הערה על מאמרו של הרב בנימין יצחק הלוי "בדין כללי השו"ע סתם וי"א וכן י"א וי"א - דלא חשיב הכרעה גמורה" (עמוד רס"ז)

כבוד הרה"ג רבי בנימין יצחק הלוי שליט"א
בענין דבריכם בענין סתם וי"א בשו"ע
א. הכותב הנכבד מביא אחרונים רבים, וצריך להדגיש שמדובר בגדולי האחרונים ממש [מהרי"ט, חלקת מחוקק, בית שמואל, ש"ך, ועוד ועוד ועוד] שכתבו מפורש שיש עדיפות לסתם ע"פ היש אומרים. כמובן שחוץ ממה שהוא מביא יש עוד רבים גדולי האחרונים שכתבו כך, לעומת זאת אין כמעט שום אחרון שכתב אחרת [היעב"ץ שהביא לא כתב להדיא אחרת ע"ש]. אם התלמיד חכם הגדול ביותר בדורינו היה חולק עליהם הייתי חושדו ביוהרה, אבל כמובן שאין כוונתי לכותב הנכבד שאיני מכירו [רק שאני תמה על לשונו ''וראיה אחת טובה תדחה אלף פוסקים שכתבו מסברא'', לשון נוספת ראיתי ''אילו היו הפוסקים נותנים לבם לראיות אלו ולמש''כ השו''ע בהקדמתו יתכן והיו מאשרים את מסקנתינו'']
ב. הכותב מקשה מקצת מקומות שסותרים לכלל זה, יש להשיב באופן ברור.
א. אטו קושיות אלו נמצאים באיזה אחרון עלום, הלא מפורשים בספר בית יוסף, והלא כל גדולי הפוסקים הנ"ל עיקר עיונם היה בספר ב"י ושו"ע, וכי לא ראו קושיות אלו או לא שמו על לב, ואי"ז נוגע כעת מה הם תירצו על קושיות אלו.
ב. ובאמת שהכותב הנכבד עצמו הביא בחלק מראיותיו ששוב זכה לראות שהאחרונים עצמם הקשו את קושיותיו, אבל היה כדאי לו לשים על לב שהאחרונים נתנו ליבם ליישב את קושייתם, ולא לסתור את הכלל הברור והידוע.
ג. באופן כללי כל לומד בספר שו"ע רואה מיד שאת הדעה העיקרית הוא פוסק בסתם, ולכן אין שווה לסתור את הכלל הזה בעבור שתיים או שלוש קושיות. ויש לנו לזכור את מש"כ הרשב"א ביצה כז: 'ובכ"מ שנמצא בתלמוד דמסיק ש"מ כן היא מסקנא דמילתא בקושטא ואף על פי שיש במקומות דלא קאי וחדא מנייהו בפרק המוכר את הספינה (פ"ד א')'. הרשב"א לא עשה מקושיתו מאמר נגד הכלל הפשוט שהלכה כשמע מינה, וכיו"ב הרבה בראשונים, ולהדיא אמרו בערובין כז. אין למדים מהכללות.
ג. כלל זה שהלכה כסתם, אינו כשאר כללים שיש להקשות מנא לן שהב"י ס"ל מהאי כללא, הרי כלל זה נוהג במשניות שסתם נחשב כרבים לגבי יחיד, ולהדיא בנדה ל: שאי"ז מחמת איזה כלל סודי שרבי מסר לדורות הבאים אלא זה פשיטא שסתם הוי כרבים. הכלל ממשיך לנהוג גם בגמרות, ושוב לא מדובר על מסורת שרב אשי העביר לבאים אחריו, אלא הבנה פשוטה של הפוסקים, עי' למשל בתוס' שבת ט: ד"ה בתספורת, כך מבואר גם בר"ן (עבודה זרה דף ז.) 'וכיון דלישנא קמא לישנא דגמרא הוא ולישנא בתרא דרב גביהא מבי כתיל הוא כלישנא דגמ' נקיטינן שכן דרך הגאונים ז"ל לפסוק בכ"מ וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בפרק ערבי פסחים'. דומני שגם הרשב"א הולך בדרך זו, עי' למשל בתוה"ב ד' א' ומהקצר דף ב. שמוכח שזו דרכו. הכותב הנכבד הביא שכך נקט המהרי"ק כדבר פשוט בשיטת הטור, וממש כך נקטו גם כל האחרונים בשיטת הב"י, כמדומה שכך נוהגים גם פוסקי זמנינו. וזה באמת כלל פשוט, שהדעה שהוזכרה בלשון יחיד היא פחות עיקרית. והיות שכך נהגו כל הפוסקים, היה לב"י להבין בפשיטות שכל לומד בספרו יבין שזו כוונתו [ממש כמו שמהרי"ק הבין שזו כוונת הטור, וכמו שהרי"ף פירש בגמ' וכנ"ל], וודאי שכתב אדעתא דהכי.
ד. הכותב הנכבד עצמו הביא כמה ראיות לסתור שיטתו ודחאן, באמת שלא היה לי את הפנאי ללמוד את הדברים בצורה הגונה, אבל אני בהחלט מבין את כל גדולי האחרונים שכנראה ראו בראיות אלו הוכחה ניצחת שגם הב"י אחז מכלל זה.
ה. מלבד זאת ראיתי גם אני קצת ראיות שגם הב"י הולך בהאי כללא - א. הטור חו"מ סי' ת"י סי"ח 'לרב פטור ולשמואל חייב ורב אלפס פסק כרב' ופירש הב"י 'ומ"ש ורב אלפס פסק כרב. זה לשון רב אלפס (כב.) הלכתא כוותיה דרב דתני רב חנניא לסיועיה ואיכא מאן דאמר דהלכתא כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני (בכורות מט:) עכ"ל ומשמע מדבריו דאיהו כרב סבירא ליה אלא דאיכא מאן דאמר הלכה כשמואל'. הכותב כתב לדחות את ראייתי, וזה לשונו ''דהנה מש''כ בתחילה להביא ראיה מהב''י שהביא להרי''ף ומשמע ממנו שסתם וי''א הלכה כסתם, לענ''ד אין זה חשיב כסתם, כי הרי''ף שם כתב "הלכתא כותיה דרב", הרי שכתב במפורש כיצד ההלכה לדעתו''. ולא זכיתי להבין כוונתו, הלשון הלכתא כתב הרי"ף גם לדעתו וגם לדעת שכנגדו, אלא שאת דעתו הביא בסתם ואת דעת החולק הביא בשם י"א. ב. עוד הבאתי ממה שראיתי בחפזה ממש בב"י חו"מ סי' ס"ב ס"ב ''גם בעל התרומות בשער נ"א (שם) כתב תשובה לקמאי שאם לא יעלה הקומץ כפי אומד ממון השטרות אמרינן מההוא פורתא נזדמן ביה רווחא דזמנין דקובץ על יד ירבה ואיכא מאן דפליג ואומר שצריך להיות מאומד הקיבוץ כמו ממון השטרות עכ"ל ורבינו תפס כסברא ראשונה שמשמע מלשון בעל התרומות שהיא נראית בעיניו עיקר וגם שהיא סברת המפרשים''.
ו. עוד הבאתי מהמג"א בכמה מקומות [על השו"ע תרס"ז ס"א וע"ש במחה"ש, ובסי' תס"ו סק"ה, וע"ע סי' ר"ח סק"ז ובמחה"ש] שמוכח שהולך בדרך כל הפוסקים מדור דור בהאי כללא, ולא כמו שרצה הכותב לתלות בדעתו. וחזינן כמה אדם בן דורינו צריך להיות מתון בטרם יחליט להעמיס בדעת הפוסקים כנגד הוראתם הפשוטה של גדולי האחרונים
אמנם לגבי מש"כ הכותב שהלשון סתם אינה הכרעה מוחלטת אלא רק נטייה מסוימת, זה בהחלט נכון וכך מבואר בכמה פוסקים [ובאמת שגם במשנה זה כך, שהא דאמר ריו"ח הלכה כסתם משנה, זה רק בסתם ממש, אבל לא כשיש מחלוקת בצידה גם כשזה בבחינת סתם וי"א]. עי' למשל באו"ח ש"ז סי"ט דהמג"א הביא מהלבוש שכתב שהמקל לא הפסיד, ולא הביא שהמחבר כתב סתם וי"א. ועי' בפמ"ג שהוסיף על המג"א שכן משמע מהמחבר שכ' סתם וי"א, ומשמע שזה רק משמעות והוספה על המג"א. ועי' במשנ"ב שכ"ה סקמ"ב בשם א"ר שטרח להוכיח מהשו"ע לקמן ולא הוכיח מהא דהביא הדעה בשם י"א ע"ש. וכעי"ז שם בסקמ"ח. ועי' במג"א שכ"ה ס"ז שתמה על המחבר ששם כתב סתם וי"א ובמקו"א כתב סתם כדעה קמייתא, ולא תי' פשוט דכך ס"ל למחבר [וכעין שכ' הא"ר שכ"ה סקט"ז]. ובביאור הלכה סימן רנג ס"א ד"ה ונהגו כתב 'הב"י גופא ממה שהעתיק דעה הראשונה בסתמא והדעה השניה בשם י"א משמע ג"כ דעתו נוטה להחמיר', ומשמע שאי"ז הכרעה גמורה. וכעי"ז כתב על הדין הנ"ל בשעה"צ סי' רנ"ד סקכ"ב 'הוא מסכים יותר להאוסרין ברנ"ג' ומשמע שאי"ז הכרעה גמורה. ע"ע בביאוה"ל ר"ס ש"ט שהביא את דעת הב"ח להחמיר כסתם ושהא"ר מקל, ולא הזכיר כלל דמהשו"ע משמע להחמיר כהסתם [וכן בא"ר שהביא שם לא הדגיש את זה]. וזה בכלל מה שהביא הגאון שליט"א שיש ענין לחוש לי"א, וזו כוונת הרמ"ע מפאנו במש"כ שהשו"ע כ' את דעת הי"א לחלוק להם כבוד, ואין כוונתו לכבוד בעלמא, אלא שכך ראוי לנהוג. וראיתי דבר יפה ברשב"א בתוה"ב ד' א' דבקצר דף ב. כתב בסתם שאי"צ דוקא אומן בטעימת איסור, ובשם י"א שצריך, ובארוך דף טז: סיים שטוב לחוש ליתן דוקא לאומן, הא חזינן שהגדר בי"א הוא שטוב לחוש להם. ועי' בלשון השו"ע או"ח רע"ו ס"ב 'ויש מי שאומר ולא נראו דבריו' חזינן שכשזה לא מצא כלל בעיניו כ' כך מפורש, ובאו"ח ש"כ ס"ד וכן בס"ז סתם השו"ע להתיר והביא דעת ר"ח כדעת יחידאה, וכתב המשנ"ב סוסק"ל שדעת השו"ע שטוב להחמיר כר"ח. וע"ע שו"ע או"ח שכ"ג ס"ז, וע"ע בכנה"ג על הב"י יו"ד סי' קכ"ט אות כ"ט.
בכבוד וביקר
יצחק נוימן
♦

תגובת המחבר

לכב' מעלת הרב יצחק נוימן שליט''א
א. מש''כ כב' שדברינו הם נגד גדולי האחרונים, אין זה מדוייק, כי כתבתי בסעיף ב' שהכללים שנויים במחלוקת וי''א שאין הלכה כסתם לגמרי, וכמו שהובא גם בדבריך. ונמצא א''כ שדרכנו בשיטתם אך לא מטעמם, ולכן לא שייך לומר ע''ז שהדברים נגד האחרונים.
ב. מש''כ כב' שא''א לומר שהאחרונים לא ראו את הראיות האלו שנמצאות בב''י עצמו וכו'. מה יאמר כב' על סתירת הכלל של י''א וי''א ששם הבאנו ראיות מרובות ומכריעות הרבה יותר, האם הפוסקים שאחזו בכלל זה לא ראו שהב''י עצמו לא אחז מכלל זה כלל ועיקר? אלא ודאי שאין עלינו חובה לתרץ דברי האחרונים בדוחקים כדי להעמיד דבריהם, אלא חובה עלינו ללכת עם האמת הנראית לנו, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
ג. מכיון שראיתי שקשה מאד בעיניך לומר איך אפשר להוכיח נגד האחרונים מתוך ספר שהיה מצוי תחת ידם וכו', אכתוב לך כמה ראיות שמצינו שמוכיחים נגד הפוסקים ממשנה מפורשת גמ' מפורשת רמב''ם מפורש וכו'. [הרשימה ארוכה אולי בעתיד אפרסמה].
א. וגם מה שמפלפלין הדרכי משה והסמ"ע בזה, נלע"ד דכולם שגו וטעו ואשתמיטתהו ש"ס ערוכה בסנהדרין פרק הנשרפין [דף ע"ח ע"א], דגרסינן התם.. ש"ך חו''מ סימן לג ס"ק טז.
ב. כתב הסמ"ע [חו''מ סי' תיח ס"ק כז] וז''ל: ונראה דה"ה אם ראובן אמר לשליח שאינו בר חיוב כגון חרש שוטה וקטן קרע בגד שמעון והחש"ו קרעו לפני שמעון ושותק, דחייב ראובן המשלח מהאי טעמא שלא חשש שמעון למחות בידו. עכ''ל. והעיר עליו הש''ך [ס"ק ט] וז''ל: דבריו תמוהין דהא תנן השולח את הבערה ביד חש"ו פטור.
ג. ודבר פלא ראיתי באור זרוע שכתב דאף אחר שמונה ימים מותר להוציאו ביום טוב למולו דהוא צורך מצוה. והלא משנה מפורשת בשבת [קלז] דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב. באור הלכה ד''ה קטן סימן תקיח.
ד. כתוב בהגהת אשירי פרק קמא דגטין (סי' י) שרבינו יקר היה אומר דגוים המוחזקים שאינם שקרנים כשרים לעדות... ודברי רבינו יקר דברים תמוהים הם ומתניתין היא בפרק קמא דבבא קמא (יד:) על פי עדים בני חורין ובני ברית ואמרינן בגמרא (טו.) בני חורין למעוטי עבדים ובני ברית למעוטי גוים. ב''י חו''מ סי' לד סעיף יט.
ה. והודתי לו שהיה בהעלם דבר ממני דברי הב''י. רבי עקיבא איגר יו''ד סי' צ ס''ק ב.
ו. הב"י באו"ח סימן תסח סעיף ט תמה מדוע הרמב"ם השמיט דין זה וכתב עליו הט"ז [סק"י] ותימה עליו, שהרי הזכירו בפרק ח הי"א מהלכות יו"ט לעניין חול המועד וכדעת רבא בגמ'. וכן העיר בחידושי הגהות שם, ועיין ב"ח. וכל זה אע"פ שכבר הזכיר הב"י לפני כן את הרמב"ם שם באותו פרק ח' הלכה כ"א ונשמט ממנו מה שכתב בזה בהלכה י"א.
ג. מש''כ כב' בסו''ד להסכים עם דברינו שהסתם אינה הכרעה מוחלטת אלא נטייה, נמצא שאין בינינו שום מחלוקת לענין דינא, ואני רק חזקתי את דברי האומרים כן, דברור הדבר שלא באתי להפוך את הקערה על פיה ולומר שהעיקר כדברי הי''א, אלא שאין לעשות מזה הכרעה חותכת. ונפק''מ במקומות שמרן גילה דעתו ההפך ממש''כ בב''י, שבזה אני חושב שגם כבו' יסכים שבסי' תק"ו הלכה כי''א ולא נאמר שמרן חזר בו בשו''ע ממש''כ בב''י וה''ה לסימן רסח. ואם כנים אנו בזה יסכים כבו' גם למש''כ לתרץ בדין חוזר וניעור, ולא נצטרך להיכנס לדוחקים.
ביקרא דאורייתא
בנימין יצחק-הלוי
♦