הערה על מאמרו של הרב בכור דזורייב (ידיד) "אישות בזמן מלחמה" (עמוד רמו)
לענ"ד נראה לומר עוד סברא לחלק בין שעת מלחמה לרעבון, שהמציאות היא שבשעת רעבון אנשים הרעבים לא מסוגלים לקיים כ"כ חיי אישות ועל כן גם השבעים צריך להיות עימם בשעת צרה, אבל במלחמה, אולי לאפוקי החטופים, גם אנשי המלחמה מקבלים חופש מדי פעם ומתאחדים עם נשותיהם. ואם כן אדרבא למה יהיו כולם פורשים מנשותיהם, אדרבא ינחמו וישמחו אותן שגם הן קצת עצובות מהמצבובפרט חיילים פשיטא שאינם בכלל האיסור הזה, שעיקרו חל על השבעים כמו שכתבתם.
משה מרדכי אייכנשטיין
♦
תגובת המחבר
יישר כוח, אכן הדברים מאירים לאור מה שהבאתי דבר דומה לדרך זו בשם הריטב"א הנמוק"י והמעיל צדקה. מה שכתבתם ביחס לאנשי המלחמה לענ"ד י"ל. אכן, הטענה היא שגם מלחמה היא צרת הציבור, וטענתי היא שגם מחמת הלוחמים לבד לא היה איסור כולל על הציבור. עכ"פ, בלאו הכי הבאנו חילוקים ברורים כביעתא בכותחא שיש חילוק ברור בין רעבון למלחמה.
ייש"כ על המשא ומתן.
♦