יסודות התשובה

הגאון רבי ישראל דוד נייוונר זצ"ל

יסודות התשובה[1]

נמצאים אנו כעת בימים נפלאים - 'עשרת ימי תשובה'. לימים האלו יש שם מיוחד: 'ימים נוראים'. יש כמה וכמה ימים מיוחדים בשנה, שיש עליהם שם מיוחד; אולם הימים האלו מיוחדים הם בכינוי הנזכר: 'ימים נוראים'.
המילה 'נורא' נאמרת אפילו ביחס לבורא עולם - כפי שאומרים אנו בתפילת לחש ג' פעמים ביום: "הא-ל הגדול הגיבור והנורא א-ל עליון". כמו כן אומרים בשעת הוצאת ספר תורה: "אחד אלוקינו, גדול אדוננו, קדוש ונורא שמו".
ובימים אלו, הנוראים הם בעצם מציאותם, ממה שמתרחש ומתהווה בימים אלו - מזכירים אנו זאת בכל התפילות של ראש השנה ויום הכיפורים: "ובכן תן פחדך... ושמך נורא על כל מה שבראת". וכן הוא לקראת חתימת הברכה: "קדוש אתה ונורא שמך ואין אלו-ה מבלעדיך".
אפילו בעת נעילת הימים, קודם תפילת נעילה, אחינו הספרדים אומרים בבכיות ובתחנונים עצומים את הפיוט הידוע: "א-ל נורא עלילה".
נמצינו למדים שהמושג 'נורא', שייך הוא במציאות הימים; ונוכח הוא אף בתפילות, בסליחות ובפיוטים הנאמרים בימים הללו, ובשמו של הקב"ה.
עלינו להתבונן כעת, מה פשט המילה 'נורא' - המבטאת היא את מהות הימים האלו? יש מפרשים את הפשט במילה ה'נורא' שהזכרנו לעיל, הנאמרת היא בכל יום בתפילת לחש: "הא-ל הגדול הגיבור והנורא א-ל עליון", וז"ל: "נוראות השגחתו בעולם". וזה באמת הפשט של ה'נורא': השגחתו של הקב"ה בעולם - זה באמת דבר נורא ואיום!
טרם שנמשיך אומר יסוד חשוב - שההבנה וההרגשה בעניינים אלו תיתכן רק אם מתבוננים ומעיינים בדבר. כי ייתכן שאדם יכול לעבור על יד דברים נשגבים אלו, ולא ישיג ולא יבין שום דבר, משום שאינו חושב ואינו מתבונן בהם בכלל. וכפי שחקק עניין זה הרמח"ל זי"ע, וז"ל (מסילת ישרים, הקדמה): "ואף על פי שכבר קבועים בלב כל האדם הישר התחלותיו ויסודותיו, אם לא יעסוק בהם, יראה פרטיו ולא יכירם, יעבור עליהם ולא ירגיש בם". אולם אם מתבוננים - רואים מיד שהשגחתו יתברך בעולם זה עניין נורא נוראות!
עניין זה יכול אני לספר לכם מעצמי; בבחינת (איוב יט, כו): "ומבשרי אחזה אלוה". עברתי, ב"ה, את כל שבעת מדורי גיהינום. החל מאושוויץ וכלה בעוד מחנות ששהיתי בהם עד לשחרור. אני בעצמי לא מאמין איך נשארתי בחיים אחרי מה שעברתי שם. כעת אי אפשר להאריך בזה, אולי בהזדמנות ארחיב בפניכם על חסדי ה' שליוו אותי באותם ימים - שאת רישומם הנני חש בכל עת^[2].
וראית את אחורי
ואכן, 'נוראות השגחתו בעולם' - כי כשרואים דברים נוראים מהשגחת ה', איך שיכולה להיות השגחת ה' על הפרט ועל הכלל בצורה מיוחדת מאוד - כפי שאני ראיתי וחשתי - אולי רק אחר כך, אחרי שנים רבות, אולי מבינים מה קרה, אזי רואים ומרגישים בחוש את 'נוראות השגחתו בעולם'!
כי אכן, האדם בדרך כלל לא מבין מהי תכלית הדברים והמקרים העוברים עליו במשך ימי חייו; ואילולי אמונת איתן בבורא יתברך - אין האדם מסוגל לעמוד במאורעות העוברים עליו בימי חייו. ולפעמים, רק בסוף רואה הוא את כוונתו של הקב"ה, שהכל מסובב ממנו יתברך, בכדי שתצא מכך תועלת לאדם.
ומן הראוי להציג בזה את דברי החתם סופר הידועים על הפסוק (שמות לג, כג): "וראית את אחורי ופני לא יראו", וז"ל (תורת משה, שם): "יש לומר על פי רמז, הנה אנו רואין כמה דברים סיבות מסיבות שונות הנעשים בארץ מתחת, אשר אנו מתמיהים למה עשה השי"ת ככה. אבל לאחר רבות הזמן אנו רואים ומבינים למפרע, הכל כאשר לכל - כל הסיבות תכלית כוונתם כי כולם היו הכנות כדי שיעשה דבר גדול כזה, וכאשר היה בנס פורים הריגת ושתי ולקיחת אסתר וכל הסיבות שהסביבו לדבר הזה והכל היה הכנה להצלת ישראל, אבל קודם שנעשה פתגם המלך אין אנו מבינים, רק מאמינים כי בלי ספק לא דבר ריק הוא, רק ממנו טעם הדבר כמוס ונעלם. וזה האמונה, טובה גדולה הוא לנו, כי מקבלין שכר על האמונה. וזה 'וראית את אחורי' - לאחר שנעשה תכלית הדבר תראה ותבין למפרע מה שהיה ומה שנעשה; אבל לפני לא יראו - קודם עשיית הדבר לא יראו ולא יבינו תכליתו; וזה 'ופני לא יראו'".
רק אחרי זמן, שהדברים והמאורעות עוברים על האדם - פתאום האדם רואה את ה'השגחה', איך שהכל היה במדויק. איך שהאדם הגיע דווקא לכאן, והלך לשם, ובשביל מה הלך הוא מלכתחילה לאלו ואלו המקומות...
רבותי! אני יכול לספר לכם שעות ע"ג שעות רק ממני את 'ההשגחה' שלי, עוד מבחרותי ועד עכשיו, איך שהקב"ה הנהיג אותי - פלאי פלאים! עד כדי כך, שהנני רואה ש'המחנה ריכוז' היה אחד מהדברים שבלי זה אי אפשר היה לי להגיע למה שהגעתי... וידוע מה שאמר הבעש"ט, שיכולות להיות מלחמות בעולם - בשביל שיצאו מזה שידוכים! שאם צריך להגיע איזה שידוך, שהכריזו מן השמים פלוני לבת פלוני ובת פלוני לפלוני - למשל מאירופה לירושלים... - אז הכל מתהפך בעולם כדי שיצא כזה שידוך לפועל! האדם לא יודע כלום באותה שעה; אמנם שמסתכלים אחורה, אזי מבינים למפרע ובחוש את ביאורו של החת"ס לפסוק הנ"ל: 'וראית את אחורי ופני לא יראו'!
האדם לא יודע שום דבר! צריך לדעת ולהשריש ידיעה זו בתוך ליבנו - שהאדם לא יודע כלום! לפעמים, רק אחר כך רואים את כוונת הדברים. האדם לא יודע למה הוא נמצא דווקא במקומו; ומדוע הוא בהמשך עזב את מקומו והלך למקום אחר. אלא עליו לדעת שהכל ב'השגחה פרטית' מדויקת, והכל רק לטובת האדם! אמנם, לפעמים אח"כ רואים ומבינים; ולפעמים לא מבינים. ואלא שהכי גרוע הוא, מי שחושב שהוא 'מבין' הכל ובטוח בעצמו; כי בדרך כלל מה שהאדם חושב שהוא מבין - זה אחרת לגמרי!
לפעמים מגיע זמן שרואים לבסוף את הכל, ומבינים אז למפרע איך הכל הסתובב מן השמים. לכתחילה מסובב ה' את הסיבות כפי רצונו וחפצו - עד שמגיעים בסוף לתכלית המבוקשת. לפעמים מסתכלים אחורה - ומבינים אנו אז דברים שלא הבנו בעבר בכלל! הנני מרגיש לפעמים, שדברים שאירעו עימי לפני כשישים שנה ומעלה, נהיים מובנים לי רק כעת; בהיות שהכל זה רק מהשגחת ה' יתברך!
וממילא, מאומת הוא מה שלימדונו רבותינו, שעיקר העבודה וההתעוררות בימים אלה, הינה השגת הרגשת הפחד והיראה ממנו יתברך; וכפי שמתפללים אנו על כך בתפילות הימים הללו: "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, ויראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם. כמו שידענו ה' אלוקינו שהשלטון לפניך, עוז בידך, וגבורה בימינך, ושמך נורא על כל מה שבראת".
כי אכן זו בקשתנו בעת הזאת: 'ובכן תן פחדך ד' אלוקינו על כל מעשיך' - מבקשים אנו שהקב"ה יכניס פחד בליבות אנשי העולם וכל הנמצא בו, כי זו מהות ותכלית הימים הללו.
האמת היא שאפשר לדבר ולהאריך הרבה על מילות תפילה זו בכלל, ומילת 'ובכן' בפרט^[3], אך כעת נתמקד בעניין אחר בפירושה של תפילה זו. ומביאור עניין זה מסתעפים כמה וכמה יסודות במצוות התשובה, ונבארם אחד לאחד בס"ד.
♦
תכלית חכמה - תשובה!
קודם שנמשיך לבאר את מהלך הדברים, נציין שיש מדרש (עי' במדרש תהילים קב, יח) - שכל אחד מוכרח לדעתו בימים אלה - במעלת התפילה בימים הללו. ותוכן הדברים שם הוא, שבזמנים הכי קשים לעם ישראל, בעת שקשה למצוא זכויות לכלל ישראל - אזי רק ע"י התפילות של ראש השנה ויום הכיפורים יכולים הם לזכות בדין!
רבותינו ז"ל בכלל, ובעלי המוסר בפרט, ציטטו את דברי המדרש הנזכר, והראו על ידי כך את חשיבות התפילות בימים האלו - שהן במקום הדברים הכי חשובים שהיו לעם ישראל בעבר; וכי יש בכח תפילות אלו לפעול דברים נשגבים.
אולם עלינו לדעת, שהדברים נכונים גם בימים האלה - ב'עשרת ימי תשובה'. ימים אלה גבוהים מאוד, וגם בהם התשובה והתפילה מתקבלות ביותר. וכפי שכתבו הרמב"ם (הלכות תשובה ב, ו), רבינו יונה (שערי תשובה ב, יד), ועוד.
אליבא דהאמת, זה לבד שקוראים לימים האלה 'עשרת ימי תשובה' - מה צריכים יותר מזה?! הרי יודעים מיד שאלו ימים של תשובה! אולם מי הוא זה שזוכר לחשוב כל יום בעשי"ת: הו! עכשיו אנו בעיצומם של 'עשרת ימי תשובה' ועליי לעשות תשובה?!
ואפילו מי שכן מבין שימים אלה ימים של תשובה הם, חושב הוא בליבו: על מה עלי לעשות תשובה? הרי אני בסדר גמור... והוא בפרט אצל יושבי אוהל - בני התורה והאברכים שעוסקים בתורה בכל שעות היום.
על מה יש לנו לעשות תשובה? על מה?! וכי אנו בעלי תשובה?! היינו פעם חילונים ח"ו?! - כך טוענים הם. ובהיות וב"ה מדברים אנו לבני תורה - אם כן עלינו לבאר במה שייכת התשובה בימים אלה.
הגמרא במסכת ברכות אומרת, וז"ל (יז.): "מרגלא בפומיה דרבא ('דבר זה רגיל בפיו'. רש"י): תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". וכתב רש"י ע"כ בד"ה: 'תכלית חכמה', וז"ל: "עיקרה של תורה שיהא עמה תשובה ומעשים טובים". צריכים אנו להבין: רבא לא דיבר ל'בעלי תשובה' - לאותם רחוקים שהתקרבו היום לעולמה של תורה. דיבר הוא לבני תורה; לגדולי תורה! שלהם ועליהם אמר הוא שהתכלית והעיקר של תורתם היא התשובה!
במושכל ראשון, אינו עולה זה על דעתנו: מה הפשט ש'תשובה' היא התכלית של החכמה והתורה?! אמנם סוגיית מה גדול ממה: 'חכמה ומעשים טובים' - כבר דנו עליה בגמרא (קידושין מ:): "תלמוד גדול או מעשה גדול?". אולם 'תשובה' - מה ההווא אמינא בכלל שנמדדת היא יחד עם תורה ומעשים טובים והיא היא תכליתם?!
♦
אם עשה תשובה - נחתם לחיים
בשביל להבין אל נכון את הדברים הללו שהיו מורגלים בפיו של רבא, נקדים ונבאר את דרשת חז"ל על הפסוק שאומרים אנו בימים אלו לאחר התפילה (תהלים כז, א): "לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד", וז"ל (מדרש תהלים, כז): "רבנין פתרי קרא בראש השנה וביום הכפורים. אורי - בראש השנה, שהוא יום הדין וכו' וישעי - ביום הכפורים, שיושיענו וימחול לנו על כל עונותינו".
ועתה נבוא לביאור דברי המדרש, בס"ד, על פי הבנת דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, ג): "כשם ששוקלין עוונות אדם וזכויותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלים עוונות כל אחד ואחד מבאי עולם עם זכויותיו ביו"ט של ר"ה. מי שנמצא צדיק - נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע - נחתם למיתה. והבינוני, תולין לו עד יוה"כ: אם עשה תשובה - נחתם לחיים. ואם לאו - נחתם למיתה". ובתחילת דבריו בפרק הנ"ל כתב הרמב"ם ש'צדיק' - מצוותיו הן יותר מעבירותיו; ו'רשע' להיפך - שהעבירות שבידו הן יותר מהמצוות שלו. ואילו ה'בינוני' - הוא מחצה על מחצה.
ותמה ע"כ הלחם משנה בד"ה 'אם עשה תשובה', וז"ל: "ואם תאמר, וכי לא עשה תשובה אמאי נחתם למיתה, הא הוי מחצה על מחצה - ורב חסד מטה כלפי חסד? כבר תרצו בזה דהיכא דלא עשה תשובה הוי עוון אחד נוסף על העוונות משום דבאלו עשרה ימים של תשובה הוא חייב לעשות תשובה ואם לא עשה הרי עוון אחד נוסף על העוונות".
והסבר דבריו הוא, מדוע זה שלא עשה הבינוני 'תשובה' מכריע לו את הכף למיתה? הרי הוא 'בינוני' - שהוא מחצה על מחצה; ואמרו בגמ' ר"ה (יז.): "רב חסד - מטה כלפי חסד", וכתב רש"י ע"כ: "הואיל ומחצה על מחצה הם, מטה את ההכרע לצד זכות, ואין יורדין לגיהנם". ואם כן, מדוע יגזר דינו של ה'בינוני' למוות ללא תשובה - הרי מציאותו כ'בינוני' אמורה לעורר את רחמי הבורא ויטה לו את דינו לחיים ע"י חסדו יתברך?!
[קודם שנמשיך נציין, שהלוואי והיינו במדרגה של 'בינונים'. אין לנו בכלל מושג מה זה להיות בינונים! (וכפי שהאריך בזה בספר 'ליקוטי אמרים - תניא'). והדברים בבחינת מה שאמרו חז"ל: "רשעים מלאים חרטות" (ע"פ נדרים ט, ב; אברבנאל שמואל ב' יג, טו; ראשית חכמה שער היראה פ"ג; שבט מוסר פכ"ה); ואמר ע"כ רבי ישראל סלנטר זי"ע: הלוואי והיינו מסוג זה! (והאריך לבאר עניין זה הסבא זצ"ל ב'מדרגת האדם - בדרכי התשובה').]
ותירץ הלח"מ - שעצם זה שלא עשה 'תשובה', על ידי כך כבר הוסיף עבירה נוספת על עוונותיו, משום שבעשרת ימי תשובה זהו חוב לעשות תשובה, ואם כן אין לו את ההטיה של 'רב חסד'.
ומעתה, דברי הרמב"ם - אפילו לפי ביאור הלח"מ - צריכים ביאור: מדוע על הבינוני לעשות דווקא 'תשובה' - הרי היה אפשר לומר שיוסיף הוא עוד מצווה מסוימת, או אפילו כמה מצוות אחרות, ועל ידי כך יטה את הכף לזכות, ואילו כאן משמע, שרק ע"י 'תשובה' יוכל להינצל הבינוני בדינו; ואם כן, מדוע אם לא יעשה 'תשובה' בדווקא נחתם למיתה?!
ואכן, בעשרת ימי תשובה כולם נזהרים יותר להוסיף עוד מצוות. יש כאלו שעושים קידוש לבנה קודם יום כיפור - להוסיף עוד מצווה בימים אלו. ויש כאלה שנזהרים בימים אלה מכל נדנוד של איסור או היתר דחוק (עי' בשו"ע או"ח סי' תרג). ואם כן, מדוע הרמב"ם אומר שעליו לעשות תשובה? ואפילו אם תאמר שכעת אלו זמנים של תשובה, או אפילו בשביל 'מחצה על מחצה' - כדברי הלח"מ - הרי יכול הוא לעשות עוד מצוה!
♦
בעת התשובה תתעורר זכות המצווה ויאיר נרה
ואפשר לבאר את דברי הרמב"ם, שהבינוני נצרך הוא דווקא לתשובה - על פי מה שכתב רבינו יונה בספרו שערי תשובה, בהסבירו את אחד מעשרים עיקרי התשובה שמנה בספרו, וז"ל (א, מא): "התפילה: יתפלל אל ה' ויבקש רחמים לכפר את כל עונותיו. שנאמר (הושע יד, ג): "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו". 'קחו עמכם דברים' - זה ענין הווידוי. 'אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב' - זה ענין התפלה. ופירוש 'וקח טוב' - מעשה הטוב שעשינו". והיינו, שאנו מתפללים להקב"ה, שע"י הווידוי שעשינו, תיקח את מעשינו הטובים ותתחשב בהם.
נתבונן נא: רבינו יונה כותב, שיש אפשרות כזאת, שהאדם יעשה מצוות - והקב"ה לא יקח את המצוות הללו ולא יתחשב בהם! ואף מבאר הוא את דבריו, וז"ל: "כי אמרו רז"ל (סוטה כא.): 'עבירה מכבה מצוה'" - שהאדם אכן יכול לעשות מצוות כרימון; אבל אם עשה הוא גם עבירות - העבירות מכבות את המצוות. והיינו, שאין העבירה מסירה ומוחקת את המצוות עצמן, אלא רק מכבה אותן; גורמת היא שאורה של המצווה נכבה. ובדמיון לנר מכובה: שאע"פ שמציאותו של הנר קיימת - אבל אינו מאיר הוא. וכך היא מהותה של המצווה לאחר העבירה: נמצאת היא; אבל היא, כביכול, חשוכה.
וממשיך רבינו יונה לבאר עניין זה: "ובעת התשובה יתכפרו העוונות ותתעורר זכות המצווה ויאיר נרה, אחרי אשר לא הגיה אורו לפני התשובה". והיינו, שהתשובה מאירה את המצוות בחזרה; האור שלהן זורח כפי שהיה קודם שנכבו מחמת העבירות.
קשה להבין במושכל ראשון את משמעות דבריו של רבינו יונה. אמרתי פעם את פשט הדברים האלו לאדם גדול - שלאחר העבירה המצווה נשארת, רק שהיא מכובה והתשובה מאירה אותה בחזרה, והוא ממש הודה לי שהארתי את עיניו בפשט הזה.
אפשר לדמות את כיבויה של המצווה לאחר העבירה והתעוררות אורה בחזרה לאחר התשובה, לגחלים. כפי שהגמרא אומרת במסכת בבא קמא (ט:): "גחלת - כמה דשביק לה, מעמיא עמיא ואזלא" - ככל שמניחים את הגחלת, נהיית היא יותר כבויה; וכך היא אף מצבה של המצווה לאחר העבירה. מה עושים כעת? - צריכים לנשב; לעשות עליהם רוח - כי באמת יש משהו בתוך הגחל, ועל ידי כך האש חוזרת להתלבות בחזרה. כפי שראיתי זאת בחוש כששהיתי במרוקו, כשהיו צולים בשר על גחלים, היו מנשבים חזק על הגחלים, והייתה פורצת אש גדולה. וכך היא בדיוק מצבה של המצווה לאחר התשובה - כי לפני התשובה לא האירו המצוות הללו; ועתה, אחרי התשובה, אורן של המצוות חוזר ומאיר.
ועוד כתב רבינו יונה בהמשך: "וכן כתוב (איוב ח, ו): "אם זך וישר אתה כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך". אמרו רז"ל (ירושלמי ר"ה א, ג; ב"ר עט, ג): "אם זך וישר היית לא נאמר, אלא אם זך וישר אתה - שעשית תשובה. 'כי עתה יעיר עליך' - עתה אחרי התשובה שעשית, יעיר עליך כל הצדקות שעשית מלפנים". כי באמת יכול להיות שאדם יחיה חיים שלמים, ועשה הוא בהם הרבה מצוות - ולמעשה המצוות האלו מכובות...
ממשיך רבינו יונה: "ואשר היה ביתך פתוח לרווחה ונטעת אשל אכסניה, כמו שכתוב (איוב לא, לב): 'דלתי לאורח אפתח'". וכי יש יותר מצדקה?! - בכל מקום שכתוב סתם 'מצווה', הכוונה היא למצוות צדקה! (ע"פ רש"י, שבת קנו, א, בד"ה: 'צדקן במצוות'. ובתלמוד ירושלמי בפרט, ועיין: יומא פ"ה, ה"ב, בפירוש קורבן העדה, בד"ה: 'בחסרון של מצוות'; ועי' בשמו"ר לו, ג, במתנות כהונה ופירוש מהרז"ו; החיד"א ב'דברים אחדים', דרוש כג; ו'ליקוטי אמרים - תניא', פל"ז).
כי אכן, מי שעושה צדקות זה באמת משהו מיוחד - ואעפ"כ אומר ע"כ רבינו יונה: "וקודם התשובה לא היו צדקותיך מגינות עליך". והיינו שעושים מצוות - ואפילו מצוות גדולות וחשובות כמו צדקה וחסד - והמצוות לא מגינות על האדם בכלל. האדם שואל שאלות ויש לו 'קושיות': הוא צדיק, הוא עושה כל כך מצוות; ואם כן, איך יכול להיות שהוא נהייה חולה? איך זה יכול להיות?! איך המצוות שלו לא מגינות עליו?!
ורבינו יונה מסביר את הסיבה לכך: "וקודם התשובה לא היו צדקותיך מגינות עליך. ואחרי שובך, וסר עוונך, יעיר זכותך, ושלם נוות צדקך". והיינו, שמצוות מכובות לא שוות כלום; שוות הן רק אחרי התשובה - כי רק אז המצוות הללו מתחילות להגן ולהאיר!
על פי דבריו הנפלאים של רבינו יונה, מובן היטב מדוע פסק הרמב"ם שצריך דווקא לעשות תשובה ולא תספיק לאותו אחד הוספת מצוות על מצוותיו. וזה בהיות שבלי עשיית תשובה - אי אפשר למצוות שיאירו; הן נשארות חשוכות ואפילות. ואם כן, אי אפשר להן להישקל ולהיחשב בעת דינו של האדם ביום הכיפורים וממילא להגן עליו. ורק ע"י עשיית תשובה יאירו אורות המצוות של האדם; ויכולות הן אז להיחשב ולהישקל בעת דינו - וכך יוכל האדם להיחתם לחיים!
ולכן אמר רבינו יונה בהמשך דבריו, שמלבד מה שעל האדם להתפלל על כפרת עוונותיו בכדי שיאירו בחזרה, מוטל עליו גם להתפלל ע"כ שהקב"ה ירצה ויחפוץ בו אפילו שכבר נמחלו עוונותיו - בהיות שיכול להיות שאין לו שום עוון, כי נמחל לו הכל; ואף אינו צריך לעבור ייסורים לכפרת עוונותיו - אמנם הקב"ה אינו חפץ בו. ומביא רבינו יונה על כך בהמשך את דרשת חז"ל על הפסוק (תהילים פ, כ): "ה' אלוקים צבאות השיבנו האר פניך ונושע", וז"ל (מדרש תהילים, פ): "אין לנו אלא הארת פניך". 'האר פניך' - קודם כל צריכים אור; ורק אחר כך 'ונושע'.
לאחר כל זה נבין את דברי המדרש שהבאנו לעיל: "אורי - בראש השנה; וישעי - ביום הכיפורים" - בהיות שראש השנה צריך לגרום לאדם שיגיע הוא ל'אור', שעל ידי התשובה המצוות שלו יאירו; וזה ייתכן רק ע"י עבודת התשובה - בהיות שהתשובה מעוררת ומאירה בחזרה את המצוות; כי בלי התשובה אי אפשר למצוות להאיר, כי הן כבויות - כפי שהסברנו לעיל.
ועל ידי התשובה, המחזירה את ה'אור' למצוות שאבד מהן ע"י העבירות - יכול האדם להגיע לכך שיוושע הוא ע"י הקב"ה; שיהיה הוא רצוי בעיניו - שזו הישועה האמתית - ביום הכיפורים, שאז הקב"ה סולח ומקבל את כל מי ששב בתשובה, כמו שנאמר (ויקרא טז, ל): "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו".
♦
אשר בך ירוחם יתום
לאחר שהתעמקנו בדברי הרמב"ם ורבינו יונה - ברצוני להוסיף עוד יסוד חשוב בעבודת התשובה, שניתן ללומדו מהפסוקים שהובאו לעיל בדברי רבינו יונה.
הנביא אומר (הושע יד, ב-ה): "שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלתּ בעוונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו, אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום, ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו".
תחילת דברי הנביא על דבר התשובה הם: 'שובה ישראל עד ה' אלוקיך'. לאחר מכן ממשיך הוא באותו עניין: 'קחו עמכם דברים וכו' ונשלמה פרים שפתינו' - כפי שביארו המפרשים ורז"ל באריכות; וכפי שראינו לעיל בדברי רבינו יונה.
אולם דברי הנביא בהמשך, בפסוק ד', אין להם קשר, לכאורה, לעניין התשובה: 'אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום' - שהרי מה בין דברים אלו לעניין התשובה?!
טרם שנבוא להסביר את הקשר שבין הפסוקים - ננסה לעמוד על הבנתם של דברי הנביא בפסוק זה. המעיין בדברי התרגום, רש"י ועוד מפרשים, יראה מיד, שדברי הנביא בפסוק זה, הם על ענייני אמונה ובטחון בבורא, עיי"ש.
אלא שאדרבה, מכאן משמע, שאכן יש קשר הדוק בין הדברים. הנביא בא להורות לנו בהסמיכו את התשובה, בקריאתו: 'שובה ישראל עד ה' אלוקיך', שתהיה היא ע"י וידוי ותפילה, כנ"ל, לענייני אמונה ובטחון בבורא - שהתשובה האמתית הינה ראשית כל בעניין האמונה והביטחון! וזה בהיות שרואים אנו שהנביא עומד ו'צועק' מיד לאחר דיני התשובה את ענייני האמונה והביטחון, שאין לבטוח על שום דבר, ומאידך עלינו לבטוח בו יתברך בביטחון שלם - כמו אותו יתום, שאין לו על מי לסמוך ולהישען!
עניין זה הינו יסוד חשוב בענייני התשובה - שהדבר הראשון הנצרך לשב, הוא להסיר ממהותו כל קשר ושייכות ל'כוחי ועוצם ידי'; ולאחר מכן עליו לקנות בליבו יפה יפה את האמונה והביטחון בבורא יתברך.
עד היכן מגיעים הם הדברים? - כבר הורה לנו הנביא: 'אשר בך ירוחם יתום', וקילורין הם לעיניים דבריו של המלבי"ם ע"כ: "כי רק בך נבטח, מצד שידענו 'אשר בך ירוחם יתום' - שמי שאין לו עוזר וסומך מצד הטבע אתה תרחם עליו מצד רחמיך. וכן אחר שאין לנו בטחון ותקווה על שום דבר, נמצא רחמים אצלך". וכן כתב הרד"ק בד"ה: 'אשר בך ירוחם יתום', וז"ל: "כי ידענו כי בך לבדך ירוחם היתום, ומי שאין בו כח אתה תתן בו כח ותצילהו, וכן תעשה לנו".
כי זהו דבר עיקרי בעבודת התשובה: 'אשר בחר ירוחם יתום' - הנביא אומר מפורש שראשית תשובת האדם היא להסיר את בטחונו והישענותו בבשר ודם ואת ההרגשה של כוחי ועוצם ידי; וצריך הוא להרגיש שאין לו שום דבר אחר בעולם, והרי הוא כמו יתום שאין לו על מי להיתלות ולהישען - אלא על אביו שבשמים.
זו הידיעה וההבנה שצריכים אנו להשריש בתוך ליבנו היטב היטב: שהכל זה רק מאבינו שבשמים; והכל לטובה; ועלינו להישען רק עליו - כמו היתום, שאין לו על מי להישען. וזו, אכן, התשובה הראשונה שדיבר עליה הנביא. ואם עשינו כן מכריז הנביא: 'ארפא משובתם, אוהבם נדבה, כי שב אפי ממנו'.
ומעתה נבוא לבאר את מה שראו חז"ל לקרוא לימים אלו 'ימים נוראים': ימים אלו, שבהם מתפללים אנו על המלכת ה' ועל ביסוס שלטונו בעולם, ועל ידי ההתבוננות בזה אנו מרגישים את השגחתו בחוש - הרי שהדברים 'נוראים' הם ללא ספק. הרגשה זו, של השגחת ה' בעולם והנהגתו עם בריותיו בדין ובחסד - שהם הם מלכותו ושלטונו בעולם - המוזכרים הם בתפילות הימים בכל פעם, אמורים הם לעורר בנו את הרגשת האמונה והביטחון בו יתברך, שהיא היא למעשה עניין התשובה הראשון שהאדם נצרך אליו - כמאמר הנביא לעיל.
ועל כך מתפללים אנו בימים אלו, שיכירו כל באי עולם את 'נוראות השגחתו בעולם', וימליכו אותו עליהם בשלימות - והיא היא תשובתם וחזרתם לה' יתברך - ועל ידי כך יזכו הם לאותו ה'אור' שאפשר להשיג בר"ה; ובהמשך 'ייוושעו' הם ביום הכיפורים, על ידי מציאת חן בעיני הקב"ה!
♦
ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו
ואכן, האדם שרוצה לחזור בתשובה, עליו לעשות את הדברים הנדרשים ממי שרוצה לחזור בתשובה - להתוודות, להתחרט, לעזוב את החטא, להתפלל, ולקבל על עצמו על העתיד, ועל ידי כך עושה הוא תשובה על כל הנזכר ועל הכל. אבל מניין לנו לדעת אם באמת הוא חוזר בתשובה? מהיכן נדע שהוא באמת משתנה ו'מתחלף' מרע לטוב?!
בנובהרדוק דיברו תמיד שמוטל על האדם ל'התחלף' - להשתנות. היו אומרים שם: ההוא 'יתחלף'; ההוא 'התחלף'; וההוא 'מתחלף' - כי באמת זו מטרת האדם בעולמו, ואכמ"ל. כמו כן בענייננו: לא מספיק סתם תשובה - האדם צריך 'להתחלף'; להיות אחרת לחלוטין ממה שהיה קודם התשובה.
והוא ממש כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ב, ד) - שהשב כל כך צריך להתעצם בתשובתו, עד שאמור הוא להיות כאדם אחר לחלוטין, וז"ל: "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה' וכו' ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו, כלומר שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה".
ובמה צריכה להיות ה'התחלפות'? במה נמדדת תשובת האדם לאמיתו של דבר? - בעיקר על המידות! תשובתו של האדם נמדדת באמת בעניין המידות!
יש דרשה נוראה לשבת שובה מהחתם סופר זי"ע בעניין זה, שאילולי שהיה כתוב בראש הדף 'חת"ם סופר' - הייתי חושב שמסתמא הסבא מנובהרדוק אומר את זה... כי זה כל כך נורא איך שהוא מדבר שם.
תוכן דבריו שם הוא, שעיקר תשובת השב הנרצית היא לעזוב את החטא ולעקור את רוע השאור - המידות הרעות - מליבו, עד שלא יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב לעולם. ולא כמו אלו שמסתגרים בבתי כנסיות ומרבים באמירת תהילים, פרק שירה ומעמדות.
בהמשך דבריו, מביא הוא משל נורא, בו מסביר הוא, שהשב שעושה מצוות ואינו עובד על מידותיו ומגרעותיו, דומה הוא למי שגר בדירה סרוחה ומביא דברים טובים לתוך ביתו; והוא רק מוסיף יגון ואוון במעשיו - בהיות שבעת שיתערבו הדברים הטובים עם ריח בית הכסא ושאר הריח הרע מאוד, יהיו מתועבים ומשוקצים ביותר.
ומסביר את הנמשל, שזה מה שיארע לאנשים המתאכסנים אצל יצה"ר בדירה הסרוחה שלו, ובעת שפוקחים את עיניהם בימים אלו, ורואים שמצבם רע ומר הוא, ורואים את הדברים הטובים - הדרגות הגבוהות של הצדיקים, חושבים הם גם לנהוג כמוהם; וזהו, באמת, רק פיתוי היצר, שיאמרו תהילים ומעמדות כל היום, בעבור שלא יעמדו הם על דרכי התשובה האמתית - להסיר את הרע מקודם. ומציין הוא בדבריו את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ב, ב), שהתשובה היא להסיר את החטא ואת הרע, ולהחליט שלא ישוב לזה לעולם. וכמו כן מציין הוא את דברי רבינו יונה ע"כ (עי' בשע"ת א, יא). והאריך שם בדברים חריפים בעניין זה (עיי"ש, דרשות חת"ם סופר ח"ג, עמ' לח).
כי אכן, עבודת התשובה דורשת היא מקודם את הסרת הרע - את תיקון המידות; ורק לאחר מכן אפשר לחשוב על 'עשה טוב'. שאילולי זה הרי הוא מכניס דברים טובים ומתוקים לדירה סרוחה - שלבסוף הכל מסריח!
♦
אין רע גדול מחיסרון השלימות וההרחקה ממנו
וכעת נבאר את הפשט בדברי חז"ל שהבאנו לעיל: "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". ותמהנו, וכי שייך 'תשובה' אצל בני תורה? אצל גדולי תורה?! ואלא שאכן משמע מכאן, ש'תשובה' זו 'סחורה' כזו שנוהגת היא יום יום, שעה שעה, לכל אחד ואחד ואפילו לצדיקים! וכפי שהזכירו זאת הספרים הק' (ועי' בזוהר ח"ג קנג, ב; ועי' בלקו"ת - לבעל התניא - שמיני עצרת צב, ב, ובשה"ש נ, סע"ב; ועי' עוד בשפת אמת דברים, שבת תשובה, תרסב, בד"ה: 'שבת הוא תשובה מאהבה').
ואכן, כל אדם, יהיה מי שיהיה - אפילו הצדיק הגדול ביותר - צריך לעמוד תמיד תחת 'גדרי התשובה'! - כפי שהיה מרגלא בפומיה דרבא. שהרי בדבריו פונה הוא לאלו שמחפשים ומבקשים הם את 'תכלית החכמה' - ואעפ"כ צריכים הם 'תשובה'! כי אכן על כל אחד ואחד מוטל לתקן את עצמו - ואף פעם אין זה מספיק; אלא עליו לעבוד עוד ועוד ולעשות 'תשובה' - עד שמגיע הוא ל'שלימות של תשובה'. והדברים אמורים, כאמור, גם לגדולי החכמים והצדיקים.
והראיה לכך היא ממה שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז, כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ואין הכוונה בדבריו שאין אפשרות שהצדיק עושה רק טוב ולא חוטא הוא - שהרי בוודאי יש צדיקים כאלה שלא חטאו הם מעולם! (עי' ע"כ בדברי התוספות שבת נה, ב, בד"ה: ארבעה וכו'; בפתיחת שער התשובה שבספר חובות הלבבות; ובספר 'ליקוטי אמרים - תניא' פרקים ט-יז).
ואלא, כוונת הפסוק היא, שאין צדיק כזה שבתוך מעשיו הטובים שעושה הוא לא חסר בהם משהו מהשלימות. כפי שמצינו רעיון זה בדברי המסילת ישרים (פ"ד), על דברי חז"ל (ב"ב עה.): 'מלמד שכל אחד ואחד נכווה מחופתו של חבירו', עיי"ש. והיינו, שיש במעשיו הטובים של הצדיק מעשים כאלה שאינם מושלמים במאה אחוז. ופירוש המילים 'ולא יחטא' - מלשון חיסרון (עי' בתורה תמימה על אתר; ובמצודת ציון מלכים א א, כא); והיינו שבתוך מעשהו ה'טוב' גופא ישנו 'חסרון' כל שהוא - חוסר שלימות.
רעיון זה הובא בספרים רבים ובאופנים שונים. ולחיבת הקודש נציג בזה את דברי הבעש"ט הק' על הפסוק דנן: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", וז"ל (בעל שם טוב, מגילת קהלת, ה): "רצה לומר באותו טוב - יש שמץ חטא מצד איזה פנייה וכיוצא" (רעיון זה הובא בריבוי מקומות בדברי הבעש"ט ותלמידיו זי"ע; וכן כתב בספר אגרא דפרקא, סימן נד - בשם ספר עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו זי"ע, במאמר חיקור דין ח"א פי"ב; וכן כתב כך בספר נפש החיים ש"א פ"ו, הערה בד"ה: 'וזה היה קודם החטא'; וכן כתב בספר תפארת שלמה, ויחי, בד"ה: 'שא נא').
ואכן, זו מהותה של התשובה האמתית והשלימה - החתירה וההגעה לשלימות בעשה טוב עד לקצה היכולת האנושית; וזהו אכן דבר ששייך בכל אחד ואחד. ואם הדברים הם כך לצדיקים - הרי שהם נכונים שבעתיים לכל אחד ואחד!
כי אכן השגת השלימות זה עיקר עבודת האדם בעולמו והטובה הגדולה שיכולה להיות בעבורו; ומאידך חסרונה הוא ההפסד הגדול ביותר. והוא כפי שכתב המסילת ישרים, וז"ל (פ"ד): "ושאין רע גדול מחיסרון השלימות וההרחקה ממנו!" - כי אם חסר בשלימות חסר באדם משהו מהותי! כי כוונת הכל היא השגת שלימות; וזו התכלית של הכל - שלימות!
♦
והחזירנו בתשובה שלימה לפניך
ועניין השלימות בכלל ובתשובה בפרט נצרכת ואף נמדדת היא בשלימות המידות! ועל כן מתפללים אנו ג' פעמים ביום בתפילת שמו"ע: "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכינו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלימה לפניך, ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה" - כי לא מסתפקים אנו בתשובה בעלמא; אלא מתפללים אנו על 'תשובה שלימה' - שלימות בתשובה, הכוללת היא את הסור מרע ועשה טוב בשלימות; והיינו שלימות במידות!
ו'תשובה שלימה' נקראת היא בעניין ה'מידות' דווקא - כפי שאומרים אנו אומרים בתפילה הנ"ל: "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלימה לפניך". ולכאורה, אם התפללנו כבר על תורה ועל עבודה - וכי יש משהו יותר מזה שצריכים אנו לבקש על 'תשובה שלימה'?!
זאת ועוד: כשמזכירים אנו את עניין התורה מתפללים אנו אל 'אבינו' - כי לתורה צריכים לגשת עם אהבה, כפי שאומרים אנו שברצוננו להגיע ולהרגיש את 'אהבת התורה'; כמו אהבת אב לבנו - 'השיבנו אבינו לתורתך'. וכשמזכירים אנו את העניין העבודה מתפללים אנו אל 'מלכנו' - כי לעבודה צריכים לגשת עם יראה, כמו שאומרים אנו בתפילה 'וקרבנו מלכינו לעבודתך' - כמו עבד העומד לפני המלך, מתוך יראה עצומה.
ואם כן, מה חסר עוד? יש כבר את הכל! - לא! שהרי מבקשים אנו עוד: "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך" - על מה יש עוד לחזור בתשובה? הרי יש כאן בקשה על תורה ועבודה! ולא עוד אלא שמבקשים אנו: 'תשובה שלימה'!
ואלא שהדברים מכוונים הם על המידות! כי אפילו לאחר התורה והעבודה מוכרחים אנו לעבודה על המידות, שאינה נכללת היא בתורה ובעבודה - כי מידות זה עוד פרשה שלימה! ובה ועל ידה ייתכן להגיע לשלימות! ועל כן מבקשים אנו לאחר הכל: 'והחזירנו בתשובה שלימה לפניך'! (ועי' ע"כ עוד ב'המוסר והנועם' ח"ה, במאמר: 'בת קול המעוררת לתשובה').
ונוראות כתב ע"כ רבינו בחיי, וז"ל (שמות יח, כא): "בא וראה כמה כח וגודל מעלות המידות: שלא נשתבחו הצדיקים והנביאים בתורה, כגון נח ואברהם ויעקב וזולתם בתארי החכמה התבונה והדעת - כי אם בתוארי המידות. נאמר בנח (בראשית ו, ט): 'איש צדיק תמים היה'; ונאמר באברהם (שם יז, א): 'והיה תמים'; וביעקב (שם כה, כז): 'איש תם'; וכן במשה (במדבר יב, ג): 'עניו מאוד'. וכל זה להורות, כי אין עיקר החכמה אלא יושר המידות, כשם שאין האילן עיקר אלא הפרי. וכן דרשו רז"ל (ברכות יז.): 'שכל טוב לכל עושיהם' (תהילים קיא, י) - לכל לומדיהם לא נאמר אלא לכל עושיהם'".
כי אכן, האדם יכול להיות צדיק גדול - אבל המבחן האמיתי שלו יהיה במידותיו!
רבותי! נער הייתי וגם זקנתי - ראיתי המון צדיקים גדולים בכל הדברים. אבל במידות - בעבודת המידות; זאת אומרת שיוכלו לפרגן, לחלק כבוד והערכה, שיהיה טובת עין על השני - זה היה קשה מאוד למצוא!
ברוך ה' יש 'עובדים'; יש ראשי ישיבות; ויש גדולי תורה. אבל הכל בשביל עצמי - לא בשביל השני! לא בשביל לפרגן לשני! ומידות מתוקנות זה להיפך - לדאוג לשני!
רבינו זצ"ל הינו משל ודוגמא לעבודת המידות אמיתית ומתוקנת; כמה שהוא היה עובד על כך. את עבודת המידות שלו אי אפשר לתאר ולשער! הייתה זו עבודה שלימה! וזה נקרא להגיע לשלימות - כי שלימות נקרא לתקן את הכל לגמרי! וזוהי תשובה שלימה - להרגיש שאין שום דבר אחר מלבד הבורא!
♦
אם תשוב ישראל - אלי תשוב!
אם הגענו עד הנה, עלינו להוסיף עוד יסוד חשוב בעבודת התשובה, שגם אותו נוכל ללמוד מהתפילה הנ"ל: "השיבנו אבינו וכו' והחזירנו בתשובה שלימה לפניך". והיינו, שבקשתנו היא שהתשובה תהיה שלימה - לפניך. וכי יש, לכאורה, מציאות כזו שהעבודה היא לא לפניך? - ואלא למי נעבוד אם לא לפניו יתברך?!
כמו כן מצאנו שאמר הנביא בעניין התשובה (ירמיהו ד, א): "אם תּשוב ישראל נאום ה' אלי תּשוב ואם תּסיר שיקוציך מפני ולא תנוד". גם כאן אומר הנביא בשם ה', שאם תשוב בתשובה - אלי תשוב; ואם תסיר שיקוציך - יהיה זה מפני (ע"פ המפרשים). וגם כאן, לכאורה, יהיה קשה: וכי שמענו שאחד יעשה תשובה בשביל פלוני או בשביל משהו אחר? ואם כן, מה הפשט במילים: 'אלי תשוב'?!
ואלא שאכן כך הם פני הדברים: יש מציאות כזאת, שאדם עושה תשובה בשביל ההוא; בשביל פלוני או אלמוני. ואפילו אם זה לא בעבור בני אדם - הרי שזה בשביל 'חשבון' כזה או אחר, או עבור 'נגיעה' כל שהיא!
ועל זה אומר הקב"ה ע"י הנביא: 'אם תשוב ישראל נאום ה' - אלי תשוב!': תשוב רק לשם שמים! רק בעבור למצוא חן בעיני ה'! והאדם העושה כן, יכול, אם נצרך הוא לכך, לחשוב לאחר מכן על מציאת חן גם בעיני אדם. אבל חלילה לנו לחשוב מקודם על מציאת חן בעיני האדם ורק לאחר מכן לחשוב על מציאת חן בעיני ה'!
כי אכן, למצוא חן בעיני אלוקים - זו התכלית של התשובה! וכפי שהאריך לבאר זאת רבינו יונה, בעיקר התפילה (שע"ת א, מב), שהובא לעיל באריכות. כי זו התכלית של מצוות התשובה - לעשות 'תשובה שלימה' במידות; כגון להכניע את עצמו לכל וכדו' - ועל ידי כך למצוא חן בעיניו יתברך.
♦
היש תשובה בלא לימוד המוסר? - אין!
יסודות גדולים בעבודת התשובה התבארו עד כה, בס"ד. ואולם שאלת ה'מבקש' כעת היא - כיצד ניתן לקיים את היסודות הללו הלכה ולמעשה?
ואלא, שיסוד ותחילת עבודת התשובה היא, שהתשובה האמיתית והשלימה תיתכן היא רק ע"י לימוד המוסר! והעד על כך, היא אמרתו הקולעת של המשגיח דישיבת חברון, הגרי"ל חסמן זצ"ל, כפי שהובאה בראש ספרו אור יהל: "היש כפרה בלא תשובה? - אין! היש תשובה בלא לימוד המוסר? - גם זה אין!".
רבותי! בלי לימוד המוסר זה לא הולך! יכולים לומר היום שאי אפשר ללמוד מוסר, כי זה לא הולך היום, וזה לא מתאים היום... אבל אומר לכם מפרקטיקה, מהמציאות, ממה שראיתי כבר בהרבה מקרים - אם לא יכולים ללמוד מוסר כל יום, העניינים יכולים ללכת ולהסתבך עד ועד בכלל, רח"ל.
אפילו קדוש עליון כמו החתם סופר - שאפשר לספר עליו סיפורים נוראים שהוא היה מלאך אלוקים (עי' באריכות ב'המוסר והנועם' ח"ב, במאמר: ד' הפרשיות - כהכנה לביעור החמץ שבלב) - למד עם התלמידים בכל יום בספר חובות הלבבות; ואמר שביום שהוא לא לומד מוסר, מרגיש הוא קרירות והצטננות ביראת ה'! (ע"פ חוט המשולש). ואם הוא הרגיש כך - אז מה נגיד אנו?!
ואכן, זו המציאות: כל זמן שלא לומדים מוסר, אז כל אחד הוא צדיק בעיניו; לא סתם צדיק - אלא צדיק ממש! ושמתחילים ללמוד מוסר אז רואים את המציאות האמתית...
ואלא שאת זה לא רוצים אנו; איננו רוצים לראות את חסרונותינו. חסר לי משהו?! - ב"ה הכל בסדר! וכי חסר לי משהו? לא ולא! - ועל כן צריכים אנו ללמוד מוסר בכל יום, להכיר ולתקן את הטעון תיקון בנפשנו, ועל ידי כך נזכה לחזור בתשובה שלימה.
ואם אכן נעשה כך, ה' יתברך יעזור לנו שנזכה לחזור בתשובה שלימה אליו יתברך; ושתהיה לנו שנה טובה ומבורכת, גמר חתימה טובה, ושנזכה לגאולה שלימה ולברכה שלימה.
♦ ♦ ♦