הרב איתן מרקוביץ
מקסיקו

אל יפתח אדם פיו לשטן

הקדמה
עם ישראל, אחרי נבואת ישעיהו שבתחילת הספר, ענו לו "לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד, כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו". בפסוק הבא, ה' קוצף עליהם ואמר להם: "שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה".
לכאורה, זה רק משחק מילים של ישעיהו שהתנבא כך בסגנונו המיוחד המאפיין אותו. אולם חז"ל ראו דבר יותר עמוק בפסוקים האלו, וכדרכו רש"י הביאם: "מכאן אמרו אל יפתח אדם פיו לשטן[1]". והביא הרמ"א (יו"ד סי' שע"ו סעי' ב') את הדין הזה להלכה.
ובאמת קשה לפי חז"ל, דהרי עם ישראל לא אמרו שום דבר שלא כהוגן, אלא אדרבה הם רק מודים לה' על שהותיר להם שריד? ולקמן נתרץ שאלה זאת.
♦
אל יפתח פיו לשטן
הגמ' הלומדת מהפסוק הנ"ל בספר ישעיהו שאל יפתח אדם פיו לשטן, היא בג' מקומות בש"ס:
במקום הראשון (ברכות יט.) הגמ' מביאה ברייתא שבה כתוב את צידוק הדין של האבל, שהוא אומר "ריבון העולמים הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף יה"ר וכו'".
אביי טוען על ברייתא זו שאין לומר את המשפט הזה, כי כבר אמר ריש לקיש, והובא בברייתא בשם ר' יוסי, שאסור לאדם לפתוח פיו לשטן, ולומדים את זה מהפסוק הנ"ל.
במקום השני (ברכות ס.) מובאת ברייתא שמי שנכנס לבית המרחץ צריך לומר "יה"ר מלפניך ה' אלהי שתצילני מזה ומכיוצא בו ואל יארע בי דבר קלקלה ועון ואם יארע בי דבר קלקלה ועון תהא מיתתי כפרה לכל עונותי".
שוב אביי טוען על ברייתא זו שאין לומר ככה כדי שלא לפתוח פיו לשטן.
במקום השלישי (כתובות ח:) מבואר שבשעה שמת בנו של ר' חייא בר אבא, הלך ריש לקיש לנחם אותו והביא את ר' יהודה בר נחמני המתורגמן שלו. ביקש ממנו שיאמר משהו כדי לנחם את האבלים, ואמר: "אחינו המיוגעים המדוכאין באבל הזה תנו לבבכם לחקור את זאת, זאת היא עומדת לעד נתיב הוא מששת ימי בראשית רבים שתו רבים ישתו כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים, אחינו, בעל נחמות ינחם אתכם ברוך מנחם אבלים".
גם כאן, אביי הוא זה שטען על דבריו, שלא היה לו לומר "רבים ישתו", וגם לא "כך משתה אחרונים" כי אין לפתוח פיו לשטן.
ויש לעיין בשלשת המקומות האלה, האם יש מכנה משותף ביניהם, וכך נוכל להגדיר מה הגדר של "אל יפתח אדם פיו לשטן".
ומקופיא היה אפשר לומר, שסתם אין לומר שום דבר שמזכיר שמגיעה לו פורענות, כי עי"ז מתעורר השטן. אולם רצוני להגדיר ביותר דקות את העניין.
במקום הראשון מוזכר שאין לאדם להזכיר שהוא חטא וה' לא נפרע ממנו[2], ולזה אין שום דמיון בשאר הגמ'.
במקום השני יש שני דברים בברייתא שלכאו' מפריעים לאביי: שהוא מזכיר שלא יארע בי דבר קלקלה ועון[3], וגם שהזכיר את המיתה שיכולה לבוא מחמת בית המרחץ.
לחלק השני, מצינו לו דמיון במקום השלישי שבו המתורגמן הזכיר את המיתה שמגיעה לכולם, ואביי דחה את דבריו משום שאין לפתוח פיו לשטן.
יוצא שיש ג' סוגי דברים שאין לומר כדי שלא לפתוח פיו לשטן: א. שחטא וה' לא נפרע ממנו. ב. להזכיר את המיתה[4]. ג. להזכיר במפורש פורענות שיכולה להגיע לאדם.
ומצינו כמה דוגמאות לזה בש"ס:
שמעון הצדיק (יומא לט:) ידע שהוא הולך למות, ואפי' שידע את זה בבירור אמר "בשנה זו הוא מת", ולא אמר את זה על עצמו, כי אין לפתוח פיו לשטן.
[איברא שכאן היה לו גילוי מהשמים שזה הולך לקרות, וא"כ אין בזה משום פתיחת פיו לשטן. ויש לומר בב' אופנים: או שזה היה שיגריה דלישניה, או שאפי' שחרב מונחת לו על צוארו אין לו להתייאש. אבל אם נאמר כהצד השני, גם לא היה לו לגלות את זה, כי זה נראה כאילו הוא מקבל את הדין ומתייאש. ואולי מוכרח כהצד הראשון].
במס' נגעים (פי"ב מ"ה) מצינו שהרואה נגע בביתו אין לו לומר לכהן שהוא ראה נגע, אלא צ"ל שראה כנגע. וביאר בתוס' יו"ט שם, שהטעם שצריך לומר כך הוא כדי שלא יפתח פיו לשטן, ומה שאולי לא היה נגע עד שיבוא הכהן, יהפוך לנגע מפני שזה פתח את פיו לשטן.
ובגיטין (נז:) מובא בשם רבא שאין לאדם להראות הלכות שחיטה על עצמו, ורש"י ביאר שזה משום שיש בזה סכנה שמא יתחבנו בגרונו. אולם המהרש"א ביאר שזה משום שאין לפתוח פיו לשטן. ואם אסור לדבר על הדברים האלה, כ"ש שאין להראות אותם בגופו[5] (ובדרכי תשובה יו"ד סי' כ' סעי' א' אמר שלפי דבריו הוא הדין אפי' אם אין לו סכין, והוא רק מראה עם האצבע).
איברא שיש לדחות את דבריו מהא דאיתא בגמ' לפני זה (נו.) שרבן יוחנן בן זכאי הראה על עצמו כאילו הוא חולה ומת כדי לצאת מהעיר, ולכאו' זה היה אמור להיות אסור לפי דבריו? ורק אם נאמר שכיון שהיה לצורך גדול זה היה מותר, ובגדר של וחי בהם.
אולם, עי' בפלא יועץ (ע' דבור ד"ה אסור לאדם) שכתב דאפי' חרב חדה מונחת על צוארו שלא יפתח פיו לשטן, ולפי דבריו נדחים דברי המהרש"א. ובאמת דבריו צ"ע, דהרי וחי בהם דוחה את כל התורה כולה חוץ מהג' עבירות חמורות.
ובמועד קטן (כז:) כתוב שאין לומר לחולה או אבל שקם מפני מי שגדול ממנו "שב", כי אפי' שהוא לא צריך לקום מפניהם, מ"מ אם אומר לו ככה זה כאילו שהוא אומר לו "שב בחוליך" או "שב באבלותך".
בפלא יועץ (ע' דבור ד"ה וכן צריך) למד שהדין הזה של הגמ' הוא משום שאין לאדם לפתוח פיו לשטן. ואפי' שמהראשונים בסוגיא לא משמע ככה, אלא זה רק משום כבוד, מ"מ אחרי שהשו"ע ביו"ד סי' שע"ו הביא את הדין הזה, הרמ"א הביא מיד בהגהותיו את הדין של אל יפתח אדם פיו לשטן, שכנראה גם הוא למד כר' אליעזר פאפו שהדין הזה של האבל וחולה הוא משום שאל יפתח אדם פיו לשטן.
בפרי חדש (יו"ד סי' קט"ז סק"ט) כתב שאין לומר על אדם "אילו היה קיים היה שולח מכתב או היה בא", כי ע"י זה הוא פותח פיו לשטן[6].
♦
ביאור הא דאל יפתח
הרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' ת"ח) שמהגמ' הזאת ועוד כמה, רואים שיש כח סגולי בדיבור, ולא נתבאר על דרך הטבע[7]. וע"ע בספר החינוך (מצוה רל"א).
והמהרש"א (כתובות ח:) כתב שהשטן מקטרג כיון שאם האדם הזכיר איזה עונש שמגיע אליו אפי' בדרך דמיון, אז הוא מודה שזה מגיע לו. וע"ע בדבריו בתענית (ח. ד"ה מהכא) שהאריך בזה. וכעין זה כתב ג"כ ר"י ענגיל (בית אוצר מערכת א' כלל נ"ו אות י"ב ד"ה ועיין).
וכעין זה כתב מהר"י אבן חביב (הכותב בברכות יט.) לבאר למה אין לאדם לומר שחטא וראוי שה' יפרע ממנו, כי השטן מקטרג עליו ואומר שזה הודאת בעל דין.
ובעיון יעקב (ברכות יט.) כתב לבאר, שצריך להישמר מלא לפתוח פיו לשטן דוקא בשעה שמדת הדין מתוחה, שהיא שעת סכנה (וה"ה שצריך להישמר בשעת סכנה), אבל בשאר הזמנים אין צריך להישמר מזה. וכך גם למדו ר"י אייבשיץ (יערות דבש ח"ב ריש דרוש ג') והמגן אברהם (סי' רל"ט סק"ז).
ובמקור חיים (או"ח סי' רל"ט) כתב להשיג על השיטה הזאת, שלא יכול להיות שהשטן רק מקטרג במקום סכנה כי לומדים את זה מפסוק. ולכאורה כוונתו לשאול, דהרי מקור הדין של אל יפתח הוא בתחילת ספר ישעיהו, ושם לא הייתה שעת סכנה? אולם לפי איך שביארנו לעיל, ששעה שמידת הדין מתוחה נקראת ג"כ שעת סכנה, אתי שפיר.
ומחמת שאלתו, כתב להסביר שכל החשש של פותח פיו לשטן זה דוקא אם הוא מזכיר מקרה רע שלא כדרך העולם או אם הוא מודה שיש עליו מקום לקטרג, דהיינו שהוא מודה לעבירה שעשה.
ויש להקשות עליו, דאם כדבריו למה בגמ' דכתובות אביי אמר שאין לומר רבים ישתו ומשתה אחרונים, הרי המיתה זה דבר רגיל בעולם? ובאמת השאלה היא לא עליו, אלא על דברי אביי, דהרי למה יש פתיחת פיו לשטן אם הוא רק אומר שהוא ימות, בלי להזכיר שזה יהיה לא בקיצו?
וראיתי דהרב חינא וחסדא (ח"א דקמ"ג ע"ב) כתב דבאמת לכן ר' יהודה בר נחמני אמר שרבים ישתו כי זה מדרך העולם שכולם ימותו, ואין בזה פתיחת פיו לשטן.
אלא דא"כ צריכים להבין את שיטת אביי.
הסכמת המפרשים (חינא וחסדא שם, עיון יעקב על כתובות דף ח: וחתם סופר שם) לומר שנחלקו בהאם האנשים ימשיכו למות לעתיד לבוא, או דילמא "ובלע המות לנצח". שכיון שאביי סובר שלעתיד לבוא האנשים יפסיקו למות, אז אם הוא אומר "רבים ישתו" יש בזה משום פתיחת פיו לשטן, כי הוא אומר שהמשיח לא יבוא בקרוב[8].
לפי החתם סופר, הם נחלקו במחלוקת של הרמב"ם והרמב"ן, ולפי העיון יעקב והחינא וחסדא הם נחלקו במחלוקת במס' שבת סג. של ר' חייא בר אבא ושמואל אם כל הנביאים נתנבאו לעתיד לבוא, או אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד.
וא"כ אם קיי"ל כמו שפסק הרמב"ם אליבא דשמואל שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד, אז אין משום פתיחת פיו לשטן אם הוא מזכיר את המיתה בדיבורו.
ואם דברינו כנים בזה, יוצא דלפי הרמב"ם רק נאמר שאין לפתוח פיו לשטן בב' מקרים: א. היכא שאומר שחטא וה' לא נפרע ממנו. ב. היכא שמזכיר במפורש פורענות שיכולה להגיע על האדם שאינה מדרכו של עולם (ובזה גם להזכיר מיתה משונה, כמו ההיא דברכות דף ס).
ואולי יש להביא ראיה לזה מהא דשכיב מרע אומר בוידויו "ואם אמות תהא מיתתי כפרה", שרואים שאין בעיה להזכיר את המיתה היכא שדרכו של עולם ככה. ועי' לקמן שנדון בזה.
♦
כשגגה היוצאת מפי השליט
מצינו בכמה מקומות בחז"ל שהשתמשו בביטוי שונה כדי לבטא מה שנראה לכאו' אותו דבר מ"אל יפתח אדם פיו לשטן", והוא "כשגגה היוצאת מפי השליט". ונבוא לעיין בהם, ונראה אם זה דבר אחר, או דילמא אותו דבר, ואין שני נביאים מתנבאים באותו סגנון.
במועד קטן (יח.) איתא ששמואל הלך לנחם את אחיו פנחס שהיה אבל, ושמואל גער בו על שלא גזז ציפורנים, ואחיו אמר לו "אי בדידיה הוה מי מזלזלת ביה כולי האי". הואי כשגגה היוצאת מפי השליט, ושמואל התאבל.
בכתובות (כג.) איתא שאביו של שמואל שם שומרים לשתי שבויות כדי שלא יאנסו אותם עוד, שמואל שאל אותו שלכאו' אין שום צורך בשומרים כי עד עכשיו לא היה להם שום שומר, ואביו ענה לו "אילו בנתך הווין מי הוית מזלזל בהו כולי האי". הואי כשגגה היוצאת מפי השליט, ובנותיו נשבו.
עוד מצינו בכתובות (סב:) שיהודה אחיו של ר' חייא היה נשוי לבתו של ר' ינאי, והיה חוזר מבית המדרש כל יום שישי כדי לקיים עונתו בשבת, פעם אחת איחר, ור' ינאי אמר להפוך את מיתתו כדרך האבלים כי הוא מסתמא מת דאל"כ היה חוזר. זה היה כשגגה היוצאת מפי השליט, ומת.
בבבא מציעא (סח.) איתא שמר בר אמימר אמר לרב אשי, שאמימר היה כותב בשטרות את סכום ההלואה עם הרווח ולא היה חושש לרבית כי היה מאמין לסוחרים אם אומרים לו שלא היה רווח (עיי"ש). רב אשי אמר לו, שזה טוב כשאביו עדיין קיים, אבל מה יקרה אחרי שאביו ימות, והבנים לא ידעו אם להאמין לסוחרים או לא. הוי כשגגה היוצאת מפי השליט, ואמימר מת.
בירושלמי דשבת (פי"ד ה"ד) איתא שנכדו של ר' יהושע בן לוי חלה, ומישהו לחש לו שם טומאה כדי לרפאותו, כשריב"ל שמע מה שלחשו לו, אמר למלחש שהיה יותר טוב אם נכדו היה מת מאשר שירפא אותו ככה. זה היה כשגגה היוצאת מפי השליט, ונכדו מת.
בירושלמי דסוטה (פ"ט הט"ו) איתא שר' ירמיה לבש עטרת של זית אחרי התקנה שאסור ללבוש אותה משום החורבן, ושמואל אמר שהיה עדיף אם היה מורם ראשו מעליו ולא היה עושה כן. זה היה כשגגה היוצאת מפי השליט, ור' ירמיה מת.
בבראשית רבה (פע"ד אות ד') איתא שרחל מתה משום שיעקב אמר ללבן "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה", וכיון שהיה לרחל את התרפים, היא מתה משום שהייתה כשגגה היוצאת מפי השליט.
בקהלת רבה (פ"י אות ז') איתא שאנטונינוס זעירא שאל את רבי מי ימות קודם, אם הוא או רבי, רבי ענה לו שהוא ימות קודם. וכך היה[9] משום שהיה כשגגה היוצאת מפי השליט.
ומבואר בגמ' במועד קטן שהדין הזה של כשגגה היוצאת, הוא משום שיש "ברית כרותה לשפתים" וכמו שמצאנו אצל אברהם שאמר לאליעזר וישמעאל כשעלה להר המוריה לעקוד את יצחק "ונשובה אליכם", שבסוף יצא כדבריו שחזרו שניהם. וזה היה משום שהוא הוציא את זה מפיו.
עוד דוגמא לברית כרותה לשפתים מצאנו בסנהדרין (קב.) כשהגמ' מבררת מפני מה יהוא "לא שמר ללכת בתורת ה'", והרי ה' אמר לו "יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי". ואמר אביי שזה משום שבשעה שרצה לשכנע את נביאי הבעל שיתכנסו כולם למקום אחד אמר להם שהוא יעבוד את הבעל הרבה יותר מאחאב, וכיון שהוא אמר את זה, אז יש ברית כרותה לשפתים.
ובבמדבר רבה (פי"ח, י') מבואר שדתן ואבירם כשמשה קרא להם לבוא לפניו ואמרו "לא נעלה", זה היה ברית כרותה לשפתים ולכן מתו וירדו לשאול תחתית.
♦
האם יש הבדל בין אל יפתח אדם פיו לשגגה היוצאת?
והנה, אחרי שראינו את דברי חז"ל שהזכירו שאין לאדם לפתוח פיו לשטן, וכשגגה היוצאת מפי השליט, יש לעיין איך הם שני דברים נפרדים, ולמה זה ככה. ובפרט שבגמ' התבאר שהמושג של כשגגה היוצאת מפי השליט זה מפני שיש ברית כרותה לשפתים, שזה לא קשור בכלל לפתיחת פיו לשטן. וכך גם לומד הרשב"א בתשובה הנ"ל.
וחשבתי לומר כדי להסביר את ההבדל בין שני המימרות, שברית כרותה רק נאמר על מה שתלמיד חכם אומר (וכמו שרואים בדוגמאות שהובאו בגמ'), וכידוע שיש כח מיוחד לדיבור של ת"ח (עי' מכות יא.). משא"כ הא דאל יפתח שייך בכל אדם, ולפי הפרטים והגדרים שכתבנו לעיל.
ומצאתי שבזוהר פר' וישלח (דף קעה.) משמע כדברי, שכתוב שם "לעולם לא יפתח בר נש פומיה לשטנא בגין דנטיל ההיא מלה וקטרג בה לעילא ותתא כל שכן מלה דחכם או מלה דצדיקא". ושו"ר שגם כך למד הגר"א וסרמן הי"ד (קוב"ש כתובות אות ר"ח).
וכתב המהרש"א (מו"ק דף יח. ד"ה ברית[10]) לחלק ביניהם, שהא דאל יפתח, זה דוקא היכא שאדם הזכיר את עצמו בדיבורו, כי יש כאן הודאת בעל דין (עי' לעיל שהבאנו את דבריו). אבל ברית כרותה, זה כעין נבואה שמתנבא ולא יודע מה מתנבא, ולכן לא קשורים שני המושגים.
ויש לעיין בדבריו, דאם נאמר שברית כרותה זה סוג של נבואה, לא היה על שמואל (מו"ק יח.) לשאול את פנחס "לית לך ברית כרותה לשפתים", הרי זה לא דבר שהחליט לומר מעצמו, אלא נבואה שקיבל מהשמים?
גם בגמ' בסנהדרין (קב.) שמבררת מפני מה יהוא לא שמר ללכת בתורת ה', אם נאמר שברית כרותה זה סוג של נבואה, נצטרך לומר שיהוא חטא כיון שהוא התנבא על זה, וזה חידוש עצום.
ועוד קשה, שיהוא ודתן ואבירם (במ"ר הנ"ל) דיברו על עצמם ובכל זאת כתוב עליהם שדיבורם לא היה בסדר משום ברית כרותה, ולפי היסוד של המהרש"א היה צריך להיות שטעותם הייתה משום פתיחת פיהם לשטן?
ג"כ הלשון כשגגה היוצאת מפי השליט, לא משמע שזה ע"פ נבואה, אלא שזו טעות, והיה לו להישמר מלומר אותה.
ואפי' שיש מדרש כזה (הובא בדברי רש"י על הפסוק), שכאשר אברהם אמר לאליעזר וישמעאל שיחזור אליהם זה היה נבואה, מ"מ הוא מדרש שחולק על סוגיין.
ובעיון יעקב (מו"ק יח.) כתב לבאר ע"פ שיטתו דלעיל, שכל מה שאומרים שאל יפתח אדם פיו לשטן זה דוקא בשעה שמידת הדין מתוחה, אבל ברית כרותה זה אפי' שלא בעת צרה.
וע"ע במש"כ הראנ"ח (הנותן אמרי שפר פר' עקב) לחלק בזה.
והנה, כל מש"כ זה לפי השיטות הסוברים שיש חילוק בין שני המאמרים הנ"ל, אבל לפי התוס' במו"ק (דף יח. ד"ה ואיסתייעא), הר"ן בחידושיו שם, והספר חסידים (אות תע"ט), שכתבו שאין שום חילוק בין שני המאמרים, יש לעיין למה לפעמים הגמ' הביאה מימרא אחת, ולפעמים מימרא אחרת?
וביד דוד על מו"ק כתב, שאל יפתח נאמר היכא שלא אומר שהדבר יבוא אליו בודאות, אלא רק מרמז אליו. משא"כ הא דברית כרותה, שאומר שהדבר יבוא אליו בודאות, אפי' שהוא לא מתכוון לזה. וא"כ אפי' ששניהם פועלים משום אותו דבר, מ"מ הגמ' לפעמים בחרה בזה ולפעמים בזה, לפי הביטוי שמתאים יותר לאותו מקרה.
ודבריו מתאימים עם כמעט כל המימרות, חוץ מהא דאיתא בכתובות "רבים ישתו", דהרי כאן שאומרים דבר ישר ולהדיא ולא בדרך רמז היה צריך להיות שאביי יטען על המימרא הזאת שאין לומר ככה כיון שיש ברית כרותה לשפתים? וצ"ע.
♦
האם הוא דין מוסכם או שיש עליו חולקים?
והנה, אפי' שלא מצינו מי שיחלוק להדיא על המימרא של אל יפתח אדם או של ברית כרותה, מ"מ אביי כל פעם שאמר שאין לומר איזה משפט משום שאל יפתח אדם פיו לשטן, זה היה לאפוקי מברייתא, וא"כ רואים שיש תנאים שחלקו על הדין הזה.
ומצינו בקהלת רבה (פ"י אות ז') שרבי אמר לאנטונינוס שהוא ימות תחילה, וכשתלמידיו שאלו אותו למה הוא אומר ככה הרי הוא פותח פה לשטן, ענה להם בטענה של מה בכך, הרי אם מלאך המות יגיע לאנטונינוס מה הוא יאמר לו, שהוא צריך לקחת קודם את רבי כי הוא אמר את זה?
רואים שרבי היה מזלזל באותו הדין, ואולי אם היו שואלים אותו כשמת למה הוא מת, והאם זה היה משום שפתח פיו לשטן, היה עדיין אוחז בשלו ואומר שלא קשורים שני הדברים.
ולכאו' יהיה מי שירצה להביא ראיה מהא דכתובות שמתורגמיה דריש לקיש אמר שרבים ישתו, שרואים שהוא חלק על המימרא הזאת.
אולם, אביי שהוא זה שאמר בכמה מקומות בש"ס שאל יפתח אדם פיו לשטן, אמר את דבריו בשם ריש לקיש, ולכאו' מתורגמיה צריך להיות תלמיד חכם ההולך בשיטתו, או לכל הפחות מישהו שיודע את שיטותיו בשעה שהוא מדבר כדי שלא יאמר דבר שלא היה אומר ריש לקיש. ועי' מש"כ לבאר בפלוגתתם החתם סופר, החינא וחסדא, והעיון יעקב שהוזכרו לעיל.
וע"ע מש"כ החיד"א בספרו דברים אחדים (דרוש כ"ד עמ' תנ"ד) להעמיד את המחלוקת של אביי ורבא בסנהדרין קב. לגבי טעם אמרת יהוא.
♦
האם מותר בתפילה לפתוח פיו לשטן?
עוד יש לעיין, האם בשעת התפילה אפשר לפתוח פיו לשטן, או דילמא גם בזה אסור.
ויש לחלק את השאלה הזאת לשנים - האם מותר להזכיר צרה שאדם מרגיש שיכולה לבוא עליו, ולהתפלל לה' שישמור אותו ממנה. וגם האם מותר להתוודות משום הא דאיתא בברכות יט. שאל יאמר אדם "הרבה חטאתי ולא נפרעת ממני".
והנה, על החלק הראשון לכאורה יש להביא ראיה שאין לעשות את זה, משום הא דאיתא בברכות ס. שאין לומר את התפילה בכניסה לבית המרחץ משום שהוא אומר "שלא יארע בי דבר קלקלה ועון".
אולם עדיין יש מקום לדון בזה, דהרי הרמב"ם (הל' ברכות פ"י ה"כ) והטור (או"ח סי' ר"ל) כשהביאו את התפילה הזאת להלכה[11], לא השמיטו את החלק שאומר בו "שתצילני מזה ומכיוצא בו", שרואים שכן אפשר להזכיר צרות בשעת התפילה.
איברא שמכאן לא רואים שאפשר להזכיר את הצרות איך שיהיה, אלא דההזכרה צריכה להיות ברמז ולא בהדיא, דהיינו שלא יזכיר קלקלה ועון, אלא רק אומר "מזה" וה' מבין.
ואולי יש כאן מח' בין הרמב"ם לטור עד כמה צריך לרמז את דבריו, דהרי הטור הביא נוסח של התפילה הזאת "ותצילני מן האור הזה מכיוצא בו" שאפי' שמזכיר את הפורענות בדרך רמז, מ"מ הרמז הוא פחות סודי מאשר הרמז של הרמב"ם שרק אמר "מזה".
ושו"ר בספר הפרדס לר"א בר חיים (שער ח' פ"ה אות י') שכתב שדרך תפילה אין שום איסור לפתוח פיו לשטן, ובגמ' הנ"ל כל הבעיה היא משום שקיבל על עצמו את המיתה, ולא התפלל שלא תבוא עליו.
ועל החלק השני, שמזכירים במפורש שחטאנו בשעת הוידוי, נאמרו כמה תירוצים.
הכותב בעין יעקב (ברכות יט.) כתב שכל מה שאמרו בברכות שיש משום פתיחת פיו לשטן, זה דוקא היכא שאומר שה' לא נפרע ממנו, אבל אם הוא רק מצדיק את הדין על העבר ואומר שחטא, אין בזה שום בעיה.
והרב החיד"א (דברים אחדים דרוש כ"ד, עמ' תנ"ג) כתב לבאר ע"פ מש"כ העיון יעקב (הובאו דבריו לעיל) שרק אומרים שאל יפתח אדם פיו לשטן בשעה שמידת הדין מתוחה. וא"כ אין להביא ראיה מהא דברכות שאין להזכיר שהאדם חטא הרבה, כיון ששם זה נאמר על האבל שאין לו לומר את זה בז' ימי אבלותו, שאז מידת הדין מתוחה. אבל ביום אחר אין שום בעיה לומר את זה.
[ונראה שטעמו לא מוסכם לכו"ע, דהרי לפי דבריו מובן היטב המנהג שלא לומר תחנון בבית האבל (או"ח סי' קל"א), וכעין דבריו כתב הלבוש. אולם נראה דכל מי שאמר טעם אחר בזה, וכמו למשל הב"י שהביא את דברי הכלבו, חולק עליו, דאל"כ היה להם לומר את טעמו, כי הוא יותר פשוט.]
ולפי דבריו נצטרך לומר, שאם רואים שמידת הדין מתוחה בעולם באותה שעה (וכמו לדוגמא תקופת הקורונה, או עכשיו שאנו במלחמת חרבות ברזל ה' יגאלנו במהרה), אין לומר תחנון כלל, כי עי"ז הוא פותח את פיו לשטן.
♦
וידוי שכיב מרע
השו"ע הביא ביו"ד סי' של"ח את סדר הוידוי של מי שנוטה למות, ובו הוא אומר: "יה"ר מלפניך שתרפאני רפואה שלימה, ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל חטאים ועונות ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפינך ותן חלקי בגן עדן וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים".
ויש לעיין בוידוי הזה, הרי למה אין בו משום פתיחת פיו לשטן, הרי זה דומה ממש לתפילת הנכנס לבית המרחץ שאומר ואם אמות תהא מתתי כפרה?
והנה, כבר כתבנו לעיל לחלק בין מיתה שהיא דרכו של עולם, כמו לומר דרך כל החיים למות, שאין בזה פתיחת פיו לשטן, לבין מי שנכנס לבית המרחץ ואומר "אם אמות תהא מיתתי כפרה".
ולפי החילוק הזה היה נראה לומר, דבשכיב מרע, שרובם מתים, אין בעיה לומר אם אמות תהא מיתתי כפרה.
איברא דאפשר להקשות על זה, שהרי אפי' חרב חדה מונחת על צוארו של האדם אל ימנע עצמו מן הרחמים? ועי' ברש"ש על ברכות (ס.) שהקשה ככה.
ואולי אפשר לומר, דאפי' שאין לאדם לימנע עצמו מן הרחמים, בכל זאת צריך להתכונן למה שיהיה. ולכן מתחילים את הוידוי בבקשת רפואה שלמה מהקב"ה, ורק אח"כ אומרים שאם רצונו שימות כדרכם של שכיבי מרע, שהמיתה תהיה כפרה. ואם נאמר ככה, שוב הוא לא נמנע מן הרחמים.
ולפי מה שכתבנו יוצא, דמי שהולך לישון אין לו לומר וידוי של שכיב מרע בקריאת שמע שעל המיטה, כיון שהוא פותח בזה פיו לשטן, וכך כתב המגן אברהם (סי' רל"ט סק"ז).
אולם בסדר היום (סדר ק"ש ווידוי על מיטתו), ביוסף אומץ (אות קע"ט), ובמקור חיים (או"ח סי' רל"ט) כתבו שכן יש לאמרו בכל אלו, ואלו טענותיהם:
א. ר' אליעזר (אבות פ"ב מ"י, ושבת קנג.) ציווה לתלמידיו שישובו יום א' לפני מיתתם, וכיון שלא יודעים מתי ימותו, אז צריכים כל יום להתנהג ע"פ זה, וכלול בזה לעשות וידוי שכיב מרע כל יום.
ב. כיון שהשינה היא א' מס' במיתה, אז הוא באמת כן מת, ואין בזה משום פתיחת פיו לשטן.
ג. כיון שהוא לא אומר אם אמות הלילה, אלא ואם אמות תהא מיתתי כפרה, אין בזה משום פתיחת פיו לשטן, כי הוא מדבר על המיתה כדרכו של העולם.
את הטענה הראשונה אפשר לדחות ולומר שאפי' שצריך לעשות כל יום תשובה, אין לו להחמיר ולומר ג"כ וידוי שכיב מרע, כי אין לו להזכיר את יום המיתה.
את הטענה השניה אפשר לדחות, שאפי' שהשינה היא א' מס' במיתה, היא לא מיתה גמורה כדי לומר שהיא מכפרת.
איברא דהטענה השלישית היא טענה צודקת לפי אלו הסוברים שהמיתה לא עתידה להתבטל לעתיד לבוא.
אחרי דברינו אפשר לומר ע"פ הטענה השלישית, שכל מה שאמרו בנכנס לבית המרחץ שלא יאמר "ואם אמות וכו'", זה רק כי רואים מדבריו שהוא מדבר על מיתה מחמת בית המרחץ. אבל להזכיר את זה על דרך תפילה, אין בזה משום פתיחת פיו לשטן.
ולגבי שכיב מרע לכאורה צריכים להגיע למה שכתבנו לעיל לחלק שכיון שהוא ע"פ רוב ימות מותר לו לומר "ואם אמות תהא מיתתי כפרה", כי אם לא הוא מראה שכל מה שהוא מתפלל על זה, זה משום שהוא חולה. אבל באדם בריא שלא עובר שום מצב של סכנה, יכול לומר "אם אמות וכו'".
♦
דוגמאות בתנ"ך שנראה שפתחו פה לשטן
אחרי כל האמור, צריכים לחשבן כמה מדברי הנביאים שכפי הנראה פתחי פיהם לשטן, או שבאמת פתחו פיהם:
"ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון" (בראשית מ"ד, כ"ט).
יש להקשות על יעקב אבינו, דמפני מה הוא אומר שיקרה אסון לבנימין, הרי בזה הוא פותח פיו לשטן, ובפרט שהייתה כאן ברית כרותה לשפתים?
וכתב במושב זקנים לתרץ (וכנראה הפי' הזה מיסודו של רבינו אפרים), שיעקב לא חשש לזה כאן, כיון שכבר פעמיים קראו אסונות עם האחים, דהיינו יוסף ושמעון, וא"כ כיון שלפורענות תרי זמני הוי חזקה, היה ברור שזה מה שהולך לקרות.
ונצטרך לומר, דמה שכתוב בפעם הראשונה שירדו למצרים שיעקב לא שלח את בנימין "כי אמר פן יקראנו אסון" (מ"ב, ד'), לא היה בדיבור אלא במחשבה (וכמוש"כ רבינו מיוחס), כי אל"כ היה בזה משום פתיחת פיו לשטן.
"אמות הפעם אחרי ראותי את פניך" (בראשית מ"ו, ל').
לכאורה מכאן אפשר להביא ראיה למש"כ לעיל, שאין משום פתיחת פיו לשטן במה שמזכיר את המיתה על עצמו, כי זה מדרכו של עולם. וכך מביא במקור חיים (או"ח סי' רל"ט).
ויש להקשות על דבריו, דהרי מדברי יעקב לא נראה שהוא אומר שימות, אלא שהוא כבר מוכן למות, ונראה כאילו הוא מתיר את עצמו למיתה, וזה כמו להזכיר צרה משונה שיש בזה משום פתיחת פיו לשטן?
ובאמת אפשר לדחות את השאלה ולומר ע"פ דברי אונקלוס שהוא רק אומר שהנחמה שהוא מקבל מלראות אותו היא כל כך גדולה כאילו הוא מתנחם על מיתתו. ושוב יש ראיה שאין בהזכרת המיתה משום פתיחת פיו לשטן.
"הנה אנכי מת" (בראשית מ"ח, כ"א).
מדברי יעקב אלו, אפשר להביא ראיה שאין בעיה לשכיב מרע לומר שהוא הולך למות, כיון שע"פ רוב הוא הולך למות. וכך מביא ר"י בכרך במקור חיים הנ"ל.
"כי לא היה כל בית אבי כי אם אנשי מות לאדוני המלך" (שמואל ב', י"ט, כ"ט).
ר' יהודה החסיד (ספר חסידים סי' ת"פ) כתב, שמפני שמפיבושת אמר את הדברים האלו, לכן אחרי זמן הוצרך דוד למסור שבעה מבני שאול לגבעונים, כי דבריו נתקיימו.
וצ"ע בדבריו, הרי הפסוק אומר שמה שבני שאול נמסרו ע"י הגבעונים היה "אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים" (שם כ"א), ועון שאול היה לפני דברי מפיבושת אלו, ונראה שלא מפיבושת גרם את מיתתם אלא שאול.
"כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו" (ישעיהו א', ט').
כבר כתבנו לעיל בהקדמה להקשות על הפסוק הזה, דהרי במושכל ראשון לא מובן מה הייתה התביעה על עם ישראל שאמרו כמעט כסדום היינו, הרי הם רק מודים לה' בזה?
וחשבתי לומר בזה, שטעותם של בנ"י הייתה בזה שנתנו דוגמא ספציפית למה שהיה קורא להם אילולי ה' היה מותיר להם שריד. ובזה טעו שלא היה להם להזכיר יותר מדי מה שהיה קורא להם אילולי חסדי ה'. וכך כתב המהרש"א (כתובות ח:) שגם הדיבור על דרך הדמיון מעורר את מידת הדין. וכעין זה גם כתב העץ יוסף (ברכות יט.).
ר' יהודה החסיד (ספר חסידים סי' ת"פ) הבין את דברי חז"ל ע"פ הא דאיתא בברכות יט, שאין לאדם לומר שחטא יותר מדי עד שה' היה צריך להעניש אותו. וזה מה שקרה כאן עם בנ"י.
ר' יהונתן אייבשיץ (יערות דבש ח"א דרוש י' עמ' ר"ג; חידושי ר' יהונתן על ברכות יט.) כתב לבאר, שהדברים האלו אמרם ישעיהו לבנ"י, שהוכיח אותם שהם רק עובדים את ה' מתוך יראת העונש שמא יגלו, אבל אם הם כבר היו גולים, ודאי שהיו מתנהגים כסדום ועמורה, כי שוב לא יהיה להם פחד. וכיון שהשטן לא יודע מה בתוך ליבות בני אדם, לכן עד אותו רגע לא אמר כלום, אבל כיון שישעיהו פתח פיו בזה, שוב היה פיתחון פה לשטן כדי לדבר נגד בנ"י.
ויש להקשות על דבריו, דהרי כבר בפסוקים שקדמו ל"פתחון פה" הזה ישעיהו דיבר קשות על עם ישראל, ולכאו' כבר היה בזה מספיק לשטן כדי לראות שהעם לא "טלית שכולה תכלת". ובפרט שאם הכול היה נבואה מה', אין שום טענה עליו, הרי ה' הוא זה שרצה שיהיה פתחון פה לשטן, וצ"ע למה רצה את זה.
ועוד קשה עליו, דהרי מהגמ' משמע שבני ישראל הם אלו שדיברו שלא כהוגן ופתחו פיהם לשטן, ולא כדבריו שהתביעה על ישעיהו הנביא?
ועוד יש לעיין על שלשת התי' שנאמרו על השאלה הזאת, דהרי לא כלולים בהם כל מה שרואים שחז"ל סוברים על הפיתחון פה לשטן, ולכאו' הדין הזה היה צריך להיות יותר מצומצם?
אולם, באמת השאלה הזאת לא קשה ע"פ מש"כ הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצות (שורש א', עמ' ז' במהד' שעוועל), שכל פעם שהגמ' אומרת מאי קראה, זה רק אסמכתא לדין שאמר איזה חכם, ולא שמקור דבריו מהפסוק שהוזכר בגמ'.
"לא כחטאינו עשה לנו ולא כעונותינו גמל עלינו" (תהלים ק"ג, י').
יש לעיין בדברי דוד אלו, הרי לכאורה הוא פותח פיו לשטן בזה שהוא אומר "הרבה חטאתי ולא נפרעתי ממני"?
המהריק"ש (ערך לחם יו"ד סי' שע"ו סעי' ב') כתב לתרץ בזה, שכיון שדוד אמר את דבריו בלשון רבים, אין בזה משום פותח פיו לשטן, כי יש זכות דרבים. אולם הוא רק כתב את דבריו בדרך אפשר.
ויש להקשות על דבריו, דהרי הפסוק בישעיהו שהוא מקור הדין הזה, נאמר בלשון רבים, ושם לא מצינו שהזכות דרבים הגנה עליהם מלהיות קציני סדום ועם עמורה?
ועי' מש"כ בספר מנחת בכורים (ברכות יט.) כדי ליישב את דברי מהריק"ש.
ועל עיקר קושייתו, עי' מש"כ לתרץ במנחת בכורים (שם), שבט יהודה (עייאש, יו"ד סי' שע"ו), באר היטב (טיקטין, שם), ברית עולם (הערות על ספר חסידים סי' ת"פ).
"חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהלים קי"ט, נ"ט).
דרשו במדרש רבה (ריש בחוקותי), שדוד המלך היה אומר "בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך לבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגליי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות".
ויש להקשות על דברי דוד המלך, דלמה אמר ככה ולא היה חושש משום ברית כרותה לשפתים?
וכתב החיד"א (דברים אחדים דרוש כ"ד, עמ' תנ"ד) לבאר בזה ע"פ ביאורו במח' של אביי ורבא לגבי יהוא, שלפי רבא כיון שלא היו פיו וליבו שוין, לכן אין בזה משום ברית כרותה. ולפי אביי נצט"ל שדוד לא היה אומר את זה בפיו, אלא רק היה חושב את זה.
"כי אם החרש תחרישי וכו' ואת ובית אביך תאבדו", "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי" (אסתר ד', י"ד-ט"ז).
יש לעיין בדברי מרדכי ואסתר אלו, דהרי לא היה להם לפתוח את פיהם לשטן, ומפני מה דברו ככה, ובפרט שלמרדכי היה ברית כרותה לשפתים כי היה ת"ח?
וכתב החיד"א (דברים אחדים דרוש כ"ד עמ' תנ"ה) לבאר בזה ע"פ דברי האלשיך שהמקיים מצוה באחד מאבריו הוא מתקן אותו אבר, אבל המוסר את עצמו על קידוש השם מקדש את כל גופו.
ולכן לא פחדו לפתוח את פיהם על אסתר, כי היא הייתה בדרך למסור את עצמה על קידוש השם, ולכן הסט"א לא יכולה להשטין עליה, ואין בזה חשש של לפתוח פיו לשטן.
♦
העולה לדינא
א. אין להזכיר על עצמו שהוא חטא וה' לא נפרע ממנו. אבל אם לא מזכיר את החלק השני, אין בעיה.
ב. אין להזכיר שום פורענות משונה שיכולה להגיע על האדם, אבל על דרך הטבע לית לן בה.
ג. אפשר להזכיר את המיתה הבאה על האדם בדרך הטבע. אולם מן הטוב להמנע מזה.
ד. יש מי שאומר שכל הדין הזה הוא רק בשעה שמידת הדין מתוחה או במקום סכנה, אבל בזמן רגיל אין שום בעיה.
ה. תלמיד חכם יש לו ליזהר יותר בכל הדברים האלו, כי יש ברית כרותה לשפתיו.
♦ ♦ ♦