שאלה בעניין הריגת אחינו בירי דו צדדי
שאלה[א.] חייל אשר יש לו 2 אפשרויות היכן לשרת, ואחת האפשרויות היא להיות מוצב בחדר תקיפה אשר יורה עוצמת אש מרובה המסייעת לכוחות הלוחמים. אולם בדרך הטבע במהלך המלחמה כמעט שאין דרך להימנע לגמרי מטעויות של ירי דו"צ במסגרת תפקיד זה. ונמצא שהוא נכנס לתפקיד בידיעה שיש חשש גדול מאד שיגיע לידו חלילה גם הרג של אחינו בשרינו. והוא שואל אם לקבל על עצמו תפקיד זה או ללכת לתפקיד אחר.
ועוד הוא שואל – אם הוא יקבל תפקיד זה ויתברר שהאלוקים אינה לידו לאבד נפש מישראל מה יהא דינו – [ב.] אם כהן הוא- האם רשאי יהיה לישא את כפיו [ג.] והאם הוא חייב כפרה.
ויש לדון בזה בכמה מצבים של טעות[1]: א. כשהייתה טעות בנתונים שהיו בסיס להחלטת הירי.
ב. כשהייתה טעות בשיקול הדעת של היורה או שהוא שגה בכיוון הירי, אך לא עבר על ההוראות.
ג. כשהוא עבר על ההוראות ונתברר שעי"ז נגרמה הטעות.
ד. כשהוא החליט על ירי ללא סמכות והיה אפשר להמתין לפקודה מבעל סמכות.
ותחילה אדון בזה בגדרים רגילים של דיון בבא לעשות מעשה הצלה וכד' ובאה תקלת הריגה על ידו, ואח"כ אשוב לדון בזה בסברות השייכות למצב המיוחד של מלחמה, השונה במהות משאר המצבים.
♦
תשובה
קדושת החייל הנהרג
קודם שנענה תשובה בעניין החייל ההורג, יש להקדים ולברר את ערכו של החייל הנהרג במלחמה מחמת טעות של דו"צ. והוא דבר פשוט שכל חייל הנכנס למקום הסכנה במערכות המלחמה הריהו מקיים מצוות קידוש השם במעלתה העליונה[2], בעצם היותו שם נפשו בכפו עבור נצחונם של ישראל ועל יחוד השם הוא עושה מלחמה. וכל חייל יודע שמקום המלחמה הוא מקום סכנה הן מצד האויבים והן מצד חשש של דו"צ, ועל דעת כן הוא נכנס למלחמה ומוסר את נפשו על קדושת השם. ואם הוא נהרג במהלך המלחמה בכל דרך שהיא, הרי הוא מת על קידוש השם[3] והוא בכלל הרוגי מלכות[4] שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן.
ואדרבה יש צד גדול לומר שהנהרג בדו"צ מעלתו עוד גדולה יותר מהנהרג בידי האוייב. זאת, מאחר שהנהרג ביד האוייב, אע"פ שהוא עצמו קידש את השם בגבורתו ומסירות נפשו על עם ה' ועל יחוד שמו, מ"מ הרי במציאות הריגתו גם איכא חילול השם של הצלחת הרשעה והתגברותה על בני א-ל חי. והריגתו גורמת שתשמחנה בנות פלישתים ותעלוזנה בנות הערלים, והמחבלים מתעודדים ומתחזקים כשרואים שהצליחו במזימתם, וגם עצם פעולת רשעותם מזהמת את העולם. אבל הנהרג בידי חברו הצדיק, שכל מגמתו היא נצחונם של ישראל והגברת הטוב ויחוד השם בעולם, הרי לא מתערב במיתתו אותו חילול השם, והרי מציאות מיתתו כולה היא שייכת לקידוש שם שמיים, בין מצד מסירות נפש ההרוג ובין מצד כוונת פועל פעולת ההריגה. וא"כ יותר התקדש שם שמיים במיתתו זו ממה שהיה נהרג ביד אוייב[5].
גדולת מציאות החייל ההורג
ועתה נבוא לברר את מציאותו של החייל ההורג. הנה זה דבר פשוט שכל ענינו של חייל זה אינו אלא לעשות מלחמה על יחוד השם, וכל פעולותיו כולן הן חלק מפעולות המלחמה הנעשית על יחוד השם בעולמו, ובמצווה גדולה הוא עוסק. וכשם שהחייל הנהרג בדו"צ, הריגתו וודאי נחשבת כחלק מן המלחמה ושייכת היא למסירות נפשו למות על קידוש השם, כך גם פעולת החייל ההורג יש לדון אותה כחלק ממציאות המלחמה וכחלק מהעיסוק במצוות קידוש השם.
ומעתה, כיוון שבמצווה גדולה הוא עוסק, ה"ז פשוט וברור שאין לו להימנע כלל ממנה מחשש שגגה. והרי אפילו[6] לגבי רופא העוסק במצוות הצלת החולה אמרו חז"ל (ב"ק פ"ה:) תנא דבי ר' ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. ופירש הרמב"ן בתורת האדם[7]- פירוש שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות וכו'. ובהמשך דבריו שם כתב- הרופא כדיין מצווה לדון ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל כדאמרינן שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ת"ל "ועמכם בדבר המשפט"[8] אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וכו' והאי רשות רשות דמצוה הוא לרפאות ובכלל פיקו"נ הוא וכו' ופיקו"נ מצוה רבה היא הזריז ה"ז משובח הנשאל מגונה והשואל שופך דמים וכ"ש המתייאש ואינו עושה וש"מ כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות ואם מנע עצמו ה"ז שופך דמים. ועוד שם- כיוון שנתנה תורה רשות לרפאות ומצוה נמי היא דרמיא רחמנא עליה אין לו לחוש לכלום שאם מתנהג בהן כשורה לפי דעתו אין לו ברפואות אלא מצוה דרחמנא פקדיה לרפויי ליביה אנסיה למטעא. ועוד שם- למיתה לא חיישינן משום דע"כ הצריכן הכתוב לרפאות ואין לך ברפואות אלא סכנה מה שמרפא לזה ממית לזה וזו שאמרו טוב שברופאים לגהינם לגנות דרכן של רופאים בפשיעות וזדונות שלהם נאמר אבל לא שיהא חשש איסור בדבר וכו' הא אילו נהג עצמו כשורה כש"כ שהוסיף זכות לעצמו וכו'. ועיין בטור יו"ד של"ו שהעתיק הרבה מלשון הרמב"ן כאן.
אמנם ע"ע בהמשך דבריו שם, שסייג דין זה וכתב- מיהו דווקא בבקי וביודע בחכמה ובמלאכה זו וכו' וכן אם יש שם גדול ממנו אסור לו להתעסק בהן כלל ואם נתעסק בהן כלל שופך דמים הוא בוודאי.
שמענו מכאן דהעוסק במצוות הצלה, ויודע שאפשר שיטעה וימית במקום להחיות, אינו רשאי למנוע את עצמו מההצלה מחמת חשש זה. אלא יעסוק במצוותו, ואע"פ שטעה, אם נהג כשורה אין לו בזה אלא מצווה והוסיף זכות לעצמו. ואין קפידא עליו אלא במקום שהזיד או פשע, או במקום שלא הייתה מוטלת מצווה זו עליו, שלא קיבל רשות לרפא או שהיה שם גדול ממנו, שהיה ראוי לתת לו להתעסק ברפואה זו.
ומעתה, אף חייל העוסק במצוות המלחמה והצלת ישראל מיד צר הבא עליהם, והוא יודע שבמסגרת תפקידו יש גם סכנה של טעות שמחמתה יהרוג אחד מאחינו, אין לו להימנע כלל ממצוותו מחמת חשש זה. ואם נהג כשורה, אזי הוסיף זכות לעצמו. ואע"פ שטעה והמית אין לו במלחמתו אלא מצווה, דרחמנא פקדיה להלחם ליביה אנסיה למיטעא. ולכן כל זמן שהיה בסמכותו[9] לירות והוא פעל על פי ההוראות[10], אין קפידא עליו כלל על מה שטעה לאונסו, ועיין הערה.
♦
שאלה א' – קבלת תפקיד עם סיכון לדו"צים
ולכן לעניין השאלה הראשונה ששאלנו, אם ראוי לחייל להשתדל שלא לקבל עליו תפקיד שיש בו סיכון גדול לטעויות של דו"צים - פשוט הדבר שאין לו להימנע כלל מקבלת תפקיד זה. ואדרבה, אם מוכשר הוא לתפקיד זה, אסור לו להימנע ממנו, כשם שאסור לרופא להימנע מלרפא מחשש שיטעה וימית, ואם התרשל בזה ה"ז כשופך דמים. אלא יקבל על עצמו לעסוק במצווה רבה זו, ויתפלל לה' שיצליח דרכו ושלא תבוא תקלה מתחת ידו.
♦
שאלה ב' – כשרותו לנשיאת כפיים
ולפי זה נראה ברור כי חייל כהן שליביה אנסיה למיטעא והאלוקים אינה לידו להמית את אחד מאחינו, אינו נפסל בזה מלשאת את כפיו. ואינו דומה כלל לכהן שהרג נפש בשגגה, דההורג בשגגה ה"ז עובר עבירה חמורה של רציחה, אלא שאינו חייב עליה מיתה כיוון שאינו מזיד אלא שוגג. אך עכ"פ עבריין הוא, וקרינן ביה "ידיכם דמים מלאו". ולכן הוא נפסל מנשיאות כפיים, ואף תשובה י"א דלא מועילה לו לחזור להכשרו, כדדרשינן מרישא דקרא- "ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפילה אינני שומע". אך חיילנו זה הצדיק והקדוש איננו עבריין כלל, אלא כל כולו עסוק הוא במצווה, ורחמנא פקדיה להילחם, ואין בידו אלא מצווה ולא עבירה. ואע"פ שבאה תקלה על ידו, הוא במצווה עסיק! ויש ללמוד זה בק"ו מהמפורש בשו"ע או"ח קכ"ח סעיף ל"ו - מל תינוק ומת נושא את כפיו, ופירש המג"א – דאכוון לשם מצווה, ועיין הערה[11].
♦
שאלה ג' – אם חייב כפרה
ביאור הס"ד לחייבו בכפרה אע"פ ש"אין בידו אלא מצוה"
אולם עדיין צריכים אנו לעיין בשאלה השלישית - האם במקום שטעה והמית מוטלת עליו אחריות של תיקון וכפרה. ואף שכבר למדנו ש"אין בידו אלא מצווה" ולמדנו ש"הוסיף זכות לעצמו", מ"מ אין בזה הכרח לומר שלא מוטלת עליו עבודה של כפרה על התקלה שבאת לידו. שכן מצינו כמה פעמים בתורה שהטילה תורה אחריות כפרה אף על העושה מצוה, כדכתיב גבי נזיר "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש". וכן אמרו בגמ' דמתענין תענית חלום בשבת, ואעפ"כ "בעי למיתב תענית לתעניתו". הרי שמצווה עליו להתענות בשבת, ומ"מ צריך הוא לכפר על צד החסרון שיש בזה שביטל עונג שבת, וצריך להתענות תענית שניה לכפר על צד חסרון זה. ומעתה לא מופקע הוא לומר שאף שקיים מצוות בוראו, מ"מ מאחר שבאת תקלה על ידו, תהיה מוטלת עליו עבודה של תיקון וכפרה על צד תקלה זה. וא"כ צריך הדבר תלמוד.
והנה גבי רופא עצמו שלמדנו בו לעיל דמחוייב הוא לרפא ואסור לו להימנע מלרפא מחשש תקלת מיתה, מ"מ אי באת תקלה על ידו אמרו חכמים בתוספתא[12] - "רופא אומן שרפא ברשות בי"ד והזיק [דהיינו הרג] ה"ז גולה". והרמב"ן בת"ה שם הקשה מ"ט נענש, הא תנא דבי ר' ישמעאל דלכך ניתנה לו רשות לרפא כדי שלא ימנע מחשש תקלת מיתה. ותי' הרמב"ן- הרופא כדיין מצווה לדון, ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל כדאמרינן שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ת"ל "ועמכם בדבר המשפט"- אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואעפ"כ אם טעה ונודע לבי"ד שטעה משלם וכו', אף כאן מדיני אדם פטור מתשלומין אלא שאינו פטור מדיני שמיים עד שמשלם הנזק ויגלה על המיתה הואיל ונודע שטעה והזיק או המית בידיים, וכן אמרו בתוספתא דב"ק רופא אומן שריפא ברשות בי"ד פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמיים ומ"מ בלא הודע שלו אינו חייב כלום כמו שהדיין פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמיים והוא שיזהר כמו שראוי ליזהר בד"נ ולא יזיק בפשיעה, עכ"ל.
ונראה לפרש את דברי הרמב"ן, דלעולם רופא זה אע"פ שטעה אין בידו אלא מצוה [כל זמן שלא פשע], ולפיכך כל זמן שלא נודעה לו טעותו אין עליו שום קפידא, ואינו חייב כלום אף בדין שמיים. ומ"מ אם סיבב הקב"ה שייוודע לו שטעה, הרי מעתה מוטלת עליו עבודה של תיקון פגם זה שבאת תקלה על ידו. ואם איכא נזק בלבד, חייב הוא בדיני שמיים[13] לקחת אחריות על טעותו ולשלם לניזק את רפואתו. ואם המיתו, חייב הוא בדיני שמיים לתקן ע"י גלות. ומעתה אם יתרשל ולא יעבוד עבודת תיקון זו ולא יגלה, הרי הוא חייב לשמיים[14].
♦
סיבת פטור א' - עסוק במצווה ולא דמי ליער
מיהו יש להקשות על תוספתא זו ממשנה מפורשת במכות (דף ח.), דתנן - "אבא שאול אומר מה חטיבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בי"ד". הרי שהעוסק בהכאה דמצוה וטעה והמית ילפינן מקרא לפוטרו מגלות, וא"כ לכאורה ה"ה לרופא העוסק במצוות רפואה וטעה והמית.
ומצינו כמה דרכים ביישוב סתירה זו:
האו"ש (פ"ה מהל' רוצח ה"ו) ס"ל שאין חילוק בין אב לרופא, אלא פלוגתא היא, ותוספתא דב"ק המחייבת את הרופא לא ס"ל כאבא שאול דמתני' דפטר מגלות לאב המכה את בנו וכל כיוצ"ב דעסיק במצווה. והרמב"ם פסק כאבא שאול לפטור, ולפיכך לא הביא את דינא דהתוספתא לחייב רופא אומן שטעה והמית, אלא כללא הוא דכל העוסק במצוה וטעה והמית פטור מגלות.[15] ותמה האו"ש על הרמב"ן דמייתי לדינא דרופא ולא כתב דהוי דלא כאבא שאול. ועפ"ז תמה על הטור והשו"ע שפסקו לחייב רופא שטעה בגלות.
ולדרך זו נראה לכאורה דלעניין חייל שטעה והמית נמי איכא פלוגתא דתנאי אם חייב גלות. והרמב"ם פסק לפוטרו, אך הרמב"ן ואחריו השו"ע פסקו לחייבו בידי שמיים כשנודעה לו טעותו.
ובספר יד אברהם (הוב"ד באוצ"מ שו"ע יו"ד של"ו א) תירץ וז"ל: וי"ל דשאני הכא (ברופא) שלא עשה מצוה ברפואתו כשמת משא"כ בכל הני דקחשיב הרמב"ם שם (אב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בי"ד) אף שמת מצוה קעביד במה שלימדו תורה והזמינו לדין. והוסיף דאפשר שלזה התכוון התשב"ץ. והיה נראה לפרש את כוונתו כך, דהרופא שהמית הרי התברר שלא עשה כלל מעשה רפואה אלא להיפך, אך בהנך הוא מצוותו עביד, אלא שאגב מצוותו נסבב מיתה, וכיוון שהוא עביד מצווה פטרו הכתוב מגלות.
ולדרך זו נראה שחייל שפעל פעולה שהועילה למלחמה, אך אגב פעולה זו גם נהרג חייל אחר, אז ה"ז דומה לאב המכה את בנו שעביד מצווה ואגב פעולת מצוותו נגרמה מיתה. אבל חייל שטעה בזיהוי והרג את חברו, וכל פעולתו זו היא טעות מעיקרא, אז הריהו לכאורה דומה טפי לרופא שטעה ולא לאב המכה את בנו, דהא בדיעבד התברר שירי זה אינו מועיל למלחמה ולא התקיימה בו מצווה.
איברא, דעיקר פירוש זה צ"ע, מ"ט האב המכה את בנו ע"מ שילמד קיים מצווה, הא סו"ס מכה זו לא הביאתהו ללמוד שהרי מת בה[16]. ויש מקום לפרש את דברי היד אברהם כפירוש המהדיר בתשב"ץ, כדלקמן.
התשב"ץ (ח"ג עניין פ"ב) נמי דיבר בקושיא זו, וז"ל- ושם בגמ' הזכירו הרב הרודה את תלמידו והאב המכה את בנו ושליח בי"ד שאינן גולין משום דהתם במצוה קא עסיקי, ותימה שהרי הרופא ג"כ במצווה קא עסיק דהא אבידת גופו היא ואיכא לאפלוגי בינייהו כדמוכח התם, עכ"ל. וצ"ב איזה חילוק בינייהו יש להוכיחו מהגמ' שם. ובהערות לתשב"ץ פירשו דקאי על דברי הגמ' (מכות ח:) דאמרי' שחריש העומר לא מקרי דבר מצווה כיוון שאילו מצא חרוש אינו חורש, והקשתה הגמ' א"כ אף האב המכה את בנו לאו מצוה היא דהא אילו גמיר לאו מצווה היא. ותירצה הגמ' דהתם אע"ג דגמיר נמי מצוה היא דכתיב יסר בנך ויניחך. ונל"פ דחריש העומר וכד' לא חשיב מצווה אלא הכשר מצווה, דהא א"צ לו אלא בדיעבד כשלא מצא חרוש, וה"נ ס"ד דהכאת אב לבנו אינה אלא הכשר לשילמד, ולא ממעטינן מדומיא דיער אלא עסיק במצווה עצמה ולא סגי בעסוק בהכשר מצווה. וקמ"ל דאב המכה לבנו אית בזה תועלת עצמית, דאע"ג דגמיר מצווה היא, וא"כ הריהו נחשב עוסק במצווה אע"פ שבפועל לא הועילה לו המכה ללימודו. אבל פעולה הנעשית לשם רפואה אין בה שום עניין אלא מצד שתביא את הרפואה, ואי לא התרפא ממנה אזי אינה כלום. וא"כ לא חשיב כעוסק במצווה אלא מצד התוצאה שמוליד רפואה, וכה"ג לא התמעט מ"יער".
ולפ"ז יש מקום לומר דחייל העוסק במלחמתם של ישראל ובהשמדת הרשעים, ה"ז עוסק במצוה גמורה, דאף אי לא היה בא עכשיו אוייב זה לפניו היה מצווה לחפשו ולהשמידו. ולפיכך אף אי לא הצליח במשימתו ולא השמיד את אוייבנו אלא להיפך ח"ו, מ"מ איהו במצוה עסיק, ושפיר ממעטינן ליה מגלות, דלא דמי ל"יער" דאינו אלא רשות.
וערוה"ש (יו"ד של"ו ב) כתב: אם ריפא ברשות וטעה והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים אם הייתה ע"י התרשלותו ולא עיין יפה, דאם עיין אין לו שום חטא שהרי מצוה לרפאות וכבר אמר החכם שגגת הרופא כוונת הבורא, ואם מת ע"י רפואותיו ונודע לו ששגג ה"ז גולה על ידו כשיש לו מקום לתלות שהוא גרם לו ע"י התרשלות או שלא עיין יפה, אבל בלא זה נראה לי דאינו חייב גלות דמי גרע מאב המכה את בנו והרב את תלמידו דפטור מגלות, כנלע"ד לפרש התוספתא ודברי הרמב"ן שהביאו הטור והשו"ע ועיין ב"י, עכ"ל. וקרוב לזה רצה המהדיר לפרש גם בדברי התשב"ץ בהמשך דבריו דלעיל, וע"ע ברכ"י[17].
ונל"פ את דברי ערוה"ש, דהאב המכה את בנו דפטור מגלות מיירי באופן שאין שם התרשלות של האב, אלא שעכ"פ באת תקלה ומת תחת ידו, אך אם התרשל הרי אף האב חייב גלות. ומה שכתב הרמב"ן דהרופא חייב גלות בהיוודע לו שטעה, היינו בהיוודע לו שהייתה שם טעות שיש בה התרשלות שלו שלא עיין יפה או שלא דקדק כראוי במעשיו, אך בלא"ה אינו צריך לכפרה.
מיהו דברי ערוה"ש צ"ע, דהא אם התרשל או לא עיין יפה אז לכאורה ה"ז פושע, וא"כ אף בדיני אדם ראוי לחייבו, ולמה אין דינו מסור אלא לשמיים, ולמה בלא הודע לו אין עליו עונש כלל? ונל"פ דלא מיירי כאן ברשלנות של פשיעה, אלא דלעולם מיירי שהוא פועל כראוי לפי דעתו, אלא שהודע לו לבסוף שנעלם ממנו דבר שהיה יכול לשום את ליבו עליו אך "ליביה אנסיה למיטעא". ואין זה אונס גמור, אלא טעות התלויה בו, אך מ"מ אינו כפושע בה. וכל זמן שלא נודע לו שטעה בדבר שהיה אפשר לו לשום ליבו ולדקדק בו, אזי אין לו לחוש כלל. ואע"פ שהמציאות מוכחת שהייתה טעות בדבריו, מ"מ איהו מצוותו עשה ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. אך כשנודע לו במה טעה והתברר שטעה בדבר שיש בו צד התרשלות, אז הוא חייב כלפי שמיא בתיקון נזקו בתשלומין וכן חייב בכפרת גלות כשהמית. אך אם טעה בדבר שלא היה בכוחו לדקדק בו, אז אינו חייב כלום. וע"ע הערה[18].
ולדרך זו, חייל שבאת תקלה על ידו ולא נודע לו שטעה בדבר שהיה יכול לשום ליבו אליו, אזי אינו חייב כלום, אף לא כלפי שמיא. אך אם נודע לו במה תלויה הטעות, והתברר שהוא טעה בדבר שהיה יכול לדקדק בו, והיה שם קצת צד התרשלות מצדו, אז מתחדשת לו עבודה של תיקון לכפר על טעותו. ומ"מ כל זמן שלא נודע לו, אין עליו עונש כלל ואינו חייב כלום, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו דרחמנא פקדיה להלחם וליביה אנסיה למיטעא, ואין לו במלחמתו אלא מצווה.
נמצינו למדים שאם באנו לדון בדין כפרה דגלות מצד שהתורה פטרה מגלות מי שעוסק במצווה, אז לדעת האו"ש פטור זה קיים להלכה רק אליבא דהרמב"ם ולא אליבא דהרמב"ן והשו"ע. ולפי פשטות דברי היד אברהם, פטור זה שייך רק במקום שעכ"פ הייתה גם תועלת בירי זה והתקיימה בו מצווה בפועל. ובדעת התשב"ץ נראה לפוטרו אף כשלא הועיל כלום בירי מוטעה זה. ולדעת ערוה"ש לעולם[19] פטור, כל זמן שלא התברר שהתרשל, וע"ע הערה[20].
ועכ"פ פטור זה אינו אלא פטור מגלות, והוא חידוש שחידשה תורה בעוסק במצוה לפוטרו מגלות אף במקום שאינו אנוס ולא שמענו מכאן שאין לו כלל אחריות לתקן את התקלה ולשוב בתשובה עליה. ואדרבה, לדעת התשב"ץ דין זה מיירי אף במי שיש לו אחריות גמורה על מעשיו, וכשהזיק חייב הוא בתשלומין מעיקה"ד לפי שאדם מועד לעולם. ואף לדעת הרמב"ן, שס"ל שכל הטועה בדבר שהוטל עליו לדון בו, אין עליו חיוב מעיקה"ד ואין עליו שום עונש כלל בלא הודע לו, מ"מ בהודע לו הרי יש עליו אחריות תיקון, ובדיני שמיים חייב הוא בתשלומי נזקו. ורק לעניין גלות שמענו ממקרא זה שאינו חייב כלל[21] כיוון שלא דמי ליער. [ולערוה"ש מעמידין חידוש זה בדליכא התרשלות, אך עכ"פ טעות איכא. ואם הודע לו נתחדשה לו אחריות תיקון כלפי שמיא, וכשהזיק חייב בתשלומי נזקו בדיני שמיים, ומ"מ בגלות אינו חייב[22]]. וע"ע ברמב"ן למכות ח. שהוזכר לקמן דמוכח מדבריו שהפטור מגלות של העוסק במצוה מיירי אף היכא דלא חשיב אונס, וע"ע ברשב"א ב"ק לב.[23].
אכן באמת נראה שלעניין חייל הטועה במלחמה יש לנו סיבות חזקות לפוטרו לגמרי מכל אחריות, ואף למאן דפליג על אבא שאול ולית ליה פטור דעוסק במצווה כלל, כדלקמן.
וקודם שאביא כמה סיבות אחרות לפוטרו, אעיר כי בעניין זה שעוסק במצווה ובא מתוך כך לטעות יש לדון עוד לא רק מצד הא דדרשינן לפטור מגלות את העוסק במצוה מצד שלא דמי ליער, אלא גם מצד היסוד הכללי בתורה דשמענו אף לעניין חיוב חטאת ומעילה לפטור את הטועה בדבר מצווה. ואית בזה כמה מחלוקות בדברי התנאים והאמוראים. ולפי שלא נתבררה לי כראוי סוגיא זו, וגם לא נתברר לי מה היחס בין פטור זה לפטור שלמדנו מדומיא דיער, לכן לא הבאתיה אלא בהערות כאן[24].
סיבת פטור שניה - חשיב כאונס
הא דתנן במתניתין דלעיל (מכות ח.) "יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בי"ד" כתב עלה הרמב"ן שם- ושליח בי"ד נראה דלאו משום מצווה פטור אלא משום שכיוון שאמדוהו אנוס הוא, ואע"ג דקתני לה בהדי הנך לא דמו להו וכו', עכ"ל. ונראה דפטור זה של אונס דחזן המכה פשוט הוא מסברה, וא"צ למילף ליה מקרא ואף מאן דפליג על אבא שאול מודה בזה. ולפי זה הא דתנן לקמן (מכות כב:) כיצד מלקין אותו וכו' ואם מת תחת ידו פטור אתיא אליבא דכו"ע, וטעמא דפטור משום דאנוס הוא.
והרמב"ם בפ"ה מרוצח ה"ו פירש מתני' דמכות ח. דלא מיירי בחזן המכה מ' מלקות, אלא מיירי בשליח בי"ד המכה את הנמנע מלבוא לדין דפטור משום שהרג בשעת עשיית המצווה. וכתב בספר אבן האזל שם - נראה דאינו רוצה לפרש דהוא בשליח בי"ד המלקה כדינו דא"כ לא צריך למעט בשביל שהוא מצוה[25] אלא משום שהוא אנוס לעשות מה שהוא מחוייב לעשות ע"פ בי"ד וכו' הכא שהוא מחויב ע"פ בי"ד למלא חובתו היכי ס"ד לחייב גלות דאיצטריך קרא על זה וכו'. וע"ע חת"ס (ח"א או"ח קע"ז) וז"ל- שליח בי"ד בתוך מספר מ' שמת הנלקה על ידו אין זה חידוש שפטור כיוון שאמדוהו לחיים שיכול לסבול ואם טעה הרופא שאמדו מה עשה השליח שהוא אנוס ע"פ בי"ד וכו'.
וכן נראה ללמוד ממשמעות הגמ' בב"ק פד. דאמרינן התם לעניין פירושא ד"עין תחת עין" – תנא דבי חזקיה עין תחת עין ולא נפש ועין תחת עין ואי ס"ד ממש זימנין דמשכחת לה עין ונפש תחת עין דבהדי דעויר ליה נפקא ליה נשמתיה ומאי קושיא דלמא מימד אמדינן ליה אי מצי מקבל עבדינן ואי לא מצי מקבל לא עבדינן ואי אמדינן דמצי מקבל ועבדינן ביה ונפק רוחיה אי מיית לימות מי לא תנן גבי מלקות אמדוהו ומת תחת ידו פטור וכו', עכ"ל הגמ'. ומדאמרינן "אי מיית לימות" משמע דאין שום קפידא בדבר, דמאחר שאמדנוהו דמצי מקבל, אין אחריותנו עליו אי ימות וחשיב אונס גמור. ועוד, דאי חשיב כעושה מעשה הריגה ואינו פטור אלא משום דלא הוי דומיא דיער, הרי סו"ס נמצא שעביד ביה עין ונפש תחת עין.
ומעתה שמענו שההורג בטעות שאנוס הוא עליה פטור הוא מגלות לכו"ע, ואין לו אחריות כלל על הריגה זו. ושמענו עוד דהמצווה לעשות מעשה ע"פ אומד מוטעה של אחרים, ה"ז נחשב כאונס גמור ואינו חייב כלום. ועפ"ז נראה דחייל שקיבל נתונים מוטעים ופעל על פיהם, ולבסוף התברר שהרג את אחד מאחיו, ה"ז נחשב כאונס גמור ואינו חייב כלום.
ולעניין מי שטעה בנתונים ועל פיו עשו מעשה להרוג את אחד מאחינו. הנה לא מיבעיא לעניין גלות דוודאי אינו חייב, דהא לא עביד מעשה, אלא נראה עוד להקל עליו ולפוטרו מכלום, לפי שרחמנא פקדיה להילחם וליביה אנסיה למיטעא. ואף אם טעותו לא מיקריא אונס גמור, מ"מ כיוון שהוא לא עביד מעשה בידיים, ה"ז דומה לרופא המלמד את החולה את דרך רפואתו וטעה בחכמתו, ומת החולה מחמתו אך הרופא לא עביד מעשה בידיו. דבכה"ג נראה ללמוד מדברי כמה פוסקים[26] דאינו חייב כלום, אף לא בדין שמיים.
ועוד נראה לומר דפעמים רבות אף חייל הטועה בעצמו ועביד מעשה ע"פ טעותו, ה"ז נחשב כאונס גמור, ועדיף הוא טפי מרופא הטועה, לפי שהוא בהול[27] להכריע, וברגע קטן אם לא יפעל לפגוע בעומד כנגדו, עלול הוא להיפגע ממנו או אחרים עלולים להיפגע. ואין הוא יכול לבדוק בדיקות מעמיקות, אלא מחוייב הוא לפעול במהירות על פי הנראה לעיניו באותו הרגע. ואי טעה, אנוס גמור הוא בזה.
♦
סיבת פטור שלישית - מתעסק
בשו"ת חת"ס (או"ח ח"א קע"ז) דן באשה שבאה להציל את המשרתת שלה מעלפון ע"י השקיית יי"ש, וטעתה ונתחלף לה היי"ש במשקה פעטריאהל שהוא סם הממית, ומתה על ידה. וכתב שם החת"ס דאע"פ שהשקיית הפטריאהל היא מעשה רציחה גמור, מ"מ אין לחייבה הכא שעסקה בלהחיות ונזדמן לה דבר הממית דבשארי חייבי חטאת מקרי זה מתעסק ופטור וגרע מנתכוון לבלוע רוק ובולע חלב אחר דאפשר שאפילו בחלבים ועריות פטור וכו' והכא הוי מתעסק טפי כמובן שנתעסקה בהשקאת יין שרף זה ונזדמן שריפת פטריאהל אחר וגרע מחלב ורוק ועיין כריתות י"ט: תוס' ד"ה דהא[28] וע"ש בגמ' הנח לתינוקות וכו' יע"ש א"ע חיוב גלות אין כאן כמובן, אך להצריכה קצת כפרה הואיל ואירע מכשול על ידה והרי מהרי"ו סימן קכ"ה הצריך קצת תשובה למי שהשכיר שליח ונהרג בדרך ולמד ממ"ש פרק חלק שדוד המלך ע"ה נענש על שעל ידו וגרמא דיליה נהרגה נוב וכו' וצ"צ כ' שאינו דומה וכו' נמצא היה הוא בעצמו (דוד) קצת גרמא משא"כ בשוכר שליח דמצוה קא עביד וכו' וצ"ל מ"מ צריך קצת תשובה משום מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב וה"נ כוותיה. אך אין להעמיס עליה הרבה כיוון שעסקה בהצלת נפשות וגם היה בהול טפי מתרומה בערב פסח ואם נחמיר נמצא מכשילן לעתיד לבא בפיקוח נפש וכו', עכ"ל.
הרי שמענו דהעוסק בהצלת נפשות וטעה במציאות בין דבר לדבר[29], ה"ז פטור משום מתעסק, אע"פ שאינו אנוס בטעותו[30]. ומבואר בדבריו דעל גוף מעשה ההריגה אין עליו שום חיוב כלל, דאין זה נחשב למעשה דיליה, אלא שמ"מ הצריכו החת"ס קצת כפרה על כך שעל ידו התגלגלה תקלה חמורה של מיתה, לפי שמגלגלין חובה ע"י חייב. ומ"מ כתב החת"ס שלא להעמיס עליו הרבה, ואין להחמיר בזה כלל, דא"כ נמצאנו מכשילים לעתיד לבוא את הבאים להציל.
ומעתה, אף במקום שלא היה הדבר בהול כ"כ והיה אפשר להבחין שהנהרג הוא יהודי, ולא היה שם אונס גמור בטעות זו, מ"מ כיוון שהיורה סבר שהוא הורג מחבל ופועל בזה פעולת מצווה, א"כ אע"פ שטעה במציאות, מ"מ מתעסק הוא ולא חשיב כעושה מעשה הריגה כלל.
אלא שעכ"פ שמענו מדברי החת"ס ע"פ המהרי"ו שראוי להצריכו קצת כפרה על שבא מכשול כזה לידו לפי שמגלגלין חובה ע"י חייב, ומ"מ אין להחמיר עליו כלל ואסור להחמיר בזה שלא יביא הדבר להחליש חלילה את החיילים.
♦
סיבת פטור רביעית - מלחמה שאני
עד כאן דיברנו בסיבות פטור השייכות במהותן לכל מציאות של העוסק בדבר הצלה וכד' ובאת תקלה על ידו. אולם באמת נראה טפי דמציאות המלחמה שונה במהות מכל המקרים שהזכרנו לעיל, דהא במלחמה אנו נכנסים לכתחילה על דעת שיאבדו נפשות היחידים ע"מ להחיות את הכלל. וטבעה של המלחמה הוא שאף יש חיילים הנהרגים בטעות ע"י כוחותינו בתוך סערת הקרב, ובדרכי הטבע כמעט שאי אפשר להמלט מזה. ואם נרצה להיזהר יותר מדי שלא נוכל להגיע לידי טעויות אלו, אז נמצאנו פוגעים פגיעה משמעותית מאד בעצם היכולת להילחם ולנצח. וגם מסתבר מאד שההתמהמהות בתגובה שתיגרם ע"י זהירות יתירה תגרום למצב בו יותר יפגעו חיילים מאש האוייב ממה שיפגעו מחמת מהירות התגובה שגורמת את החשש לטעות. ולכן נראה טפי להגדיר שאף טעויות אלו הן ממש חלק ממצוות המלחמה. וכשם שלא שייך להימנע ממלחמה מחמת פיקוח נפש, כי סיכון הנפשות הוא חלק ממהות מצוות המלחמה, כך גם מותרים אנו לכתחילה, ואף מצווים אנו, להילחם באופן היותר טוב, כולל ביצוע פעולות נחוצות אע"פ שיש בהן חשש טעות. ונמצא שאין ביד החייל היורה אלא מצוות קידוש השם, בהיותו עושה מלחמה על יחוד השם. וכשפגע בטעות בחברו ע"י פעולה שהייתה נדרשת למלחמה, אז הריהו כמי שהמית על קידוש השם.
ובזה החייל היורה בטעות שונה הוא במהות מרופא הטועה, דהרופא כשטעה והודע לו טעותו חייב הוא כפרה על טעותו (עכ"פ בהודע לו שבאה הטעות מחמת שלא עיין יפה וכד'), לפי שהיה מוטל עליו לפעול במיתון גדול ולעשות כל דבר העשוי למנוע ממנו טעות. ואינו רשאי כלל להיכנס לכתחילה למצב שבו אינו נזהר מהטעות בכל אופני הזהירות הנדרשים. ולכן יש לו איזו מידה של אשם בטעותו. ואע"פ שעוסק הוא בהצלה ואם טעה "אין בידו אלא מצווה כי רחמנא פקדיה לרפויי וליביה אנסיה למיטעא", מ"מ בעי כפרה על מיעוט זהירותו. ואפילו במקום שהוא אנוס אונס גמור, אכתי יש מקום להצריכו קצת צד כפרה, לפי שאף עבירה באונס עבירה היא אלא שרחמנא פטריה מעונש. אבל במלחמה נצטווינו לכתחילה אף על פעולה במצב שיש בו חשש טעות. הגע עצמך שהיו לפנינו הוראות פתיחה באש מחמירות הנחוצות ע"מ למנוע טעות של ירי דו"צ, וראה הפיקוד שמחמת ההחמרה בהוראות אין מהירות התגובה של הכוחות מספקת, ומחמת זה נהרגים חיילים רבים מאש האוייב, הרי וודאי שרשאי הפיקוד להקל את הוראות הפתיחה באש, אע"פ שיודע הוא כמעט בוודאי שהקלות אלו בדרך הטבע יגרמו לירי דו"צ, כיוון שבחשבון הכולל נראה לפיקוד שכך יהרגו פחות חיילים, או שדרוש הדבר להצלחת המלחמה. וא"כ נמצא שהפוקד על ההקלה בהוראות פתיחה באש הרי הוא כמעט כפוקד על החיילים לסכן איש את אחיו, וכיוון שרשאי הוא בכך ואף מצווה הוא בכך, הרי נמצא שהטעות עצמה היא מכלל הפעולות המצוות עלינו במלחמה. והמקיים את ההוראות הריהו פועל פעולה של מצוות קידוש השם, וכשפגע בחבירו בקיימו את מצוותו לעשות מלחמה על יחוד השם, הריהו בזה כמי שהמית על קידוש השם.
ושווה בנפשך אב המפקד על פלוגה שבנו משרת בה, והוא מחליט שלשם הצלחת המלחמה צריך הוא להקל את הוראות הפתיחה באש, ויודע הוא כי בזה מסכן הוא את בנו יחידו, ואכן ארע הדבר והאב עצמו פגע בבנו. וכי אין האב הזה דומה לאברהם אבינו העוקד את בנו במצוות ה' אלוקיו, ובנו הנהרג על ידו אחר שנכנס עמו במערכות המלחמה ובסיכון המוגבר לדו"צ האם אינו כיצחק הנעקד על גבי המזבח[31]?
וקורא אני עליו את אשר כתב המהר"ם מרוטנבורג (תשובה רע"ג) בעניין הריגה על קידוש השם וז"ל- דההורג את חבירו על קידוש השם מותר[32] וכו' ומי שמטעינו כפרה הוא מוציא לעז על חסידים הראשונים, ואחרי שכונתו היה לטובה מרוב אהבת יוצרנו יתברך שמו פגע ונגע (במעמד) [במחמד] עיניו, גם הם חלו פניו על ככה, לא דמי לההוא דפרק החובל [ב"ק צב, א] (סימא עינו ושבר כדו) [סמא עיני ושבר כדי] דחייב, דהכי ודאי (מהכי) [מחלי] מאהבת הבורא ואין להחמיר עליו כלל. [וצור ישראל ינקום נקמתינו ונקמת תורתו ונקמת דם עבדיו השפוך במהרה בימינו ויראו עינו וישמח לבינו] מאיר ברבי ברוך. ואף אנו נאמר על חיילנו הצדיק- ואחרי שכוונתו לטובה ומרוב מסירותו לקדש את השם, להלחם מלחמת ה', לרומם קרן ישראל עמו ולהציל את בניו מיד נוגשיהם, לשם זה קיים את המצווה עליו לעשות, ומכלל פעולות מלחמתו נסבב הדבר ופגע במחמד עיניו, באחיו אשר עליהם יצא להילחם ולחרף נפשו למות עליהם, אין להחמיר עליו כלל ואינו צריך לכפרה. וצור ישראל ינקום נקמתנו ונקמת תורתו ונקמת דם עבדיו השפוך במהרה בימנו יראו עיננו וישמח לבנו.
♦
העולה מדברינו
א. חייל הפועל כראוי ובאת טעות לידו והמית את חברו אין בידו אלא מצוה, דהקב"ה ציווהו להלחם וליבו אנסו לטעות. ודבר זה נכון הוא אף בטעות שהיה יכול להימלט ממנה, ואפי' אם באת לו הטעות מחמת שלא עיין יפה, מ"מ כיוון שלא פשע הרי נחשב הדבר ש"ליבו אנסו לטעות", ואין עליו עונש בזה (ע"פ הרמב"ן בתה"א בדין רופא הטועה).
ב. אסור לחייל למנוע עצמו מלהיכנס לפעולה צבאית מחשש שמא חלילה יגיע להמית את חברו בטעות, כשם שאסור לרופא להימנע מהצלה מחשש שמא יטעה וימית (ע"פ הרמב"ן בתה"א).
ג. חייל כהן שפעל כראוי ובאת טעות לידו והמית את חברו כשר הוא לנשיאת כפיים.
ד. ולעניין כפרה על התקלה שבאת לידו, נראה עיקר לומר דבמלחמה הותר לנו לכתחילה להיכנס למצב שיש בו חשש טעות, ונמצאת הטעות עצמה נכללת במצוות קידוש השם של המלחמה. ויש לדמות את ההורג והנהרג לעוקד ונעקד ע"ג המזבח וא"צ לשום כפרה!
אולם גם ללא סברה זו יש לפוטרו מכמה צדדים:
א. במקרים רבים חשיב אונס גמור שלא היה יכול להבחין בטעות, במיוחד במצב בהול שצריך להגיב במהירות.
ב. גם במקום שאינו אונס גמור אלא טעות שהיה אפשר להימלט ממנה, מ"מ אם הוא פעל כראוי ועיין יפה ולא התרשל, הרי כיוון שהוא היה עוסק במצווה פטרתו תורה מגלות, ואפילו רופא בכה"ג פטור (אליבא דערוה"ש ויש חולקים).
אפילו במקום שיש שם צד התרשלות שלא עיין יפה, אך לא פשע בזה, אכתי אינו חייב כלום, כל זמן שלא נודע לו שהתקלה באה בגרמת טעותו. וכשנודע לו י"א דהשתא נתחדש לו חיוב תיקון וכפרה כלפי שמיא ונתחייב בגלות (ערוה"ש, רמב"ן ושו"ע אליבא דאו"ש), וי"א דאכתי כיוון שעסוק הוא במצווה פטור הוא מהגלות (או"ש אליבא דהרמב"ם, כנ"ד התשב"ץ, וצ"ב דעת יד אברהם).
ג. הכא שהוא מתעסק להרוג את האוייב ונתחלף לו באחיו, יש לפוטרו אף למ"ד דהעוסק במצוה אינו פטור מגלות, לפי שחשיב "מתעסק" הפטור בכל התורה, ולא נחשב שעשה מעשה הריגה כלל. ומ"מ, אף שאינו צריך שום כפרה על פעולתו, יש מקום להצריכו קצת כפרה על שנתגלגלה תקלת מיתה מחמתו, אך אין להחמיר עליו כלל בזה (ע"פ החת"ס).
ה. ולעניין החייל הנהרג בדו"צ, פשוט הדבר שהוא מסר נפשו על קידוש השם במעלה עליונה ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו. ונראה לומר עוד שמעלתו גדולה יותר ממעלת הנהרג ביד האוייב.
♦ ♦ ♦