשערי יושר (ב' חזקות כ' ת"ז) "אדם הטמא שמתטהר ע"י טבילה וכן כל דבר טמא כיוצא בזה, אם קודם טהרתו נטמא שנית - לא נטהר בטבילתו גם מטומאה הראשונה, דטבילה הוא טהרה - ואם לא מתטהר בטבילתו אינה טבילה, וטובל ושרץ בידו אין הענין שהוא מתטהר כל רגע ומתטמא כל רגע אלא כל שהשרץ בידו אין זה טהרה".
נמצא מכל זאת שצדק מנהג העולם שבהוצאת אבר מהמים כבר נחשב שהסתיימה טבילתו הראשונה, ומעתה תהא זו טבילה חדשה.
♦
נשאלתי על דברי הרמב"ם דלעיל (הלקוחים מהתוספתא) "וזה הנוגע במשכב כשהוא במקוה - אם פשט ידו ונוגע חוץ למקוה הרי זה מטמא בגדים" – שהנוגע במדרס הזב בתוך המקוה – נחשב כאילו נגע בו מחוץ למקוה, כלומר שהמים שבין רגלו ובין המדרס לא מורידים את רמת הטומאה; מאידך, שנינו (מקואות ח' ה') "האוחז באדם ובכלים ומטבילן - טמאין, ואם הדיח את ידו במים - טהורים" הרי שלמרות שיש שכבת מים בינו ובין הכלי – נחשב שהכלי מוקף במי המקוה.
השואל ביקש ליישב שהיד מוקפת במולקולות המים, אך המולקולות אינן רציפות בלי הפסקים, ודרך הפסקים אלו נוגעות מולקולות המדרס בעורו; ולא הבנתי את הישוב, שהרי במקום חדירת הנבילה - אין מולקולת מים, וממילא הויא חציצה - אליבא דהקושיא.
ולענ"ד, כשהאדם במים - נחשב שהמים נוגעים בו - מהסיבה הפשוטה שב'חוויה' של האדם – נתפס שהוא נוגע במים, גם כשכעת הוא עומד עם כל משקלו על קרקעית המקוה, כשרגלו עברה לפני כן דרך המים [לאפוקי כשעמד על משטח יבש ואז נכנסו לשם מי המקוה, או כשאוחז כלי בחזקה ומכניסו כעת למקוה - שאז בחוויה האנושית - אין מים במקום המגע (וגם מציאותית מים לא נכנסים לשם בזמן קצר בשל חוסר היכולת שלהם להשתחל למקום צר בזמן קצר, כפי שמחוייב מכח הנימיות שלהם, ומהגדרות ה'מתח פנים' שגורמים למולקולות המים 'להדבק' זו בזו, ולהמשך זו אחר זו, בזמן ארוך)], והוא חש כרטוב מכל עבריו; ואין סתירה מכך למה שבאותה חוויה אנושית כשאדם אוחז בכלי או במדרס - הוא נחשב שאוחז אותו ישירות אף כשהיד רטובה, כי גם כך דרך אחיזת חפצים, ולאחיזה כזו התכוונה התורה כשטימאה מגע באב הטומאה - גם אם היד רטובה.
♦ ♦ ♦