בירור דין חתן שיצא מחדרו למלחמה אם מברך ז' ברכות לכלתו בשובו לשלום מן המערכה
מסכת ברכות למדתי אצל מו"ר הרב אהרן ליכטינשטיין זצ"ל, ולא היה דרכו בהוראות חדשות. אולם מאחר שבדבר גדול מדובר, רציתי לשטוח את המקורות פני ציבור הלומדים, ואם אזכה וישאו ויתנו בדברים והיה זה שכרי. לבד מזאת, כמדומה שהצלחתי לסלק את חשש ספק ברכה לבטלה, אבל לכלל הוכחה שיש לברך לא הגענו. כך או אחרת, אין לעשות כהוראה זו בלי שלושה בעלי תריסין הראויים להוראה המורים כמותה[1].חמשה חסמים עומדים בפני הרב בבואו להורות על השלמת ימי המשתה וברכותיהן:
א. פשטיות לשונו של הבית יוסף נוטה לחייב הצמדת ימי המשתה לחופה וממנו מצטט הרמ"א.
ב. תשובת הגר"מ פיינשטיין המאמצת הוראה זו אף באונס גמור של אבל.
ג. דין ספק ברכות להקל.
ד. חסרון בתקדימים לדיון ביוצא למלחמה ומחסור בתקדימים המעודדים שמחת חתן.
ה. הצורך לגבש את החומר לכלל הכרעה קוהרנטית.
נבאר כל בעיה מבעיות א-ד כסדר, ונציג אפשרויות לאפשר ההוראה המאפשרת לברך, גם אם לא נגיע לכלל גיבוש של הדרכים השונות למסקנה אחידה.
♦
א.
בירור שיטת הבית יוסף והט"ז.
בבית יוסף סימן סב כתב להלכה כרא"ש: ש"אף על פי שלא בירכו שבע ברכות כי אם בשעת נישואין סגי ואין מברכין לאחר ז' בשום פנים". ועל פי דבריו כתב הרמ"א בהגהת השולחן ערוך: "ואלו ז' ימים מתחילין מיד לאחר ז' ברכות שבירך בראשונה". ובשו"ת דברי משה אורח חיים סימן ב למד מזה שאפילו אם עשו קידושין ושבע ברכות בטעות, ואת החופה דחו בכמה חודשים, הפסידו את ימי המשתה בגלל הפרש הזמן.
אבל[2] הט"ז האריך לבאר את הדברים על מקורם בדרך שונה[3], והוא מסביר כי הבית יוסף מדבר כאן על שבע הברכות של הסעודה הראשונה.
בפתחי תשובה לסעיף ו הובא בשם תשובת כנסת יחזקאל סי' סמ"ך שכל דרך נכונה לפי מנהג מדינה שונה:
יש לחלק ולומר דהדין נחלק לשני אופנים אופן א' בארץ שהמנהג אחר החופה אין עושין סעודה שיש עשרה גדולים כמו בארץ פולניא ודאי הז' ימי משתה מתחילין מסעודה ראשונה שבלילה ואם בתול' נשאת ליום הרביעי והסעודה ליל ה' גמר ז' ימי משתה עד ליל ה'.
אך במדינה שעושין סעודה בעשרה ומברכין ז' ברכות תיכף אחר החופה כמו באשכנז ודאי מקצת היום ככולו ותיכף בהגיע ליל הרביעי, כלו ז' ימי משתה ואין לברך אף בלילה וכל שכן ביום ד' קודם חצות כו'.
לפי דעתו, ביום הראשון יש גמישות בהרחקת הסעודה מהחופה, וכמו הדין באלמנה, ומרגע הסעודה מתחילים לספור את הימים.
לאחר מכן התייחס לדעת האוסרים ואמר: "ואל תשיביני מתשובת הרא"ש כלל כ"ז דמשמע דהתחלת ז' ימי החופה מן החופה התם שאני דעיקר פלפול שלו באם נוסעים למקום אחר ומעכבין יום או יומים כו'".
מהי חשיבות השאלה מה עיקר פלפולו? כנראה שלדעת הכנסת יחזקאל הרא"ש מדבר על מנהג אשכנז. וזה לשון שו"ת הרא"ש כלל כו סימן ב:
וששאלת חתן הבא ממקום אחר וכאן כנס אשה ואחר שברך שבע ברכות מוליכה עמו למקומו מאימתי מונין שבעת ימי החופה?
דע כי משעת הברכה מונין שבעה ימי החופה, כי החופה היא מקום יחוד חתן וכלה ומשעת הברכה שהותרו להתיחד מתחילין ז' ימי החופה הן בעיר שנעשית שם הברכה הן בעיר אחרת.
וגם לא ידעתי טעם למה לא יאכלו בעיר או בשדה אחר הברכה בכל מקום שירצו, שמא כך היא סברתם אם יאכל בעיר אחרי שבעה ברכות יתחילו בעיר שבעה ימי החופה ואז לא תצא כלה מחופתה, אבל אין הדעת נוטה כך שיהיו תלויין שבעה ימי החופה באכילה ראשונה אלא בשבעה ברכות כמו שכתבתי. ושלום כנפש אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.
הברכה בה מניית הימים תלויה, ניתן להבין כהסבר הט"ז שזו ברכה של שבע ברכות שנאמרת אחרי סעודה לראשונה, ומאז מתחילין למנות ימי המשתה. אלא שיש להקשות מדוע צריך להמתין לברכות הסעודה להתייחד, והתשובה היא שזו דעת רבנו תם שלא נכון להתייחד עד סוף הסעודה אם הדבר אפשרי.
ואם תאמר כדעת המחמירים שמדובר בברכת שבע ברכות שבחופה – מה הוא זה שאומר הרא"ש שאינו יודע טעם למה לא יאכלו בשדה, והרי לפי מסקנתו רק בחופה מברכים, ונימא אנן לא תצא כלה מחופתה!
לכן נראה שיש לומר, שכוונת הרא"ש לחדש שאם אחרי החופה לא אכלו בעשרה – נדחים כל ז' ימי החופה. והבית יוסף שכתב: "אחר שבעה אף על פי שלא בירכו שבע ברכות כי אם בשעת נישואין - סגי." לפי הכנסת יחזקאל הכוונה שעשו בזמן החופה סעודה ובירכו פעם אחת.
ויתכן שכוונת הבית יוסף כי מעת שהחלו ימי החופה נמנים ימי שמחה ז'. ומכל מקום עיקר חידושו הוא שאין להוסיף ברכות אחר ימי השמחה, וכמבואר בגמרא שלא יתכן שהחתן הולך לעבודה והציבור מברך על השמחה. אבל במצב בו לא היו ימי השמחה כלל – אז ודאי חלה חובה לשמוח, ומאחר שהוא משמח את כלתו אם יהיו שם עשרה ופנים חדשות – הרי זה מברך בתוך ז' ימי המשתה.
נראה שיש לחזק את הבנת הט"ז מהערה בסוף דיונו של הבית יוסף, ציון לדברי תשובת הרא"ש מפסקיו בסוכה: "ודע שתחלת דברי הרא"ש (סוכה פ"ב סי' ח) שכתב וצריך לדקדק מה נקרא חופה וכו' עד ושם מברכין ברכת חתנים כל ז'". לשון הרא"ש מתחיל כך: "וצריך עיון מה היא החופה אי במקום שמברכין ברכת נישואין דהיינו תחילת נישואין ולכך קרי ליה חופה? אי אפשר לומר כך דלפעמים שמברכין אותה ברחוב העיר כשהעם מרובין. אלא במקום עיקר ישיבת החתן והכלה קרי ליה חופה ולא במקום העשוי לאקראי בעלמא ושם מברכין ברכת חתנים כל שבעה. ונוהגין באשכנז שעושין אפריון למושב החתן והכלה והוא נקרא חופה. ונראה דמהכא אין ראיה שאין לברך ברכת חתנים במקום שהחתן והכלה הולכים לאכול בבית אחר, דהכי פירושו הכא אין שמחה אלא בחופה, כיון שאין דעתו להניח חופה אלא כדי לאכול בסוכה ואח"כ חוזר לחופתו, אבל אם הולך לגמרי לבית אחר הוא וחביריו אחריו ועושים אותו בית עיקר גם שם נקראת חופה ויכול לברך שם ברכת חתנים. וכן היה מעשה באדם אחד שהוליך כלתו לעיר אחרת והצריכוהו לברך שם ברכת חתנים..." כלומר שהחופה היא המקום בו מתחילים את הז' ברכות של הסעודות ומאז מתחילין ימי המשתה, ולא מזמן ברכות הנישואין שביום שמחת לבו. וכן בתוס' שהביא הריטב"א בסוכה כה, ב כתבו שעיקר החידוש הוא שלא לברך בימי אירוסין[4].
זכינו לדינא שחתן שכלל לא החל בסעודות המצוה אין לאסור עליו לקיים את ימי השמחה בברכותיהן, ודלא כהרב דברי משה.
ודע שעיקרה של שאלה זו נובע משני תירוצי הגמרא בדף ז, בשאלה מה היחס בין ימי השמחה וימי הברכה אצל בחור ואצל אלמון אצל בתולה או אלמנה. ובתורא"ש איתא:
איכא לפרושי דפליגי הני תירוצי אהדדי והכי פירושו אי בעית אימא בבחור שבעה לברכה ושלשה לשמחה אבל באלמון יום אחד לברכה ולשמחה ואיבעית אימא באלמון יום אחד לברכה ושלשה לשמחה ובבחור שבעה לברכה ושבעה לשמחה, וניחא להאי פירושא שלא יהו מופלגין במדותיהם זה מזה.
ואיכא לפרושי נמי דלא פליגי ויהיה זמן שמחה שוה לאלמנות, ואל תתמה על הפלגת המדה שברכת חתנים תלויה בשמחת לבב של החתן הילכך בחור שמחתו מרובה אף אם נשא אלמנה הילכך מברך כל שבעה ולאלמון זמן שמחתו יום אחד ודי לו ביום אחד לברכה, ושמחת האלמנה לעולם שוה שלשה ימים כתקנת שקדו, ואלמון שנשא בתולה שמחתו מרובה בשביל שנשא בתולה וטעון ברכה שבעה כזמן שמחתה אף להאי פירושא דלא פליגי, וכן פסק רב אלפאס דלא פליגי.
ובפסקיו הביא את שני האבע"א של הגמרא, ומשמע שפסק כהסבר הרי"ף, לפיו ימי שמחה נטענים בימי ברכה, ורק לאלמון ולאלמנה יש יום אחד לברכה ושלשה לשמחה בביטול מלאכה. נמצא שיש מקום רחב להסביר שעיקר חידושו של הרא"ש בתשובה הוא שלא יהיו ימי הברכה מופלגים מימי השמחה, וזהו שדקדק הכנסת יחזקאל מה היה עיקר פלפולו של הרא"ש.
♦
ב.
קושיא אלימתא על תשובת הגר"מ פיינשטיין
עוד עולים הדברים מסוגיית הפתיחה הארוכה המבררת מה הדין אם היה אונס כלשהו שמנע את קיום החופה. עיקר הדיון הוא לענין מזונות, אולם באחת ההעמדות בגמרא מציעים כי מדובר אבלות שקפצה חלילה על אחד מבני הזוג. בחידושי הר"ן לגמרא ד, א ד"ה ודוקא, כתב: "אם מתה אמה של חתן או אביו של כלה נוהג תחלה שבעת ימי אבילות, ואח"כ שבעת ימי המשתה." ובהגהות הב"ח א, ב מדפי הרי"ף אות ז הסביר שלפי הר"ן מסיימים את החופה וחדר הייחוד ואז מתחילים ימי האבל ולבסוף ימי המשתה. רואים מכאן שלכל הפחות כיחידה אחת כל ימי השמחה יכולים להידחות.
אמנם הגר"מ פינשטיין באג"מ א, רכו פסק לדינא כדעת הרא"ש שאם היה חדר ייחוד אז תחילה ינהגו ז' ימי המשתה ואחר כך ימי האבלות, ועוד ידו נטויה להוסיף שמי שטעה ונהג במצב כזה ימי האבלות תחילה הפסיד את ימי המשתה לגמרי[5], מטעם שרק מעט ראשונים כתבו כדעת הר"ן. אבל אחר בקשת המחילה, הרא"ש עצמו מביא שכן כתבו הרי"ף ורי"ץ גיאות, וכן כתב גם הר"י מלוניל. גם דברי התוס' הרא"ש ותוס' שבריטב"א שהבאנו לעיל יסכימו על מסקנה זו. ועיין בשו"ת דרכי נועם יו"ד ח שהראה לנכון שרבנו ירוחם ירד לדין זה, ואף על פי שפסק כרא"ש מוכח מדבריו שלא הפסידו את ימי המשתה. ותיובתא היא[6].
♦
ג.
שתי הערות בדין ספק ברכות וודאיהן
דעה שנסתרת מהלכה אינה מצטרפת לסב"ל (יביע אומר ג או"ח טז אות ה, ור' ח"א או"ח מא אות יג).
מאידך, כדי לומר ברכה נדרשת ראיה סדורה (שו"ת הרא"ש ד, ה).
♦
ד.
תקדימים חלקיים וקושי למצוא תקדימים כראוי
תבנא לדינא, דיש לעיין מה הדין במי שנתבטלו לו מקצת ימי השמחה, אם בפשיעה כגון שקם למלאכתו, או באונס, כגון שהלכו משם העשרה אנשים המשמחים בחופה, או חלילה שמת לו מת והורה לו המורה כדעת האומרים יעשה ימי האבל תחילה, או בדבר מצוה של מלחמת מצוה שחתן יוצא מחדרו. ויש לשים לב שעיקר דיונו של הבית יוסף שאסר לברך אחרי ז' ימים היה כגון מי שיצאו האיש והאשה "לטייל" ובטלים ממלאכה ושמחים יחד בדרך המתאימה להם, אבל היכן שביטלו תקנה ששקדו חכמים שישמח החתן אשתו אשר לקח, שמא אין הדין כן, ובפרט אם התבטלה השמחה מאונס.
והנה כתוב בבן איש חי שנה ראשונה פרשת שופטים טו-טז:
אחר ז' ברכות של חופה כשעושין סעודה יברכו ז' ברכות אחר בהמ"ז על הכוס, ובכל סעודה שעושה אחר סעודה ראשונה ג"כ יהיו נזהרין לברך ז"ב אחר בהמ"ז על הכוס, אך צריך בכל סעודה פנים חדשות...
החתן בכל ז' ימי המשתה לא יעשה מלאכה אפילו בדבר האבד, ולא ישא ויתן בשוק, ולא יצא יחידי בשוק, מפני שהחתן דומה למלך מה מלך אינו עושה מלאכה ואינו יוצא יחידי כן החתן, אלא אוכל ושותה ושמח עם כלתו בין אם הוא בחור בין אם הוא אלמן שנשא בתולה, ואין האשה יכולה למחול על שמחתה... ואלמן הנושא את הבעולה צריך לשמוח עמה שלשת ימים, אבל בחור שנשא את הבעולה צריך לשמוח ז' ימים.
לכאורה סדר הדברים מבולבל, וכתוצאה מכך יש בדבריו אריכות יתרה. היה לו לומר: החתן אם היה אלמן ימי המשתה שלו ג' ימים ולבחור ז' ימים, ולא יעשה מלאכה וכו'. נראה מסגנון דבריו שגם בדיעבד החתן שעבר ועשה מלאכה מחוייב להשלים את הימים, שהרי "אין האשה יכולה למחול על שמחתה". והעמיד זה הבן איש חי במצוי, שחושב שמותר לו למעט השמחה מפני שנשא אלמנה. אולם אפילו אם נקבל את הדברים, אין כאן ראיה לברכה אלא להשלמת ימי השמחה בלא ברכה, כעין דינא דאלמון.
בשו"ת שבט הלוי ב, ריג כתב שיש מקום להשלמת ימי המשתה, ומשמע בברכה, כמו שיש מקום להשלמת ימי האבל[7]. וכעין ראיה לזה יש להביא מכך שהגמרא בכתובות רצתה ללמוד ברכות לאבל מברכות המשתה, ועיין ברמב"ם אבל א, א בשם ירושלמי כתובות ומו"ק שמשה תיקן ימי אבל וימי משתה. אמנם הרמב"ם נקט פסוק "מלא שבע זאת" כמקור המלמד על היות התקנה, ומשמע דבעינן ימי המשתה רצופים, אבל אין זו ראיה שלא ניתן להשלים בהחסירו ימים. אולם השבט הלוי כתב כן על דיעבד שעשו, ולא הורה לכתחילה, ולמעשה אין מברכים בבית אבל ואין כאן ראיה סדורה.
ראיה חלקית נוספת ניתן להציע משו"ת חת"ס ב, קנה שהובא בציץ אליעזר יט, מא המחדש שחתן שיצא למלחמת מצוה משלים את שנת השמחה עם אשתו, ולכאורה עפ"י הירושלמי מו"ק ג, ה תחילת שנת השמחה או שנת האבל היא בשבעת ימי האבל או המשתה. אולם אין הוכחה שהחת"ס סבר כפירוש זה. וכדי הערה יש כאן על ההצעה לעשות את עיקר השמחה על חזרתו בחיים, שודאי ראוי להודאה בפני עצמה. ואחד הלומדים בכולל מבשר שלום, ר' דן נ"ר, אמר שלא מסתבר שתפסיד האשה שמחתה מפני מצות הציבור בכל גווני, ואין מערבין שמחה בשמחה. והעירני ידידי, ר' רפאל גרומבך נ"י, דשמא יש להתחיל את השנה מהחופה, ואז מתחייב מחדש, אבל זה חידוש גדול.
הצעה אחרונה למקור אביא, כתב בחכמת אדם שער בית הנשים כלל קכט, ב: "אין לעשות חופה אלא במקום שיש בו עשרה כדי לברך שבע ברכות כי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ובדיעבד אפילו אם בירך בפחות מעשרה יצא ואין צריך לחזור ולברך. ואם אי אפשר בעשרה אלא בטורח גדול לא יברך ומותר לבעול עד שימצא עשרה, ואז יברך אפילו אחר כמה ימים, ובכל סעודה וסעודה שאוכלין שם מברכין שבע ברכות".
מה שכתב "ובכל סעודה וסעודה שאוכלין שם מברכין שבע ברכות" ניתן לפרש בשני אופנים: ובכל סעודה וסעודה שאוכלין [עשרה] שם [במקום בו התקבצו עשרה בפעם הראשונה] מברכין שבע ברכות, והוי חומרא. או שבכל מקום שהחתן והכלה שם ויש גם עשרה יתן לברך, ואפילו אחר כמה ימים בין סעודה לסעודה. אמנם מתוך ההקשר, פשטיות לשונו[8] משמע ששבע הברכות שבכל יום אם אין שם עשרה אין אותו היום עולה ממנין ז' ברכות ואף אין לטרוח בכך, שהרי מטרת ימי המשתה לשמוח ולא לטרוח. אך מכלל ספק לא יצאנו ואין זו ראיה גמורה.
וראיה נוספת יש לפירוש האחרון, בסתירה שציינו המפרשים בין שו"ת הרשב"א ז, ט והחדשות לט-מ, האם מותר להתחתן בצורה בה תהיה סעודת שבע ברכות בסוכה, כתב שדין אין מערבין שמחה בשמחה שייך מעיקר הדין גם בנשא אשה שבעה ימים קודם הרגל, וכתב שהגמרא בארה שאין איסור ערב יום טוב מאחר שעיקר שמחת אשתו יום אחד. ושמא יש לפרש דאי איתרמי עשרה בסוכה מברכין ברכת חתנים[9], וזהו שכתב ז, ט: "ומיהו אם נכנסו לו פנים חדשות מעצמן אפשר שמברכין ברכת חתנים לפי שחתן טעון ברכה כל שיש פנים חדשות אפשר לומר שאין מבטלין הברכה משום שמחת המועד" ומסקנה זו היא בסיס לדיונו בתשובות האחרות, אבל לדינא יש לו לשמוח עמה יום אחד קודם הרגל ומשלים ששה ימים לכי אתו עשרה לאחר הרגל, ולכתחילה לא יתחתן גם ז' ימים קודם הרגל. וצ"ע.
ודע שמשו"ת ר' יוסף מסלוצק נה, גינת ורדים אבה"ע א, יז, חת"ס הנזכר, מהר"ם שיק אבן העזר צ, ורב פעלים ד אבה"ע ו עיי"ש, מוכח ששיקול מרכזי של הפוסקים היה מחמת העוני שלא לבייש מי שאין לו, ולכן רצו למצוא כל טצדקי להקל בדיני שבע ברכות.
והעירני בן דודי היקר, הרב תנחום גולד שליט"א [רב דקהילת רמת מודיעים בחשמונאים], אהא דדינא דגמרא היא שיכול לברך ברכה אחריתא "אשר ברא" כל השנה, דיש קהילות נוהגות כן ואין כאן ספק ברכות.
♦ ♦ ♦