אב"ד תל אביב, מח"ס משפטיך ליעקב י"ד חלקים
טענת ביטול מקח בתשלום בדרך מכירת זכות בשותפות רכישה
קבוצה של אנשי עסקים הקימו חברה, שמטרתה לרכוש בנין מסוים. ראובן השקיע סכום של מיליון ש"ח בשותפות, ובהתאם קיבל זכות לפי אחוזי ההשקעה. שמעון רצה למכור דירה לראובן, והוצע לו בתמורה לדירה, את חלקו/זכותו של ראובן באותה שותפות. וכך נעשה. שמעון מכר את דירתו לראובן, ובתמורה העביר לו ראובן את חלקו בשותפות הנ"ל.שמעון טוען שהתברר לו לאחר כמה חדשים שניהול השותפות ע"י המנהל, גורמת לכך שהשותפות לא מניבה ריוח. לטענתו הדבר היה עוד בטרם רכש את חלקו של ראובן בשותפות, כפי שמוכח מהדוחות הכספיים. שמעון מודה שהוא חקר אודות המנהל בטרם העיסקה בדרכים שונות, אך הוטעה. מאידך טוען ראובן, שאיפשר לשמעון לבדוק ולבחון, ולא ידוע לו על כשלים של מנהל השותפות, ומדובר בעיקר בכשלים אובייקטיביים שנולדו לאחר ששמעון רכש את חלקו בשותפות.
♦
א.
טענת מקח טעות במכירת חלק בשותפות
ראובן העלה גם טענה של אין אונאה לקרקעות, וע"כ יש להבהיר שנדו"ד הוא שאלה של מום במקח ולא אונאה. אונאה היא כאשר הטענה היא על מחיר שאינו מחיר שוק. מום במקח, כאשר נטען שהמקח פגום. כמובן בכל מום יש בדר"כ גם טענת אונאה על המחיר, אבל נדו"ד היא שאלת מום במקח, ולכן כל דין אין אונאה לקרקעות, לא שייך בנדו"ד.
השאלה בנדו"ד מתחלקת למספר שאלות. השאלה הראשונה, האם במכירת דירה, כאשר התשלום הוא ע"י נתינת זכות בחברה, שהוא חלף תשלום תמורת הדירה, יש טענת מום. טענת המום היא על אופן התשלום. מה ששילם ראובן לשמעון בתמורה הדירה, הוא דבר בעל מום הדורש ביטול מקח, לטענת שמעון. האם ניהול לא ראוי של מנהל השותפות, מהווה טענת מום לביטול המקח.
בעל התרומות (שער נא, ו, ט), כתב וז"ל: "... אך זה בודאי צריך ברור, אם הלך הלוקח ותבע למלוה ומצאו עני מהו, מי אמרינן כיון דמעותיו קיבל וקנה בחזקת שימצא חובו ביד הלוה ולא מצא, הו"ל מקח טעות ומשלם לו מעותיו המוכר ללוקח, או דילמא, לוקח היה לו לפרש, וכשלא פירש יש לנו לומר כי לפי מזלו קנהו, ואם יש לו יגבה ממנו ואם לא הפסיד מעותיו ... בודאי אם הוא עני ועשו ערמה ואין לו מה ליתן, בודאי אין לך טעות גדול מזה שהטעהו, אבל לוקח כיון שמכר לו השטר ... מסתמא ניחא ליה דלהוי אידך עבד לוה ... ואף זה אינו מטעהו, דדלמא קני נכסי היום או מחר ופרע ליה, וניחא ליה בהכי כי היכי דלהוי נקרא עבד דידיה. ומפני שנסתפקתי שאלתי את פי הרמב"ן וזה אשר השיב לי ... אם הוציא הלוה שובר שפרעו או שמחל לו המלוה קודם שמכרו לזה, דההוא ודאי חייב לשלם, דלא הוי זביני כלל ומעות חוזרין, אבל אם הלוה עני ואין אדם יכול להוציא ממנו או שהעני אח"כ, זה אינו בדין אחריות, אלא כשהיה עני בכלל אונאה הוא אם מכרו יותר מכדי דמיו, ואין לשטרות דין אונאה ... עכשיו לפי ענין זה נראה, שהערמה הזאת היא שנראה לוה עשיר ומסמיך בע"ח על אחר, ואותו אחר יוציא לו למדינת הים מיד, כה"ג קנין בטעות הוא ... אבל סבור שהוא עשיר והוא עני, בין שהממחה יודע שאינו יודע בו, פטור, דהו"ל לשאול עליו".
העולה מתש' הרמב"ן, דאין שייך הדין של מקח טעות במי שקנה שטר חוב כשהלוה עני, מפני שהיה לקונה לשאול על הלוה. וצ"ב, מאי שנא מכל מקח דהו"ל ג"כ לשאול עליו, עיין ברמב"ם פט"ו מהלכות מכירה הי"ג בעבד שנמצא ליסטים מזוין או מוכתב למלכות דהוי מום, בפרט למבואר בגמ' קידושין יא, א דהנהו קלא אית להו (ועיי"ש במגיד), ואמאי לא נימא דהו"ל לשאול עליו, וכדאמרינן בשט"ח.
אלא נראה בהסבר הדין, דאדם שקונה שט"ח מחירו נקבע לא רק לפי הסכום הכתוב
בשט"ח אלא גם ובעיקר לפי מידת הסיכון בגביתו, על כל מרכיבי הגביה (וע"ע בתש' הרא"ש המובאת בטור חו"מ סו"ס סו, ובשו"ע שם סע' מא, ובב"מ ז, ב תוס' ד"ה ויחלוקו). שטר חוב הוא למעשה נייר בעלמא, מה שקובע את שוויו הוא סכום הממון שניתן לגבות באמצעותו. מצבו הפיננסי של הלוה מהוה את המרכיב החשוב לכח הגביה. אדם שלא מברר את מצב נכסיו של הלוה, דומה למי שקנה נייר פשוט ובא אח"כ בטענה מדוע אין הנייר שוה את המחיר שהוא ציפה להפיק ממנו. כאדם הקונה נייר ערך במחיר נקוב, ואחר זמן יבוא לטעון שלא ידע שהמפעל לא ריוחי. וכי בשופטני עסקינן, הרי לנייר אין כל ערך עצמי, כל ערכו נובע מכח הגביה שבו. אי ברור על אפשרויות הגביה כמוה כקנית חתול בשק, "חייתא דקטרי סברת וקבלת". גם לאחר הברור, אי הגביה נלקחת בחשבון, ומחיר השטר חוב הוא בהתאם לסיכון. הספק הינו חלק ממהות קנית השט"ח. ע"כ לא יכול הקונה לבוא בטענות של מקח טעות כשנמצא הלוה עני, ואפי' היה עני בזמן המכירה, דזה חלק מהסיכון הנלקח בחשבון והיה עליו לשאול עליו. ומדלא התנה הקונה, שאם יהיה הלוה עני המקח יתבטל, יש לנו לומר שלפי מזלו קנהו, אם יש לו יגבה ממנו ואם לא יפסיד מעותיו, וע"כ כשלא שאל על הלוה איהו דאפסיד אנפשיה.
אלא שאם מחל או נפרע קודם המכירה הוי מקח טעות, דודאי המוכר לא מכר לקונה דבר, דשטר פרוע או מחול הרי הוא כחספא בעלמא, ובכגון זה לא אמרינן דהו"ל לברורי ולאסוקי אדעתיה, דברמאי עסקינן. משא"כ כשהלוה עני, השטר טוב והלוה משועבד לשלם, אלא שיש מניעה בגביה, ומקח טעות לא הוי מפני שהיה לו לשאול עליו, אא"כ עשו ערמה גדולה שהלך הלוה למדינת הים. (ומדברי בעה"ת גופיה משמע דבערמה כל דהו סגי לבטל המקח מדין קנין בטעות). וס"ל לרמב"ן דלא שייך לומר דהו"ל לשאול עליו כשהולך אח"כ למדינת הים או עושה ערמה אחרת (לבעה"ת), דהא מעשיו מוכיחים שהתכוין להפסיד כספו של חבירו, משא"כ כשהיה עני, ואפי' ידע המוכר, אפשר שיהיה לו אח"כ נכסים, וזה נכלל בכלל הסיכון של קניית השט"ח. מה עוד דנראה דלא שייך לשאול עליו כשעושים ערמה, דהא הערמה אינה מפורסמת שיוכל לברר עליה, וע"כ המקח בטל. וע"ע בקצוה"ח סי' קכו ס"ק ט שכתב לבטל מעמד שלושתן כשהלוה עני מטעם קנס, עיי"ש, ואפשר לומר סברא זו אף לרמב"ן הסובר דלא בטל אלא כשעשו ערמה, ומטעם קנס. וע"ע בש"ך סו ס"ק קיג.
אולם המבי"ט בח"א (סי' קעח), כתב וז"ל: "אע"ג דשטרות תנינן להו בפרק הזהב בהדי קרקעות עבדים והקדשות, דאין להם אונאה ואפי' ביטול מקח לית להו, וכמש"כ הרמב"ם והרי"ף (לענין יותר מפלגא), אפילו הכי מקח טעות אית בהו, כמש"כ הרמב"ם ריש פט"ו שכל קנין בטעות חוזר, אפי' בקרקעות ועבדים שנמצא בהם מום שלא ידע בו הלוקח דחוזר, ואין לך מום גדול מזה שנמצא הטיסקירי בטל שניתן הפרס לאחר והוי מקח טעות. ובחו"מ סי' סו הביא בשם בעה"ת שאם הוציא הלוה שובר ששטר זה פרוע או שמחלו המלוה קודם לכן הרי זה מקח טעות ... דאי הוי ידע שמעון שבטל, לא הוי קני... וכמו שהביא גם בחו"מ, שאם העני אח"כ ואינו יכול להוציא ממנו כלום ... דמשמע דאם העני קודם מכירה ולא ידע לוקח הוי מקח טעות אע"ג דלא אתי מחמתיה. ומש"כ למעלה שאם היה הלוה עני בשעת מכירה בכלל אונאה הוא, איירי כשידע הלוקח שהיה עני אלא שחשב בכל אופן שירויח ויפרע לו, ולא הרויח ולא פרע, לא הוי מקח טעות, שהוא ידע שהיה עני, אלא הוי בכלל אונאה ואין לשטרות אונאה, אבל כשלא ידע שהיה עני הוי מקח טעות...".
היוצא מדברי המבי"ט, שחולק על בעה"ת והרמב"ן דלעיל, דכאשר לא ידע שהוא עני, הרי זה מקח טעות וחוזר על המוכר, אף שהמוכר ג"כ לא ידע, ולא כדעת הרמב"ן דדוקא בעשו ערמה גדולה שהלך אח"כ למדינת הים, וגם לא כבעה"ת שמ"מ עשו ערמה, אלא כשהיה עני ולא ידע הוי מקח טעות וחוזר. והש"ך בסי' סו ס"ק קיג מדייק מלשון השו"ע שאין מקח טעות בשט"ח כשהלוה היה עני, וכדברי הרמב"ן ובעה"ת, עיי"ש.
והרמב"ם פט"ז ממלוה ולוה ה"ג, כתב וז"ל: "ראובן שהיה חייב מנה לשמעון, ואמר שמעון לראובן מנה שיש לי בידך תנהו ללוי, והיו שלושתם עומדים, וקבל לוי, ונמצא
ראובן עני ואין לו מה שיגבה ממנו, הרי לוי חוזר בחובו על שמעון, שזה הטעהו...". הובאו הדברים בשו"ע חו"מ קכו, ז, ועיי"ש בסמ"ע ס"ק כו ובש"ך ס"ק מג, דמשמע שם להלכה דלאו דוקא בעשו ערמה, אלא אפי' לא ידע הממחה ג"כ הוי מקח טעות. ובש"ך דן אם יכול לומר קים לי כרמב"ן דדוקא בהלך למדינת הים הוי מקח טעות, והביא מהמהר"א ששון סי' קג-קד דיכול לומר קים לי כרמב"ן. ומ"מ כתב הש"ך דכששאל עליו המלוה, גם הרמב"ן מודה דהוי מקח טעות, דמה הו"ל למיעבד.
ונראה לחלק בין מעמד שלושתן למכירת שט"ח, דבמכירת שטרות היותו של הלוה עני זה חלק מהסיכון ותחשיב המחיר, ועל הלוקח לברר את מצב נכסי הלוה כדי לדעת מה הוא קונה, ובכה"ג לא שייכת טענת מקח טעות, אפי' היה הלוה עני בשעת מכירת השט"ח. משא"כ מעמד שלושתן, שכבר חייב לו ממקום אחר ונותן לו את שטר החוב כפרעון לחובו, לא שייכת הסברא הנ"ל, דהא החוב הקודם קיים, ומה שנתן לו כעת כפרעון התברר כטעות כיון שהלוה עני, דהרי אין כאן מכירה וחובת הבדיקה חלה על הפורע, וכשהלוה עני הוי כפורע חובו בחספא בעלמא, וע"כ חייב לפרוע לו חובו שעדיין לא נפרע, משא"כ במכירה, חובת הערכה חלה על הקונה שלא יקנה נייר בעלמא.
אם נסכם שלב זה, נראה לדמות נדו"ד למעמ"ש שהתברר שהלוה עני, שהרי אין כאן מכירת חלק השותפות אלא פרעון על תמורת דירה, דבר שקיים. אך גם בזה יש להביא שדעת מהאחרונים הנ"ל (קצוה"ח קכו, ט) שבמעמ"ש רק בעשו ערמה יש לבטל המקח בלוה עני. ונראה שניהול לא טוב של השותפות, דינו כלוה עני במעמ"ש או מכירת חוב.
♦
ב.
יכל לבדוק את המקח
אולם בנדו"ד יש לדון מצד שהקונה יכל לבדוק את המקח, ולא רק שיכל, אלא לפי השואל, אף בדק את המקח.
דהנה הרב המגיד בהל' מכירה טו, ג, כתב וז"ל: "ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכל להבחינו לאלתר, כגון שיכולין לנסותו ולטועמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם, אינו חוזר". והמל"מ שם כתב דכיון שסברת היש מי שכתב היא מטעם מחילה, א"כ כשמוחזק הקונה במעות, אמרינן שלא מחל, ומה שלא חשש להבחינו, כיון שהוא מוחזק במעות. והביא ראיה לדבר מדין טענו בחיטים והודה לו בשעורים ותפס דמי שעורים, עיי"ש. וס"ל למל"מ דמדברי הרמב"ם מוכח שדוקא אם השתמש לא יכול להחזיר, אבל בלא השתמש והבחין במום, וק"ו בלא הבחין אבל יכל להבחין, חוזר אפי' אחרי כמה שנים, וסברת הדין, דיכל להבחינו לאלתר הרי הוא כזמן שיראנו לתגר, וס"ל לרמב"ם דזמן זה לא שייך במום. ועיין עוד בנתיבות רלב, א מה שכתב בדברי המל"מ, ובמשפט שלום רלב, ג ד"ה והנה בנתיבות, מש"כ בישוב הדברים.
אמנם האור שמח מכירה טו, ג כתב לחלוק על המל"מ. [בתחילת דבריו כתב דאין ראיה מסוגיא דבכורות יג, ב בדין הלוקח גרוטאות מן העכו"ם ומצא בהם ע"ז, דאם משך ולא נתן מעות – יחזיר, ואם משך אחרי שנתן מעות, יוליך הנאה לים המלח, ועיין באור שמח דאין מזה ראיה ליש מי שכתב ואין ראיה לסתור, עיי"ש. וע"ע בשער המשפט רלב, א מש"כ בבאור ראיה זו]. אבל בעצם דברי היש מי שכתב, כתב באו"ש לבאר, דדוקא אם בשעה שמשך יכל לבדוק ולא בדק, בזה אמרינן דמחל. אבל אם היה החפץ ברשותו ויכל לבדוק, בזה לא אמרינן דמחל, דאין אדם מתפייס במומין. וז"ל: "ודע דעד כאן לא אמר הרב המגיד דוקא כשעושה מעשה הקנין אז היה יכול לבדוק, ומדלא בדק אמרינן דניתא ליה בהא, או שהוסיף מעשה הקנין, כגון שקנה מידי דנקנה בכסף וכשמשכו אח"כ, ובשעת משיכה היה יכול לבדוק, אז אמרינן דגלי אדעתיה דניחא ליה, אבל אם החפץ ברשותו וראה המום ושתק לא אמרינן דמסתמא ניחא ליה, דאין אדם מתפייס במומין (כתובות עה, ב), ולכן כתב רבינו אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום, ולא כתב דאם ראה ושתק תו אינו יכול לחזור, ואינו מוכרח מדברי רבינו דחולק על יש מי שכתב, וכן מדברי הרי"ף (ב"מ ל' ע"ב בדפי הרי"ף) שכתב דדין כדי שיראה לתגר או לקרובו לא נאמר רק באונאה, אבל לא במום, דשם ג"כ אם לא עשה מעשה קניה לאחר שראה המום. ודלא כהמשל"מ". וזו סברא שצריך לבארה, דדוקא אם בשעת משיכה יכל לבדוק, אמרינן דמדלא בדק מחל, אבל בעושה קנין סודר והחפץ ברשותו ויכול לבדוק, אין אדם מתפייס במומין.
ובמהרשד"ם חחו"מ סי' שפה דן באחד שקנה נייר, ורצה שהמוכר יראה לו דוגמא, ושלחו לראות דוגמא אצל אחר, ואחר שגמרו המקח והוליך הנייר למקום רחוק, התברר שנתן לו סוג אחר של נייר. וכתב מהרשד"ם דדמי ליפות ונמצאו רעות, שחוזר במקח לעולם: "מה תאמר למה לא חוזר הנייר בכ"כ זמן שעבר, וכיון שלא חש לראותו ולהחזירו י"ל שמחל, וכסברת יש שכתבו שהביא המ"מ מכירה טו, ג ... ויאמר האומר דה"נ בנ"ד כיון שעבר כ"כ זמן שהיה יכול לראותו ולא חש מסתמא מחל, אי משום הא לא ארייא, חדא שזו סברת יחיד, כיון שלא מצינו חלוק זה בפוסקים המובהקים, וא"כ לא שייך לומר כאן קי"ל כו', כי ודאי סברא זו סברא בטלה לגבי האי דינא. ועוד, דאפ"ת דבכה"ג נמי מצינו למימר קי"ל כו', מ"מ כבר כתבו המוכר מוכר לו סתם, ונראה דדוקא כשמכר לו סתם אמרינן דכיון שהיה יכול להבחינו ולנסותו ולא עשה כן ודאי מחל, אבל בנ"ד שלא מכר לו סתם, אדרבא אנו רואים שהלוקח הקפיד ובקש דוגמא ...". מבואר דס"ל למהרשד"ם דסברת יש מי שכתב היא סברת יחיד והיא בטלה. ואם הקפיד הקונה לסוג מסוים, אף שעבר זמן רב, אין המוכר יכול לומר קים לי, דגם ליש מי שכתב דוקא בלא הקפיד הקונה ומכרו לו סתם ונמצא מום, אבל כשהקפיד, אפילו קודם גמר המקח בזמן המקח לא הזכיר דבר, חשיב הקפדה, וגם ליש מי שכתב חוזר לעולם. וא"כ למהרשד"ם בנדו"ד שהקפיד על ענין האופציה, גם ליש מי שכתב אין כשלא ברר כשיכל לברר, משום מחילה.
ומאידך גיסא, מצאנו בדברי הרדב"ז (ח"ד סי' קלט) שכתב על דברי היש מי שכתב שהביא המגיד, שהיא סברא ברורה ללא חולק, שהם דברים של טעם, ואף אם ימצא חולק, לא מפקינן ממון על פיו, וז"ל: "ואפי' יש בצמר מום כיון שהוא מום שאפשר לעמוד עליו והוא לא הקפיד, אמרינן ודאי מחל. וכן כתב בעל מגיד משנה וז"ל ויש מי שכתב .... ואומר אני כי אין בזה חולק, שהם דברים של טעם, ואפילו אם ימצא חולק, לא מפקינן ממונא אפומיה".
וכן מבואר בדברי הרדב"ז כמה תשובות קודם לכן (סי' קלו). וגם מדברי הסמ"ע רלב, י שהביא את דברי המגיד בלא חולק, משמע שכך ס"ל. גם מהרש"ם במשפט שלום (רלב, ג ד"ה שלא ידע) נראה דכן ס"ל, דאם ידע מהמום בשעת הקנין, או יכל להבחין, שהוא כידע מהמום, לא בעינן שימוש כלל, וזה דלא כמל"מ, וכן הביא בסוף דבריו את דברי הרדב"ז הנ"ל, ונראה דהכי ס"ל. ובמשפט שלום נקט שאם יש טרחא בבדיקה, גם למגיד לא מחל. וזה נפק"מ לנדו"ד דודאי יש טרחא בבדיקה. ולכן דחה את ראית מהרשד"ם מגבינות רקובות שיכול לחזור, שהרי יכל לבדוק, וכתב ע"ז במשפט שלום דכיון שהיו סגורות והוי טרחה לבדוק, גם ליש מי שכתב לא חשיב מחילה. ובענין הראיה השניה שהביא מהרשד"ם, מב"מ מב, ב במוכר שור ולא היו לו טוחנות, דמהגמ' מבואר דהוי מקח טעות, דלקחו הדמים חזרה מהמוכר. וע"ז כתב במשפט שלום, דכל טעם היש מי שכתב, דכיון דלא בדק, מוכח דלא הקפיד ומחל. וא"כ זה דוקא בדבר שעלה על דעתו, משא"כ בשור שאין לו טוחנות, לא העלה זאת בדעתו, וממילא לא עלה בדעתו לבדוק, וע"כ אין באי הבדיקה משום מחילה. משא"כ בדבר שמעלה בדעתו. ועיין בכנסת הגדולה (חו"מ רלב, הגב"י יא) דמה שכתב דאם יכול לבדוק ולא בדק אינו חוזר במום, היינו דוקא בדבר התלוי בנסיון או טעימה, אבל לא בבחינה התלויה בראיה, דמאן לימא לן שלא הקפיד לראותו ולא בדק יפה, עיי"ש.
ועיין בשבות יעקב ח"ג סי' קסט שכתב דאין מחלוקת בדבר, ודברי היש מי שכתב מוסכמים הם על הכל, דדברי היש מי שכתב הם באופן שיכל להבחין קודם גמר המקח, ומדלא בדק ובחן, מחל על המום. אבל אם לא יכל להבחין קודם גמר המקח אלא לאחריו, בזה לא אמרינן דמחל אא"כ השתמש. ועיין מש"כ האור שמח, הובאו דבריו לעיל. וכן מבואר בדברי תרומת הכרי רלב, ג, וז"ל: "ולי נראה דהיש מי שכתב שהביאו המגיד לא כתב כן אלא בדבר שיכול להבחינו לאלתר, דלא עביד איניש דזבין זיבוניה ולמחר ליקום עלה בדיני ודיינא, הלכך מדלא בחנו לאלתר סבר וקיבל. אבל אם אח"כ ראה המום, כל שלא משתמש בו, שפיר יכול לחזור, והוא חילוק נכון לדעתי, שאילו ראה המום בשעת המקח, ודאי אינו חוזר, שהרי נתרצה כל שלא בחנו בשעת המקח במה שיכל לבחון, הוה כאילו ראה אז".
אציין, אף שאינו שייך בנדו"ד, דבדבר שבמידה ובמשקל, לא מהני מה שיכל לבדוק, ובזה חשיב כגזילה בידו ולא שייך לומר שמחל. וראיתי חילוק זה בדברי חיים (צאנז, חו"מ סי' לו) דדוקא גבי מום כתב המגיד, דכיון שהוא מהמין שמכר לו, אף שנמצא בו מום, אפשר שמחל כיון שלא הקפיד לנסותו, אבל בשני מינים חלוקים לגמרי, ליכא מאן דפליג שלא מחל, דאין כאן מקח. ונראה דהוא הדין בדבר שבמידה וכו', שאינו צריך למדוד, אלא כשחסר, חייב המוכר להחזיר, דדמי לגזילה בידו וכמש"כ לעיל.
מ"מ בנדו"ד שיכל לבדוק ואף בדק, אינו יכול לבוא בטענת מום.
עוד י"ל דבנדו"ד אפשר שכל המום, שאינו יודע לנהל או מתרשל בניהול, ארע לאחר המכירה של חלק השותפות. דכידוע לפעמים הניהול הרשלני מתגלה רק אח"כ, אך יתכן שבזמן המכירה היה ניהול תקין, ואח"כ ארע המום. ולפ"ז הוי כנולד המום ברשות הקונה.
הדברים הנ"ל כתבתי ללא הכרעה, הואיל ופרטים רבים במקרה שנשאלתי חסרים מידיעתי, ולא באתי אלא להראות מקום.
♦ ♦ ♦