הרב דוד שטרן
מרכז תורה ומדינה, ניצן
ישיבת שעלבים

שליח לדבר עבירה במלך

מלך ששלח שליח לבצע מעשה עבירה, וביצע את שליחותו - האם העבירה מיוחסת למלך או לשליח? כלל נקוט הוא בידינו: "אין שליח לדבר עבירה", וא"כ עוון העבירה מוטל על השליח. אלא שיש לעיין בעניין זה בכמה פנים, וכדלקמן.
א.
סוגית הגמרא בקידושין
בסוגיית הגמרא בקידושין (מב ע"ב-מג ע"א) מובאת הדעה ש"אין שליח לדבר עבירה", וסברתה בצידה: "דברי הרב ודברי התלמיד – דברי מי שומעין?! ". כלומר, כשאדם נשלח כשליח לבצע עבירה – פעולת האיסור מתייחס לשליח ולא למשלח. בפשטות, כוונת הסברה הנזכרת היא, שניתן לבוא בתביעה כלפי השליח, שהוא היה צריך לדעת שלא לקיים את העבירה, ולהקשיב ל"דברי הרב" – הקב"ה, ולא ל"דברי התלמיד" – השליח.[1]
הגמרא אומרת שיש שני מקרים חריגים לכלל זה: מעילה ושליחות יד. בשניהם חלים דיני שליחות, הגם שהשליחות היא למעשה עבירה. אולם הגמרא אומרת שאין ללמוד מהם לשאר התורה כולה, משום שהם "שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד – אין מלמדים".
הגמרא דנה גם בשיטת הסוברים שאין לומר את הכלל שכל שני כתובים הבאים כאחד – אין מלמדים, מהיכן נלמד שאין שליחות לדבר עבירה. עונה על כך הגמרא שיש ללמוד זאת מדין שחוטי חוץ, שם נאמר "דם יחשב לאיש ההוא" – "הוא ולא שלוחו", שאין שחיטת שלוחו מחייבתו כרת. ומסבירה הגמרא שיש ללמוד מכך לכל התורה כולה, מכיוון שבפרשה שם יש פסוק מיותר לכאורה.[2]
הגמרא מביאה ברייתא בה לכאורה יש מחלוקת בנוגע לכלל שאין שליחות לדבר עבירה:
האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש - הוא חייב, ושולחיו פטור; שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא: שולחיו חייב, שנא': אותו הרגת בחרב בני עמון.
מאי טעמיה דשמאי הזקן? קסבר: שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, והוא ההוא לא דריש. ואיבעית אימא: לעולם דריש, ומאי חייב? חייב בדיני שמים. מכלל דת"ק סבר: אפילו מדיני שמים נמי פטור? אלא דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו. ואיבעית אימא: שאני התם, דגלי רחמנא אותו הרגת בחרב בני עמון.
ואידך? הרי לך כחרב בני עמון, מה חרב בני עמון אין אתה נענש עליו, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו; מאי טעמא? מורד במלכות הוה, דקאמר ליה: ואדוני יואב וכל עבדי אדוני על פני השדה חונים.
שמאי הזקן למד את דינו מהפסוק (שמואל ב יב, יט) בו נתן הנביא מוחה בדוד על כל ששלח את אוריה החיתי למות במלחמה, ומייחס את הריגתו לדוד: "ואותו הרגת בחרב בני עמון", על אף שהריגתו נגרמה באמצעות שליחו – יואב.[3]
הגמרא מציעה שלושה הסברים לדברי שמאי:
א. יש שליחות לדבר עבירה, והוא סובר שיש ללמוד זאת משני הפסוקים במעילה וטביחה ומכירה.[4]
ב. שמאי מודה שאין שליחות לדבר עבירה, אלא שמהפס' הנ"ל שעוסק בדוד ואוריה, יש ללמוד שהשליח חייב בדיני שמים. ואף שגם דעת ת"ק היא שחייב בדיני שמים, אלא שלשמאי יקבל עונש גדול (כהורג עצמו) ולדעת ת"ק עונש פחות (משום שרק גרם למיתתו).
ג. שמאי מודה שאין שליחות לדבר עבירה, אך בנדון של דוד – הדין שונה. ובפשטות כוונתו שמדובר על רציחה, וברציחה, מחמת חומרת העבירה אנו אומרים שיש שליח לדבר עבירה.[5]
לדעת ת"ק – אין ללמוד מדוד שיש שליחות לדבר עבירה, כזו או אחרת, משום שדוד עשה כן ע"פ הדין – שאוריה נחשב כמורד במלכות (הראשונים נחלקו מאיזה טעם נחשב מורד, ואכמ"ל).
♦
ב.
סוגיית הגמרא בבבא מציעא
הגמרא (ב"מ י ע"ב) דנה במקורו וטעמו של קניין חצר, ואחת הדעות היא שהחצר היא כשלוחת הבעלים לזכות בעבורם:
ואי סלקא דעתך חצר משום שליחות איתרבאי אם כן מצינו שליח לדבר עבירה, וקיימא לן: אין שליח לדבר עבירה! - אמר רבינא: היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה - היכא דשליח בר חיובא הוא, אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא - מיחייב שולחו. - אלא מעתה, האומר לאשה ועבד צאו גנבו לי דלאו בני חיובא נינהו הכי נמי דמיחייב שולחן? - אמרת: אשה ועבד בני חיובא נינהו, והשתא מיהא לית להו לשלומי. דתנן: נתגרשה האשה, נשתחרר העבד - חייבין לשלם. רב סמא אמר: היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה - היכא דאי בעי עביד, ואי בעי לא עביד. אבל חצר, דבעל כרחיה מותיב בה - מיחייב שולחו. מאי בינייהו? - איכא בינייהו כהן דאמר ליה לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. אי נמי, איש דאמר לה לאשה: אקפי לי קטן. להך לישנא דאמר כל היכא דאי בעי עביד, אי בעי לא עביד - לא מיחייב שולחו, הכא נמי אי בעי עביד אי בעי לא עביד - לא מיחייב שולחן. להך לישנא דאמרת כל היכא דשליח לאו בר חיובא - מיחייב שולחו, הני נמי כיון דלאו בני חיובא נינהו - מיחייב שולחן.
רבינא ורב סמא נחלקו מתי אומרים שאין שליח לדבר עבירה. רבינא סבר שהדבר תלוי בעובדה שהשליח הוא 'בר חיובא',[6] ורב סמא תלה זאת בבחירתו החופשית של השליח שלא לעשות את מה שאמרו לו לעשות. הגמ' מביאה נפק"מ בין שיטתם, כגון כהן שאומר לישראל לקדש גרושה, שישראל אינו נחשב 'בר חיובא' לעניין זה, ולפי שיטת רבינא השליחות אינה חלה, ואילו לרב סמא שהדבר תלוי בבחירתו, הגם שאינו בר חיובא, ולכן השליחות אינה חלה. יש להעיר, שהגמרא לא מציעה נפק"מ נוספות בין שיטותיהם. ויל"ע האם ייתכנו נפק"מ נוספות והגמ' לא הזכירה את כולן, או שמא לא ניתן למצוא עוד נפק"מ ביניהם.[7]
נחלקו הראשונים בפסיקת ההלכה במח' זו.
הנמוק"י (ה ע"ב) כתב בשם הרמ"ה שהלכה כשיטת רב סמא, ואף רבינא נראה שחזר בו,[8] ולכן להלכה לא מצינו מציאות של שליח לדב"ע אלא בחצר. אמנם הנמו"י עצמו העיר שיש נפק"מ נוספת, במקרה שבו שולח ביד קטן "שאין לו יד כלל", ויש לחייב את המשלח "דהא לא שייך למימר ביה אי בעי עביד אי בעי לא עביד".[9]
מאידך, מדברי הגהות מיימוניות (הל' שלוחין פ"א אות ב) נראה שפסק כשיטת רבינא, שכתב בפשטות "דהיכא דהשליח בר חיובא הוא לא מיחייב שולחו", כך הבינו הרמ"א (קפב, א) וכן פסק להלכה. אמנם הש"ך (שם סק"א) האריך להוכיח שהלכה דווקא כשיטת רב סמא (מכך שהפוסקים סתמו להלכה דאין שליח לדבר עבירה, ואם היו פוסקים כרבינא היו צריכים להביא נפק"מ במקרה שהשליח אינו בר חיובא, כמובא בגמרא).
ג.
שיטת הרד"ק ורבינו חננאל
כתב הרד"ק (שמואל ב, יב, ט):
ואותו הרגת בחרב בני עמון - אחר שאמר הכית בחרב למה אמר ואותו הרגת בחרב בני עמון ר"ל שתי רעות עשית במיתתו שהרגתו בחרב בני עמון כלומר שהפלתו ביד שונאי ישראל ובדברי רז"ל אף על גב דבכל התורה כלה אין שליח לדבר עבירה כי בכל מקום השולח פטור והשליח חייב הכא שאני שהכתוב קראו הורג שנאמר ואותו הרגת והטעם לפי שהיה מלך ואין עובר על מצותו כאילו הוא הרגו וכן שאול שצוה להרוג נוב עיר הכהנים כאילו הוא הרגם[10] ואף על גב שאין לאדם לעשות מצות מלך בזה הענין וכיוצא בו כמו שכתבנו למעלה כל איש אשר ימרה את פיך יומת יכול אפילו לדבר עבירה תלמוד לומר רק אף על פי כן אין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין לפיכך העונש על המלך.
בדברי הרד"ק מתחדש חידוש בביאור הפסוק: כשמלך שולח שליח לעבור עברה, כנדון דוד המלך או שאול שציווה להרוג את עיר הכהנים – נאמר הכלל שיש שליח לדבר עבירה.[11] והטעם הוא, שהאדם מחויב לקיים את מצוות המלך. ועל אף שאין לאדם לקיים ציווי מלך כשהוא נגד דין התורה (סנהדרין מט ע"א) - "אין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש". כלומר – הדבר אינו מפורסם אצל ההמון, ובעיניהם נתפס שחובה עליהם לקיים את דבר המלך תמיד![12]
האחרונים הקשו על דברי הרד"ק הללו מספר קושיות. ראשית, מהו מקור חידושו לגבי שלד"ע בשליח מלך? שנית, מדבריו נראה שפסק להלכה כשיטת שמאי, שלא כפי שנפסקה ההלכה שאין שלד"ע? ועוד, שאם כביאורו של רד"ק - מהי ראיית שמאי מפס' זה שיש שליח לדבר עברה, הלא מלך שאני.[13]
ד) נראה לבאר, שרד"ק פירש כך את התירוץ השני בסוגיה בקידושין: "דגלי רחמנא אותו הרגת בחרב בני עמון". באופן פשוט, כוונת התירוץ הוא שעבירת רציחה היא חמורה יותר, וכך גם משמעות לשון הברייתא בה הובאה דעתו של שמאי: "האומר לשלוחו צא הרוג". רד"ק פירש ד"רחמנא גלי" שבמלך שאני![14] אמנם הדבר קשה, משום שאין הדברים מתיישבים עם לשון הברייתא העסוקים במקרה של אדם שמשלח אדם אחר להרוג את הנפש, ודוחק להעמיד שגם הברייתא עוסקת דווקא במלך. אולם, פירוש כזה אכן מצוי בדברי רבינו חננאל (נדפס באוצר הגאונים קידושין, ליקוטי פירושי רבינו חננאל, עמ' 32, ונדפס גם בקובץ אהל חייא, בני ברק תשס"ו):
ואי בעית אימא לעולם אית ליה לשמאי בכל התורה כולה אין שליח לדבר עברה, ושאני התם דגלי ביה[15] רחמנא ואותו הרגת, קראו הורג, שמע מינה משום דהוי מלך ואין רשות לאדם להמרות פיו ואסור לעבור על גזרותיו, וכל כהאי גוונא השולח חייב
מסתבר, ששיטת הרד"ק מבוססת על דבריו.[16] נראה לדייק מתוך דברי ר"ח, שכוונתו גם להשיב על הקושי שהעלנו מלשון הברייתא, שדוחק להעמידה שעוסקת במלך דווקא. כשסיים בלשונו "וכל כהאי גוונא", דהיינו נעמיד את הברייתא בנדון כזה שהשליח לא יכול להמרות את פי המשלח,[17] ולא רק במלך הדין כן,[18] שסבור כך מפאת המצווה לשמוע בקולו, אלא גם בעבד כלפי רבו, ואולי אף בבן ביחס לאביו, וצ"ע.[19]
כדי להעמיק בביאור דעת וסברת רד"ק בזה – עלינו לעיין ביסודות הסברא שנזכרת בסוגיה, לפיה אין שליחות לדבר עבירה: "דברי הרב ודברי התלמיד וכו' " – מה פישרה של סברה זו? הסמ"ע (קפב סק"ב) כתב: "ויכול המשלח לומר סברתי שלא ישמע לי לעשותו, לכך אין המשלח חייב. אבל אם אין השליח בר חיובא, לא שייך האי טעמא".[20] לפי הבנה זו, ניתן להבין את דברי רבינו חננאל והרד"ק. כשהמלך הוא זה ששולח את השליח – הרי לו ששליחותו תתקיים, וממילא איכא לדין שליחות לדבר עבירה.
אולם אחרונים רבים (עיין לדוגמא פני יהושע קידושין מב ע"א ד"ה גמרא, והדתניא, ולקמן אות ז) ביארו באופן אחר. הדין אינו מבוסס על הסברה ואומדנא כנ"ל, אלא שהתורה לא חידשה דין שליחות, בדבר שנוגד את הדין. להבנה זו, אין הבדל בידיעת המשלח אם מעשיו יתקיימו או שלא.[21]
אמנם, מחמת חומר הקושיות על הרד"ק,[22] ובלי שראו את דברי רבינו חננאל הנ"ל, נשארו רבים בקושיה על דברי הרד"ק. בספר עושה שלום (מארגונטו) כתב סובר ששיטתו היא כדעת רב (שבת נו ע"א) שאמר: "כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה בר מדאוריה, דכתיב רק בדבר אוריה החתי". משמע, שרב סובר שהעוון על הריגת אוריה מוטל על דוד. כלומר, על אף שדקיי"ל שאין שליח לדבר עבירה (ות"ק הסביר שדוד לא חטא בעניין הריגתו, שהרי היה מורד), וע"כ סברתו היא דמלך שאני. אמנם, הוסיף בספר הנ"ל שנראה שגם אליבא דהרד"ק חיובו רק לצאת יד"ש, וצ"ע.
♦
ד.
חידושו של רבי דוד גרשון
מהר"ח אבולעפיא, בספרו עץ החיים (פרשת שמות, ד"ה ויאמר מלך מצרים, דף נא ע"א), כתב בשם הר"ר דוד גרשון חידוש דין: "שהמלך דמי לחצר, דבע"כ מותיב ביה, שאין יכולות לעבור גזירת המלך ומחייב שולחו". ובזה ביאר את לשון הפסוק, אודות המיילדות העבריות, שלא עשו "כאשר דבר אליהן מלך מצרים" – דהיינו שהאיסור מוטל עליו![23]
יסוד דבריו הוא ע"פ סוגיית הגמרא בבבא מציעא הנ"ל – שקניין חצר מועיל מדין שליחות, ובחצר יש דין שליחות לדבר עבירה, משום שאין לה רצון עצמי או שאינה ברת חיובא. לפי"ז, מלך ששלח שליח, כיוון שבע"כ צריך לקיים שליחותו – אמרינן בזה שיש שליח לדבר עבירה.
החיד"א דן בכמה מקומות בחידושו של רבי דוד גרשון – וכתב שלכאורה דבריו סותרים את סוגית הגמרא בקידושין הנ"ל, שכל הדיון סביב שליחות לדבר עבירה נלמד ע"י שמאי הזקן מהפסוק אודות המלך דוד!
♦
ה.
בספרו עין זוכר (מערכת א אות נה) כתב שבתחילה סבר ליישב (כמובא בספרו דברים אחדים, דרוש יג - לשבת זכור, ד"ה והנה), שחידושו של הר"ר דוד גרשון הוא דווקא אליבא דרב סמא, שכתב שהדבר תלוי ברצונו של השליח, ובמלך שאני, שאינו יכול להתנגד, וחייב לעשות את דבריו. ואילו סוגיית הגמרא בקידושין היא אליבא דרבינא, שסובר שהעיקר הוא מה שהחצר אינה ברת חיובא, וזה לא שייך לגבי מלך, שהרי גם השליח בר חיובא שלא יעבור על עבירות.[24] לפי"ז, רב סמא יוכל לתרץ את דברי שמאי הזקן, דבמלך שאני שנאמר בו דין יש שליח לדבר עבירה. (לפי"ז נוכל למצוא יישוב גם לדברי הרד"ק הנזכרים, ולכאורה יתברר שהסוגיה שם הולכת אליבא דרבינא).
אמנם בעין זוכר (שם) כתב לדחות תירוץ זה, מחמת שהרבה מן הפוסקים סברו להלכה כרבינא, ועוד שלדעת כמה מהראשונים רבינא עצמו חזר בו והודה לרב סמא. ו"הדרה קושיא לדוכתא". ולכן רצה ליישב, שדברי רבי דוד גרשון, אמורים דווקא כלפי מלך גוי – אולם במלך ישראל אין הדין, שהרי אין היתר לשמוע לקולו כנגד דין תורה (כמבואר בסנהדרין מט ע"א, וברמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ט), אולם למסקנה נשאר בזה בצ"ע.[25] ועוד יש להקשות על מהלך זה, וכפי שהקשה החיד"א: מדוע הגמרא עצמה, שהציעה נפק"מ בין רב סמא ורבינא – לא ציינה גם לנפק"מ הזו.[26]
זאת ועוד, הדמיון בין שליח המלך לחצר טעון הבנה. אף לשיטת כרב סמא שהעיקר בסברה שאין אומרים שליחות לדב"ע משום שאי בעי עביד אי לא – לא עביד, אזי דווקא חצר אינה ברת יכולת בחירה, אולם אדם, הגם שהוא מוכרח – סו"ס הוא שייך בבחירה. כך הקשה על דברי הרב דוד גרשון – בעל הבני יששכר, בכתבי מהרצ"א, על דרשות כסא דוד לחיד"א (עמ' 123) (ועיין לקמן אות ז בדברי הנודע ביהודה).
♦
ו.
מחלוקת ר' צבי הירש והנודע ביהודה
סברה זו, שיש לדמות שליח המלך לחצר, מצויה גם בשו"ת נודע ביהודה, בתשובתו של ר' צבי הירש מבראד (אה"ע סי' עח, וכ"כ בכל"ח ריש פרשת יתרו). דבריו מוסבים אודות מח' הראשונים אם אמרינן אין שליח לדבר עבירה, גם כשהשליח שוגג בדבר. הנמוקי יוסף (בבא קמא כט ע"א) הוכיח שאומרים גם בשוגג, שהרי יואב, כשנשלח ע"י דוד למסור את אוריה להריגה, לא ידע שהדבר אינו ע"פ הדין,[27] וסבר שהוא אכן חייב מיתה. ואעפ"כ אמרינן שם דדוד לא נענש על כך, ואין שליח לדבר עבירה.[28] וכתב ר' צבי הירש בתשובתו:
ואני בעניי תמהני אף לפי דעת החולקים על פירש"י וס"ל דבשוגג אין שליח דהא הכא דבע"כ מותיב ביה לכ"ע יש שליח ומכיון דיואב טועה היה וסבור שאוריה חייב מיתה לדוד והיה מוכרח להרגו דאי לאו הכי היה הוא מורד במלכות א"כ היה הוא מוכרח לעשות כך והוי כחצר ולכ"ע יש שליח לד"ע.
כלומר, אין להוכיח דין שוגג מיואב – משום ששם הוא היה מוכרח לעשות כן, דאל"כ היה מוגדר כמורד במלכות, ויש לדמות זאת לחצר שיש בה שלד"ע, וכסברת רבי דוד גרשון הנזכרת לעיל! [29]
ועל כך השיב הנודע ביהודה (שם, סי' פ, אות טו):
ולדידי לא דמי כעוכלא לדנא דאדם שהוא בעל בחירה אף שהוא מוכרח שלא יתחייב מיתה מ"מ מקרי אי בעי עביד וראיה לדבר שהרי הש"ך בסי' קפ"ב כתב דלהכי לא הוצרך הרי"ף להביא פלוגתא דרבינא ורב סמא משום דסובר עיקר כרב סמא ולא משכחת אלא חצר לענין כפל שאינו נוהג ע"ש, והרי משכחת נ"מ בכל התורה באומר לשלוחו עשה דבר זה והוא דבר עברה או אהרוג אותך אלא ודאי דזהו מקרי אי בעי עביד. ועוד בלא"ה אין דמיונו עולה יפה כיון שעל פי האמת אוריה לא הוה חייב מיתה והוא דבר עבירה ואין חיוב לקיים מצות המלך אדרבה אסור לשמוע לו אלא שיואב לא ידע והיה סבור שמוכרח לקיים שוב מקרי שוגג.
והנה, דעת הנו"ב, שאין לדמות שליח מלך לחצר – שהרי אדם הוא בעל בחירה. ועוד הקשה, שהרי ליואב היה אסור להקשיב למלך, אם היה יודע שהדבר נגד דין תורה – אלא שכאן היה שוגג בדבר.
בנוגע לקושייתו של הנו"ב – שהאדם הוא בעל בחירה, וכפי שכבר הזכרנו סברה זו דלעיל. יל"ע במה נחלקו האחרונים בזה אם לדמות שליח המלך לחצר או שלא. והנראה בזה, שלאחרונים שאחזו בדמיון זה – יש בית אב בדברי התוספות (והעיר על כך בהערות לשו"ת נו"ב, הנדפס במהד' מכון ירושלים). תוספות (ב"מ י ע"ב) דנו בדברי המשנה (בבא קמא עט ע"א) לפי פירוש רש"י שם (בלישנא אחרינא), הסוברת שגנב הגונב באמצעות אדם אחר, כגון שאומר לשומר חינם לקחת בהמה מבית אדם אחר – דעבירת הגניבה מוטלת על הגנב. תוספות שואלים מדוע – והלא אין שליח לדבר עבירה? ו"אי בעי לא עביד" (כשיטת רב סמא)[30] וכתבו ליישב: "וי"ל כיון שאין השומר יודע שהוא גנוב הוה ליה כחצר דבעל כרחו מותיב ביה".
משמע מתוך דברי התוס', דהסברה דאי בעי עביד אי בעי לא עביד – אינה תלויה לפי שיטתם – במהותו של האדם שהוא בעל בחירה, אלא הדבר נדון בהתאם למעשיו כעת! ומכיוון שעתה, לפי המצב שלפניו הוא צריך לעשות זאת – הרי הוא נחשב כ'חצר' ובכה"ג יש שליחות לדבר עבירה. וא"כ כ"ש הדין כך במלך. נראה ששיטה זו תוסבר ע"פ מה שהבאנו לעיל (אות ד), וכמו שכתבו התוס' בבב"ק בנוגע לשאלה זו – שמכיוון שהמשלח יודע שבוודאות המעשה יקרה – אומרים כאן שיש שליח לד"ע.[31]
ומכאן נראה, שסברת הנו"ב, שחולק על כך, היא: שעיקר הסברה שאשלד"ע אינה מחמת הידיעה שהשליחות תתממש או שלא, אלא משום שהתורה לא חידשה דין שליחות בכה"ג, וממילא אין לדמות אדם לחצר, ואפי' אם מצד המציאות הוא כביכול משולל בחירה. שחצר היא כידא אריכתא של האדם, ואינה טעונה מינוי שליחות, משא"כ אצל אדם אחר. וכך כתב הנו"ב מפורשות (שם, אות יד).[32]
בדומה לכך, הפתחי תשובה (יו"ד קס, טז) ציין למחלוקת אחרונים במקרה שבו "המשלח אנס את השליח והפחידו בדברים", שלדעת מהר"ם די בוטון, המשלח חייב, ולדעת שער המלך: "נראה דאפילו אם אנס את השליח אין שליח לדבר עבירה". ולכאורה יש לומר שנחלקו בהנ"ל, שלדעת שער המלך הדין דאין שליח לדבר עבירה הוא שהתורה לא חידשה שליחות במקום עבירה, ולדעת מהר"ם די בוטון הדבר תלוי במציאות, וכאן הלא ידוע למשלח ששליחותו תעשה, והוא נחשב כשלוחו גם לדבר עבירה.[33]
עפי"ז ניתן להסביר מחלוקת נוספת. הרמ"א (חו"מ שפח, טו) פסק: "מי ששלח שליח למסור [יהודים לגויים], אם השליח הוחזק לעשות, חייב המשלחו, ואין לומר אין שליח לדבר עבירה, הואיל והוחזק בכך". הש"ך שם (ס"ק סז) האריך לחלוק על הרמ"א – משום שבין לרבינא ובין לרב סמא אין הדין כן, שהרי גם כאן מדובר באדם שהוא יהודי ובר חיובא, וכן תלוי ברצונו אם ימסור אם לאו. מאידך, הגר"א (ס"ק פו) כתב שאפשר שלפי שני התירוצים נאמר כאן שאין שליח לדבר עבירה, דמשום שהוא מפורסם במסירותו הוא נחשב כגוי (ועי' בתשובת התשב"ץ המובאת שם בב"י, וכעי"ז הסביר גם הש"ך שם שהרמ"א לשיטתו שפסק כרבינא) וממילא נחשב כאינו בר חיובא, וכן לתירוץ שתלוי אם יעשה אם לאו – והסביר כמובא לעיל שהדבר תלוי בידיעת המשלח, וכאן המשלח ידע שהדבר עתיד לקרות. אמנם קצות החושן (שם סקי"ב) כתב שעיקר הטעם שאין שליח לדב"ע הוא משום שהתורה לא חידשה שליחות בכה"ג, וא"כ גם כשהוא מוחזק למסור נאמר שאין שליחות. נמצאנו למדים נפק"מ נוספות לטעם הדין שאין שליחות לדבר עברה.
♦
ז.
שליח המלך כחצר? – והלא אסור לשמוע לדבר המלך כשאומר לעבור עבירה!
כתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ט): "המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו". נמצאנו למדים, שאין להקשיב לציווי המלך כשהוא אומר לבטל מצווה או לעבור עבירה.[34]
ומעתה, הגם אם נאמר שהדין נכון, דיש שליח לדבר עבירה במלך, כי הוא מוכרח לעשות זאת. הלא לכאורה היכי תימצי מציאות כזו, הלא אסור לעבור על דין תורה כשהמלך מצווה כך. וכן הקשו: עין זוכר, נו"ב, שואל ומשיב, ועוד.
נראה לומר, שמדובר כאן במלך ישראל שאינו מקפיד על דיני התורה. כך שהשליח חושש שאם יעבור על ציוויו יהיה במצב של סכנה, ואף יהרגו אותו – וא"כ מבחינתו הרי זה פיקוח נפש.[35] וכן ניתן להעמיד (וכמו שכתב בהקדמה לשו"ת עונג יו"ט סי' ז), שהמלך חושב שהוא לא מצווה לעבור על איסור, ובסמכותו להרוג את המתנגד לדבריו, ואף שהשליח סובר שהמלך טועה – עליו לעשות מחשש פיקוח נפש עבורו.[36] ומדברי רד"ק המובאים לעיל נראה באמת שדבריו מוסבים כלפי מצב שהוא לא מספיק בקי בהלכה שאין לקיים את דברי המלך במקום עבירה (ובדבריו מתחדש, שאף שהוא שוגג בדין ולא במציאות – דינא הכי).
אמנם, אודות הנידון של שליחותו של יואב להרוג את אוריה, כתב בשו"ת שואל ומשיב (תניינא, ח"ב סי' סט) ששם הדין שונה, מאחר שכנגד החשש שהוא יהרג – עומדת דרישתו של דוד להרוג. אם כן, אנו נדרשים להלכה נוספת "דמאי חזית דדמך סומק טפי". ולכן במקרה כזה, אין לו לבצע את השליחות, למרות שמדובר על סכנת נפשות מבחינתו, שהרי אסור לו להרוג כציווי המלך. אולם לפי"ז, כל עוד המלך מבקש לבצע שליחות שאיננה מסירות נפש – במקרה שיש חשש שהמלך יעניש או יהרוג כתוצאה מכך – יש לקיים את ציוויו, וניתן לדמות אותו לחצר (לאלו שמדמים זאת).[37]
ח.
סיכום
כפי שהתבאר, סוגיית שליחות לדבר עבירה, כשהמלך הוא המצווה - נתונה במח' האחרונים.[38] בין אם ננקוט ששייכים כאן גדרי שליחות ובין אם לאו: "ברור... שאחריותו של מי אשר כוח שלטון בידו, היא הרבה יותר כבדה משולח בעלמא, כיון שברור לו שפקודותיו תמלאנה הרציחות תבוצענה והדם הנקי ישפך גם ישפך" (הגרמ"צ נריה, ענבי פתחיה, עמ' 242). ונוסיף על כך, שדווקא מחמת שכוח השלטון בידו, עליו לדאוג ששלטונו יתנהל ע"פ ההלכה ודין התורה.
♦ ♦ ♦